זכויות וברכות!

 בס"ד

זכויות וברכות! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ברכתו של משה נאמרת במילים מלאות הוד, וברגעים של הוד, יום פטירתו של המנהיג האהוב והמסור כאב לבניו וכרועה לעדרו, משה רבינו עליו השלום. הברכות המיוחדות, יש בהן גם תפילה וגם גילויי מהות של חלקי העם השונים והייחודיים.

רבינו מתקשה בנקודה אחת יסודית – על עצם הברכה! דבריו מתחילים בשאלה על הפסוקים (לג, ב-ה):

(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

שואל רבינו (אות ב):

ואמר ה' מסיני בא וגו' - להבין המשך וקשר הכתובים הנראים כמשוללי הבנה.

מה הקשר בין פסוק לפסוק בהקדמת ברכות השבטים?

ייתכן עם מה שאמרנו למעלה שברכת צדיק לא תחול על הבלתי מוכן ורק תחול על המוכן, ולזה אמר שהגיד הכתוב כי משה ברך את ישראל לפני מותו, בא להסיר הקושי שאיך תחול ברכתו עליהם בהיותם בעת ההיא בלתי מוכנים? אשר אתמול היה מוכיחם בדברים קשים כגידים באומרו "ממרים הייתם" וגו' וכן "אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה", איך עתה ברכם באפס מקום אל הברכה שתחול?

יש כלל בענייני ברכות – צריך לתת לברכה על מה לחול (כמו אליהו הנביא שברר שיש לאשה הצרפית מעט קמח ומעט שמן, ועליהם הוא החיל את ברכת השפע, במלכים א פרק יז). ממילא יש לשאול על משה רבינו: אתמול דברת דברי כיבושים קשים על עם ישראל, אם כן, על איזה זכות תחול הברכה? כינית את ישראל עם קשה עורף, ממרים, ועוד, ובאיזו זכות יזכו שתחול עליהם הברכה? לכן, כהקדמה לברכה, רוצה משה רבינו להסביר מהו הכלי עליו תחול ברכתו:

ולזה בטרם ברכם היה מחפש איזה זכויות שהיו בידם. וזכר בתחילה זכות קבלת התורה שהיה בידם באומרו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא רמז למתן תורה, שהחזירה על ישמעאל שבא מהר פארן, וגם החזירה לעשו הבא משעיר ולא רצו לקבלה, וזה אומרו "אף חובב עמים", ירצה כי אף שהוא ית' חובב עמים ורצה לתת להם תורתו הם לא אבו לקבלה עד כי באו "כל קדושיו" הם זרע ישראל "בידיך" וברשותך כי הם קבלוה ברצון והקדימו עשייה לשמיעה ובאו בידיך וברשותך.

זכות ראשונה: קבלת התורה. כל העמים קבלו אפשרות לזכות בתורה, אולם רק ישראל בחרו בה. עצם המוכנות היא דבר עצום, ויש לברכה על מה לחול!

יש עוד:

ונוסף עוד כי הם "תוכו לרגליך" שהתענו תחת ידיך והלכו אחריך במדבר ארבעים שנה בארץ לא זרועה.

דבריו הפיוטיים והמרגשים של ה' בפי ירמיהו הנביא (פרק ב) "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" הם הזכות האדירה השניה שמכוחה תחול הברכה. לעזוב מצב חיים של עבדות, תלותי אך יציב, למסע בלתי נודע במדבר – הלא דבר הוא!

זכות זה, וגם זכות מה שנשאו "מדברותיך" שקבלו דבריך ותורתך הקדושה אשר "צוה לנו משה מורשה" שלא עזבוה ושמרוה כאישון עינם כירושה שאין לה הפסק, כל אלה ימציאו מקום אל הברכה שתחול עליהם.

שני אלה – כוחם אדיר, אולם יש משהו שהוא מעל הכל:

ועוד זכות אחר להם גדול מכל אלה הוא כי "ויהי בישורון מלך", ירצה שהוא ית' תחילת ידיעת מציאותו ומלכותו ואמונת אלהותו לא היתה רק (=אלא) בישורון, ומהם נתפרסמה אלהותו לכל באי עולם, וזה נמשך "בהתאסף ראשי עם" הם האבות הקדושים אשר הכירו דרכיו ומציאותו, והם הנחילו האמונה הצרופה הזאת לזרעם אחריהם "יחד שבטי ישראל", ומשם נתפרסמה לכל באי עולם.

זכות אבות!

מי שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, ודרך עם ישראל התפרסמה אמונתם הייחודית בה' אחד יחיד ומיוחד – מקנים זכות קיום לצאצאיהם עד סוף הדורות, וממילא, הברכה תחול כדי לאפשר קיום וצמיחה לעם ישראל בניהם

כי על כל אלה, גם אם לפעמים תמעד קרסולם מני הדרך הטובה, עם כל זה תמצא מקום הברכה לחול עליהם ע"י הזכיות האלה שקדמו להם.

גם אם לפעמים עם ישראל מועד וכושל, יפה כוחן של זכויות אלה לזכות את עמנו לעד בברכות עד בלי די!

אל תהיה הפכפך!

 בס"ד

אל תהיה הפכפך! / לפרשת האזינו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בשירת התוכחה של משה רבינו, זמן קצר לפני לכתו לבית עולמו, הוא מעביר על עם ישראל את הביקורת הבאה (לב, כ):

...כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

מהן התהפוכות המתרחשות על ידי עם ישראל? כותב רבינו (אות ז):

המכוון אצלי בזה, והוא במה שנודע כי לעבודת ה' יצטרך האדם להשתמש בשני דברים הופכיים, והם הקור והחום: שבבוא יצרו להסיתו לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ישתמש בקור לקרר את עצמו לשבת במנוחה לבל יעשה מאומה רע, ובבואו להסיתו לבטלו ממצוות עשה ישתמש בחום לחמם את עצמו ולטרוח בכל כוחו לקיים מצות ה' ולהתרחק בכל היכולת מהעצלה והרפיון.

קור וחום הינם שני הפכים. הם קיימים גם בנפש האדם: הקור המבטא עצלות והימנעות מפעולה, והחום המבטא תנועה זריזה. אדם צריך להשתמש בכל כח במקום הנכון: אם נקרית לפניו עבירה, ישתמש בקור ויימנע מלעשותה. אם מזדמנת לו מצווה –יחמם עצמו ויזדרז לעשותה.

אולם ישנם רשעים הפועלים בדיוק להיפך, כדברי הרב עזריה פיג'ו זצ"ל, בספרו בינה לעיתים:

וכמ"ש הרב "בינה לעתים" מה שכתב החכם במשליו (משלי כב, ה) "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", ירצה, כי הנה אלה רשעים...הם את הישרה יעקשו, כי ישתמשו בקור בקיום מצוות עשה לבלתי קיימם, ויאחזו במידת העצלה והרפיון וישתמשו בחום לעבור על הלא תעשה, לזה הזהיר שלמה לאמר כי שומר נפשו ירחק מהם.

עיקש, ההולך בדרך הפוכה ממה שראוי ונכון, הוא הרשע ממנו יש להתרחק. מי שרוצה לשמור על נפשו לבל תיפול בעבירות, ולמען תתעלה במצוות, ירחק ממי שמהפך את הדרך הראויה והנכונה. וזו המשמעות בפסוק שלנו:

...וזה כוונת אומרו "כי דור תהפוכות המה" ירצה, כי ברוב אוולתם שגו להשתמש בשני ההפכים האלה בדרך עקש ואת הישרה יעקשו להשתמש בהם בדרך לא טוב ולזה קרא אותם דור תהפוכות.

תלונת משה היא על אותם המשתמשים בכוחות שנתן להם ה' לצורך הפוך מהצורך הראוי והנכון.

רבינו מביא משל נאה לעניין:

משל לסוחר, שבעת שהיה מחוץ לבית הגיע לביתו קונה עשיר שבא לבצע אצלו רכישה גדולה. כאשר לא מצא את מבוקשו פנה לדרכו ורכש מסוחר אחר. כאשר בא הסוחר לביתו ושמע את הדבר מאשתו – כעס עליה כעס רב מדוע לא באה לקרוא לו! והורה לה מכאן והלאה שאם מישהו מחפש אותו – תזדרז ותקרא לו. לאחר כמה ימים הגיע בעל חובו של אותו סוחר, ושוב הסוחר לא היה בבית. זכרה אשתו את הוראתו וקראה לסוחר ממקום המצאו. כאשר הגיע הסוחר במרוצה וראה כי מדובר בבעל חובו בערה בו חמתו על אשתו...אמר לה: כשהיה צריך להזדרז – התעצלת, וכשהיה צריך להתעצל – הזדרזת?

ועל זה מסיים הרב:

כן הדבר הזה ברשעים: כי במקום שיש להם ריוח בדבר בשמרם מצות ה' משתמשים בעצלה ורפיון, ובמקום הפסד - הם ממהרים וקמים כארי וכלביא לעבור את פי ה' אלוהיהם.

נלמד נא כולנו לרכוש את מידת הזריזות וההתלהטות כאש לעשות מצוות עשה, ולהיות קרים כקרח ועצלים בבוא אלינו פיתוי לעבור חלילה על מצוות לא תעשה.

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

קרבה מאולצת וקרבה רצויה...

 

בס"ד

קרבה מאולצת וקרבה רצויה / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

איך באים לדין? מהי הגישה הנכונה לחפש את קרבת ה'?

אנו עומדים לפני יום הדין ואנו מחפשים דרכים להצליח בדין. מה הפרשה מציעה לנו?

נאמר בפרשתנו (ל, ז - ח) :

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

רבינו לא מפרט את השאלה אך מתשובתו נראה ששאלתו היא מהו הקשר בין הניצחון על האויבים, לבין החזרה בתשובה?

וכה דברי הרב (אות ג, בהסברו השני):

...יאמר, שיש ג' מיני התעוררות אל התשובה, א. ע"י יסורין. ב. ע"י ראותו במפלת רשעים יתן אל לבו לשוב פן יקרנו כאלה. ג. והמעולה מכל כשיתעורר מעצמו.

התעוררות לקרבת ה' נגרמת בעיקר מ-3 גורמים: צער אישי, לימוד ממפלת רשעים, והטוב ביותר – התעוררות פנימית.

מהלך זה הוא הנרמז בפסוקינו:

וזה יאמר כי לפעמים תתעורר לשוב ע"י שיבואו עליך 'הקללה' אז 'והשבות אל לבבך' להתעורר לשוב.

הקב"ה יכול לתת מכות שיגרמו לאדם לחשב את דרכו, ולהרהר בתיקון מעשיו.

ויש מין התעוררות אחר ע"י מה שיתן ה' "את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" אז "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" כי תירא פן יקרך אסון כהם.

הסוג השני הוא התבוננות במה שקורה לגויים. העונשים הבאים על אויבי ישראל שנהגו ברשעות ברדיפתם אחרי עם ישראל, אינם רק סגירת מעגל מוסרית על פשעיהם, אלא גם איתות לנו, עם ישראל, הצופים מהצד ולוקחים מוסר.

אך אין זו התשובה המעולה שירצה בה ה', רק ירצה כי "אתה תשוב" מעצמך "ושמעת בקול ה'" מבלי שום מעורר מחוץ. ואם תעשה כזאת, אז יוסיף ה' שנית ידו להותירך ה' בפרי בטנך לטובה וישיש עליך לטובה.

הדרך המושלמת היא השיבה  אל ה' דרך ההשבה אל הלב. זו מעידה על הזדהות פנימית. על השתרשות של דבר ה' בתוך הנפש של השב. מסביר רבינו, כי על אדם זה מבטיחה התורה (שם פס' ט):

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

כאשר האדם שב אל ה' מתוך הזדהות פנימית, תבוא גם ברכת ה' מתוך הזדהות פנימית. הקב"ה לא רק שיברך את האדם, אלא הברכה תבוא מתוך ששון, שבו מתבטאת יותר ההזדהות הפנימית.

אם אני ראש - ברור שאיני זנב! לא?....

בס"ד

אם אני ראש, אז אינני זנב, לא?... / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סעודות ליל ראש השנה נפתחות באכילת מאכלים המסמלים תפילות וברכות לשנה מבורכת ומוצלחת. אחד מהם הוא אכילת ראש הכבש או ראש הדג, כאשר הרעיון מופיע בפרשתנו (כח, יג):

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה

רבינו כדרכו, מדקדק במילות הפסוק ועומד על כפילות לכאורה (אות ח):

היתור מורגש באומרו "ולא לזנב", גם אומרו "ולא תהיה למטה" מיותר אחרי אומרו "והיית רק למעלה".

יש כאן כפילות – כפולה: כפל הביטוי "ראש" ו"למעלה", ושלילת ההיפך "לא לזנב" ו"לא תהיה למטה". מה רומזת התורה?

וייתכן כי באומרו "ונתנך ה' לראש" כבר יתכן שיהיה ראש לשועלים, כלומר לאנשים פחותים ונבזים ...לזה אמר "ולא לזנב" ירצה, שלא תהיה ראש לזנב ולאנשים פחותים, רק תהיה ראש לאריות לאנשים שרים ונכבדים ואתה תהיה ראש להם, ושוב ראיתי שכן פי' ה' "בינה לעתים".

הסבר ראשון: תהיה ראש – לראשים ולא לזנבות! ראש לאנשים בעלי ערך ומעלה.

ומה לגבי מעלה ומטה?

ועל אומרו "ולא תהיה למטה" ירצה שלא תהיה למעלה ועליון על מה שהוא למטה ופחות מערכך, באופן שימצא גבוה ממך (ש)אתה למטה אצלו, לזה אמר, כי מה שאמרתי "והיית רק למעלה" ירצה שתהיה עליון בעצם וראשונה על כל האנשים...

יש למעלה מוחלט, שאין למעלה ממנו, ויש למעלה יחסי, שישנו מי שיהיה גבוה ממנו. ברכת ה' מדגישה ומדייקת: זו עליונות מוחלטת.

פירוש אחר:

או יאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", כי יזדמן לפעמים אדם שיהיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאד, ולז"א, "ונתנך ה' לראש" שתהיה מוצלח באושר ועושר, אך ההצלחה הזאת "לא תהיה 'לך' לזנב" רצונו לומר בסוף ובאחרית ימיך ימי זקנה ושיבה ויהיה ראשיתך מצער, רק תרדפך ההצלחה כל ימיך לעולם באופן שתהיה תמיד "רק למעלה" שכל ימי חייך יהיו במצב המעלה "ולא תהיה למטה" שלא יתייחס לך שום זמן מימי חלדך מצב ה'מטה' ורק יתייחס אליך בכל ימיך רק מצב ה'מעלה' בלבד.

תהיה לראש – בעל מעלה וברכה, אך לא רק בזמן ה'זנב' כלומר סוף ימיך, אלא כל ימיך חייך. כל החיים יהיו רצף של 'מעלה' ללא 'מטה' כלל. לפי זה חציו השני של הפסוק מסביר ומעמיק בכוונת החצי הראשון.

הסבר שלישי לברכה מיוחדת ומעולה זו:

או יאמר, כי הנה נודע מאמר החכם 'תכלית עליה ירידה ותכלית ירידה עליה',...

ישנו ביטוי עממי שאחרי עליות בהכרח תהיינה ירידות ואחרי ירידות – עליות. אם כן, המתברך בכל הטוב והשפע המוזכרים בפסוקים הללו – חשש מקנן בליבו: שמא אגיע לתכלית המעלה ומשם ארד ואפול חלילה! נגד חשש זה מבטיחה התורה:

וזה אומרו "ונתנך ה' לראש" שתעלה במעלות סולם ההצלחה "ולא תהיה לזנב" שלא יהיה לך ירידה ממנה!

עלייה מתמדת, ראש מוביל כל הזמן ולא ירידה לאחור ח"ו.

ויען כי תהיה "רק למעלה" 'רק' הוא מיעוט, ירצה,  שלא תעלה לתכלית העלייה לחוש פן יהיה לך ירידה אבל תהיה "רק למעלה" וזה יהיה לך למען לא תרד ותהיה למטה...

המילה 'רק' משמעה מיעוט (כפי שכבר כתבנו באחת הדרשות לאחרונה). להיות רק למעלה משמעו: אך ורק במצב זה. התורה בעצמה מסבירה זאת: "ולא" במשמעות של "כדי שלא" (כפי שהדבר נמצא בכמה וכמה פסוקים בתורה). תהיה למעלה – כדי שלעולם לא תהיה למטה. חיבור שני חלקי הפסוק מבשר על תהליך מתמיד של צמיחה, ללא שום חשש ממסלול הפוך.

שנזכה לשנה בה נהיה רק לראש ולא לזנב, אמן!

 

(אגב, יש הסבר נוסף. מוזמנים לפתוח את הספר ולראות...) 

הכל בגלל הקול!

 בס"ד

הכל בגלל הקול  / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לקראת הימים הנוראים העיסוק בהתרת נדרים מוגבר מאד: יש הנוהגים לעשות התרת נדרים 4 פעמים עד יום הכיפורים! ישנו גם את אחד מרגעי השיא של יום הכיפור המגיע עם פתיחתו, והוא תפילת "כל נדרי". דברי חז"ל החמורים על המפר את נדריו ידועים בציבור, ועמנו רגיל לומר "בלי נדר" לבל ייכשל בעוון זה.

בפרשתנו אומרת התורה  (כג, כב):

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

שואל רבינו (אות ח):

הנה זה מיותר כי בלי ספק שהנודר ואינו משלם בידו עון אשר חטא!

שואל הרב: מה הטעם בסיומת "והיה  בך חטא"? אם התורה אוסרת להתעכב עם קיום הנדר, הרי שלפנינו כתובה העבירה, ומה הטעם בתוספת זו?

כדי להסביר את זה, רבינו מצטט משל מהגאון ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, בעל המשלים המפורסם: מעשה באדם שהלך לבקר בבית סוהר עם שר בית הסוהר. בסיורו הוא רואה שכל האסירים חיים בדוחק, אולם בתא אחד יושב אדם זקן, שנראה כי הוא מקבל תנאים טובים, מאכל, משקה, ומיטה נוחה. האורח שאל את השר מה השתנה אסיר זה מכולם. ענה לו השר כי אסיר זה מרצה עונש על כך שלקח סחורה בהקפה ולא שילם, עקב פשיטת רגל. שמע זאת המבקר ועשה מעשה: נכנס למסעדה ואכל ללא הרף. לבסוף – סרב לשלם. הוא נעצר והושלך לכלא. לתדהמתו, הוא הושלך בתא צר עם תנאים גרועים, ולא כמו אותו זקן.הוא בקש לקרוא לשר בית הסוהר, ושאלו: הרי מי שלוקח ואינו משלם – מקבל תנאים טובים! ענה לו השר: שוטה! הוא לקח ורצה לשלם, אולם לא הצליח, לכן הוא נענש בעונש קל. אתה בחרת לקחת ולא לשלם, ולכן תענש בחומרה!

הנמשל ברור: ישנן עבירות שמאתגרות את האדם. עלו להתמודד, אולם הוא לא בחר את הכניסה למצב הבעייתי מראש. נדר לעומת זאת הוא מצב אליו האדם נכנס מרצונו. עבירה זו – היה טוב לה שלא תבוא לעולם!

זהו הרמז בפסוק:

והוא לדעתי מאמר הכתוב, "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, ויהיה בך חטא" אם לא תשלם. ופן יקשה לבבך לאמר מה נשתנה חטא זה משאר עבירות שלא נאמר בהם כזה? לזה השיב, יען ש"כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", שאין אתה מצווה לנדור, ואם כן מאחר שאסרת עצמך בעוון נדרים מבלי מכריח אז תקרא פושע, ואין לך התנצלות לומר יצרי תקפני, מאחר שאינך מצווה על זה, משא"כ בשאר עבירות שאתה מצווה יועיל לך התנצלות לאמר 'יצרי תקפני ואנוס אנכי' ויקל עונשך,

דברי המגיד מדובנא רמוזים בפסוק עצמם, בייתור של המילים "והיה 'בך' חטא" – בך! בגללך! זה מה שהפך את ביטול הנדר לחמור במיוחד. בעבירה רגילה ישנו פיתוי יצר, וישנו מעין "תירוץ". בנדרים אין הדבר כן, אלא האדם הנודר הוא זה שיצר את התשתית לעבירה, דבר שניתן היה לוותר עליו במקרה כזה.

לאור זה, מובן גם הפסוק בקהלת (ה, ד):

והוא ממש מאמר החכם "טוב שלא תדור וגו' כי למה יקצוף האלהים על קולך", ירצה כי כבר בקולך זה חייבת את עצמך למלך הכבוד ה' צבאות שמו בדבר שאינך חייב בו ואין מצווה לעשותו כי אם לא תשלם "יקצוף האלהים עליך וחבל את מעשי ידיך".

רבינו מדקדק בלשון הפסוק בקהלת: למה הכעס הוא על "קולך"? הרי העבירה היא ביטול הנדר, לכאורה? אלא שזהו אותו רעיון בדיוק: הכל התחיל מהקול! ולכן כבר על זה ישנו כעס. עצם הכניסה למצב הנדר, וממנו לחילול הדיבור.

מאבק בנאפוטיזם בתורה?

 בס"ד

מאבק בנאפוטיזם בתורה? / לפרשת שופטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סדרי הממשל הצפויים בארץ מתחילים לקבל צורה של הוראות וציוויים. עולם ללא משפט הוא עולם שצפוי לחורבן והרס, בוקה ומבולקה של אותה חברה. יחד עם זאת, מערכת משפטית שאין לה מוסר – הרסנית לא פחות. מסיבה זו ישנם כמה ציוויים על השופטים, וביניהם (טז, יט):

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

כותב הרב טייב (אות ב):

ואחשוב כפי קיצורי, ואינו רחוק אצלי שזה אינו צווי לדיינים שזה כבר הזהיר אותם בפרשה הקודמת באו' "ואצוה את שופטיכם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש" ופעמים רבות בתורה כתוב לאמר והוזהרו הדיינים על ככה, ומה לו לכפול הדברים?

הרב מתחיל בשאלה מהי המשמעות של ציווי נוסף לדיינים, לאחר שכבר צווו פעמים רבות על זהירות ואחריות, צדק ויושר? שאלה זו מתווספת לשאלה שהרב שאל בתחילת הדיבור הנ"ל: מדוע אין ו' החיבור לפני "לא תכיר פנים", כמו שיש לפני "ולא תקח שוחד"?

אלא ניתן לומר שיש כאן חידוש עצמאי נוסף:

אלא זו אזהרה אל ראשי העם הממונים ובידם לבחור אנשים חכמים כאות נפשם וביד כל אחד מעיני העדה לבחור אנשים.

הציווי בפסוק הנ"ל אינו לדיינים, אלא למנהיגי הציבור!

ולכן אחרי צוותו את השופטים לשפוט את העם משפט צדק שב לצוות ולהזהיר כל אחד שבידו הסיפוק והיכולת לבחור אנשים לאמר לו אתה בן אדם לא תטה משפט לעשות עוול בענין הבחירה אשר תבחר.

מדובר על סוגיה של מינוי אנשים למשימות ציבוריות. כח הבחירה הניתן למנהיג הוא כח שמפתה לקבל החלטות לא מוסריות:

והעוול ההוא יהיה על שני פנים, א'. אם ע"י הכר פנים לקרוביך או לאוהביך גם שיהיו בלתי הגונים וראויים לכך, לזה הזהיר הכתוב "לא תכיר פנים" ותשא פנים לקרוביך הבלתי ראויים לכך. שנית, יהיה העוול ההוא ע"י מקח שוחד ממי שאינו ראוי לאותה אצטלא למנותו לראש כמו שנהוג בדורנו דור יתום.

2 סוגי שחיתות נמנים כאן, והפסוק הפונה אל המנהיגים נקרא באופן הבא: לא תטה משפט (של מינוי אנשים לתפקידים ציבוריים) על ידי הכרת פנים של מקורבים וקרובים (אין ו החיבור כי זהו פירוט של הכלל שנאמר בתחילת הפסוק), ולא על ידי קבלת שוחד על מינויים.

ולפי זה כך יש להבין את המשך הפסוק:

ורק "צדק צדק תרדוף" בדבר הבחירה והמינוי בעניין שיהיה הצדק אזור מתניך, והאמונה אזור חלציך, ויהיה האמת נר לרגליך, ויראת שדי לנגד עיניך

רדוף רק אחר הצדק. לכך אתה צריך להתאזר בתכונות נפש של אמונה, אמת ויראה. אדם הדבק בזה יוכל להתמודד עם הפיתויים הבאים יחד עם התפקיד הבכיר.

לפי זה מובנת דרשת חז"ל על הסמיכות לפסוק הבא:

ועל זה סמך הכתוב "לא תטע לך אשרה" לומר לך שאם היושרה עקשת (כלומר: עיקמת דברים ישרים) ובחרת והעמדת דיין שאינו הגון יחשב לך כאלו נטעת אשרה בישראל וכמו שדרשו ז"ל.

את איסור נטיעת עץ ליד מזבח ה', חז"ל דורשים כאיסור מינוי דיין שאינו הגון, והוא משול לנטיעת עץ של עבודה זרה! דרשה זו נותנת תוקף לחידוש של הרב. הבוחר שלא בצדק את בעלי התפקידים, הן מפני קרבה, והן מפני שוחד, הריהו כנוטע עץ של עבודה זרה, במקום של עבודת ה'.

רבינו קורא לדורו החוטא בכך "דור יתום". האם נגמלנו מזה?

שמחה שאינה פוסקת!

 

בס"ד

שמחה שאינה פוסקת! / לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק"ל

מצוות השמחה מלווה את היהודי בכל מצווה ומצווה. התורה ממקדת את הציווי על השמחה דווקא בהקשר של החגים, ובמיוחד בסוכות (טז, טו):

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

אל מול עיני רבינו עומד הכלל החז"לי (למשל בתלמוד ירושלמי ברכות ט, ה( "אכין ורקין מיעוטין", כלומר המילים 'אך' ו'רק' באו למעט מהמשמעות של הציווי שנאמר. אם כן יש לברר גם אצלנו: מהו המיעוט שבשמחה הרמוז בפסוק "והיית אך שמח"?

כותב רבינו בהסברו השני (אות יח):

וגם המיעוט בא להורות מאמר החכם שאין רע מוחלט בעולם ואין טוב מוחלט בעולם שאין טוב שאין כרוך בעקבו רע ואין רע שלא יהיה כרוך בעקבו הטוב,

ישנה תובנה המסתובבת בעולם שעולמנו מורכב מטוב שבהכרח מעורב בו רע, וברע שבהכרח מעורב בו טוב. במציאות כזו עלול האדם לחשוש מקיום מצוות השמחה.

ולזה בא האלהים לבשר לאיש הישראלי המצווה ממנו ית' לשמוח בשמחת החג לבל יחוש לתוגה הבאה בטבעו אחר השמחה כי אני ערב לך שלא תהיה אך שמחה בלתי תוגה אחריה (נחמיה ח, י) "כי חדות ה' היא מעזכם" לבל תאונה אליך רעה.

שמחה של מצוה היא שמחה שאין אחריה תוגה וצער. זו אינה שמחה המעורבת בעצב וצער, מכיוון שמקורה הוא עליון ואלוקי. הרב מזכיר פסוק בנחמיה המתאר את בכיים של עם ישראל בעקבות דברי התוכחה הנאמרים להם. העם בוכה, ונחמיה מנחם אותם: לכו כעת לשמוח. זוהי שמחה של קרבה לה', של תיקון ושל התקדמות.

לפי זה מסביר רבינו פסוק בתהילים (סח, ד):

וזה לי כוונת המשורר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", אשר מלבד הכפל עוד אומרו "וישישו בשמחה" בלתי מובן. ולפי מכווננו יאמר כי בא לתת ההבדל שבין שמחת הרשעים לשמחת הצדיקים, כי שמחת הרשעים היא עדי רגע ואחריה תוגה, לא כן שמחת הצדיקים ש"ישמחו ויעלצו לפני אלהים" ועוד "ישישו" באותה "שמחה", שלא תפסק מהם ונגע לא יקרב באהליהם ולא יאונה לצדיק כל און.

הפסוק בתהילים מדבר על שמחת הצדיקים בשני חלקיו, ולא ברור מה בא החלק השני להוסיף על החלק הראשון? ועוד לא ברור מהי הכפילות בחלק השני "וישישו בשמחה"?

לפי הקדמתו של הרב הדבר מובן כעת: שמחת הצדיקים היא לפני ה', ולכן היא אינה רגעית וחולפת, אלא עוד "וישישו בשמחה", באותה שמחה תמשיך שמחתם להתחדש ולהתגבר עוד ועוד.
שנזכה לשמוח בשמחה של מצווה!

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

משה רבינו - ה"הסדרניק" הראשון?

 

בס"ד

משה רבינו – ה"הסדרניק" הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לפני נאומו של משה רבינו התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים המופיעים (א, ד–ה):

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

מהי המשמעות של הסמיכות שבין ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?

כותב רבינו (אות ב):

הקושי מורגש, כי מה בצע להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא", ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב לצאת לקראת נשק,

תירוצו של הרב בנוי על כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה, וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):

אמר להו (ר' אלעזר בן פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).

התלמוד מספר שם על תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר' אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.

כל זה נכון לכלל הציבור. משה רבינו מציג מודל אחר:

ובא הכתוב להגיד שבחו של משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.

התורה מתארת לנו את מעלת משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.

חיבור מיוחד זה יופיע בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.

האם נשמותיהם של משה ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?

ארץ ישראל אינה למכירה!

 בס"ד

ארץ ישראל אינה למכירה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

חומש במדבר לקראת סיומו. פרשתנו מסכמת את מה שהיה במדבר (המסעות) ומתחילה להציב צעדים מעשיים בבניינה של הארץ (גבולות, התחלת החלוקה, ועוד). עם החיבור לצדדים המעשיים של ההתיישבות בארץ מצוה ה' יתברך (לג, נג):

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

מהו ההבדל בין ה'הורשה' ל'ישיבה'? לכאורה זו אותה משמעות! מהו הציווי או ההנהגה אותם באה התורה לחדד? כותב רבינו (אות א):

הנה הכפל מבואר, וגם נתינת טעם זו אין לה מקום פה.

יש כאן כפילות לא ברורה כנ"ל, וגם הנימוק שהתורה נותנת "כי לכם נתתי" וכו', אינו מנמק לכאורה את חלקו הראשון של הפסוק.

רבינו מציע שני כיוונים, נתמקד בשני:

עוד יתכן לפרש כשנדייק עוד ייתור אומרו "וישבתם בה", כי בלי ספק שלישיבה ניתנה ולא לשממה!

מה החידוש במילים "וישבתם בה"? וכי מישהו יעלה על דעתו שמתנת הארץ ניתנה עם אפשרות להשאירה בורה ושממה?

כדי לענות על כך, הרב נכנס לסוגיה הלכתית בדיני ירושות. בסוף הדיון הוא מביא את דבריו של ספר בשם 'אורים גדולים':

...והרב 'אורים גדולים' ז"ל הקשה עליו: תקשי ליה במתנת הארץ שניתנה לאברהם שאמר לו ה' "ולזרעך אחריך", למאי אצטריך? אלא ודאי כוונתו ית' שזרעו של אברהם לא יירש מכוחו אלא מכח הנותן ב"ה וכוונתו שיד כולם תהיה שווה בארץ לבל יוכל שום אדם למכור, כי הזוכה אינו זוכה מכח אביו אלא מכח הנותן והנותן אינו חפץ במכר כמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות ע"ש.

מתוך קושיה על דברי הר"ן בסוגיה שם, מביא ה'אורים גדולים' ראיה לכך שניתן לחדד מהי מטרת הירושה לפי דברי המוריש. היורש לא יוכל לעשות מה שרוצה במידה ויוחדה מטרה מסויימת (אין כאן פסיקה, אלא רק מהלך דרוש). ראייתו מאברהם אבינו: ה' מחדד שהמוריש זה הוא ית', ולכן הוא מגדיר את ה"שימוש הנאות": להתיישבות ולא למכירה. אף בן מבניו של אברהם לא יוכל לומר שמכיוון שדינו כיורש רגיל מאברהם אבי האומה, לכן ברצותו יוכל למכור את ארץ ישראל. אין הדבר כן. המוריש הוא הקב"ה והוא מגדיר מה מותר לעשות בארץ: להתיישב, לפתח ולקדם, אולם לא למכרה לעולם.

לפי זה יובנו הפסוקים אצלנו:

וזה אצלי מאמר הכתוב "והורשתם את הארץ", אבל אין לכם רשות רק 'לשבת בה', לישיבה ניתנה ולא למכירה. והטעם יען "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", ירצה שאין אתם זוכים בה מכח אבותיכם, ורק מכוחי אתם באים לרשת אותה, ואני אינני חפץ במכירה רק בישיבה לבד.

הורשת הארץ היא פעולת הכיבוש מהגויים. הישיבה – הגדרת תכלית קבלת הארץ. הנימוק: הנותן הוא ה'. לא רק לאבות הקדושים אלא לכל אחד ואחד מצאצאיהם. כל אחד יחשוב שהוא המקבל מאת ה', וממילא עליו לעמוד בדרישות: יישב את הארץ ואל תמכרנה!

הגנת נדרים

 בס"ד

הגנת נדרים / לפרשת מטות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הנדרים מייקרת ומעלה את ערכו של כח הדיבור. דיבורו של האדם מחייב! וכך אומרת התורה (ל, ג) :

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

הדיבור הוא כמו קודש, לכן אין לחללו. אולם, מדוע לומר "יחל" ולא "יחלל"? הרי מילה זו מופיעה בתורה בהקשר של שבת ועוד? כותב רבינו (אות ג):

"לא יחל דברו" ולא אמר לא יחלל! יתכן כי נודע שכל מצוה שתתעורר נפש אדם לעשותה יזהר שלא יוציא בשפתיו מה שמחשב בלבו לעשות, כי השטן עומד על ימינו לשטנו ולהטרידו ולמונעו לבל יעשנה.

יש להזהר בעשייה הרוחנית. כל דיבור על פעולה רוחנית עלול לגרום לכך שהיא לא תצא לאור מכיוון שישנם צדדים שליליים במציאות שיימנעו מהדבר הטוב להתקיים. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – גם ברוחניות. ואם בכל זאת דברת על זה?

אך אם לא נזהר והוציא הדבר ההוא מן השפה ולחוץ - יזהר לעשותה בזריזות ולא בעצלתיים תכף לאמירה עשייה, פן שאור שבעיסה יעכב על ידו

יש למהר ולבצע מהר ככל הניתן, לפני שייקפצו על האדם עיכובים שונים, בין אם זה מיצרו הרע, ובין ממונעים אחרים. לפי זה מובן הפסוק יותר:

וזה אומרו "איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו", מגיזרת 'תוחלת' לשון 'יחל' ישראל אל ה' ...ורצה לומר שלא יתמהמה ולא יאחר הדבר לעשותו ולדחותו לזמן אחר, רק "ככל היוצא מפיו יעשה" ותכף לאמירה – עשייה.

המילה 'יחל' נובעת מהמילה 'תוחלת' וציפייה, שלרוב מיוחסת לפעולה רחוקה. כאן אין לעשות כך, אלא לפעול ככל שניתן במיידי. אם נדרת התחל מיד בביצוע כוונתך הטובה.

והנה גם שאמרנו שלא יוציא המחשבה ההיא לחוץ פן יעכבו על ידו, אך אם כבר התחיל במצווה יוכל לבטא בשפתיו, כי זכות המצוה שכבר התחיל בה יכולה להגן לגמור המצוה בכי טוב בלתי עיכוב.

סיום הפסוק רומז כי עם תחילת קיום הנדר הטוב, יש לנודר סייעתא דשמיא מיוחדת. זכות המצווה מגנה בעדו מכל מפריע ומעכב. זה רמוז במילים "ככל היוצא מפיו", כלומר, גם אם הוציא את דבר נדרו מפיו, אין לחשוש שמא יעכבהו יצרו, מפני שהתורה מבטיחה ש"יעשה". פעולתו הטובה שכבר החלה להתקיים למעשה תסייע שהדברים יקויימו.

רועה צאן, או רועה של הרועה?...

 בס"ד

רועה צאן, או רועה של הרועה?.... / לפרשת פנחס / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו יודע שעם הכניסה לארץ יגיע זמנו להתחלף, והוא מבקש מהקב"ה מנהיג ראוי לעם האהוב שלו  (במדבר כז):

(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

בקשה זו מכילה כמה פרטים שיש להתבונן בהם. מיהו המנהיג הראוי בעיניו של משה רבינו?

רבינו מדייק בלשון התורה (אות ה):

ראוי להעיר על אומרו "אשר יצא לפניהם", ומה הוא המכוון בזה? וגם אומרו "אשר יוציאם ואשר יביאם" הוא מבואר הכפל. וגם אומרו "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין 'להם' רועה", תיבת 'להם' מיותרת, כי מה היה חסר כשיאמר "כצאן 'בלי' רועה"?

שואל רבינו בפשט המילים: מה המשמעות של הליכה לפני הצאן? מדוע זה משמעותי היכן הולך הרועה? ועוד: מה ההבדל בין להוציא לבין להביא בעניין הצאן? בסופו של דבר מדובר על טיפול. וכן המילה "להם" לא מוסיפה כלום לכאורה.

כדי להבין את כל פרטי הפסוק, מקדים רבינו שישנם 2 סוגי רועי צאן:

ויתכן כי ברועי הצאן יש שני מינים: יש רועה צאן באמונה שיהיו עיניו ולבו רק לתועלת צאן מרעיתו לשמרם משרב ושמש וקור וקרח, מחיות הטורפות, ולא יחוס על טרחו ועמלו, ורק לשמור הצאן מכל דבר רע. וזה נקרא רועה צאן בעצם וראשונה. ויש עושה מלאכתו רמיה, ולא יפנה אל כל מה שהוא לתועלת הצאן, ורק אל שכרו ולתועלתו עצמו הוא נושא את נפשו, וזה יקרא רועה צאן ב'שם' אבל לא ב'עצם', אבל ההוא רועה עצמו ולא את הצאן.

רועה נאמן הוא מי ששם את כל מחשבתו בהטבה לצאנו, לשמור ולהגן עליהם. הוא באמת רועה של הצאן. לעומתו יש מי שהצאן הוא רק הדרך שלו להתפרנס, והצאן באמת לא מעניין אותו כלל. הוא רועה צאן "במקרה" ולא "בעצם", אין לו שום חיבור פנימי עם המשימה שלשמה נילקח.

כמו בכבשים, כך במנהיגות של צאנו של ה', עם ישראל:

כן הדבר הזה יקרה ברועי צאן קדשים גדולי ופרנסי ומנהיגי הדור: יש פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, כי אם לקחת עטרה להתגדל בה ולישב ראש ולהשתרר על אחיו בני עמו. וזה יאות לו להקרא רועה 'עצמו' ולא רועה צאן קדשים. ויש רועה צאן מרעיתו באמונה ובתבונות כפיו ינחם, ועל מי מנוחות ינהלם, ועל מבועי הדת והאמונה ינחם בחסד ורחמים. לזה יקרא רועה צאן בעצם כי הוא לא ידרוש רק את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ולבל ידרוש שלומו וטובתו, יזדמן לפעמים למסור עצמו למיתה בעבורם אם יצטרך לזה...

ישנם שני סוגי מנהיגים לעם ישראל: יש מי שמתעניין במעמד שיקבל עקב מנהיגותו. פעולותיו אינן לשם שמים. הוא לא רועה את העם אלא את עצמו! לעומת זאת יש מי שכל מעייניו הוא ההטבה לקהלו: ייתן עצות טובות, יחפש להם מרגוע ונחת, וירומם את מעמדם הרוחני. הוא רועה צאן אמיתי. הוא מוכן אפילו לתת את חייו לעם ישראל כמשה רבינו.

לזה התחנן משה לפני הקב"ה:

וזו היא שבקש משה באומרו "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש" הראוי להיות לראש "על העדה". וזכר התנאי הנחוץ והדרוש לאיש אשר כזה, והוא "אשר יצא לפניהם" ירצה שאם תקום עליהם מלחמה הוא יחלץ חושים לצאת לפניהם לקראת נשק ולקדם פני המלחמה שיעמוד תמיד בראש צבאותיו באופן שימסור עצמו למיתה בעבורם...

דרישה ראשונה: בשעת מלחמה יוביל את הצבא במלחמה, תוך כדי סיכון עצמי. הוא מוביל מקדימה, הולך לפניהם.

וגם בעת שלום "יוציאם ויביאם" וינהגם בחן, בחסד ורחמים, ובחמלה רבה,

גם בשעת שלום יש הנהגות שגרתיות המביאות טוב וברכה לציבור, הן ביעדים, והן באופן ההנהגה (בחמלה ונעימות).

כל זה טמון במילה אחת, "להם":

כי בזולת זה "תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ירצה שלא 'להם' - להנאתם ולתועלתם - הוא רועה אותם ורק את עצמו הוא רועה להתגדל ולהשתרר עליהם ואז לא יקרא בעצם רועה צאן...כי ע"כ יפקוד ה' רק איש הראוי להקרא רועה צאן באמת ולא איש הרועה את עצמו.

שהמנהיג יהיה "להם" ולא "לו". שראשו יהיה רק בצאן מרעיתו. שכל מחשבתו תהיה בטובת עמו. שיהי ראוי באמת לתוארו ותפקידו. מנהיג הדואג לעצמו

וזו תהיה תוכחת מגולה לפרנסי הדור שבכל דור ודור.

יהי רצון שנזכה...