יום חמישי, 29 בפברואר 2024

תהייתו של משה: האם הוא אשם בחטא העגל?

 בס"ד


תהייתו של משה: האם הוא (גם) אשם בחטא העגל? / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמשה רבינו ניגש לתפילה עיקר דבריו נוגע לעם ישראל. בשלב מסוים הוא מציב לפני הקב"ה את הויתור המוחלט על חייו למען עם ישראל (שמות לב, לב):

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

אם אינך מוחל להם – תמחוק אותי מהתורה! הן מצד השם, הן מצד עולם הבא. ומה אם ימחל? הפסוק לא אומר...

כך שואל רבינו (אות י):

הנה הוא חסר גזרה מה יהיה באם ישא חטאתם? ועוד יקשה אומרו ואם אין מחני נא מי תלה זה בזה וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד?

שואל רבינו: לא כתוב מה יקרה אם ה' יקבל את תפילתו ויסלח. ועוד שאלה: למה משה תולה ומקשר בין עונש אפשרי על עצמו ("מחני נא") לבין חטא העם? ("טוביה חטא וזיגוד מנגיד" הוא משפט תמיהה מהגמרא המבטא זעקה נגד אבסורד שאדם אחד חוטא ואדם אחר חוטף עונש).

רבינו מסביר כי ברקע השיח בין ה' למשה, ישנו דבר הקשה למשה, ומטריד את מנוחתו: מה חלקו שלו בתוך כל החטא הנורא הזה? האם יש עליו איזושהי אשמה ישירה? עקיפה? אולי הוא נקי לגמרי? מסביר רבינו:

ויתכן על פי מאמרם ז"ל שהעגל נעשה ע"י מיכה שלקח הטס שכתב בו משה שם להעלות ארונו של יוסף שמצולות ים וכתוב בו 'עלה שור' וזרקו משה לתוך הנילוס ועלה הארון, ומיכה בא לידו אותו הטס של משה והשליכו באש ויצא עגל שהוא שור. והנה לא יבצר (=לא מן הנמנע) מהתגלות הסוד הזה בקרב מחנה ישראל, ולפ"ז גם משה יש לו שמץ עון בזה, גם כי היה בלתי כוונה.

איך מזריקת זהב למדורת אש יוצא עגל? דבר זה אינו מקרי. חז"ל מסבירים שהיתה שם חתיכת מתכת שעליה כתב משה במצרים "עלה שור", כדי להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס. מיכה לקח את חתיכת המתכת וזרקה לאש, ועוצמתה הרוחנית גרמה לעליית תבנית שור זהב מהאש. משה רבינו חושש שמא בזה יש לו זיקה לחטא העגל!

זו הנקודה שהוא רוצה לברר מול הקב"ה:

ולזה אמר ועתה 'אם תשא' פני לקבל תחנתי ותפלתי בעדם לסלוח להם, אז אדע כי חף אנכי מפשע, ולא תחשוב לי עון בדבר הזה, ואינה רק (=אלא) 'חטאתם' ולא חטאתי! ואם לא תשא פני לקבל עתירתי - זה אות שגם אנכי יש בי עון אשר חטא, שעכ"פ הדבר נעשה ע"י טס שלי, וא"כ 'מחני נא' כי ראוי גם אני עונש כהם.

כך קורא רבינו את תחילת דברי משה: ועתה (אחרי שאני מתפלל) אם תשא (אם תוותר לעם בזכות תפילתי, ותסלח להם על הנפילה הזו) – חטאתם (זה החטא שלהם ולא שלי, ולכן אני יכול להמשיך ולבקש ביתר שאת ויתר עוז).

כך מיישב רבינו את שתי השאלות: משה אומר מה יקרה אם ה' ישא, כלומר ימחל, וכן אין כאן שני אנשים שהאחד חוטא והאחד נענש, אלא אדם ששואל אם גם הוא בין החוטאים והנענשים.

סיבה אחרת שבגללה יכול משה רבינו לחשוש שהוא קצת אשם בעניין העגל:

או יאמר אומרו 'ואם אין מחני נא' כי אני הגורם לזה במה שקבלתי הערב רב' ולא נמלכתי בך' והם שגרמו את כל הרעה הזאת.

המעורבות של משה איננה בשל טס המתכת, אלא בגלל הוצאת הערב רב בניגוד לרצון ה'.

כך או כך, רבינו מראה כי משה רבינו אינו מבדל את עצמו מן הכלל, אלא לוקח אחריות מנהיגותית על נפילת העם, או כבעל תפילה, או כשותף המודה בחלקו, ומודה ועוזב ירוחם.



יום שלישי, 20 בפברואר 2024

מתי להחריש ומתי לדבר בקול?

 בס"ד


מתי להחריש ומתי לדבר בקול? / לפרשת תצווה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בגדי הכהן נושאים בתוכם מסרים ורמזים רבים. אין הם בגדים להופעה מפוארת ונכבדת בלבד, אלא גם כלי כפרה על מגוון עבירות חמורות, וכן מסרים רוחניים ומידותיים רבים.

על המעיל נאמר (שמות כח):

(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

אומר התלמוד (זבחים פח, ב)

מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע

מתוך כל מראהו המפואר של המעיל, חז"ל מתמקדים דווקא בשוליו, בפעמונים, ומזה ר' חנינא מסיק שלבישת המעיל מכפרת על לשון הרע, קול טוב מבטל קול רע.

רבינו מרחיב דרוש זה (אות ח):

והיה פי ראשו בתוכו - הנה אמרו ז"ל שהמעיל הוא מכפר על לשון הרע, וזה ירמוז הכתוב שיהיה "פי ראשו" שהפה יהיה סגור בתוכו, בקרב לבו, ויאלם דום לבל ידבר מאומה רע, "שפה יהיה לפיו סביב" שישמור לפיו מחסום, וסגור יהיה תמיד לא יפתח, באופן שיהיו שפתותיו כאלו ארוגים הם "מעשה אורג" ודבוקים יחד זה בזה באופן ש"לא יקרע", כלומר שלא יפתחו כלל לדבר רע.

פרט ראשון במעיל התכלת: הגימור של שפת הבגד חייב להיות רקום באופן שלא ייקרע. הרמז הוא סגירת הפה מכל דבר רע. פה סגור מכל נבלה, לשון הרע ורכילות. אדם צריך לחוש גאילו הוא שם ממש מחסום או גדר סביב פיו לבל ייפתח לדבר רע.

אם כן, אם באמת המסר של המעיל הוא עצמת השתיקה, מה הטעם לפעמוני הזהב?

והטעם לפעמוני זהב לומר שאם יצטרך לדבר דבר הצריך לו ידבר בנחת ובקול נמוך כקול הזוג זהב בענבל מקשקש בתוכו שאין בכל המתכות שבעולם שהקשקוש משמיע קול נמוך כזהב ולכן יזהר אדם שיהיה דיבורו הנצרך בנחת ובקול נמוך

אדם חי בעולם. צריך לדבר, לשוחח ולעסוק במלאכתו. את זה יעשה בקול נעים ונמוך, כדי להשמיע דבריו בנחת.

אבל...

זה רק במילי דעלמא. אך "ונשמע קולו בבואו אל הקדש", שבמילי דשמיא בבואו אל הקדש להתפלל או ללמוד תורה צריך להשמיע בחוץ קולו ולדבר כאות נפשו בלי מעצור דבר

בכל מה שקשור לדיבורי קודש, כלימוד תורה ותפילה, לא יחשוש להרים קולו. ירים קולו לחזק את כוונת התפילה, ישנן בקול רם את דברי התורה להטמיע אותם בליבו, ויאמר דברי אמת ללא חשש ופחד.

וגם "ובצאתו" לעסקיו ג"כ יוכל לדבר כל צרכו "ולא ימות" ולא יאונה לו כל און לא כן בדברו דיבור של איסור יחוש לעצמו פן ה' יגפנו.

כשהתורה מברכת "ברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו), הכוונה היא על פעילותו של האדם מחוץ לביתו לצרכי פרנסתו. התורה רומזת לכך גם כאן: בצאתו של האדם לעבודתו, ידבר כפי צרכו (בנחת ונעימות כנ"ל) ולא יחשוש מכך, שאין בכך כל רע.


יום חמישי, 15 בפברואר 2024

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד



תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:


יום שלישי, 6 בפברואר 2024

בוחר בעבדות???

 בס"ד


בוחר בעבדות?? / לפרשת משפטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

התורה לא רואה בעין יפה מציאות של עבדות. להלכה, יהודי נמכר לעבדות רק אם מצבו הכלכלי הגיע עד לתחתית או אם הוא גנב, ועליו לשלם ואין לו מנין. גם אז כידוע תקופת עבדותו מוגבלת מאד. שש שנים בלבד.

אומרת התורה (שמות כא, ב):

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

מדקדק רבינו (אות א):

ראוי להעיר שלא אמר שש שנים "תעבוד בו". וגם יקשה על אומרו "יצא" לחפשי, ולא אמר "תשלחנו" חפשי חנם.

אם מדובר על מערכת של עבדות, התורה היתה צריכה להשתמש בלשון יותר פסיבית ביחס לעבד. הוא הרי כפוף לאדונו, ולכן האדון עובד בו, והוא אינו עובד לעצמו. כמו כן בסיום ששת השנים האדון משחררו, והוא לא הולך מרצונו החופשי.

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל בקידושין (כב, ב) מה נשתנה אזן מכל שאר האיברים? אלא אזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע. וכתב הרב יד יוסף בטעם שלא ענשו הכתוב להרצע בתחלת בואו בתחלת שש לעבוד בשר ודם כמוהו, יען כי בתחלה היה אנוס מפני עניו ושפלות מצבו. לא כן אחר שש שצוה ה' לאדונו להעניק לו מפרי טובו מכל אשר ברכו ה', ועם כל זה לא יאבה העבד לצאת לחפשי רק יאבה לעבוד את אדוניו. על כן אזן ששמעה וכו' תרצע ע"ש באורך.

הרב יד יוסף מקשה קושיה חזקה: מדוע רוצעים את אוזן העבד רק בסיום שש שנים, אם הוא לא רוצה לצאת? הרי הסיבה לרציעה היא עצם העבדות, שכן אוזננו שמעה בסיני שאנו עבדי ה', ולא עבדי בשר ודם, ומה ההבדל בין תחילת העבדות לסוף ששת השנים? ומתרץ: בתחילה היה העבד מוכרח להימכר. לא היתה לו ברירה. הוא היה זקוק לכסף. אולם עם סיום ששת השנים וההתבססות הכלכלית, ובצירוף חיוב האדון לתת מתנה מכובדת לעבדו בשעת שיחרורו, הבחירה עוברת לעבד: האם תבחר בחירות?

כי על כרחך בראשית הימכרו לו כי היה אנוס בדבר נהג בו הכתוב כבוד לומר "שש שנים יעבוד", כאלו הוא יעבוד מעצמו בלתי קול נגיד ומצוה המושל בו לעבוד עבודת עבודה ומכריחו על כך. וגם בצאתו חפשי אמר "יצא לחפשי" כאלו מעצמו ומרצונו יצא כאלו לא אדונים לו לחכות לפקודת אדוניו להוציאו חפשי,

התורה מתייחסת לעבד בתחילת הדרך כבן חורין! הוא עובד (כאילו מעצמו ומרצונו) והוא יוצא (כאשר יבחר בכך).

מה שאין כן בסוף שש, שמצווה אדוניו להעניק לו מפרי צדקתו מבלי הצטרך לעבוד אל הזולת, ועם כל זה יאמר "אהבתי את אדוני לא אצא חפשי", ועל כן נענש ברציעת האזן, נאמר "ועבדו" לעולם, ולא "ויעבוד" לעולם כמו שכתב בתחלה, כי עתה נהג בו הכתוב מנהג בזיון וציוה את אדוניו להעבידו כאות נפשו על רוע בחירתו, לברוח עבד לה' ולהיות עבד לאנוש בן תמותה כמוהו.

בסוף שש השנים, יכול העבד להתחיל חיים חדשים, בהם הוא יהיה משועבד רק לה' יתברך, ולא לשום בשר ודם כערכו. והיה אם אכן יבחר בעבדות כדרך חיים, התורה תתייחס אליו כאל כזה. משפה מעודנת, המציגה אותו כבעל רצון חופשי לעבודה, אל שפה המטיחה את האמת בפניו, ומבהירה לו כי בחר בדרך שלילית המצמצמת את מרחבי הבחירה החופשית שלו. בשלב זה נכון יהיה לסמן בגופו את מעמדו השפל החדש, כמי שבחר עבודת אדם לעומת עבודת ה'.

האם התורה מדברת על בחירה בעבדות רק בעולם העתיק?

כנראה שלא, ואידך זיל גמור....


יום חמישי, 1 בפברואר 2024

לא תשא את שם...האדם!

 בס"ד



שמירת הדיבור מצילה את צלם אלקים שלך.../ לפרשת יתרו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

נשמת החיים שנופח הקב"ה באדם בשעת הבריאה היה כח הדיבור המייחד את האדם מכל חיה על פני האדמה. כח הדיבור ממית ומחיה. כח הדיבור מקרב ומרחיק. כח הדיבור מזכה בחיי עולם הבא ומוריד עד שאול.

בעשרת הדברות ישנה התייחסות לדיבורי אמונה, כגון הקדשת השבת, אולם גם לדיבורים שליליים כעדות שקר ושבועת שוא.

כותב רבינו (אות יח):

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו (כ,ז)  הכפל מבואר באומרו 'את אשר ישא את שמו לשוא'

שואל רבינו, מה הטעם בכפילות שבסוף הפסוק? יכול היה לומר "כי לא ינקהו ה'", והיינו מבינים שמדובר על הנושא את שם ה' לשוא! עוד ישאל הרב בהמשך דבריו: מדוע דווקא על עבירה זו נאמר שה' לא ינקה את העושה?

מעמיק הרב למצוא את הרעיון שרמוז כאן:

ויבואר במה שכתב הרב "בינה לעתים" (ר' עזריה פיג'ו, איטליה, המאה ה-16-17) שהאדם הבדילו ה' לטובה מבהמות יער בכח הדברי שבו ולזה יזהר לשמור הכח הזה כאישון עינו להשתמש בו רק במה שהוא רצון הבורא. והמשיל זה למלך שנתן מתנה יקרה לאיש אשר מצא חן בעיניו חרב משובצת אבני חפץ אשר ראוי לשמרה כאישון עינו, ואם תעבר עליו רוח שטות ויתקומם בה נגד המלך להלחם בו לא יצוייר גודל העונש הראוי, כי גם כל מצרי שאול לא יספיקו לרצות את עונו. כן הדבר הזה באדם אשר הוחן מאת בוראו במתן יקר כזה הוא כח הדברי אשר בו יבדל מהבהמה יצטרך לשומרו מאד מכל דבר רע ואם יתקומם בו נגד רצון בוראו אז יצא מגדר אדם ובא לגדר בהמה ואז אין קץ לעמו ולעונשו הגדול ע"ש.

ר' עזריה פיג'ו ממשיל את הקלקולים שבכח הדיבור, דהיינו שימוש בו נגד רצון ה', לשימוש בוגדני במתנת המלך. שימוש המנסה לפגוע במלך עצמו נותן המתנה היוקרתית. אדם שפוגם בכח הדיבור שלו, נמשל כבהמות נדמו, כי הוא לוקח את היתרון המרכזי שלו מעל הבהמות, שנתן לו ה', ופוגם בו. בזה כביכול פוגע במלך עצמו, חלילה.

ממשיך רבינו:

ונאמר כי תיבת 'ישא' ענינה 'הסרה' כמו 'ישא פרעה את ראשך מעליך' (בראשית מ, יט)

למילה ישא יש משמעות של "הורדה" ו"הסרה". משמעות זו נמצאת גם כאן.

ולזה יאמר 'לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא', וזה עון חמור מכל עבירות שבתורה שבו נאמר 'כי לא ינקה ה'' מה שלא נאמר כן בשאר עבירות.

והטעם לזה, כי לא ינקה ה' לאשר ישא ויסיר את שמו העצמי שם אדם להקרא בשם בהמה וחיה רעה, לסיבת שבועת שוא וכדומה, אשר בזה נתקומם נגד מלכו של עולם לעשות הרע בעיניו באותו מתן היקר שנתן לו הוא כח הדברי, ע"כ יגדל עונו מנשוא ונקה לא ינקהו.

המילה "ישא" השניה מדברת על האדם הדובר! זו לא אותה משמעות כמו בתחילת הפסוק. בתחילת הפסוק ישנו ציווי שלא לומר את שם ה' לשוא. בסיפא, בצמוד לחומרת עונשו, התורה אומרת את הנימוק ללאיסור ולחומרת עונשו: האדם מאבד את צלמו הייחודי, את גדלו, את תכונתו כאדם בעל דיבור.

ניתן נא לב לעניין חמור זה, לקבל צלם אדם בדיבור מרומם, מעלה ומקודש.

למה נחש ולמה שרף?

  בס"ד למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נח...