מזימת הפירוד של פרעה

 בס"ד

מזימת הפירוד של פרעה / לפרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מלך מצרים החדש שלא ידע את יוסף מחפש מזימות כיצד להכניע את עם ישראל ולייאש אותם. הסיוט הגדול שלו: פלישה חיצונית למצרים, שבה עם ישראל ישמש ככח עזר להחלפת השילטון המצרי. הפתרון המיידי והפשוט הוא העבדות, שבאה להתיש את הגוף והנפש, ולהכחיד את שאיפת החירות, אבל רבינו מגלה (אות ז') כי המזימה היתה עמוקה וזדונית יותר...:

וישימו עליו שרי מסים, למען ענותו בסבלותם (א, יא). אפשר לפרש, כי פרעה הרגיש וידע שעם ישראל היו באחדות אחת, וזה יסוד גדול לקיומם ונצחונם, ופחד מזה, ולכך אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" בלשון יחיד, ולא אמר רבים ועצומים ממנו, שרמז להם הכח והעוצמה של ישראל בזכות האחדות שהיו כאיש אחד, שנאמר (לעיל פסוק ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות".

רבינו מדקדק במילותיו של פרעה: הוא מתאר את עם ישראל כ"רב ועצום", בלשון יחיד. התורה עצמה הגדירה את עם ישראל כביכול כנפש אחת, ישות אחת אחדותית ושלמה. זה מפחיד את פרעה. הוא יודע שכוחו של עם ישראל באחדותו. הפתרון הרע שלו מכוון להרוס אחדות זו:

לכן רצה להכניס ביניהם פירוד ושנאת אחים "וישימו עליו שרי מסים" ושוטרים ישראלים, שבעל כרחם יבצעו ההוראות של הממשלה וילחץ עליהם בעבודה וכיוצא, וזה גורם להם שנאה ופירוד כמו שנאמר בסוף הפרשה (ה, יט) "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", וגו', ובזה יהיה לו היכולת להשתלט עליהם ולא יזכו לגאולת מצרים.

הפרד ומשול. סכסוך פנימי בתוך העם. הוא ימנה פקידות מתוך העם, שמאלץ למלא את פקודותיו האכזריות של הממשל המצרי. דבר זה ייצר תסיסה פנימית ויקרע את עם ישראל לשתים חלילה. דבר זה אכן ארע, כאשר הוחמרה עבדותם של ישראל והם נדרשו ללקט את התבן באופן אישי. מילוי הפקודה יביא לאסון נורא של פירוד בתוך העם!

אות להצלחתו של פרעה במזימתו הרעה, מביא לנו רש"י בהמשך, כפי שמביאו הרב:

וכן כאשר ראה משה שני עברים נצים, והוכיח לרשע "למה תכה רעך", והוא ענה לו בחוצפה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (לקמן ב, יד), אמר משה "אכן נודע הדבר", ואיתא (=ומובא) במדרש (מדרש רבה שמות א, ל והביאו רש"י) 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראוים לכך'.

משה רבינו מנסה להפריד בין שני עברים המכים זה את זה. הם מעבירים עליו ביקורת על ניסיונו להשליט סדר ורוגע. הם לא מוכנים לקבל את בקשתו להמנע מהמחלוקת. משה ההמום עונה 'אכן נודע הדבר' - המדרש מסביר את דברי משה רבינו כמי שמצדיק את הסבל הנורא שהיה לעם! אנחנו אשמים בסבל כי אנחנו לא פועלים יחדיו, כעם אחד עם דאגה הדדית!

הפתרון הוא בחיבור משותף, בחידוש האהבה, בחידוש ההבנה כי אם אנו לא מחוברים – אנו חלילה פגיעים יותר. נאמץ ליבנו לאהוב בכל תקופה, גם אם הויכוחים ביננו נוקבים ועמוקים.

קורס אלוקי ראשון במנהיגות!

 בס"ד

קורס אלוקי ראשון במנהיגות / לפרשת שמות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו. לצורך כך נותן לו הקב"ה שלושה סימנים מופתיים. שואל עליהם רבינו:

ראוי להעיר ולשאול, אל מה יורו שני האותות האלה מהפיכת המטה לנחש ומצרעת ידו, ואל מה ירמזון שני האותות האלה? כי אם למען האמונה בלבד להאמין בה', הקצור קצרה ידו ית' מעשות אותות אחרים נאמנים זולתם?

שואל רבינו: מדוע בחר ה' דווקא באות ההמטה הנהפך לנחש, והיד הנעשית מצורעת? הרי יכול היה ה' לבחור סימנים אחרים בכדי להביא לאותה תוצאה אמונית – ומדוע בחר דווקא באלו?

רבינו לא דן באות הפיכת המים לדם. שמא הוא מתכוון שבכל יש פשוט סימן לבאות, מכות מצרים הנפתחות במכת דם.

עוד למה עשה ה' ככה לעשות בגופו של משה מצרעת ידו ושובה כקדם, ואחד מחוצה לו מהפיכת המטה לנחש והיה לו לעשות או שניהם בגופו של משה או שניהם מחוצה לו? ועוד למה לו אותות שתים ולא הספיק באחת מהנה למען יאמינו?

עוד יש לשאול: מדוע אות אחד פנימי, הפוגע בגופו של משה, והאחד חיצוני לו – הפיכת המטה? ומדוע בכלל לעשות יותר מאות אחד?

רבינו יסביר שמדובר על מסרים למשה בעצמו, לא פחות מאשר מסרים לעם:
וייתכן בישוב כל זה כי ברצות ה' להרכיב אלוף לראש העם בחר לו יה את משה עבדו לרעות ביעקב עמו רצה ללמד אותו אופן ההנהגה שיתנהג עמהם. ונודע שההנהגה המדינית דרוש לה שני תנאים, א', שלא יחת מפני כל ויהיה לבו כלב הארי אמיץ בגבורים, שאם יהיה מוג לב כשפן אז נוע ינוע כסא מלכותו וימוט עולם ועד...התנאי השני, שיהיה חרוץ וזריז בענייני המלוכה ובמשפטי העם ולא ישכון באהלו העצלה והרפיון...

משה הולך להוביל את עם ישראל ועליו ללמוד את עקרונות הבסיס. יש שנים עיקריים: אומץ וחריצות. האומץ נצרך לא רק כלפי חוץ, אלא לא פחות מכך כלפי פנים. הרב מזכיר את שאול המלך, שלמרות שהיה מלך גיבור, אחד מחטאיו היה שנכנע ללחץ העם בהקרבת הקרבן ובביזת עמלק. חריצות – כפשוטו, לא לשקוע בתענוגי המלכים ובבזבוז ימיהם בבטלה, אלא לפעול כל הזמן לטובת העם, לראות את צרכיו ולתת מענה.

והנה נודע כי המטה רומז לשבט מלכות וממשלה...וזה הורה ית' למשה באות הראשון מהפיכת המטה לנחש לומר: ראה גם ראה "מה זה בידך" שהוא מטה ושבט מושלים והכר לך מה עמדך לנהוג נשיאותך ברמה ולזרוק מרה בעם וייראו ממך ולא תירא מפניהם. ויאמר "השליכהו ארצה" וכאשר השליכהו לארץ היה לנחש והוצרך לנוס מפניו, להורותו כי כאשר ישליך לארץ שבט המושל וישפיל עצמו לפני העם...אז המטה עז ההוא יהפך לנחש ויוכרח לנוס מפניו. ככה שבט ממשלתו רע ירוע וישבר כעץ לבל יוכל קום.

המטה – שבט המלוכה. תחזיק אותו תמיד ביד! אם תניח אותו – תגלה שהוא פתאום מאיים עליך, ומאיים לסדוק את ממלכתך. מה הפתרון אם בכל זאת טעית בכך?

עוד אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", רמז לו כי אם יתחזק ויאחז בידו את רסן הממשלה כדת שלא יחת מפניהם אז יהיה למטה עז ומקל תפארה בידו בכפו ותכון מלכותו מאד. ואמר "ואחוז בזנבו" ולא "ואחוז בו" לרמוז...שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק...בזנבו כלומר בראש הדק בחסד וברחמים, באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

תשתלט על מלכותך מחדש, אך לא באופן אלים ואגרסיבי, אלא בחכמה שמשלבת קירוב רב וריחוק עדין.

הסימן השני נוגע למידת החריצות:

ובא האות השני מצרעת ידו ללמדו תנאי שני לברוח מן העצלה לזה אמר "הבא נא ידך בחיקך" היא רמז אל העצל אשר כל היום יטמון ידו בחיקו...ויאמר לו עוד "השב ידך אל חיקך", כלומר כבוש את יצרך...ומלת "אל" כמו "על" כמו "אל שאול ואל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א). וכאשר השיב ידו על חיקו וכבש יצרו לעזוב מדת העצלות אז "והנה שבה כבשרו" כי שב ורפא לו ותכון מלכותו מאד...

עצל טומן את ידו בחיקו. דבר זה  מביאו לנזקים, הפסדים וצער. כדי להצליח עליו להתגבר על תכונה זו. בכך רבינו מסביר את ההבדל בין שתי הפניות של הקב"ה. בתחילה אמר "ידך בחיקך" ובסוף אמר "אל חיקך", במשמעות של התגברות.

בשני אופנים אלה יוכל משה להתחיל את צעדיו בהנהגת עם ישראל.

מה נוכל אנחנו ללמוד מכך על השילטון העצמי?....

כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף...

 כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף... / לפרשת שמות / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

העם המצרים רואה בעיניים כלות כיצד עם ישראל הולך ומתחזק, פרה ורבה.

הם מטכסים עצה לפעול (א, י):

הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

באופן הפשוט, ההתחכמות היא תוכנית השיעבוד לעם ישראל. אולם, רבינו מביא דרש:

איתא במדרש: מכאן שרצה לבטל מהם את המילה.

רבינו מביא מדרש (מובא בקהילת יעקב לר' ישראל אלגזי זצ"ל) שההתחכמות של המצרים היתה להסיר את החוק שהטיל עליהם יוסף הצדיק עשרות שנים קודם לכן, בשנות הרעב. החוק היה שעליהם לעשות ברית מילה. מדוע?

ופירש הרב דברי מרדכי [סגרון] ז"ל על פי מה שכתב הרב שלום דוד (מערכת ג' אות ד') הטעם שיוסף כפה את המצרים למול אף על פי שלא גיירן, משום שידע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאוות המשגל, וידע יוסף שעתידין המצרים לשלוט בישראל ומכל שכן ששולטין גם בנשותיהן, וח"ו אם שולטין בנשותיהן אין להם תקומה לעולם, ולכן כפה אותם למול שעל ידי זה תכנע תאוותם ולא ישלטו בנשותיהן, והמצרים מכובד הרעב הודו לדברו ומלו עצמם. ע"ש.

ישנם טעמים רבים למצוות המילה. הרמב"ם מסביר כי ע"י הסרת הערלה, ההנאה המינית נחלשת, וכך האדם נעשה פחות משועבד ליצר זה. זו היתה מטרתו של יוסף: להכניע את היצר הזה גם אצל המצרים. אך זה היה למען עם ישראל. יוסף יודע שמצרים הם העם שישעבד את עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כדי ששליטת המצרים לא תהיה על נשות ישראל, יש לנסות ולצמצם את היקף השליטה.

ולכן כשראו המצרים עם ישראל רב ועצום נתייראו פן ירבה, ורצו להשתעבד בהם באופן שלא יעלו מן הארץ, לכן ניטלו '"מהם" המילה, כלומר מן המצרים עצמם, שהיו מקודם מלין את עצמן בגזירת יוסף כדי לשלוט בישראל וכל שכן בנשותיהן ח"ו, ואז לא היה להם תקומה. ע"ש.

ההתחכמות הזו לרעה, נועדה להכביד את עול המצרים על עם ישראל, על ידי פגיעה בנשות ישראל. בדרך זו רצו לצמצם את גדילתם וצמיחתם.

רבינו מוצא רמז לכך גם במינויו של אותו מלך חדש שלא ידע את יוסף, בדבריו של אונקלוס:

ואפשר שזהו כוונת תרגום אונקלוס על פסוק "אשר לא ידע את יוסף" שתרגם: "דלא מקיים גזירת יוסף" - היינו מצות המילה.

המלך החדש לא ידע את "גזירת" יוסף. פעולת המילה מכונה לעיתים "גזירה" אצל קדמונינו, ולזה רומז אונקלוס. המאבק בעם ישראל הוא בביטול גזירה זו.

והקב"ה הצילנו מידם...

 

למה סרב משה רבינו לשליחות?

למה סרב משה רבינו לשליחות? / לפרשת שמות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

משה רבינו מתעקש לא לצאת לשליחות. חז"ל אומרים שהויכוח בינו לבין ה' ארך 7 ימים! יש להבין מה היתה סברת משה.

כדי להבין את זה, רבינו מדקדק בכמה נקודות במהלך הסיפור בפרשתנו (מנחת כהן ה,כג)

ומאז באתי אל פרעה וגו'. יש לדקדק דהווא ליה למימר (=שהיה לו לומר) "באנו" בלשון רבים, שהרי הלך עמו אהרן אחיו.

הרב מתחיל מדיוק פשוט: מדוע משה – בפנייתו לה' – אינו מזכיר את אהרון אחיו שבא עימו? התשובה – מפתיעה:

 ונראה לפרש הטעם משום דמשה רבינו ע"ה, נתגדל בבית פרעה, ואף על פי כן בא לפרעה להוציא את ישראל ממצרים,...ולכך פרעה נתכעס הרבה ודן בדעתו שישראל הם כפויי טובה: שהרי משה רבינו ע"ה שהוא מזרע ישראל ועשה עמו כמה טובות ואעפ"כ שלם לו רעה תחת טובה, אשר ראוי לו לשעבד את ישראל לעבודת הבנין של פרעה, וא"כ אמר שאם אשלח את ישראל ואעשה עמהם טובה דרך שלשת ימים להקריב לה' אז יברחו לגמרי כי טבעם הוא לשלם רעה תחת טובה, ולכך הוסיף בקושי השעבוד...

משה רבינו תולה את כשלונו בשיח עם פרעה, בכך שפרעה מתייחס אליו כאל כפוי טובה! אתה – משה – שגדלת אצלי, אתה מאיים עלי בדבר? הרי גם מה שאמרת שהדבר יבוא על ישראל ח"ו, דברת בעדינות, אך הרמז והאיום – היו ברורים לגמרי! מרחיב פרעה במחשבתו, ומשליך תובנה זו על כלל העם: אם הוא, המנהיג שנהנה ממני שנים, מתנהג כך, בטח כל עמו כפוי טובה. אם אשלח את ישראל לכמה ימים במדבר – הם לא יחזרו.

על פי עקרון חשש כפיות הטובה, מבאר הרב עוד כמה קשיים בדרך:

ובזה מובן כוונת הכתוב אשר הבאשתם את ריחנו וגו' לתת חרב בידם להרגנו וגו'. כי מאחר שהלכו אל פרעה משה שנתגדל בבית המלך ואהרן אחיו שהיה משבט לוי שלא נשתעבדו במצרים ששחררם פרעה והכריחוהו לשלח את ישראל והפחידו אותו, אזי ידון פרעה בדעתו שטבע ישראל הוא לשלם רעה תחת טובה ואינם משגיחים בטובות שעשו להם אחרים רק על המועיל להם ואז הוסיף להכביד עולו עליהם. 

אם אלה שקיבלו "צ'ופר" לא לעבוד במצרים באים בתלונות, הנראות ככפיות טובה – מה עם אלה שעובדים? אין ברירה אלא להכביד.

וכעת מובן למה משה רבינו סרב:

ובזה מובן בס"ד טעם למשה רבינו ע"ה שסירב בשליחות...והיינו משום שאם תהיה הבקשה מאת אחד מבני ישראל העובדים במצרים לא יצטער פרעה אחד מעשר ידות לצער שהגיע לו משליחות מרע"ה שעשה עמו טובות ואעפ"כ הוא מבקש רעתו לשחרר עבדיו בעל כרחו....

משה מתנגד כי הוא עלול להתפס ככפוי טובה! אם אחד מהעבדים ילך – זה יהיה אמיתי וצודק, אבל משה? למה שייצר תחושה של כפיות טובה, ואולי אפילו סוג של חילול ה' ביחס לעם ישראל כולו!

כעת מובן למה משה תולה את כל העניין בעצמו:

ובזה מובן הפסוק ומאז באתי אל פרעה וגו' שבאתי אני שנתגדלתי בביתו הרע לעם הזה שהוסיף שנאה על שנאתו.

אך, בסוף הפרשה מגלה הקב"ה למשה – שזו בדיוק היתה כוונתו – להקפיץ את פרעה שיפעל בתקיפות, ואז לבוא איתו חשבון:

ואמר לו הקב"ה עתה תראה וגו' כי ביד חזקה וגו' ר"ל דזוהי עצמה כוונתו של הקב"ה כדי להכביד את לבו ולא ישלח את ישראל ואז ידון אותו בעשר מכות עד שבעל כרחו ישלחם. 

דווקא מתוך המפגש עם משה נולדת הכבדת הלב, והיא המאפשרת את סדרת החינוך של מכות מצרים.

לעיתים נראה כי האדם מתכנן טוב את המהלכים ומתפלא מדוע אינם עובדים, ולפעמים אף ישנה תרעומת על ה' חלילה. רבינו מלמד, שעלינו להיות ענווים כלפי התהליך האלוקי, ובסוף נראה את השגחתו.

 

שבת שלום,

רועי

עם ישראל - רצויים או דחויים?

 רצויים או דחויים? / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצ"ל

כשמעיינים בטענותיו של פרעה, בבטאו את המצוקה שהוא חש כלפי עם ישראל, אנו מוצאים את הטענות הבאות (שמות א):

ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

בפשטות, טענתו היא ישראל מתרבים ויש לעצור גדילתם, שמא יגדלו במספרם, על כמות אנשי מצרים. אם כך, היינו מצפים שהמסקנה תהיה: "הלוואי והם יעופו מכאן ויעזבו אותנו בשקט!". אולם בפסוק הבא, כאשר עולה החשש של המצרים, הם מפחדים שעם ישראל יצטרפו לשונאיהם במלחמה אפשרית, ואז, ישראל יעזבו את מצרים.... הרי יכלו המצרים לומר רק את חשש המלחמה , ללא המילים "ועלה מן הארץ"!

כיצד זה ייתכן? האם המצרים יהיו שמחים כשישראל יעזבו, כמו שעולה מפסוק ט', או שמא הם לא מעוניינים שיעזבו, כפסוק י'?

מתרץ ר' משה כ'לפון (יד משה, סעיף ב'):

  ... ויש לומר דיש מדה רעה מורכבת, והיא לאהוב את ישראל לדור בארצם לטובתם של המצריים מצד רכושם וחריצותם ומסחרם ואומנותם וידיעותיהם ופקחותם. אך לעומת זה שונאים ישראל מצד קנאה. והוי שנאה מחמת קנאה. וכן מצד שנראה להם כי משלהם עשו ישראל כל הכבוד הזה, כענין בני לבן עם יעקב. או שנאת גזע, או שנאת דת, כענין שנאמר "כי לא יוכלון המצריים לאכול את העבריים לחם כי תועבה היא למצרים". ולכן פרעה ומצרים היו רוצים שישראל יהיו שפלים וחלשים לשרתם ולשרת את העיר, וגם אינם רוצים שיצאו ויעלו מאצלם לטובת המדינה;

יש משהו אמביוואלנטי, דו ערכי, ביחסם של הגויים אלינו: מצד אחד הערכה, מצד שני שנאה. הערכה מצד ההישגים והכשרונות, ושנאה מכיוונים שונים: קנאה ותחרות על משאביהם, שנאת הלאום הישראלי, ושנאת הדת היהודית. כל אלה גורמים למגמה של המצרים: איננו רוצים שיעזבו ("ועלה מן הארץ"), אך שהם כאן – נעצור את התפתחותם הכמותית ("פן ירבה", "רב ועצום ממנו").

מוהרמ"כ מחבר את היחס הזה למציאות העכשווית בזמנו, בארץ ישראל ההולכת ונבנית:

והוא כעין מה שהיה בימינו אלה בארץ ישראל, כשהיתה שכולה וגלמודה, חרבה ושוממה, לא היה שום ערך למחיר הקרקעות שם. וכאשר היתה הצהרת בלפו'ר והסכמה הממלכות להיות ארץ ישראל בית לאומי לישראל, עלו מחירי הקרקעות כפול עשרות ומאות פעמים ממה שהיה. והארץ התקדמה במסחרה ותעשייתה דבר פלא מצד ביאת אחינו שם. וכאשר ראו הערבי'ם שם כל זאת שהארץ נתישבה כל כך מישראל ונהנו הנאות מרובות מישראל, התחילו לומר שלא יוסיפו אחינו לעלות שם, פן ירבו אחינו ישראל כל כך ויהיו הם הרוב. ובלבם פנימה רוצים שישארו ישראל אשר שם לישוב הארץ כדי שימצאו אותם ההנאות שנהנו על ידי ישראל. כי הם יודעים בלעדי ישראל שם, תשאר הארץ שממה נטושה ועזובה, כמו שהיתה אלפי שנים קודם זה.

ארץ ישראל היתה גלמודה כולה. ביצות וחול, עזבון ושממה. כך היה מאות ואלפי שנים ללא התיישבות ישראל בתוכה. והנה, עם הצהרת בלפור, ואישור רשמי להקמת בית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי, מחירי הנדל"ן משתוללים, הארץ מתחילה להאיר פניה לבניה החוזרים אליה, והערבים? שמחים על עליית ערך ואיכות החיים מחד, אולם הם עמלים ופועלים למנוע עליה, ולצערנו אף דילול העם היהודי באלימות ורציחות. זה בדיוק אותו סימפטום: שמחה על ההצלחה, ושנאה על ההתרבות.

ובימינו? תושבי הבקעה היהודים מספרים, שכאשר ראש הממשלה דיבר על סיפוח הבקעה למדינת ישראל, צהלות השמחה והחאפלות של הכפרים שבבקעה, נשמעו למרחוק....

 

אלוקינו ואלוקי אבותינו!

אלוהינו ואלוהי אבותינו / לפרשת שמות / משך חכמה

אנו פותחים את הפניה לקב"ה בתפילת העמידה במילים "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". לכאורה יש כאן כפילות: הלא אבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב, אם כן למה לומר את הפני ההכפולה הזו?

אמנם ניתן להסביר כי מדובר על הקדמה: "ואלוקי אבותינו" שהם "אברהם יצחק ויעקב". אולם עדיין יש בזה דוחק מסויים.

הקב"ה מתגלה למשה בפרשתנו במילים (שמות פרק ג פסוק ו):

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:

ממש כאותו נוסח המוכר לנו. אם נעמוד על פירושו כאן, נוכל לברר גם את הנוסח של התפילה, שתוקנה על בסיס פסוק זה ודומיו, לכאורה. וכך כותב רבינו המשך חכמה (ג,ו)

(ו) אלקי אביך אלקי אברהם וכו'. לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, א) שהאבות חידשו מצוות, 'ועמרם נצטוה במצרים מצוות יתירות', לכך כתיב "אלוקי אביך" - זה עמרם וכו', שהג' אבות עם עמרם נצטוו במצוות, וכן אמר המדרש (שמות רבה ט, א): "אלוקי אביך" על עמרם.

המשך חכמה עושה כאן דיוק נפלא בדברי הרמב"ם : הרמב"ם מדבר על המצוות שקיימו האבות, והוא כולל בתוכם את...עמרם! אבי משה! מדוע? כי לגבי משה, מוסר המצוות, ישנו פירוט גם של האב הפרטי שלו.

למדנו מפה, שכדי לדבר עם משה כנביא לראשונה, הקב"ה מזהה את עצמו כאלוהי אביו עמרם.

מדוע? מה הצורך בזה?

נראה, שהחיבור האמוני של האדם לאומה, נעשה בצורה מיטבית במעבר פנים משפחתי. היהדות אינה רק דת. אם היתה כזו – אין משמעות למי אתה ומה הזהות שלך – לך תלמד, תדע ותקיים. אולם היהדות היא בעיקר לאום, אומה, הבנויה משפחות משפחות וקשורות גם למהלך היסטורי בעבר ובעתיד. ממילא, התוכן היהודי-ישראלי, מושתת הרבה מאד על יסוד המסירה מאב לבנו, מאם לביתה. אם אני רוצה להרגיש את שייכותי לאומה, לתורתה ולאמונותיה, הרי שקשר המבוסס על קשר משפחתי המזוהה עם רעיונות אלו – ייתן פירות טובים יותר, היונקים מעומק רב יותר.

 

עם רב ועצום אנחנו!

עם רב ועצום אנחנו! / לפרשת שמות / אור החיים הקדוש

פרעה נלחץ מהריבוי של עם ישראל, ומתחיל לנסות ולחוקק חוקים שיכבידו על המשך הרייבוי של האומה הישראלית. בפתח דבריו, בתארו את "הבעיה היהודית" הוא מציין כי (שמות פרק א):

(ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: 

בפשט - הוא מתאר את הריבוי המופלא שהיה לעם ישראל, המוזכר קודם לכן:

(ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם:

אולם יש לשאול: מדוע בחר פרעה דווקא בריבוי ובעוצמה, ולא הזכיר את עניין הפריון וההשרצה המוזכרים לעיל? נראה כי ישנן תכונות מיוחדות הלוכדות את תשומת ליבו באופן מיוחד, והן הרמוזות במילים "רב ועצום". וכך כותב האוה"ח הקדוש (א,ט):

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך כי עם זה משונה מכל העמים כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, 

דבר ראשון מקדים אור החיים ואומר: יש תכונה בעם ישראל של התייחדות, "הנה" כאילו ניתן לראותם כדבוקה אחת, ואין בהם תערובת של עמים אחרים. אגב, דבר לא השתנה: רופא תאר לי כי מושג של מאגר מח-עם כמו זה של עזר מציון יכול להיות רק ליהודים, כי אפילו אצל שכנינו הערבים, הדם הזורם בעורקיהם נטול כל קשר גנטי, המאפשר טיפול על ידי תרומת מח עצם של אדם אחר, אפילו מהעם שלך. פלא!

ולאור הנ"ל ממשיך אור החיים:

ואומרו רב ועצום פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה. 

הריבוי אינו כמותי, אלא איכותי. זה שעם ישראל מתפקד כעם אחד, נותן מכפלות כח של כל אחד להגן על אחיו, עד כדי מסירות נפש. לצערנו אנו מכירים ויודעים זאת מכל שנות חיי העם היהודי: הערבות, המסירות, ולדוגמא: הרוגי לוד שמסרו נפשם למען הכלל ישראל שלא יהרגו את כל העיר, ועד ימינו, רועי קליין, אלה אבקסיס ועוד, הי"ד. הלכידות הזו נותנת ריבוי ועוצמה איכותיים, שמאפשרים לנו לצלוח בחסדי ה' את כל המכשולים העומדים לפנינו.

 

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי