יום חמישי, 30 ביוני 2022

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ.

חז"ל מספרים שהשירה הית המעין הכרת טובה על הודעת הנס הגדול שארע ממש מעל ראשיהם של ישראל - הריגת האמוריים שארבו להם בראשי הצוקים.

אולם חז"ל במקומות אחרים חיברו את השירה לתורה. לקראת הכניסה לארץ, מכירים במעלתה של התורה כמי שהולכת להנחות את החיים בארץ, אולם יש לגשת נכון אל התורה בכדי להבין אותה כראוי, במיוחד אם מוסר התורה - משה רבינו - הולך להעלם מחייהם, בעקבות הופעת הבאר.

המהלך נרמז בשיר, כדברי אור החיים הקד' (במדבר פרק כא)

ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב"ר ס"ד) ...הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן,

השלב הראשון הוא האבות. הם התשתית הנפשית המאפשרת לקבל את התורה. הם מייצרים כלים, חופרים, שתהיה נשמה ראויה לתורה, בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה.

ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה,

השלב השני: התורה בפועל, זו שבכתב וזו שבעל פה. התורה בלבוש הזה כבר ניתנת ללמידה לבני ישראל.

ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו,

השלב השלישי הוא ההתאמה לכל דור: לכל דור יש כלים ראויים כדי לקבל את האור של התורה. האור אינו משתנה, אך המקבלים צריכים להיות מתאימים. זו עבודתם של חכמי הדורות. אבל דווקא בשל כך, ישנה סכנה שבה החכם ירגיש בעל הבית מוחלט על הדברים, ולכן ישנה אזהרה בסוף השירה:

וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו:

שם נמוך ושם עליון

 שם עליון ושם נמוך / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

לעם ישראל שמות רבים. 70 ליתר דיוק. אולם ישנם כינויים מצויים יותר, ולפי הופעתם, התורה מוסרת לנו את האווירה של הסיפור או הציווי. בפרשתנו מופיע רצף של שמות בפסוק אחד (כ,א):

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם

גם בני ישראל, גם עדה, גם העם. מה המשמעות?

אומר ר' חיים בן עטר, כך:

אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים,...

בני ישראל הוא שם נעלה, רוחני וגבוה, המתאר מצב גבוה. עדה זהו ביטוי פחות מוצלח, נפגשנו בו סביב המרגלים. מה מהות החיבור שבין שני אלה? מסביר רבינו, שיש מצב ביניים: רוב העם בסדר, ועל פיו אנו בוחנים את השאר. הרוב מכריע לטובה

ומה הטעם לספר לנו כאן על מעלת העם? מכיוון שיכולנו לחשוב שתלונתם על מים, שתבוא מיד בפסוק הבא, באה ממקום של רשעות ונמיכות, באה התורה לחדש שעם ישראל היו ברמה גבוהה אלא שלחץ המים דחקם.

אמנם צריך עיון מה יסביר לגבי הביטוי "העם " המופיע לקראת סוף הפסוק.

חז"ל לימדונו כפי שהרב רומז בדבריו ש"העם" הוא שם גנאי.

מה ההגיון? אנו יודעים ששם פרטי לא מופיע עם ה' הידיעה . איננו קוראים לחברינו "האליהו" "המשה". זה לא מתחבר. מתי נאמר כך בכל זאת? כאשר אנו אומרים זאת כגנאי, "היוסי הזה מעצבן!". מה עומד מאחורי זה?

אדם אינו חפץ. חפץ נספר ביחידות. אדם לא. יכול להיות אדם שכולל בתוכו עוצמות של עשרות אנשים; הפיכתו לחפץ אחד תשקר בנוגע למהותו.

כך גם עם ישראל: אם הם הולכים בדרכי ה' ועושים רצונו, הם "בני ישראל", שייכים למהלך של שררה עם אלוקים. אולם אם הם הולכים בניגוד לרצון ה', הם סתם עוד עם, אחד מיני רבים, "העם".

יהי רצון שנזכה לממש את תפקידנו כעם ייחודי ומטא-היסטורי, המצעיד את העולם כולו לעבר רצון השם.

אל תקרר את ההתלהבות!

אל תקרר את ההתלהבות! / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית חטאו של משה, העסיקה רבות את גדולי ישראל בכל הדורות. מהו אותו חטא חמור, שבגינו קיבל משה רבינו גזירה כה קשה, העומדת בניגוד לחלום חייו - כניסה לארץ ישראל? נאמרו פירושים רבים. כל כך רבים, עד כדי כך, שאחד מהמפרשים כתב, שלא נעים לו לכתוב פירוש נוסף, ולהוסיף על חטאי משה....

רבינו ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, חותר בעיונו בפשט, להבין את הנקודה, ולהאיר לנו כיצד לפעול נכון במצבים שונים (יד משה אות ה'):
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. ... ואשר אני הצעיר אחזה לי לעיקר עומק פשוטו של מקרא שיש חוב ומצוה על כל אדם בכלל ועל קדושי עליון בפרט, לקדש ה' ברבים. וכל מה שתגדל מעלת האדם כן תגדל עליו חובת קידוש שמו ברוך הוא ברבים. וכן לבעלי רוח הקודש יותר, וכן לנביאים, וכן לאדון הנביאים, כל אחד לפי מדרגתו והמטרה אשר אליה התכונן...

עם ישראל הוא עם עם תפקיד: לקדש את ה'. קידוש ה' הוא הן בחיי הכלל – עצם קיום האומה על פי תורתה בארצה, והן בחיי הפרט. משימה זו תלויה במדרגת האדם. ככל שאדם גדול יותר, נתבעת ממנו יותר מסירות לעניין.

והנה אם היו משה ואהרן בעת שנקהלו עליהם הקהל ורבו עמהם, היו נופלים שם על פניהם לקבל מחזות הנבואה, ובו בפרק ובאותה שעה היה דבר ה' אליהם לעיני כל הקהל לאמר "קח את המטה" וגו', היו כל הקהל מקדישים ומעריצים שמו ברוך הוא, ורואים כי השכינה שרויה ביניהם, ויש ה' בקרבם: שכמעט רגע בקשו מים וה' ענה אותם באופן נסיי. והיה מתקדש ה' ברבים לעיני כל ישראל יותר ויותר. ואולם משה ואהרן בלכתם אל אהל מועד ונפלו שם על פניהם וה' ענה להם קח את המטה וגו', עם כי היה בזה קידוש ה' להוציא מים מצור החלמיש. בכל זאת לא היה הקידוש ה' כל כך לעיני כל הקהל אשר באו להתייצב ולריב אתם על זה. כי כבר נתפזרו כמו שיעיד על זה הכתוב קח את המטה והקהל את העדה וגו'. ואם כבר היו מוקהלים לא יכון לשון זה.

פוספסה הזדמנות אדירה של קידוש ה'!! עם ישראל זועק למים, פונה למנהיגים שמוליכים אותם כבר 40 שנה, אנשי אלוקים! אם היו באותו רגע משיגים את הנבואה ופונים אל ה', היה צפוי שה' ייתן להם מענה מיידי, ושמו של ה' היה מתקדש באופן מעולה, מול כל העם!

אולם, כיוון שהם כבר פנו לאוהל, ושם התחילו להתארגן, ביני וביני עם ישראל התפזר, ועוצמת הרושם, היתה כבר חלשה יחסית:

ועם כי קיים משה רבינו ואהרן דבר ה' ויקהילו את הקהל אל פני הסלע, בכל זאת כבר נתקרר חומם ולא היה פועל בהם כל כך, כמו אם עדיין הם מקוהלים בבקשתם ומיד יראו הפעולה.

פגם נוסף בהתמהמהות:

ועוד כי זה גרם שלא  ראו ישראל כי ה' מצוי בקרבם ובעת שהם מבקשים, ממש נדרש להם, ורק אחרי שהלכו למשכן והעתירו לה'.

עם ישראל עלולים לחשוב, שה' חלילה לא איתם, לא בקרבם, וחלילה לא אוהבם. המחשבה שרק תיווך משה ואהרון הוא המועיל לעם ישראל – היא מחשבה בעייתית.

תוצאה נוספת של העיכוב:

וזאת שלישית, שאם משה ואהרן עשו הכל ברגע שביקשו מהם ישראל, היה נרגש להם כי ה' מרוצה להם גם בלתי עתירה ובקשה. שהרי לעיניהם ובפניהם הם רואים כל מה שהיה. לא כן עתה יכולים לטעות ולחשוב שאינם רצויים לפניו יתברך, ורק משה ואהרן העתירו בעדם אל ה' ונענו. לכן אמר להם יען לא האמנתם, פועל יוצא לקהל. שלא עשו פעולה זו להאמין את הקהל. בה'. ומבאר על ידי מה ? ואמר "להקדישני לעיני בני ישראל" באותה שעה של התחממות והתרגשות שלהם...

מחדש הרב: "יען לא האמנתם", פירושו: לא גרמתם להאמין (לא כמקובל "אתם בעצמכם הייתם חסרי אמונה). היו משה ואהרון יכולים לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, אם היו עושים את הנס הוצאת המים מיידית ובמקום.

ולהיותם קדושים וטהורים נחשב זה או זה להם לחטא, כמו שנאמר בקרובי אקדש. וזהו שאמר המה מי מריבה וגו' יקדש בם במשה ובאהרון כמשה ואהרן.

למדרגתם של קדושי עליון אלה – מדובר על טעות קשה מאד, ועונשה בצידה.

עלינו לשים לב בכל מצב בו אנו נמצאים, כיצד נוכל לקדש את שמו ברבים, ולא להחמיץ את הרגע.

 


ועמי מצוות - טעם לשבח או טעם לגנאי?

 טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:

(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,

ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:

והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין מן הראוי לעשותם!

מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:

ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם – אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!

מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים עם ה', ח"ו.

כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה, ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן המצוות:

באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,

אם נכונים הדברים ברופא – נכונים הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.

הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל, בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!

ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב (=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת הקב"ה.

טענה חריפה אומר הרב: אם אדם מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם עצמו! במילים אחרות: חוקי התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה, המקרב את המצווה אל הלב.

יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!

שבת שלום

רועי

מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף

 מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התורה מתחלקות כידוע בכמה אופנים. אחד המרכזיים מופיע בפרשתנו: חוקים, לעומת משפטים. מצוות שטעמן נסתר ואלקי, ומצוות שטעמן נתפס בשכל האדם. מקור הדברים בחז"ל, ורש"י מציג אותם כך:

כתב רש"י ז''ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (=מצערים) את ישראל: מה מצוה זו? ומה טעם יש בה? לפיכך כתיב בה 'חֻקה' - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"

מצוה שטעמה אינו נתפס בשכל האדם, עלול לגרום לעג מצד אומות העולם, וגם צער מצד השטן, הוא יצר הרע: למה לקיים מצוה זו? כדי למנוע זאת מאיתנו, מניחה התורה מראש את המצוה כנתון אלוקי, שאין לערער אחריו. יחד עם זאת. ניתן לדקדק יותר בדברי המדרש:

ופירש בספר 'מעינה של תורה', דכשאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע "מה מצוה זאת? ומה משמעות יש לה? הלא אין זו מצוה חס וחלילה כלל ועיקר!", ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה!! מה רב ועמוק טעמה של מצוה זו אשר קיימת!!", כדי להביאו לידי גאוה ויוהרא...

רבנו מביא ממעיינה של תורה דרוש מוסרי נפלא: בכל מצוה יש אתגר התגברות על מניעות שונות. זה יצר הרע ש"לפנינו", לפני עשיית המצווה. אולם ישנו אתגר נוסף: הגאווה בעקבות ההצלחה. ראה – אומר היצר הרע – איך "שיחקת אותה", התגברת על כל המכשולים...אין כמוך!

כנגד זה מזהירה התורה, כפי שרומזים אצלנו חז"ל:

על כן יתן האדם מישראל דעתו תמיד ויזכור "גזירה היא מלפני!",  שלפני המצוה יאמר גזירה היא מה' יתברך, וחייב אני לקיימה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר, אחרי שקיים המצוה, יסיח דעתו ממנה, ולא יהרהר אחריה, כאילו לא עשה מאומה. עיין שם.

חז"ל רמזו שעלינו לגשת למצווה – לכל מצווה, גם למשפטים! - רק כחיוב, שאינו נתון כלל לשיקול דעת. ולאחר קיום המצוה, אנו ממשיכים הלאה, ולא מתעסקים במעלת עצמנו. לא מהרהרים אחריה- אחרי עצם קיומה.

לפי יסוד זה, אנו לומדים פירוש חדש בברכת "השכיבנו" הנאמרת בתפילת ערבית:

ובזה מובן שפיר (=היטב) מה שאנו אומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", שאנו מבקשים מה' יתברך להסיר השטן 'מלפנינו', כלומר מלפני קיום המצוה, שלא יביאנו לזלזל במצוה לומר 'מה מצוה זו ומה טעם יש בה', וגם להסר שטן 'מאחרינו', אחרי שקיימנו את המצוה, שלא יביאנו לידי התפארות על שזכינו לקיים מצוה כה גדולה.

השטן הוא יצר הרע, כך מלמדים אותנו חז"ל. כשאנו מתפללים שה' ישבור ויסיר את השטן, אין הכוונה רק לנזקים ומזיקים, אלא גם לצדדים הרעים שבאישיותנו. אנו רוצים שכל מצווה תקויים בטהרתה, לגשת אליה מתוך מחוייבות לקב"ה, וללא כל חשש של התגברות רע.

ויהי רצון שנזכה לטהרת הלב בכל מעשינו ועסקינו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

יום רביעי, 22 ביוני 2022

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.

מידות הרסניות

מידות הרסניות / לפרשת קרח / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

אתגר המידות הוא האתגר הבסיסי של כל אחד מאיתנו. האתגר הקיומי העיקרי. אנו מאמינים כי אין מידה שלא ניתן לתקן ולהעלות. לכל דבר יש סיכוי להגיע לתיקונו. ומה קורה אם מדובר על תרכובת של מידות רעות? מסתבר שזה היה הדבר המרכזי שהפיל את קרח. על המילים "ויקח קרח", אומרים חז"ל ש"לקח מקח רע לעצמו". מהו המקח הרע? מנחת כהן, טז,א:

ובעיקר מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, נראה לפרש במה שאמרו רז"ל על פסוק (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", כי מי שיש לו מדת הגאוה, תיקונו הוא לומר לו "ראה שיש גדולים ממך בממון ואתה נחשב עני לנגדם!", ומי שיש לו חמדת ממון, תיקונו הוא לומר לו "ראה הפחותים ממך, ולמה תיגע להעשיר? הלא כבר מצאת דייך, כי אתה עשיר גדול!".

כסף וזהב, נדל"ן ומעמד, אינם "קנין" אמיתי בעיני חז"ל. גלגל חוזר הוא בעולם, לא עלינו. מה שהוא באמת שייך לאדם, מה שבאמת ראוי לשם "קנין", הוא תכונות ומידות. יש מקח טוב, ויש גם את ההיפך...

גבה עיניים הוא גאוותן, רחב לבב הוא חמדן ממון. הפסוק אומר שכאילו הקב"ה לא יכול להסתדר עם מי שהוא גם חמדן וגם גאוותן. מדוע? כי דרך ההסברה שלהם היא הפוכה ומנוגדת: את תאוות הממון מצננים, כאשר משקפים לאדם את רוב עושרו ביחס לשאר הציבור. את הגאווה מצננים כאשר מראים לאדם שהוא לא גדול העשירים. וזו הבעיה:

והנה מי שיש לו מדת הגאוה ומדת החמדה גם יחד אין לו שום תיקון, כי אם תבוא להסיר ממנו מדת הגאוה, באמרך אליו "ראה שיש עשירים יותר ממך, ולמה תתגאה??", אז אתה מגביר עליו מדת החמדה, כי בזה הוא חומד ומתאוה להיות עשיר כמותם. ואם תבא להסיר ממנו מדת החמדה, באמרך אליו "הלא אתה איש עשיר גדול, ויש פחותים ממך!", בזה את מגביר עליו מדת הגאוה, כי בזה הוא מתגאה!

ממש סתירה חזיתית! אם נטפל בגאוה בטענת "יש עשירים ממך", מידת החמדנות תניע אותו לצבור עוד ועוד, ואם נטפל בחמדנות בטענת "יש פחותים ממך", מידת הגאווה תחמיר אצלו! זוהי המצוקה שבגינה זועק דוד המלך:

וזהו "גבה עיניים" דהיינו מי שהוא גאה, "ורחב לבב" דהיינו שיש לו חמדת ממון, "אותו לא אוכל" - שאיני יכול לתקנו, כי התיקון למדת הגאוה קלקול למדת החמדה וכן בהפך, ולכן אין בו שום תיקון.

ומכאן לעניינו של קרח, שסבל משני העניינים:

והנה קורח היתה לו מדת הגאוה שבקש להיות כהן גדול, וגם היתה לו חמדת ממון, ואם כן אין לו שום תרופה, ולכן אמרו זכרם לברכה, ש"לקח מקח רע לעצמו", שהמקח שלקח - הם המדות המגונות - הוא רע בהחלט, שאין בו שום תרופה.

חיבור שתי המידות הללו בקרח הם שהובילו לסוף הבלתי נמנע של אובדנו.

הרב מביא משל:

ודומה למי שיש לו חולי הקדחת (=חום) והצינה, שאם יתן לו הרופא רפואה לחולי הקדחת, שהוא דבר קר לקרר החום, אזי מתגבר עליו החולי של הצינה. ואם יתן לו רפואה חמה לחולי הצינה, אז בזה יתעורר ויגבר עליו חולי הקדחת, שהוא חם, וילאה כל רופא מובהק לבקש תרופתו, ולזה קראו מקח רע.

שתי מחלות סותרות הן הנמשל לענייננו: תרופה של מחלה זו, היא סם המוות למחלה האחרת, וההיפך.

נתפלל שה' יעזרנו לקנות אך ורק מקח טוב, מידות נעלות.

מה היו המניעים האמיתיים של קורח?

מה היו המניעים האמיתיים של קרח? / לפרשת קרח / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

קרח פיקח היה. כך מוסרים לנו חז"ל, וכך מובא ברש"י.

מסיבה זו אנו קוראים את דבריו, ואיננו מבינים את הטענה שמאחוריהם. מצד אחד הוא טוען (במדבר טז,ג):

רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':

משמע שהוא כופר בצורך במנהיגות, כי כולם קדושים. מאידך גיסא הוא מקבל את המבחן של משה, מבחן שיבחר מנהיג אחד לעם (שם פס' ז):

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

לפי דבריו שבהתחלה, אין טעם לבחור מנהיג אחד! עוד מוזר הדבר, שכן קורח בעצמו החזיק תפקיד מנהיגותי, ובודאי שהוא הבין את המשמעות של מנהיגות, ואת הכרחיותה, ומה ההיגיון שבטענותיו?

כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה אות ה):

והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי - יש לדקדק דהרי טענת קורח ועדתו, ש"כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ואין צריך להם מנהיג, ואם כן מה תשובת משה "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"?

הרב מציע כמה תשובות. חלקן נוגעות בפשט הסיפור, וחלקן נוגעות באסטרטגיות של בעל המחלוקת, קורח:

ואפשר לומר, מפני שידע קורח שאי אפשר לקיום שום קהל ועדה ולאום, בלתי מנהל ומדריך, על כן אמר "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", הכוונה רק אתם מתנשאים להיות ראשים, ולא זולתכם יעמדו לנהל ישראל. ולזה השיב לו משה "והיה האיש אשר יבחר ה", והכל בהשגחה פרטית.

פירוש ראשון נוגע בפשט טענתו של קורח: אין הוא טוען "כל העדה כולם קדושים", ולכן אין צורך במנהיג, אלה "כולם קדושים", אם כן המאגר של בעלי הפוטנציאל, רחב יותר ממשפחתו של משה. בודאי שקורח מבין שחייבים מנהיגות. משה משיב לו: נבחרנו. לא בחרנו להיבחר.

כיוון אחר:

ויותר יש לפרש לפי פשוטו כי קורח בא לבלבל ישראל לגמרי בטענה כוזבת: מאחר שה' יתברך שרוי בישראל, אם כן אינם צריכים להנהגת בשר ודם, ודי כי ינהיגם ה' כחפצו. ולזה אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה' לנהל אותם? וכדאי להם להתפטר מתפקידם, ואז ינהיגם ה'.

אך האמת, ידע קורח שזה אי אפשר להיות, בני אדם בהנהלה רוחנית. והוא (תגובת משה לקורח, לעשות מבחן מנהיגות. ר"כ) על דרך שאומר הכתוב (תהלים נ' כ”א) "דימית היות אהיה כמוך, אוכיחך ואערכה לעיניך", וכוונת קורח רק לבלבל ישראל ולהפריד בין אחים.

הרב טוען שאכן לפי הפשט, קורח מציג טענה לעם ישראל. טענה שהוא יודע שאינה נכונה. מטרת קורח היא להזיז את משה ואהרון מדרכו, בדרך לכיבוש המנהיגות. משה רבינו קולט את המגמה – וטומן לו מוקש: בא ונציג לעין כל מי האיש שיבחר ה'. כשקורח מסכים, פיו מכשילו. מתגלה לעיני כל כי מגמתו אינה לדאוג לכל העם, אלא למעמדו.

ר' משה מלמדנו, שאין לקבל טענה כזו. כל מי שיטען בכל חברה, ובכל הקשר, שאין צורך במנהיגות, הוא מאחז עיניים. בסופו של דבר, הוא יתאמץ לכבוש את השילטון.

לאחר עוד כמה הסברים, מסיים הרב בהסבר הבא:

...או שידע רוב הענוה של משה, ולכן לא חשב שדבריו ישובו ריקם, וצידד אולי משה יעלה אותו לאיזה מעלה מרוב הענוה של משה .

קרח מייצר משבר כדי לזכות בנתח מנהיגותי. הוא חושב שמשה אמנם השתלט על המנהיגות, אולם תכונת הענווה של משה, לא תעמוד מול עזותו שלו, וכדי לרצות את קורח, משה ייתן לו משהו. אך גם כאן מתגלה טעותו: מנהיגותו של משה לא באה לו מרצונו, אלא בעיקר – נגד רצונו. כך גם חלוקת המנהיגות, אינה נתונה לבחירתו (כפי שראינו שרק לאחר שה' מתיר לו לקחת 70 זקנים לסייעו, הוא ממנה אותם. בפרשת בהעלותך).

קרח, כמו בעלי מחלוקת רבים, אינו תמים כלל. ולכן – שוב – כמו טענתם של בעלי מחלוקת – עוטף את דבריו באידיאולגיה, המתעלמת מן האמת הפשוטה.

ויהי רצון שיצילנו ה' מכל מחלוקת שאינה לשם שמים, ונרבה שלום בעולם.

 

שלום (גם) במרומיו!

שלום (גם) במרומיו... / לפרשת קרח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מחלוקתו של קרח – כנגד מי היא? בפשטות נגד משה ואהרון. משה רבינו מטיח בקרח ואנשיו כי בעצם כוונתם אחרת:

יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-ה'...

אתם חולקים על הקב"ה!! זה בכלל לא עניין איתי ועם אהרון! מפרט רבינו:

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, נראה לי, על פי מה שכתב הגאון חיד"א פרשת אחרי-קדושים, על פסוק "וכי תזבחו" וגו' משם הרב בנין שלמה, דכל מחלוקת הנעשית כאן בארץ היא מגיעה עד לשמים, ששם המקטרגים עושים ג"כ מלחמה, וכל אחד מזכיר עונות שכנגדו,

הרב חיד"א ע"ה מלמדנו, כי מאבק בעולם התחתון לא נשאר מצומצם רק בו. שורש הנשמות הוא למעלה, וכל פעולה כאן, מייצרת השפעה ופעילות גם בעולמות עליונים.

אבל כל זה, רק אצל שורשי הנשמות. האם הדבר משפיע על הקב"ה עצמו?

וזה נוגע לה', כי מדתו לרחם ומדת הטוב להטיב, ומפני הקטרוג אינו משפיע "ועצר את השמים" וגו' וכשיש שלום, הוי כמשים שלום למעלה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו כז ה) "יעשה שלום לי", עיין שם.

אכן כן! הקב"ה כביכול מתקשה ללמד זכות על יושבי ארץ, שכן כל העת נשמעים קיטרוגים בבית דין של מעלה. קיטרוגים ודיבורים שליליים הנובעים מתוך ההשמצות שלמטה! וממילא, המונע את המחלוקתת, מאפשר להסיר את מחסומי הדין, ולאפשר זרימה טובה של חסד מאיתו יתברך.

אלה בעצם דברי משה לקרח:

ואם כן מעתה, זהו שאמר משה רבינו עליו השלום לקרח, שאף שהוא ועדתו עשו מחלוקת גדולה עם אהרן, הנה אהרן בעצמו, וגם משה רבינו ע"ה, להם כשלעצמם - אין להם שום הרגשה וצער מהמחלוקת הזאת, אך הצער הגדול כי במחלוקת הזו שאתה עושה למטה גורם מחלוקת למעלה בשמים, וא''כ "אתה וכל עדתך" ממש "הנועדים על ה'", אבל "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", כי על עצמו אינו חושש כלום, אך ורק על צער השמים הוא חושש.

בעצם זה שקרח חולק על אהרון, גם אם הוא אינו מבין זאת, הוא מייצר כאב וצער בשמיים. לאהרון ולמשה אין כלל נגיעה אישית במנהיגותם. לו יכל משה – הוא גם לא היה שם כלל. ומכיוון שקרח מעורר צער בשמים, ובמיוחד ביחס לשני האחים הקדושים, שיבין את השלכות מעשהו החמור.

לפי זה מובן עניין נוסף:

ובזה מובנים דברי התנא באבות "אוהב שלום ורודף שלום", וכו' ולכאורה הלשון כפול, אלא הוא הדבר אשר דברנו, שאוהב לעשות שלום למטה, ובזה "ורודף שלום" למעלה. וזהו שאמר נמי (=גם) "בקש שלום ורדפהו", ופירש רש"י: "במקום אחר", ולפי האמור, הדברים מובנים שפיר (=היטב) על דרך האמור.

אנו מוצאים מגוון ביטויי כפילות בתנ"ך ובחז"ל ביחס לשלום. לפי היסוד שלמדנו, הדברים מובנים יותר: כל עשיית שלום בעם ישראל למטה, מביאה לשלום גם למעלה, וממילא הדבר מוריד שפע וברכה על כלל ישראל.

ויהי רצון שנזכה להדבק במידותיו של אהרון הכהן!!

 

  

יום חמישי, 16 ביוני 2022

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק / לפרשת שלח לך / משך חכמה

הבשורה הקשה איתה מגיעים המרגלים, גורמת לרפיון אדיר. האם מדובר רק בתיאורים הדרקוניים של המרגלים, אודות ענקים וערים בצורות? נראה שלא. משה בעצמו הולך לספר להם את זה בנאומיו בחומש דברים. אין הכחשה הנוגע לעוצמת היריב

אז למה הבכי? בתחילה יש לעיין בפתיחת דברי המרגל הצדיק כלב בן יפונה, בתיאור שאינו ברור (במדבר פרק יג, ל)

 וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

תוכן דבריו המרוממים, שהפכו לסמל למוטיבציה ואהבת הארץ - אינם מענייננו כעת. כעת נשאל: מהו פשר המילים "אל משה" המיותרות לכאורה? מה באו להוסיף? אמנם כבר הראשונים עמדו על כך, כגון רש"י, עיינו שם

רבינו המשך חכמה מסביר כך:

)ל) ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה. הענין דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מ"אלדד ומידד מתנבאים" (לעיל יא, כח) - "משה מת ויהושע מכניס לארץ" (סנהדרין יז, א). וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גזר עליהם. ואם כן, להיכנס בארץ מבצר ולהילחם עם עמלק , אשר כבר נכשלו בו , ועם ענקים ,בלא משה - הלא יפלו כולם לפי חרב!

המשך חכמה מחבר את סיפורנו אל נבואת אלדד ומידד בפרשה הקודמת. דבר נפל במחנה: משה לא ממשיך איתם!! אז אולי האתגר קטן? לא! המרגלים מספרים סיפורי אימה

מה נעשה????

את ההיסטריה הזו מנסה לעצור כלב:

ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבאגדולתו תלוי בכםשכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתייחד הדיבור למשה. ולכן אמר: "עלה נעלה" - בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסיתרק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלקית הפרטית. וזה: "כי יכול נוכל לה". והוא שאמר "ויהס כלב את העם" במה שמיחסים הכל "אל משה". זה לא תדברו ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסיםלא כןרק "עלה נעלה"!

כלב מחדש לעם חידוש ענק: גדולת משה - וכל צדיק אחר מישראל - אינה עצמית לו. הוא כלי קיבול גדול ועצום להופעת דבר ה', רק בשביל העם ולא בשביל עצמו. בכל השנים שה' כעס על עמ"י עקב חטא המרגלים - משה לא נתנבא! אם כן, זו כוונת התורה "ויהס כלב את העם" באיזה עניין השתיקם? "אל משה" שתלו את כל יהבם במשה.

 יתרה מזו: המש"ח מחדד שאולי זו הסיבה שבגללה בכלל משה לא נכנס לארץ! כי אם יכניס אותם, תתלה כל הישועה בו. מכיוון שנתגלתה נטיית נפש זו , של תלות באדם - ענק ככל שיהיה - ולא בבורא עולם, אין ברירה אלא למנוע ממשה להכנס לארץ, גם במחיר מותו. וזה לשונו:

והנה הדיבור אשר נאמר שלא על ידי שליחות נביא לישראל, יכלה להשתנות. אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבא דור נולד וישכחו את אשר משה היה ילוד אשה והוליד בנים, ידמו באמת כי הוא בעצמו אלקי ויטעו בו כי הוא המסבב מערכות ומשדדםלכן הוחלט בנבואה כי "משה מת", כדי להוציא מלבבם הטעויות. לכן אמר בפרשת דברים (א, לד) "ויקצוף (וישבע לאמור"), (פסוק לז) "גם בי התאנף הבגללכם לאמור, גם אתה לא תבוא שם" ...

בימים של בחירות חוזרות ועיסוק פרסונלי אובססיבי במי יהיה ה"מושיע" של עם ישראל, נזכור את זעקת כלב, שמאפסת את העניין האישי, ומזכירה שברצון ה' עלה נעלה, ויכול נוכל.

 

תורת הרמז שבפרשה

 תורת הרמז שבפרשה / לפרשת שלח לך / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

רבינו – בענוותנותו – כבר כתב בהקדמתו, מעין התנצלות, על כך שהוא מביא בפירושיו  " ...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם (=אבל) איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...".

דבר זה - הרמזים והגימטריאות - לעיתים נתפס כדבר מה שטחי ומשעשע, חסר עומק ומסר, חלילה. רבינו מצדיק את מעשיו, ונתלה באילנות גדולים:

"...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רבותינו ז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו".

מחז"ל, דרך כל גדולי ישראל וגדולי חכמי הסוד – דרכי הרמז היו כלים לחשיפת מסרים ומקורות לדבר ה', בהלכה ובאגדה. הרב הביא פירושים רבים על דרך הרמז. אנו נביא כמה טעימות בפרשתנו, בס"ד.

א. נפתח בדברי המרגלים. חז"ל אומרים כי הרשעים שבהם רמזו, כי אין לקב"ה כח חלילה להכניס את ישראל לארץ. יהושע וכלב מעודדים, ומפגינים אמונה בה'. אמנם הם מזכירים את הכח של העם, אולם ברמז, נמצא שם גם הקב"ה:

(יג, ל) עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה. [כפל עלה נעלה יכול נוכל] אחת על הקב"ה שהוא עולה עמהם...ואנחנו נעלה עמו. וגם יכול הוא הקב"ה יכול על הכול ועל ידו נוכל לה. ועל זה השיבו הם "לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו", שאפילו בעל הבית וכו' ח"ו כפירש"י ז"ל. ויש לרמוז נעל'ה וירשנ'ו אות'ה כ'י סופי תיבות שם הוי"ה ב"ה שהוא יתברך יעזור לנו.

כפילות לשון המרגלים מדברת על שני עולים ושני יכולים, ה' וישראל. מה הרמז? שם השם הרמוז בסוף המילים "נעלה וירשנו אותה כי" – שם יש את שם ה'!

אמנם המרגלים פרשו את מה שראו בארץ בצורה עקומה: הם ראו הלוויות רבות ופרשו לשלילה, אולם גם שם נרמז שם ה', והם לא ראו:

(יג, לב) ארץ אוכלת י'ושביה ה'יא ו'כל ה'עם וגו'. ראשי תיבות שם הוי"ה. לרמוז שלא כדבריהם שהארץ מרוע מזגה אוכלת יושביה אלא מה' היתה זאת לטובתם של מרגלים וכו'.

ב. העם נענש בארבעים שנות נדודים, על בכיה בלילה ההוא. חז"ל מגלים שבכיה זו, היתה בעצם פתח לבכיות אחרות, לדורי דורות לצערנו. הרמז בדבר:

(יד, א) ויבכו העם בליל'ה ההו'א. אמרו רז"ל הוא ליל תשעה באב ונקבעה בכיה זו לדורות. ויש לרמוז בליל'ה ההו'א בגימטריה "הוא ליל ט' אב" בדיוק.

התאריך רמוז בגימטריה בערך המספרי של במילים המתארות את זמן חטאם, "בלילה ההוא", שיוצא 94, בדיוק כמו המילים "הוא ליל ט' אב"!

ג. בסוף הפרשה, מופיעה פרשת הציצית הנקראת מדי יום כמה פעמים. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו חומר הבגד, החייב בציצית מהתורה. שולחן ערוך פסק שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית, ואילו הרמ"א פסק שכל חומר מחייב. האם התורה רומזת מה העדיף ביותר?

(טו, לח) לה'ם ציצ'ת. גימטריה מצמ'ר הרחלי'ם עם 2 כוללים. לרמוז שמצוה מן המובחר בצמר רחלים כמו שכתבו רז"ל.

"הוספת הכוללים" היא דרך חישוב נוספת המופיעה בספרים. במילים "להם ציצת" (ללא י', ככתוב בתורה), שהוא בגימטריה 665, שהוא גם שווי המילים "מצמר הרחלים"+2, רמוז שהחומר המובחר לציצית – לפי כל הדעות! – הוא צמר רחלים, כלומר: כבשים.

ד. גם במצוות הציצית נמצא רמז מעניין על מטרת הציצית. חז"ל מספרים על אדם שהיה חוטא גדול בעריות, עד שפעם אחת בזמן שרצה לחטוא, טפחו פתילות הציצית על פניו, והדבר מנע ממנו לחטוא. האם יש רמז לדבר?

(שם) ציצ'ת הכנ'ף. סופי תיבות ת"ף. וכן פ'תיל ת'כלת ראשי תיבות ת"ף. היא פלונית (=כינוי למלאכית שתפקידה) המפתה לאדם על הזנות, שעל ידי מצות ציצית סגולה שהוא מתגבר עליה וניצול ממנה...

בין כוחות הטומאה שבעולם, יש מלאכים/שלוחים, שמשימתם להחטיא. אחת הקשות היא עריות. הכח הטמא הזה רמוז בפרשת הציצית. הקב"ה מודיע לנו: הקפידו על הציצית, ובזה תקבלו מכפלת כח בהתמודדות עם יצר זה.

טעמנו מעט שבמעט מחכמתו של הרב גם בעולם הרמזים, ונוכחנו לראות כי התורה יש בה עומק לפנים מעומק, " אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". ויה"ר שה' יתברך יפתח עינינו לגלות סודות ורמזים בתורתו.

שבת שלום,

רועי

הידע המדעי כטעמי תורה

 הידע המדעי כטעמי תורה / לפרשת שלח לך / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

"וראיתם אותו וזכרתם!" פעמיים ביום אנו מזכירים, כי בראיית הציצית, יש כח להזכיר לנו את מצוות ה'. השאלה – כמובן – היא, כיצד?

ידוע החשבון של רש"י על פי הגימטריה (ציצית=600, ובתוספת 5 קשרים ושמונה חוטים, הגענו ל-613, כנגד תרי"ג מצוות).

הרמב"ן מסביר שהמילה תכלת קשורה למילה "תכלית" ומטרה. כשאדם מביט בתכלת שבבגדו – הוא נזכר כי אמורה להיות תכלית למעשיו, ובכלל – לחייו.

הסתכלתם על התכלת שבבגדכם היום?...

מי שמפתיע אותנו בנקודת מבטו, הוא ר' כ'לפון. הוא מציג לנו נתון מדעי בתחום האופטיקה, שנתגלה ממש בזמנו.

האם השמיים כחולים? הפיזיקאי הבריטי, לורד ריילי, בראשית המאה ה-20, היה הראשון להסביר שבעצם – לא, השמים אינם כחולים. עיקר הטענה היא שאכן האור המקורי הוא לבן, אולם עם כניסתו לאטמוספרה, האור עובר תהליך, כך שלעיננו נגלה הצבע התכול המוכר.

ומה הקשר לתזכורת למצוות? כותב הרב (יד משה אות ל"ה):

על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם -  אפשר לפרש על פי הרשום בזכרוני, שכתבו החוקרים דהגוון הנראה לנו באויר הרקיע כעין התכלת אין זה באמת, רק מרוב האויר. נראה לנו שהגוון הוא כן.

בשמים אין צבע אמיתי, כפי שטען ריילי.  (הדבר נכון כלפי כלל הפריטים בעולם, רק שבשמים מדובר על אוויר ממש, חסר כל ממשות מוחשית, ולמרות זאת, הוא נראה כישות קיימת, וזה בזכות ציבעם. כך נראה לי להוסיף). הקב"ה רוצה שנתבונן בתכלת הציצית, המזכירה לנו את השמים. מדוע?

והנה אמרו חז"ל טעם לתכלת משום שהוא דומה לרקיע. והנה המעמיק לחשוב ולהבין, ירגיש וידע שהתאוות שיש לאדם הם דמיוניים ואין בהם דבר ממשי. וזהו רמז הפסוק "ונתנו על ציצית‏ הכנף פתיל ”תכלת”", שהוא דומה לרקיע, אבל האמת הוא מראה דמיוני,

מחברת התורה בין התכלת הממשית לשמיים וצבעם הלא ממשי, והדבר מזכיר דבר מה חשוב ביחס לרצונות שליליים המתעוררים:

וזה משפיע לכם כשרואים אותו "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", להתאוות תאוות דמיוניים, "אשר אתם זונים אחריהם". וזה כאשר תזכרו שאפילו צבע התכלת הוא רק דמיוני, וכן גם התאווה היא דמיונית.

אתה רואה את התכלת, ונזכר שהרבה דברים בחיים, הנראים כבעלי ממשות ועצמה, אינם אלא....אוויר לבן. תאוות רבות מתעוררות סביב הקשר. לא מהראש. לא מצורך האמיתי. בדרך כלל, אדם עובר ליד קיוסק, רואה תמונה של ארטיק, חש משיכה, וקונה. הוא לא רצה את הארטיק קודם לכן, והוא מתחרט שהוא קנה – לאחר מכן...

כך גם אומרת התורה לאדם: ראה את צבע השמיים. הוא נראה בעלי ממשות. האמנם כך? הנה, גילו לך שהכל דמיונות. אולי גם הרצון המתעורר עכשיו?

ברור הדבר שרעיון כזה לא יכול להיאמר עד מאה ה-20.

העניין הזה לא מונע מהרב לכתוב פירושים מחודשים. התורה טומנת רעיונות אדירים בתוכה, והדור מגלה לפי כליו, ולפי העולמות התגלים לו במהלך ההיסטוריה. כביכול, הקב"ה משוחח עימנו, במהלך גילוי, חשיפת ויצירת המרחבים החדשים של החיים. מרחבים אלה, במדע, בתפיסות עולמיות ועוד, מגלים לנו עומקים נוספים שלא הכרנו, ודברי תורה פרים ורבים.

 

 

 

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

  בס"ד המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום ב...