אני אמית ואחיה - רמז לתחית המתים

 בס"ד

אני אמית ואחיה-רמז לתחית המתים / לפרשת האזינו / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן

תחיית המתים היא אחת מיסודי ועיקרי התורה והאמונה.

אחת מיסודות האמונה של עם ישראל הוא האמונה בתחיית המתים. ההבנה כי ישנו המשך למסע אותו עוברת הנשמה. גם אם כרגע אותה נשמה מסתלקת, אין זה השלב הסופי שלה. את הרמז ליסוד זה מוצא הרב בפרשתנו (דרכי משה, ח"א):

וכן אמר הכתוב פה "אני אמית ואחיה", שאחרי מות האדם, הקב"ה ברחמיו הרבים מחייה אותו.

הרב מדייק מפשט פרשתנו: כתוב קודם שה' ממית, ואז כתוב שהוא מחיה. ולא בסדר המוכר לנו שישנם חיים ולאחריהם המוות.

הרב מביא רשימת מקרים מהתנ"ך בהם היה גילוי של כח זה בעולם על ידי צדיקים שונים: אליהו הנביא, אלישע הנביא, יחזקאל.

עקרון תחיית המתים הוא בעצם ביטוי קטן לדבר גדול הרבה יותר, שכבר קדם:

וכמו שברא הקב"ה את עולמו יש מאין וחידש ומחדש בעולמו ניסים ונפלאות רבות מאין ספורות לנו בית ישראל, ביציאת מצרים, ובקריעת ים סוף, ובעמידתנו על הר סיני והתגלות השכינה אז וקבלת התורה ועשרת הדברות, ובירידת המן מן השמים, וכהנה וכהנה ניסים נגלים לעיני כל ישראל, וניסים נסתרים לאין חקר לכל משכיל ומשקיף בהם בתבונה ישרה וצודקת בבית ראשון ובבית שני, ובימי גלותינו זה. כן עתיד הקב"ה לחיות מתי ישראל ברחמיו הרבים וכאמור.

יצירת יש מאין היא מחותמו של הקב"ה בכל דבר ועניין. ניסים רבים בעצם פעלו מאז בריאת העולם, דרך אירועים היסטוריים שהתרחשו באומה, באופן נגלה ובאופן נסתר.

ומי הוא זה שיזכה למעלה זו?

ולכן ישתדל כל אחד ואחד לשמור את התרי"ג מצוות וליראה ולאהבה את ה' ברוך הוא, להיות חלקו

באופן בסיסי, המגמה היא לקיים כמה שיותר ממצוות התורה, אולם הרב מגדיר פה את המגמה "להיות חלקו", להרגיש משוייך אל הקב"ה, שמגמת חיי היא לעשות רצונו.

אולם באופן ממוקד יותר ישנה מצווה שיותר מקדמת את המטרה:

וכן מבואר בגמרא, כי עיקר ועצם תחיית המתים היא למי שעוסק בתורה, ואינו מרפה עצמו מדברי תורה, ולכן ראוי לכל אדם לחוס ולרחם על נפשו ונשמתו, להיות לו עת קבוע ללמוד בו תורה כפי מה שתשיג ידיעתו, וכפי מה שאפשר לו.

עסק התורה. חיבור ל"עץ חיים היא למחזיקים בה". לימוד כפי היכולת, גם אם אדם עובד (שהרב ראה בזה ערך עליון! וכן נהג בעצמו, שלא קיבל משרה רבנית בתשלום, עד שלא היתה לו ברירה ולא עמד בלחץ פרנסי ורבני הקהל).

ואם אדם לא בעל יכולת?

כבר אמרו חז"ל שיש לו תקנה להיות משיא בתו לתלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא (=מסחר) לתלמידי חכמים, ולהיות מהנה תלמידי חכמים מנכסיו...ובכלל זה מי שעושה מחזיק תלמיד חכם ללמוד והוא משלם שכרו די פרנסתו.

כלומר, גם סיוע ללומדי תורה, באופניו השונים, יש בו להביא ברכה לנשמת האדם ולזכותו בחיבור לעצם החיים, ולחיים שלאחר המוות.

 

רבינו משה (כ'לפון) כרועה נאמן לעדתו

רבינו משה (כ'לפון) כרועה נאמן לעדתו / לפרשת במדבר / מתורתו של רבינו כ'לפון הכהן זצוק"ל

רועה נאמן היה מוהרמ"ך על עדתו. ידע להנהיגם בחכמה ובתבונה, בין בימים שגרתיים ובין במצבי משבר. ידע להעמיד אנשים על דבר אמת והלכה, ומאידך עינו היתה צופיה ברחמים לצרכיו של הציבור. ישנן דרשות רבות שהרב נשא בשבח מצוות הצדקה.

גם בפרשתנו, הרב מחבר בין דיוק לשוני לעניין הצדקה (דרכי משה, ח"א):

ידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוויים: וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים אהרן ובניו , ובאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו:

הכתוב עומד ומזהיר אל הכהנים שלא יגרמו מיתה לבני קהת, על ידי התרשלותם לכסות כלי הקדש. ועם כי לא עשו בזה מעשה בידים אלא בשב ואל תעשה, הזהירם הכתוב בלשון זה אל תכריתו וכו'.

ישנו ציווי על הכהנים שלא יהרגו את הלויים. מה הכוונה? וכי תעלה על דעתך שיעשו זאת? אלא מדובר על הריגה – בפסיביות. אין ללויים לראות את כלי הקודש, ועל הכהנים הוטל, לכסות את הכלים, לפני הנעת הכלים למסע.

ומה זה נוגע לחיינו אנו? ממשיך הרב:

ומזה אנו למדים גם כן לעניין העני והאביוו הבא ליטול צדקה שלא להעלים עין ממנו. וכן אמרו רבותינו ז”ל בכתובות דף ס"ח ע"ב כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע”ז...

התעלמות ממצוקת העני – כמוה כהריגתו! פסיביות – גם היא הורגת ח"ו.

מכאן הרב מאריך בדרוש על חיוב הצדקה, חלקי הצדקה ומדרגותיה.

הרב מגלה כאן חיבור למצוקה קונקרטית, שאולי לא ניתפסת ממש כראויה לסיוע:

ובימינו אלה יש עוד צדקה גדולה עד מאד והיא שייכא גם לעשירים ולבינוניים, והוא מי שיש עליו איזה חוב לשלם אותו אם בכמפיאל (שטר חוב) אם בהוצאת משפט, ואם אינו משלם יורדים לנכסיו ומתמוטט ממש, על ידי שיצא עליו שם איש נשבר ועני, ולפי האמת יש לו כהנה וכהנה סחורות או קרקעות ורק לפי שעה לא השיגה ידו לשלם וכיוצא בזה,

הרב מדבר על אנשים שלקחו הלוואות, אולם אין להם לפרוע מזומן. אם יגבו את נכסיהם, הרי שבזה עלולים אותם אנשים לקרוס לגמרי, בהעדר מזומנים ובהעדר נכסים. הרב מציע להקים קופה מיוחדת למטרה זו, שתתן מעין הלוואות גישור. הרב מלהיב ומעודד את הציבור, להרתם לעניין, ולראות בכך את הצדקה במעלתה העליונה. חלק מהעניין הוא גם לתת ייעוץ כלכלי להמשך:

ומי שמחונן אותו וממשכנו לשם הצלתו של הלוה,...אין ספק כי הוא בכלל המעלה הגדולה של מעלות הצדקה שאין מעלה גדולה ממנה... וכן בכלל להשגיח עליו ולהורותו דרך ישר לבל יבוא עוד פעם לידי מדה זו.

מי שמכיר את כתבי הרב, יודע כי הרב היה מאד נמרץ ומעשי. בשלב זה של הדרשה, הוא ממש נותן תוכנית אופרטיבית, להקמתה ותיפעולה של קופה ייחודית זו. הרב נוקב בסכומי ההלוואה, מטרות מדוייקות, זהירות מאיסור ריבית, ועוד.

הרב הקים קופות צדקה יעודיות לפי הצרכים שהיו בקהילתו, ומסר את ניהולן לנאמנים, תוך פיקוח על הביצוע.

מסיים הרב בתזכורת כי חיי קהילה ישראלים, מחייבת את התלות ההדדית (כפי שכתבנו בדרשה על פרשת בהר, עיינו שם), ואת הצורך לעזור כל עוד יש יכולת:

...ולכן ירחם על זולתו, כי כל המרחם מרחמים עליו מן השמים, וזכות הוא לו, בזה ובבא. ברבות הטובה.