יום רביעי, 31 באוגוסט 2022

הגנה במלחמה גם....מעצמנו!

הגנה במלחמה, גם ...מעצמנו! / לפרשת שופטים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מההכנות המשמעותיות בכניסה לארץ, היא ההתארגנות למלחמות. העם כבר קיבל מידע שישנם עמים לא פשוטים, והפחד עלול להתגנב ללב. מבטיחה התורה בפרשתנו כי עם היציאה לקרב, יהיה הקב"ה בעזרם של ישראל.

רבינו אלטר מאזוז מלמד, כי ההגנה תהיה גדולה וכוללת:

"וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך", נראה לפרש דכשאדם יוצא למלחמה יש לו ב' מיני אויבים: א', האויבים ממש שלו, ועוד אותם מלאכים ומחבלים הנבראים מהעבירות שעושה אדם, כמאמר התנא (אבות , ד' י"א) "העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד", וכל שהוא מרבה בעבירות הרי הוא מרבה בקטיגורים והם מצטרפים לרעה בצאתו למלחמה עם האויב.

מעבר לאוייבים הנראים לעין, אותם צבאות אויב, ישנם אויבים נוספים. אלה הרוחניים. כשאדם ח"ו עובר עבירה, הוא מייצר מציאות רוחנית שלילית. היא ה"קטגור" המוזכר בפרקי אבות. גם הם באים לפגוע בלוחם הישראלי ולסייע לאויבים.

ברור שמי שלא חטא, חששו נמוך יותר, אך מהי הדרך להינצל מזה, למי שכבר חטא?

והתיקון הוא לקבל עליו לחזור בתשובה ובזה יכניע גם אותם המלאכים המקטרגים עליו.

הלוחם צריך לקבל עליו חזרה בתשובה. התשובה פועלת בשני מימדי הזמן: גם בעתיד, כדבר המגדיר כיוון לתיקון, אך גם על העבר, מחיקת הרשמים השליליים בנפש ובמציאות. כך ניצל האדם מפגיעת אותם מזיקים.

הדבר רמוז בפרשתנו:

וזה שאמר "וראית סוס ורכב" ועוד "עם רב ממך" דייקא, הם המלאכי חבלה שהם באו ממנו ומכוחו ע"י מעשיו, "לא תירא מהם, כי ה' אלהיך עמך" אם אתה מקבל להיות תמים עם ה' אלהיך "המעלך מארץ מצרים".

המילה "ממך", אינה מבטאת רק את היחס בין גודל הצבא הישראלי לגודל צבא האויב. מילה זו רומזת גם למקור הבעיה. העם הרב, המזיקים הרוחניים, באים ממך, חלילה. הדרך היא להיות עם ה', קרוב אליו. סגולה זו מצאנו בתשובה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ו):

התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה  והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.

התשובה מייצגת קרבה בין האדם לקב"ה. זה עצמו כבר מביא עוצמה ושלמות לשדה הקרב.

ישרותו של השופט הבודד

 ישרותו של השופט הבודד / לפרשת שופטים / מתורת מורנו ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת שופטים פותחת בהנחיות הנוגעות למערכת המשפט הישראלית על פי התורה. על חשיבות המשפט בראייתה של תורה, אין צורך להרחיב. כאן מובאות מספר הנחיות לדיינים. רבינו עומד על הפער הקיים בין מקומות בהם התורה פונה לשופטים ככלל, ויש מקומות בהם פונים אל השופטי הפרטי, הבודד.

מה הסיבה לכך? מסביר רבינו, שבשינוי זה רמוזות כמה הלכות הנוגעות לדיני דיינים:

(טז, יט) לא תטה משפט וגו'. ...בלשון יחיד, אף על גב דלעיל מיניה (למעלה ממנו, בפסוקים הקודמים) כתיב "ושפטו את העם וגו' ", בלשון רבים!

שבא לרמוז מ"ש רבינו הרמב"ם...שלא יטה הדיין אחרי דעת דיין אחר גדול ממנו או לדעת הרוב מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, דבזה הוא עובר על לאו ד"לא תענה על ריב לנטות"...ודאי גם בדיני ממונות נמי (=גם) אסור, דהוי מטה דין ושוטה רשע וגס רוח...

הפניה בלשון יחיד רומזת להלכה האוסרת על הדיין, לקבל באופן אוטומטי את פסיקת הרוב. עליו להכריע ולפסוק לפי דעתו, כי אם יפסוק לפי דעת הרוב, יש בכך עיוות הדין. אמנם, דעתו לא תתקבל למעשה, שכן ההכרעה היא על פי רוב, אולם מכיוון שלפי מה שאותו דיין, העמיק חקר ובירר, המסקנה שונה, עליו לומר דעתו.

אי נמי (=או גם, פירוש אחר) לא תטה משפט בלשון יחיד שלא ישתדל הדיין להטעות את חבירו כדי לקבל סברתו...

פירוש שני מדבר על הלכה אחרת: אם לא היה בית דין קבוע בעיר, הצדדים היו בוחרים את הדיינים. ההלכה אוסרת על דיין אחד מההרכב הזה, לגרום לחבירו טעויות ובלבולים, כדי להביא את הדיין השני לקבל את דעתו, ובכך לעוות דין. לכן הפניה כאן בפסוק היא לדיין הבודד.

אי נמי על דרך זה שלא יאמר היחיד לחבריו "קבלו דעתי"...ופירשו ה"ר יונה והרמב"ם דאיירי (=שמדובר) אפילו ביחיד מומחה...דלא תימא (=שלא תאמר) כיון דמן הדין הייתי יכול לדון יחידי, ומה שצרפתי אתכם אינו אלא משום ענוה וחסידות שבי ולכן קבלו דעתי אלא אפילו הכי (=כך) לא יאמר קבלו דעתי ע"ש....גם כתב הרב מדרש שמואל שם, דהמכריח את חבריו לקבל את דעתו הוא מתולדת הגאוה , ולכן סופי תיבות "ל'א תט'ה משפ'ט" גימטריה "גאוה".

פירוש שלישי: יש מושג הלכתי, והוא "יחיד מומחה", היכול לשפוט לבד (ולא חייב הרכב של 3 דיינים). מה יהיה אם צרפו אליו עוד שניים? אולי נאמר שהוא נשאר בכוחו, וינסה לכפות עמדותיו על האחרים? שהרי הוא יכול היה להסתדר בעצמו! אומרת התורה: "לא תטה" בלשון יחיד, לומר לאותו יחיד מומחה: אל תתגאה על עמיתיך. רבינו אף מוצא רמז בדרך הגימטריה לעניין זה.

מלך נכרי ומלך הדומה לנכרי

מלך נכרי – ומלך הדומה לנכרי / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מוהרמ"ך זצוק"ל

פרשתנו עסוקה רבות בבניין חיי החברה הנכונים עם בואם של ישראל לאדמתם. ציוויים על הקמת מערך בתי דין, הפועלים מתוך צדק ויושר, ציוויים על הקמת המלוכה, ניהול המלחמות ועוד.

אחד מהציוויים הוא (יט,טו):

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא

מדוע התורה בוחנת את הזהות המלך גם דרך המרכיב הלאומי, ולא רק דרך הכישורים? עונה הרב (יד משה אות כ"ב):

הטעם הוא פשוט ומבואר, כי אם יהיה איש נכרי אשר אין רוחו מסכמת לדתינו שתתעלה, תהיה לו הקלה בכמה עניינים דתיים, וממנו נמשך קלקול גדול לכל השארית, כי ממנו יראו וכן יעשו האנשים אשר לא חונכו כל כך על ברכי התורה והיראה, וימצאו מי שיחזיק בידם וכיוצא.

אדם נכרי, שייך נפשית לעולם רוחני מסויים, אולי אפילו לגיטימי אליו - באשר אינו יהודי. אולם, על כלל ישראל הדבר עלול להשפיע לרעה, כי הציבור רואה את המנהיג ולומד ממעשיו. אם יראו שהוא קר ביחסו לענייני הקדושה והרוח שבנפש האומה, הציבור עלול לקבל לגיטימציה לחולשותיו.

וכאן, הרב יוצא בביקורת חריפה על שיקולים צדדיים בבחירת מנהיג – אפילו יהודי:

ומזה תוכחת מגולה לאיזה עיירות ומדינות המעמידים אלוף לראשם, רב ומנהיג מטעם ההמשלה, והאיש ההוא ריק מחכמת התורה, ריק מיראת שד-י, ורק יודע איזה פרקים בדינים, כתורת אנשים מלומדה, ומכיר דרכי הפוליטיקא של הממשלה, ובקי בלשונות העמים וכיוצא בזה.

שיקול של מופת חינוכית נדחק הצידה בבחירת מנהיגות לקהילות! איך יצפו שדבר זה יקדם את כלל ישראל? את הקהילה המקומית? אמנם נכון, הוא פוליטיקאי, הוא דובר שפות, אך מעל הכל – חייב להיות מזוהה עם תרבות עם ישראל, חיי התורה האמונה והמידות הטובות. בדבריו, הרב גם מעביר ביקורת על מינוי רבנים מהסוג הנ"ל... והתוצאה – פגיעה לאומית:

ואם מעשיו אינם מתאימים להוראתו (=במשמעות הלכתית), או שהוא עושה ומורה שלא כדת, הן במרד ובמעל, הן מחסרון ידיעה, הנה הוא ממש כאילו מינו עליהם איש אשר לא כאחינו, וכמעט זה גרוע יותר ויותר!

רב שמונה משיקולים זרים, הנהגתו יותר גרועה מזו של נכרי: אליו מקשיבים, בחושבם כי דבריו הם דברי היהדות, וזו אינה האמת.

ותירוצים – לא חסרים:

וידעתי כי כמעט כל זה ידוע הוא לאלה המעמידים אותם, והם משיבים כי הדבר מוכרח לכבוד הממשלה ירום הודה וכיוצא. והאיש הנלבב (=בעל הרגש בלבו) ירגיש וידע, כי מוטב להיות נקרא שוטה כל ימיו, ולא יהיו ח"ו כל העדה בשגגה או במעל ח"ו בתגרת אנשים העומדים בראשם כאלה...

אין שום תירוץ קביל להכשיל את כלל ישראל. מוטב להתרחק מלהיות הממנה או הממונה, אם לא מצליחים לייצר מנהיגות שתבנה את האומה לפי אמונתה ואופייה הנכון.

כנראה שהרב תוקף מקרים שהכיר בזמנו, והוא מסיים בתפילה:

ובטוחים אנו בעזרת האל וישועתו, כי הנה ימים באים, ויתוקן כל דבר על מכונו, וסרו הרועים האוילים האלה, ובושו וחתו מפני עדת ישראל. וקול ההמון כקול שדי (=רצון הכלל-ישראל, מגלה את רצון ה') יבחל בהם, וירחיקם הלאה מעל כל גבולותיו סביב, עד כי יתוקנו להיות באמת תוכם כברם. וכל עיקר חורבן בית שני, סיבתו הכנסת שרי הרומיים לעשות שלום, כנזכר בספר בן גוריון, והדברים קל וחומר.

הרב מחמיר ביחסו כפי מנהיגים פושעים, יותר מאשר מנהיגי אומות העולם שהשתלטו עלינו. הנזקים שהם מחוללים גדולים וקשים לתיקון.

במובלע, נדמה כי הרב מטיל מעט אחריות גם על הציבור, לדרוש מנהיג שייצג נאמנה את ערכי האומה, תורה מצוות ומידות. אם נדרוש בתוקף מנהיגות כזו, נראה סייעתא דשמיא ונזכה למנהיגות ראויה, המקדשת שם ה' ושם ישראל בעולם.

יום שישי, 26 באוגוסט 2022

שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה'!

 שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה' / לפרשת ראה / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות עלייה לרגל מהווה שיא של עלייה בחיי היהודי. המפגש עם המקדש, המפגש עם המוני בית ישראל, המפגש עם מלמדי התורה הכהנים והלויים, ועוד, היו משאירים בלב חותם בל יימחה, להמשך חיי השגרה של כל אדם ואדם.

החוויה המרכזית באותו מעמד היתה השמחה. שמחה אמיתית, הבוקעת מן הלב.

שמחה זו, היתה פתח לעלייה משמעותית בקרבה לבורא עולם, כרמוז בפרשה, על הפסוק (דברים טז, יא): 

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.

מסביר רבינו משה (יד משה אות ל'):

...יש לפרש על פי מה שכתב הגאון חיד”א ז"ל במורה באצבע דהרב האר"י ז"ל לא זכה לכל חכמתו, רק מכח שמחה של מצוה. כי שמחת מצוה ממשכת קדושה.

ידוע לכל לומד מעלת האריז"ל. את עוצם חכמתו, גילוייו העצומים ועוד. כיצד הגיע למעלה זו? האם מדובר רק באישיות עם יכולות נעלות? הנה הרב חיד"א (ר' חיים דוד אזולאי הלוי זצוק"ל) הביא את תשובת האר"י: כל ההשגות באו בזכות – שמחה של מצווה! יכול אדם לעשות מצוות כל ימיו, לדקדק בקלה כחמורה, אבל להשאר באותה מדרגה רוחנית. השמחה במצווה היא המנוע לעלייה רוחנית (יש הרחבה נפלאה ביותר בהקדמת הספר "אגלי טל", בעניין שמחה בלימוד תורה. עיינו שם!)

ממשיך הרב:

והנה ידוע שהשמחה עיקרה בלב. עוד ידוע דברי התנא רבי אלעזר בן ערך שהעיקר הוא לב טוב. ורחמנא ליבא בעי.

שמחה אמיתית היא שמחת הלב, שמחה פנימית. ובלב טוב – שהוא הכלל הגדול של הדרך הטובה שיבור לו האדם – תהיה גם שמחה טובה, נכונה, שלמה.

לאור כל זה, הרב יפרש בדרך הרמז:

וזהו רמז הפסוק "ושמחת לפני ה' אלהיך", דבעשותך מצוה צריך להיות בשמחה ובטוב לב, ובפרט במצות צדקה שנאמר לעיל "ולא ירע לבבך בתתך לו", צריך להיות בשמחה התלויה בלב – "במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", כי במקום הזה - היינו הלב - יבחר ה' אלהיך מכל האיברים להיות ,,לב־טוב" לשכן שמו שם, להמשיך אליו קדושה עליונה, וכשיש לך שמחה אמיתית פנימית בקיום המצות, בזה תזכה להמשכת הקדושה עליונה.

הרב לומד את הפסוק הזה, שהוא בעל מסר רחב יותר ממצוות עלייה לרגל בלבד. יש כאן פתח להבנת העבודה בכל התורה: ושמחת – לפני ה' אלוקיך. זו הפעולה שלך, האיתערותא דלתתא. במיוחד במצוה בה ישנו חשש של תחושת "החמצה בלב" – מצוות צדקה. גם שם ישנה ציפייה ודרישה לעשות זאת בשמחת הלב.

ומה ההבטחה? השראת שכינה. הלב הוא המקום בו ה' בוחר, וכדברי חז"ל "רחמנא ליבא בעי", ה' רוצה את הלב. אם הלב שמח בעובדת ה', ה' משרה שם את שכינתו, מרים את האדם, משפיע עליו שפע רוחני, ומקרב אותו אליו.

שנזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית, שמחת הלב!

 

אני רק מניח את זה פה...

אני רק מניח את זה פה... / לפרשת ראה / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מתאר לעם ישראל שתי דרכים אפשריות לבחור בחייהם, דרך ה', היא דרך הברכה, והדרך ההפוכה, שתוצאתה גם הפוכה. אמנם באמת יש לברר מדוע כתובה המילה "היום"? וכי הבחירה אינה עניין תמידי וקבוע, מדי יום, כל חייו של האדם והאנושות?

מחדש רבינו הסבר נפלא (שני מתוך שלושה):

ראה אנכי וגו' - דהנה אמרו רבותינו ז"ל , דבאמת הקב"ה דרכו להטיב לכל בריותיו, ומה שאנו רואים שיש אנשים שהם בצער, אין השינוי ח"ו במדות הקב"ה, אלא בהם עצמם...

קודם מניח הרב הקדמה: הרצון האלוהי הוא להיטיב. תמיד. אם אנו רואים שישנו חוסר כלשהו, יש לבחון מה התקלה שהיתה מצד האדם, שהיא זו גרמה למניעת השפע. משל בעניין:

כמו ענין אור השמש, שהוא באמת אור בהיר ומצוחצח, וחסרי הראות אינם רואים אותו, שהשינוי אינו בעצם השמש, אלא בהם עצמם שהם חסרי הראות, אבל בשמש עצמה אין שום שינוי, וכן החולה שאוכל מאכלים טובים וערבים יהיו בעיניו מרים, וזה השינוי אינו בעצם המאכלים, אלא בחולה עצמו שע"י חוליו אינו יכול לטעום כראוי....מזה נדע כי טוב ה' ומטיב לכל ומי שיש לו איזה צער השינוי הוא ממנו. ע"כ פירשו המפרשים ז"ל.

ישנן מציאויות אובייקטיביות בעולם. מראה וטעם כדוגמא. האדם המחוסר יכולות קליטה של נתוני האור והריח (עקב נכות כלשהי, או מחלה ח"ו) לא שינה את מהות הדברים. אין לו יכולת מפגש איתם כלל! כך גם ברכת ה': יש מי שיקלוט אותה, יהנה ממנה ויוסיף כוחות .יש מי שאינו מכיר בה, או אינו מכיר בה' נותן הברכה. אדם כזה סותם את צינורות ההשפעה. אותו שפע שמחכים רק שיצא – נשאר למעלה. כיצד הדבר רמוז אצלנו בפסוק?

וזה שאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היו'ם" היא השמש הנקראת יו'ם, אשר בראייתה, יש ברכה וקללה שמי שיש לו עינים לראות יראה את אור השמש כי טוב הוא, והסומא אינו רואה אור השמש, כמו כן גבי השי"ת שאין השינוי בו עצמו אלא את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו וגו' שהשינוי הוא מצדכם שאם תעברו על רצון הבורא יתברך תקלקלו את צנורות השפע והברכה והבאתם עליכם קללה ולא ברכה ב"מ, ואם תשמעו אל מצות השי"ת יפתחו לכם צנורות השפע והברכה.

המילה "היום", אינה מציינת את יום הדיבור, אלא את מהות הדבר שניתן, הברכה, שהיא נמשלת לשמש. כמו שהשמש מאירה בעצמה, וההבדל באופן השימוש הוא במקבלים את אור השמש, כך ה' יתברך משפיע שפע טוב, והאדם גורם לזה להיות ברכה, או חלילה ההיפך. הקב"ה מניח את זה לפנינו, ואנו בוחרים מה האור שנקבל.

לפי ביאור זה מבאר הרב פסוק נוסף בפרקים הקודמים:

ובזה יש לפרש כוונת הכתוב (דברים ד, טל) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" וגו', כי הנה ידוע דלשון "הוא" , מורה על מי שעומד במצב שהוא בו בלי שום שינוי כמו שדרשו [מגילה דף י"א ע"א] על פסוק "הוא אחשורוש" וגו'. וזה שאמר "וידעת היו'ם" - הוא השמש הנקרא יו'ם, ואז "והשבות אל לבבך כי ה' "הוא" האלהים", הוא - בהוייתו יהא, בלי שום שינוי ותמורה, שמדתו רק להטיב. רק מה שאין אנו משיגים הטובה, הוא רק מחסרוננו דוגמת השמש וכאמור.

המילה "הוא" מופיעה פעמים רבות בהקשר של הוויה – מציאות – יציבה, כמו שהרב מדגים על אחשוורוש, שהיה אחיד בהתנהגותו כל חייו. כך להבדיל הפסוק מחבר ומשווה בין שני דברים שלכאורה הפוכים: ה' (מידת הרחמים) הוא (בהווייתו, באורחותיו) האלהים (מידת הדין) ! איך זה ייתכן? הרי אלו מידות סותרות? אלא, שיש שורש אחד לשכר ולעונש. שתי המידות מאוחדות בו יתברך. אלא מה, ההבדל הוא בין המקבלים. יש כאלה שיפגשו את מידת הרחמים, ויש – על ידי הימנעותם – שנפגשים עם הנהגת ה' כמידת הדין.

יהי רצון שנזכה להיום מהזוכים לברכתו של ה' יתברך.

שבת שלום

רועי

להפוך ערכים לאייקונים

 להפוך ערכים לאייקונים / לפרשת ראה

כדרכו של מחלק הפרקים התנ"כי הנוצרי לטעות מדי פעם, גם אצלנו בפרשה הוא עשה כן: פרק יב מתחיל באמצע עניין ומייצר מעין מקסם שוא של חלוקה בין שני עניינים: א. הברית על הר גריזים ועל הר עיבל, ב. מצוות בחירת מקום משכן לה', תוך איבוד המקומות האחרים. כל המתבונן בחלוקה על פי המסורה, מבין כי ישנו רצף אחד המתחיל בברית, וממשיך בציווי הכרתת ע"ז, בניית בית לה', ועבודת ה' בו.

כמובן שניתוח זה מעלה את השאלה: מה הקשר בין שני העניינים?

לרש"ר הירש, ישנו הסבר המקשר בעניין הברית, בין ההריםלתוכן הברית, וכך הוא כותב: (פרק יא פסוק כט)

נמצא שהעם עמד שם על הר גריזים ועל הר עיבל ומסר לעצמו ולכל דורותיו את הברירה בין ברכה לקללה. ...כי הברכה והקללה מומחשות לחושים על ידי מראה שני ההרים האלה המנוגדים בטבעם. ...הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים, ועדיין הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם....וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זוהן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה

לפי הרש"ר, שני ההרים הקרובים פיזית, יש בהם כדי להמחיש כי השפע הכלכלי אינו תלוי עובדות טכניות בלבד, אלא בהחלטה על ברכה משמים.

אמנם בדבריו אלה אין הסבר לקשר עם ההמשך.

אולי על פי יסוד ההמחשה של הרש"ר, ניתן להסביר כי ה' רוצה להמחיש לעם כי בארץ אליה הם נכנסים, עם כל קדושתה, אין זה אומר כי כל הנעשה על אדמתה קדוש הוא. ישנה אפשרות לחלל את הארץ ולטמאה. לא תמיד ההבנה האנושית תופסת את הדברים, אך נתון זה הוא עובדה שיש לתת עליה את הדעת ולהפנימה מיד עם הכניסה. ההמחשה הבולטת הזו, הטקס רב הרושם וההוד, יחקקו בלב העם כי במקומות בהם ישנה טומאה, ישנה עבודה זרה, שם תחול חלילה הקללה, אפילו שזה בארץ ישראל. מתוך גם ייגזרו המשמעויות: לאבד את המקומות בהם ישנה טומאה, ולחזק ולהעצים את המקום בו בחר ה'. 

 

תגיד, אתה שומע??

תגיד, אתה שומע?.... / לפרשת ראה / מתורת המשך חכמה

פרשתנו מלאה ציוויים וחיזוקי ציוויים נגד עבודה זרה. חלק מציווי האכילה ואיסורי האכילה קשורים גם הם להרחקה מעבודה זרה. בסיום קבוצת פסוקים אחת מסדרה זו, מסיימת התורה בהבטחה לטוב, במידה ונשמור את הציוויים הללו (דברים פרק יב):

)כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: ס

עשיית הטוב והישר בעיני ה' ובעיני הבריות, היא מפתח לטוב אלוקי, שמופיע ומשפיע עלינו, לאורך ימים ושנות חיים.

אמנם פתיחת הפסוק נראית הפוכה: בדרך כלל האדם צריך לשמוע הוראה או מצווה, ולאחר מכן יוכל לשמור את אותה הוראה, ומדוע כאן הפכה התורה את הסדר, ושמה את השמירה – הביצוע, לפני השמיעה? מתרץ רבינו המשך חכמה דברים:

שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לפלא איך יתכן שמירה קודם לשמיעה! ונראה דשמיעה הוא לשון קבלה, וכמו (שמות ו, יב) "לא שמעו אלי".

המילה שמיעה יכולה להתפרש בשני אופנים: האופן הטכני, השמיעה של הצלילים באמצעות האוזן, והאופן המהותי, שהדברים הנכנסים מאוזן אחת, נשארים בראש, ואינם יוצאים מהאוזן השניה. בלשון הדיבור היום. לעיתים נשמע את הטענה "אתה שומע אבל אתה לא מקשיב!", כלומר: המילים נכנסות, אולם הם אינן תופסות את מלוא עומק תשומת הלב.

התורה מתנה את קבלת הברכות, והבטחת הטוב לישיבה בארץ ישראל, בהקשבה דרוכה (כיום נתנו לזה את הכינוי "הקשבה פעילה" או "אקטיבית", לציין שגם המאזין מתאמץ לפעול בדו השיח המתרחש עימו). אין די בהקשבה שטחית, חיצונית של דבר ה'. יש לכרות אזניים ולהבין את הרצון הפנימי המונח במצווה, למצוא את נקודת החיבור לשם, ולהקפיד ביתר שאת על הלימוד והקיום של הרצון האלוקי.

 

חודש אלול בפתח.

קולות השופר יחלו להישמע באזנינו החל מיום א', א' באלול.

גם כאן נידרש להקשבה פעילה, שמזעזעת ומניעה תהליכים בתוך הנפש פנימה. הקשבה לקול השופר כצליל כלי נגינה פשוט, מחטיא את המטרה (אמנם יוצאים ידי חובה, אבל "יוצאים ידי חובה", ולא ממצים את ההזדמנות לקשב פנימי, לשיפור המעשים).

יהי רצון שנזכה לשמוע את דבר ה', בקריאת התורה, בשיעורי התורה, בקולות השופר, שמיעה מקבלת, מפנימה ומרוממת.

 

בכל מצב - בשמחה תמיד!

 

בס"ד

בשמחה תמיד! / לפרשת ראה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשתנו מופיעה פרשת הרגלים, ובין המצוות בולטת מצוות השמחה, החוזרת באופן כפול, לכאורה (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו):

ושמחת בחגך...והיית אך שמח

ויש לשאול מה נוסף בציווי השני, שלא כלול בראשון? מסביר רבינו:

והיית אך שמח. נראה לפרש על פי מה שכתבו רז"ל [והובא לרש"י על פסוק "ויישאר אך נח", שהיה כוהה וגונח מהטורח שהיה מטפל בבהמות וחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לאריה ובעט בו והכהו וע"ש ברש"י], נמצא דמלת "אך" אפשר לפרשה מלשון צער.

המילה "אך" כתובה בפרשת נוח, ורומזת לצער שהוא סבל במהלך השהות בתיבה, סבל שנבע מהעיסוק העצום בטיפול בבעלי החיים, ויש אומרים שאף נפצע על ידי בעלי חיים זועמים. אמנם, כאן זה נראה לא קשור. הרי אנו עסוקים כאן בשמחה! אלא שגם כאן, בעיצומה של מצוות השמחה, עלולות להתגנב ללב מחשבות עגומות:

ואם כן יש לומר, דבא לרמוז דאפילו מי שהוא נמצא בצער וביסורין, בכל זאת בחג צריך לשכוח את הצרות שלו ולהיות שמח.

אדם שמצבו אינו במיטבו, והוא נמצא בצער ובכאב - לא אלינו – גם עליו מוטלת החובה להתאמץ ולשמוח. יש כאן אתגר רוחני לא פשוט, אולם גם כאן התורה רוצה להרים את המבט מעל המצוקות היומיומיות, אל תוכן אלוהי.

כיוון נוסף:

אי נמי, "אך" מלשון מיעוט, ד"אכין ורקין מיעוטין", ובא לומר דאפילו העני שאין לו אלא מעט כסף, חייב להשתדל לכבד את החג ולשמוח בו. או רמז דאפילו מעט הכין לחג, כיוון דלכבוד החג עשה - זהו בעצמו שמחת יום טוב, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים...

המילה "אך" היא מילה מצמצמת. ממנה לומדים חכמים סייגים למצוות שונות, "מיעוטים". ולפי זה, רמז שני הנמצא כאן, פונה למי שאין לו הרבה אוכל לכבד את החג במאכל ובמשתה, בין אם מפאת מצבו הכלכלי, ובין אם מסיבה אחרת. כל זמן שכוונתו של האדם לשם שמיים – זו שמחת החג שלו, והיא אינה נמדדת בכמות.

כמובן שאין הדבר פוטר את הציבור מלסייע לכל נצרך (וידועים דברי הרמב"ם על חומרת מעשהו של החוגג ללא שיתוף של עניים, או לפחות דאגה לצרכי החג שלהם), אולם גם אם חלילה האדם נקלע למצב כזה – ידע כי ה' שמח עימו בשמחת החג, והוא משרה שכינה בשמחה זו.

שנזכה להיות בשמחה תמיד מתוך שפע בכל העניינים.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי

יום חמישי, 18 באוגוסט 2022

תורה - רק בשמחה!

תורה – רק בשמחה! / לפרשת עקב / אור החיים הקדוש

פרשתנו מתחילה בברכות השמורות לאלה אשר יקפידו ללכת בדרכי ה', ובמיוחד אלה אשר יימנעו מלעשות את העבירות האלה, הפשוטות, שרובנו רומסים ח"ו מבלי משים, ככה..."בקטנה"... כי זה לא נורא / לא משמעותי / לא קריטי / תירוצים אחרים...

אולם הפתיחה  מדגישה את השמיעה, ולא את השמירה, קרי, את הלמידה ותוצאתו המעשהולא את המעשה בלבד - מה בא הדבר ללמד? הרי לכאורה, השכר אמור להיות בעיקר על מעשה המצווה!

רבינו אור החיים הק' לומד מכאן יסודות הקשורים ל"שמיעה", היינו: לימוד התורה. וכך אומר: ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא שמחה 

המילה והיה משמשת במקומות מספר בחז"ל לרמוז על עניין השמחה (אולי בגלל האינטואיציה של קריאות שמחה הנשמעות כמו מילים אלה). אם כן, יש כאן הנחיה והדרכה המחברת בין השמחה ללימוד התורה, והדבר רומז לכמה יסודות, נביא את חלקן:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור"ד סי' שפ"ד):

דבר ראשון: תלמד בשמחה ! לא ככפוי שד, אלא כמי שנפגש עם ההדרכה לחיים טובים ושלמים יותר. למשל, אם אדם מאמין כי ישנו יועץ פיננסי, שעצותיו והדרכותיו יובילו אותו לרווחה ועלייה ברמת החיים - נשב אצלו בדריכות ובשמחה כדי לא לאבד מילה - שהרי בידיו עתידנו! ק"ו כאן, בנגיעה ביסוד קיומנו. תורה קשורה לחיים, עצמת חיים, שפע חיים, ולזה אולי רומז אוה"ח שמזכיר שדברי תורה אסורים לאבל, כי הוא נתון בחוויית מוות, שהיא היפך התורה, ח"ו.

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה

רמז נוסף , המשלים את הראשון, מגלה לנו סוד גדול השמור לעמלי תורה: אמנם ישנו שכר גדול בעולם הבא לעמלי תורה - ברור. אולם האם יש שכר גם כאן? בעולם הזה? רומזת לנו התורה: יש. השמחה בעצמה. השמחה בעצם הלימוד. "ששכר מצוה מצוה" היא השמחה שבלימוד התורה. מובן שזה לא בא בקלות, אולם מי שניגש נכון, כמו ברמז הראשון, בהתמדה ובחיפוש חיות - יימצא את האוצר של השמחה שבתורה.

 

חסד - זה טוב?...

חסד – זה טוב?... / לפרשת עקב / רבינו המשך חכמה

שאלת ייסורי האדם היא שאלה עתיקת יומין, וכמובן שגם התורה מדריכה כיצד יש להסתכל עליהם. תקופת המדבר מתוארת כתהליך בו היו קשיים ואתגרים, הליכה מתישה של 40 שנה, בלי וודאות לגבי מיקום הלינה, זמינות המזון, תוך פרידה כואבת ממאות אלפי ראשי משפחות, עקב חטא העגל.

מה טעם של יסורים אלה? הקב"ה עונה (דברים פרק ח)

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

אף הורה לא אוהב להעניש את בנו, אולם הורה שאינו מעניש את בנו בשעת הצורך, מועל בתפקידו ופוגע בילדיו פגיעה עתידית. כך בעצם אומר הקב"ה לעם ישראל: ייסוריכם הם ייסורים מחנכים.

יסוד זה מדוייק בפסוק הנ"ל: מדובר על ייסורים שנתפסים כ"דין", אולם מופיע שם הוי"ה, שהוא שם של "חסד". מבאר את הדבר רבינו המשך חכמה:

(ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. "הללויה כי טוב, זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהלים קמז, א). הביאור, דיש טוב ומועיל, ועל פי הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה (ט, ב): לא מצא הקדוש ברוך הוא מדה טובה לישראל אלא עניות. והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב.

ישנם בעולם דברים "ערבים", וישנם דברים "מועילים". לא תמיד הם באים ביחד כידוע... חסד אנושי יש בו דבר גדול, אולם לעיתים רבות יש בו גם נזק, כגון: תלותיות, מניעת הופעת הכוחות הקיימים עקב נוחות, ועוד. כל כך הודגש בחז"ל הסיכון שבחיי הנוחות והשפע, עד שאמרו משפט קשה, שאומר, שהמידה הטובה ביותר לעם ישראל, כדי להוציא החוצה את יכולותיהם, היא העניות ח"ו! חסד הוא ערב, אך לא תמיד מועיל.

דין לעומת זאת, הוא פעמים רבות מועיל, אך לרוב לא ערב.

הפסוקים הנ"ל מלמדים, כי חסדו של הקב"ה מכיל את שני הצדדים, גם הערב וגם המועיל:

...וזה שאמר בדרכי ה' יתברך, שחסדו הוא מועיל וטוב. וזה "הודו לה'" - מידת הרחמים, שמלבד שהוא מועיל הוא טוב. ואם מתנהג במשפט מדת הדין - זה "אלקים" - הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים. וצריך לזמר על זה ולמקבלינהו בשמחה כי נעים.

אצל הקב"ה גם החסד וגם הדין הם מועילים, אולם הפסוקים מחדשים שיש בהם ערבות: הצלחה, הכוונה, הולדת הכוחות, ולכן גם אם אדם חלילה חווה דין, יש להתאמץ ולקבלו בשמחה.

יהי רצון שנזכה לחוות אך טוב וחסד כל ימי חיינו, חסד אלוקי בלבד, שיש בו אך ורק תועלת וערבות.

 

חיזוק האמונה בסגולת ישראל

חיזוק האמונה בסגולת ישראל / לפרשת עקב / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

יהודי שחי בגלות מתקשה לעיתים לחוש את תחושת העם הנבחר. הסבל, הרדיפות, האפליות במשך מאות ואלפי שנים, יצרו צורך בחיזוק אמוני כי אכן ה' בחר בנו.

בדרשות רבות אצל רבינו מוהרח"ך, ואצל רבו הרב כלפון משה הכהן זצוק"ל, אנו מוצאים דרשות רבות המחזקות את האמונה בבחירה בעם ישראל.

כותב רבינו (ז,טז):

ולא תעבוד את אלוהיהם וגו' וסמיך ליה (=וצמוד לו) כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני וגו' לרמוז שלא תטעה לעבוד את אלוהיהם מטענת רובא, שהם הרבים, וכתיב "אחרי רבים להטות", כי טענה זו אין בה ממש...

פשט הפסוק מדבר על יראה מהכמות של הגויים. יראה הקשורה לאמונה בה' בשעת מלחמה. רבינו לוקח את הפסוק הזה, ומסביר כי מדובר על טענת רוב הנוגעת לאמונה: אם עם ישראל הם מעטים, מול הגויים המרובים, אולי חלילה האמת אצלם? לכן לקראת הכניסה לארץ, ותחילת המאבק התרבותי עם תרבויות אחרות, מזכיר משה רבינו את דבר היות ישראל עם נבחר.

ובאמת, מה החיזוק לטענה? הרי הם באמת הרוב! לכן ממשיך הרב (ז,יז):

כי תאמר בלבבך רבים הגויים...זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים – לרמוז שלא תאמר רבים וגו'...כי זכור תזכור את אשר עשה וכו', שירד למצרים בכבודו ובעצמו להוציאך משם, דמוכח שאתם בנים ואב מיטמא לבנו...אם כן, בטלה לה טענת רובא, שהבן אינו הולך אלא אחרי אביו.

במדרשים, ישנו דימוי של ה' יתברך ככהן. כהן אסור ליטמא למת. אמנם יש חריגים, ואחד מהם הוא הבן, שלכהן מותר ליטמא לו. מבאר הרב: אם אכן לא היה יחס מיוחד, כזה של אב ובנו, בין ה' לישראל, לא היינו מוצאים שה' היה טורח בכבודו ובעצמו לבין המתים במצרים להציל את בנו. ולענייננו: הבן הולך אחר אביו, גם כנגד הרוב, וממילא מתחזקת הטענה כי אנו בניו של ה', בכל עת ובכל זמן. אפילו בגלות המרה והארורה.

במהלך זה ממשיך רבינו לבאר את מעלתנו גם מול המלאכים (ז,יח):

לא תירא מהם וגו'- תיר"א גימטריה תור"ה. כי מן התורה מוכח שאנו בנים, ממה שלא ניתנה (התורה) למלאכי השרת, מדינא דבר מצרא, וכיון שאנו בנים לא תירא מהם (מהגויים) מטענת רובא...

בקצרה נסביר, כי במושגי מכירת קרקעות, קיים בהלכה "דין בן המיצר". דין זה מחייב בעל שדה המוכר את שדהו, להעדיף את שכנו, ששדהו צמודה לשדה הנמכרת, כי בכך יקל עליו לחרוש ולזרוע. המלאכים הם בני המיצר בעולמו הרוחני של הקב"ה. היינו מצפים שכאשר תימסר התורה, היא תינתן לבני המיצר – המלאכים. אולם בדין בן-המצר יש יוצא דופן: בנו של המוכר. הוא קודם אפילו לבן-המצר. כך גם התורה – היא ניתנה לישראל, ולא לבני המצר, מכאן שאנו בניו!

כרועה עדתו, מלמד רבינו את העם, כי גם אם לעיתים הם נתקפים תחושת נרדפות, או דלות מספרית ואידיאולוגית מול שאר אומות העולם, עליהם להבין כי החשבון של האומה הוא לא בכלי המחשבה הרגילים. מדובר על עם הנמצא בקשר עם הרוחני והנצחי, וממילא אין לו לחשוש מכל טענות חוזק ואידיאולוגיה החולפות עם הזמן.


 

בית הכנסת - סוד שימור האומה בגלות

בית הכנסת-סוד שימור האומה בגלות / לפרשת עקב / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בסוף הפרשה השניה של קריאת שמע, הנאמרת על ידינו בכל יום, ישנו פסוק של שכר. אריכות הימים המוזכרת שם, לנו ולבנינו בע"ה. אולם ישנו קושי: הרי אריכות ימים היא ברכה עצמית, שאינה תלויה במיקום גיאוגרפי, ומדוע מבטיחה התורה אריכות ימים, דווקא "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם", קרי, ארץ ישראל?

רבינו משה מציע כיוון מחודש להסבר מושג "אריכות הימים" המוזכר כאן, והוא מקדים להביא מדרש ממסכת ברכות דף ח' (יד משה סעיף ל'). תמצית המדרש: ר' יוחנן מתפלא, כיצד ישנם זקנים בבבל, הרי התורה הבטיחה בפרשתנו אריכות ימים רק ליושבי ארץ ישראל? ר' יוחנן, אוהבה הגדול של ארץ ישראל, מצא את התשובה בעובדה, שאותם אנשים מקדימים להגיע לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו. מה משמעות התמיהה, ומה המשמעות התירוץ? כדי לענות מקדים הרב כמה נקודות:

הנה כל אומה ולשון הנכבשת תחת שלטון עם אחר, ובפרט הגולים ממקומם, אין לאומיותם הראשונה מתמדת, ובמעט זמן יתבוללו ויבלעו ביד האומה הכובשתם. ובפרט אם פותחת להם בתי ספר ללשונם וכתבם, הם וחכמותיהם ודיעותיהם ומדותיהם. ובפרט אם נואמים לפניהם נאומים בעניני דת אותה האומה הכובשת. ובפרט אם מכריחים אותם על זה, ועונשים את המוחים על זה. וכל שכן אם עונשים גם שומרי הדת עצמה. והנה ידוע שאין אומה בעולם שגלתה ממקום למקום כמו אומת ישראל...

ישנן תרבויות כובשות, שעמלו לשנות את התרבות של העמים הנכבשים. לעיתים בדרכי נועם: יצירת סוכני תרבות חינוכיים וכיו"ב. לעיתים אף בזרוע: הכרח ללמוד את הדת והתרבות, ואף ענישה של שומרי התרבות המקורית. עמים רבים איבדו את זהותם באופן זה. עם ישראל היה באיום זה במשך אלפי שנים. מה הגן עלינו?

והנה שומרי דתינו הנצחיית ותורתנו הקדושה, הם בבחינת ,,זקנים" כמו שנאמר "ואל תבוז כי זקנה אמך". דהיינו מחזיקים בתורה הניתנת לישראל זה אלפי שנים כדבר זקן וישיש. גם ידוע שהאומות מודים ויודעים שתורתנו הקדושה היא הזקנה והקודמת לדברי ההבל ותוהו שלהם. גם ישראל נקראים בשם ,,ישראל סבא". והוא מטעם האמור, שאנחנו בתור זקנים וסבים לכל האומות אם נוצרים או ישמעאלים.

הכינוי "זקן" בעמנו, אינו עניין של גיל, אלא עניין של חכמה. השימור של המסורת, התיווך של החכמה מדור לדור, מכונה "זיקנה". אמנם יש כאן גם משמעות מציאותית: תורת ישראל היא הותיקה שבין הדתות הקיימות בעולם, ואף היוו להן מקור והשראה.

הקדמה נוספת:

 עוד נקדים דבהיות ישראל בארץ ישראל, אפילו שיהיו רוב התושבים הם גוים, וגם תהיה ביד שלטון נכרי, בכל זאת מהתקווה ומהזכרונות ימי קדם, ומההסתכלות במקומות הקדושים שהיו בהם כמה עניינים נסיים בזמן קדמון, יתחזק הזכרון ויתבטל היאוש ותגבר התקווה...

התיישבות בארץ ישראל – כוחה ביצירת רצף של זיכרון וקשר בין ההיסטוריה שלנו, אלינו, ומאיתנו, אל התקוות העתידיות המובטחות לנו בנביאים. העובר בארץ לאורכה ולרחבה, ורואה את המקומות בהם צעדו אבותינו ונביאינו, מחזק את הקשר לאומה.

הקדמה נוספת, מדברת על מעלת התפילה בבית כנסת ובמנין:

עוד ביארתי שאחת הסיבות שאמרו רז"ל יש לו לאדם להתפלל בבית כנסת, גם במנין ולא פחות מעשרה, הוא כדי לחזק הלאומיות והדת. כי אז זה מחזק לב זה, וכן השני, ולא יחתו מפני כל הבא לבטל הדת והתורה, ולא להתיאש.

בית הכנסת הוא מקום שנותן עוצמה ליהודי. חיבור על בסיס קבוע לאחיו, בני אומתו, סביב עבודת ה'. דבר זה נוסך כוח ותקווה בבני העם, לראות בתקוות ה' ונחמותיו.

כעת יבאר הרב את המדרש, ויחדש משמעות בפסוק הנ"ל:

ולכן כשאמרו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, היינו ישראל סב'א ואינם נטמעים בין האומות, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם בדת ולאומיות, דוקא על האדמה זו - ארץ ישראל, שזוכר ימי קדם ונסי אל עליון וכאמור. אך כיון שאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אם ללמוד תורה אם להתפלל, אמר היינו דאהני להו לחזק הדת והלאומיות. ואמר מקדמי ומחשכי. לומר כי ברצונם הטוב ובכוסף וחשק באים לבית כנסת....

ר' יוחנן לא התפלא שיש זקנים בחוץ לארץ. זה עניין גופני ולא רוחני. ר' יוחנן התפלא שיש עמידה ליהדות חוץ לארץ! מה מחזיק אותם?  מה נותן בהם חיוניות בזהות שלהם כעם? הרי רק הקיום בארץ מחבר אותך לעמך וזהותך! ענו לו: הם באים לבית הכנסת בחשק גדול, הם רואים את עצמם כחלק מהאומה הישראלית, ומתאמצים להיות כמה שיותר במרכז הלאומי שקיים בגלות – בית הכנסת. דבר זה מרגיע את ר' יוחנן, והוא רואה שיש תקווה לישראל גם בגלותם, לשמור על זהותם ונצחיותם.


ויהי רצון שנזכה לראות בחזרתנו לבית הגדול והקדוש במהרה!

 

המשכן - אמצעי או מטרה?

  בס"ד המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכלל...