כח לקמע?

 בס"ד

כח לקמע? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

על החושן, נצטוו יוצרי בגדי הכהנים, לחרוט את שמות השבטים. מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו:

פתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט. מזה מוכח, דכתיבת שמות בני ישראל גורמת איזה התעוררות למעלה, דאם לא כן, מה תועלת יש אם יכתבם או לא?

כל בגדי הקודש בנויים על פי סודות רוחניים. הן במבנה הבגד, הן בחומרים המרכיבים אותו, ועוד. כך גם לכתיבה זו יש כח והשפעה לפעול פעולות בעולמות עליונים, גם אם איננו – הציבור הרחב – לא מבינים כיצד הדברים פועלים.

אמנם ייתכן גם פירוש פשוט:

והגם דיש לומר שהוא לכבוד לבני ישראל בראותם שמות ראשי השבטים כתובים באבני הזכרון, בכל זאת נראה לי שהפירוש הראשון עיקר, שכן כתיב אחר זה "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'", וזה מורה יותר שעל ידי הכתיבה יש איזה התעוררות למעלה, גם כי לא ידענו איך ובמה.

הכהן הגדול הוא כמובן משבט לוי. כאשר אדם משבט אחר מגיע למקדש ורואה את שם שבטו חקוק על אבני החושן, הדבר מגביר אצלו את תחושת הכבוד השבטי. למרות זאת, מעדיף הרב את הפירוש הקבלי יותר.

ומכאן לתובנה חשובה:

ומזה יש יסוד וקיום לכותבי קמיעות על פי הקבלה מעשית, והפך דעת הפילוסופים הממאנים להבין איך ובמה.

ר' כ'לפון מסיק מכח הכתיבה על החושן לכח כתיבה בעוד הקשר: הקמיעות. בדורנו ישנה זילותא כלפי תחום זה, בשל כניסת שרלטנים לתחום. אולם, ההלכה מכירה בחשיבות וכח קמיעות שנעשו על ידי אנשים ראויים וקדושים, שפעולתם בקמיעות מוכחת. ישנם פילוסופים, ריאליסטים בעיני עצמם, שדוחים את אפשרות פעולת הקמע, כי אינם מבינים את טיב פעולתו. אולם זה לא מדד לאמת:

ודעה זו מוטעית לחשוב כי את אשר לא השיגו אינו אמת. ואם כה יחשבו אז יכחישו גם במציאות גופם וגוף כל נמצא, מדומם צומח חי מדבר. כי בכל אחד יש סודות וסודי סודות עמוקים טבעיים ובלתי טבעיים אשר לא השיגום.

טענה ראשונה: ישנם תהליכים רבים שאנו רואים בטבע, ואיננו מצליחים לרדת עד קצה החקר שלהם (למרות הקפיצות המדעיות העצומות מאז ימי הרב לימינו, עדיין ישנם דברים לא מובנים). זה לא מונע מהם לפעול. ישנם דברים הנסתרים מעינינו, ואנו רואים את פעולתם.

וכן בזמנינו נגלו פלאי הטבע בחוט המושך (מברק), וחוטי השמע (טלפון) והרדיו, גם אוירונים עופפות באויר השמים, ושטים במים מתחת לארץ, וכלי תותח באופנים שונים, וכולם מנסתרות הטבע אשר לא השיגו הדורות והחכמים שעברו. ועתה הם פשוטים וברורים לרבים. ואם זה בטבעיים כל שכן וקל וחומר ברוחניים.

טענה שניה: ישנם חוקים טבע שהיו קיימים מיום בריאת העולם, אולם לא היו מודעים להם וממילא לא ידעו לנצל אותם לתועלת האדם. אם זה כח החשמל, כח העילוי, או כוחות אחרים. כיום – אלה דברים פשוטים וברורים. כך גם ברוחניות: ישנם כוחות רבים הקיימים סביבנו, אלא שלעת עתה אין לנו את הכלים לקולטם.

וממילא:

ובכן שומר נפשו ירחק מהדיעות האלה הנפסדות בעיני אלהים ואדם, ויאמין אמונה אומן כי רבותינו הקדושים וכל המסורת שבידם אמת ואמונה.

יש מי שזכו להגיע להשגות ולכוחות הפועלים באמצעות כתיבה, על פי מסורות מרבותיהם, ועל זה אנו מתבססים באמונתנו. אין לאדם לתמוך את כל יסודותיו על הבנותו, שכן היא חלקית. השילוב של האמונה במסור לנו עם הביקורת השכלית , יובילו אותנו לדרך הנכונה בהבנת העולם, ובעבודת ה'.

הידע המדעי כטעמי תורה

 הידע המדעי כטעמי תורה / לפרשת שלח לך / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

"וראיתם אותו וזכרתם!" פעמיים ביום אנו מזכירים, כי בראיית הציצית, יש כח להזכיר לנו את מצוות ה'. השאלה – כמובן – היא, כיצד?

ידוע החשבון של רש"י על פי הגימטריה (ציצית=600, ובתוספת 5 קשרים ושמונה חוטים, הגענו ל-613, כנגד תרי"ג מצוות).

הרמב"ן מסביר שהמילה תכלת קשורה למילה "תכלית" ומטרה. כשאדם מביט בתכלת שבבגדו – הוא נזכר כי אמורה להיות תכלית למעשיו, ובכלל – לחייו.

הסתכלתם על התכלת שבבגדכם היום?...

מי שמפתיע אותנו בנקודת מבטו, הוא ר' כ'לפון. הוא מציג לנו נתון מדעי בתחום האופטיקה, שנתגלה ממש בזמנו.

האם השמיים כחולים? הפיזיקאי הבריטי, לורד ריילי, בראשית המאה ה-20, היה הראשון להסביר שבעצם – לא, השמים אינם כחולים. עיקר הטענה היא שאכן האור המקורי הוא לבן, אולם עם כניסתו לאטמוספרה, האור עובר תהליך, כך שלעיננו נגלה הצבע התכול המוכר.

ומה הקשר לתזכורת למצוות? כותב הרב (יד משה אות ל"ה):

על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם -  אפשר לפרש על פי הרשום בזכרוני, שכתבו החוקרים דהגוון הנראה לנו באויר הרקיע כעין התכלת אין זה באמת, רק מרוב האויר. נראה לנו שהגוון הוא כן.

בשמים אין צבע אמיתי, כפי שטען ריילי.  (הדבר נכון כלפי כלל הפריטים בעולם, רק שבשמים מדובר על אוויר ממש, חסר כל ממשות מוחשית, ולמרות זאת, הוא נראה כישות קיימת, וזה בזכות ציבעם. כך נראה לי להוסיף). הקב"ה רוצה שנתבונן בתכלת הציצית, המזכירה לנו את השמים. מדוע?

והנה אמרו חז"ל טעם לתכלת משום שהוא דומה לרקיע. והנה המעמיק לחשוב ולהבין, ירגיש וידע שהתאוות שיש לאדם הם דמיוניים ואין בהם דבר ממשי. וזהו רמז הפסוק "ונתנו על ציצית‏ הכנף פתיל ”תכלת”", שהוא דומה לרקיע, אבל האמת הוא מראה דמיוני,

מחברת התורה בין התכלת הממשית לשמיים וצבעם הלא ממשי, והדבר מזכיר דבר מה חשוב ביחס לרצונות שליליים המתעוררים:

וזה משפיע לכם כשרואים אותו "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", להתאוות תאוות דמיוניים, "אשר אתם זונים אחריהם". וזה כאשר תזכרו שאפילו צבע התכלת הוא רק דמיוני, וכן גם התאווה היא דמיונית.

אתה רואה את התכלת, ונזכר שהרבה דברים בחיים, הנראים כבעלי ממשות ועצמה, אינם אלא....אוויר לבן. תאוות רבות מתעוררות סביב הקשר. לא מהראש. לא מצורך האמיתי. בדרך כלל, אדם עובר ליד קיוסק, רואה תמונה של ארטיק, חש משיכה, וקונה. הוא לא רצה את הארטיק קודם לכן, והוא מתחרט שהוא קנה – לאחר מכן...

כך גם אומרת התורה לאדם: ראה את צבע השמיים. הוא נראה בעלי ממשות. האמנם כך? הנה, גילו לך שהכל דמיונות. אולי גם הרצון המתעורר עכשיו?

ברור הדבר שרעיון כזה לא יכול להיאמר עד מאה ה-20.

העניין הזה לא מונע מהרב לכתוב פירושים מחודשים. התורה טומנת רעיונות אדירים בתוכה, והדור מגלה לפי כליו, ולפי העולמות התגלים לו במהלך ההיסטוריה. כביכול, הקב"ה משוחח עימנו, במהלך גילוי, חשיפת ויצירת המרחבים החדשים של החיים. מרחבים אלה, במדע, בתפיסות עולמיות ועוד, מגלים לנו עומקים נוספים שלא הכרנו, ודברי תורה פרים ורבים.

 

 

 

השמירה שבתוך נגע הצרעת

השמירה שבתוך הנגע / לפרשות תזריע מצורע / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מה היתה מטרתה של הצרעת, אותה מחלה מסתורית שהיתה בזמן חז"ל? מדוע גרמה לטומאה כה חמורה? מדוע גרמה להרחקה של אדם מחוץ למחנה, בגלל טומאה, שהיא חמורה אפילו יותר מגופת מת?

כותב רבינו מוהרמ"ך, כך (יד משה, ד'):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. טומאת הצרעת באדם ובכלים ובבתים הם על פי הרוב, כי להם מבוא גדול בסתרי התורה ורזיה. ואין מקום כעת בדרך פשטיי להקריב הענין אל המושכלות והפשט.

עולם הטומאה והטהרה הוא עולם של סודות התורה, וקשה להבין את פשוטו.

 ולולי שאיני כדאי, יש פנים לומר טעם בדבר גם על פי הפשט והמושכלות בהשגחה רוחנית, דהנה מודעת זו (=ידוע דבר זה), דבזמנינו זה נתגלו חכמות הטבע מאד, והחוקרים האחרונים המה ראו כמה מיני מחלות מדביקות. והסיבה להם הוא המיקרו'ב (חי דקים),  שהם תולעים דקים מאד מאד מתהלכים ומתפשטים באויר. וביחוד על החולה או על בגדיו ומקומו. ואינם נראים לעין כלל וכלל, רק בכלי המגדל הנקרא ,,מיקרושקופי'ו” (מיקרוסקופ) המגדיל הדבר בכמותו למליונים רבים.

חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1680 ע"י החוקר אנטוני ואן לבנהוק. במאה ה-19 כבר נודע, כי חיידקים הם הגורמים למחלות רבות. איך הדבר קשור אלינו?

ובכן יש לומר דמאהבת ה' את עמו ומשמרו את צאן מרעיתו, בהיות מחלה מדבקת בגוף האדם או באיזה בגד או באיזה בית, מצד היות שם אותו האויר הארסיי המדביק ובו חלקים רבים מהמיקרו'ב, ה' ברחמיך מגלה אותו הדבר לעיני בית ישראל. והיו בדבר סימנים, שאם היה מתכבס וסרה אותה צרעת או לא, באופן שעל ידי זה ימנעו ישראל מההתדבקות הנזכרת.

ואולי מזה הטעם שנגזר על המצורע לישב לבדו, וטמא טמא יקרא. שהוא כדי שלא יקרב לו זולתו.

צרעת לפי הרעיון הפשטי המחודש כאן, הוא בעצת התרעה של הקב"ה מפני מחלה אחרת, מסוכנת ומדבקת אחרת. הקב"ה היה מאותת לאדם שהוא או בגדו או ביתו נדבקו באיזושהי מחלה, ואותו אדם היה מתרחק מהחברה (בידוד כבר אמרנו?...), מכבס את בגדו, או חולץ את אבני ביתו.

  מכל מקום, יוצא לפי זה שהצרעת היתה לפעמים מתנה, כדי להציל מדברים אחרים, רעים ומזיקים יותר ממנה עצמה.  

האם בזה הבנו הכל? האם כל העניינים מיושבים על פי עקרון זה? בודאי שלא:

...וידעתי כי אין זה מספיק כלל לכל מה שיש לשאול מהפרטים והכללים וסעיפיהם והלכותיהם, מכל מקום לא נמנעתי מלהסביר את הדבר מעט. על דרך מה שכתב הרמב”ם ז”ל במורה בטעמי המצות ע"ש טעמו ונימוקו. כי כן ראוי לכל משכיל ובא רעהו וחקרו. ומזה ומזה יתקלס עילאה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, כי כוונתי רצויה לו ברוך הוא כאשר הורנו והשכילנו הרמב”ם ז"ל. והיה זה רק לזכרון;

לפי העקרון של הרב, לא ברור למה ישנם ארבעה סוגי צרעות הגוף (חוץ משל הבגד והבית), גוונים שונים, תהליכי התפתחות שונים, ועוד ועוד. אולם יש כלל בטעמי המצוות, אותו הרב לומד מהרמב"ם: אם אתה יכול לתת טעם – תן. כמובן, לא כדי לגזור מזה משמעויות הלכתיות. מי אמר שטעמך נכון? אלא המטרה היא לקרב את העניין אל הדעת, ולקרב את הלב אל העשייה.

 

וממה באה להציל הקורונה?