תהליכי תיקון ישירים ועקיפים

 

בס"ד

תהליכי תיקון ישירים ועקיפים / לפרשת בלק / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אחרי הניצחון על צבאות סיחון ועוג, משתלטת חרדה על עמים נוספים הקרובים לארץ (במדבר כב, ב):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:

סיחון, מלך אימתני ביותר, הובס על ידי עם ישראל, והדבר מאיים על שאר הממלכות. אבל רבינו מקשה שאלה פשוטה (אות ב):

מה שפחד בלק ממה שעשו ישראל לאמורי ולא ממה שעשו לעמלק וכיוצא בו,

שואל הרב: הרי עם ישראל ניצחו את העמלקים גם ביציאתם ממצרים, וגם נגד הכנעני היושבים בערד (שהיו בעצם עמלקים מחופשים כדברי חז"ל), כמו כן הם ניצחו ענק נוסף, את עוג מלך הבשן. אם כן, מדוע בלק נבהל דווקא מנפילת סיחון בידי ישראל?

אפשר לומר על פי מה שכתב רש"י לעיל בפרשת חקת (כא, כג) "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו", לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל "אעברה בארצך", אמר להם "כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמר מפניכם, ואתם אומרים כך?". ולכן כשראה בלק מה שעשו ישראל לאמורי שהיה שומר אותם תש כחו ונפל לבו.

הטעם הראשון הוא טכני: כל העמים שילמו דמי שמירה, "פרוטקשן" לסיחון. עם נפילתו, סלולה הדרך לפגיעה בכל עמי החסות.

רבינו מציג טעם שני, עמוק יותר:

אי נמי יש לרמוז מה שאמרו חז"ל (בבלי חולין ס, ב) שאפילו שנצטוו ישראל "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) בכל זאת יש מקום לומר (ש)אם ילחמו במואב אומה אחרת ויכבשו אותם ואחר כך ישראל יכבשו אותם מהם מותר.

ישנם עמים שאין לנו רשות לכבוש את אדמתם: אדום, עמון ומואב. כל עם מסיבתו הוא. האם הדבר נותן להן חסינות נצחית מפני בני ישראל? חז"ל מגלים לנו שלא: אם יקום עם אחר ויכבוש את אדמת שלושת הנ"ל, יוכל עם ישראל לכבוש את האדמה בהיתר גמור, והאדמה לא תחזור לעם המנוצח.

רעיון זה אינו טכני אלא נוגע בפנימיות העולם ובתיקון המציאות:

וזה כמו ניצוצי קדושה שיש בירק השדה שאי אפשר לאדם לאכול אותו ולתקנו, אבל כאשר יאכל אותם השור, והאדם יאכל את בשר השור, יתוקנו ניצוצות הקדושה שבירק.

אכילת האדם אינה סתמית, אלא פועלת עילוי העולם. הרמז מונח בדברי בלק (שם, ד):

...עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה...

נסביר באופן פשוט: אותו צמח שהיה במדרגה נמוכה, נאכל על ידי שור, ועלה מדרגת 'צומח' לדרגת 'חי'. כאשר השור נאכל על ידי האדם, הוא עולה מדרגת 'חי' לדרגת 'מדבר', אדם. אדם זה ההולך בדרכי ה', לומד תורה ועוסק במצוות, משתמש בעולם הצומח והחי לפעולות רוחניות נעלות! בעומק הדבר יש חלקים שצריכים תיקון בצומח ואין לאדם גישה אליהם. על ידי החי אנו מקבלים אליהם גישה.

כך הוא העניין בדיוק בכיבוש חלקים של ארץ ישראל: ישנם חלקים הנמצאים בידי מואב ועמון, אולם באמת יש בהם פוטנציאל של קדושה. בתחילה, אין לעם ישראל רשות לגשת לאותם ניצוצות ולהעלות אותם. אין לנו רשות לפגוע בעמים היושבים על אדמות אלה. אולם ארע שינוי : סיחון כבש חלק מאדמת בני מואב. אולי בלק עוד קיוה בליבו שעם כיבוש אדמתו מסיחון תחזור אליו האדמה, אולם בראותו כי ישראל מתיישבים על כלל אדמות סיחון, הוא מבין שהוא אינו מוגן יותר:

וכמו שהיה בעיר חשבון שלקח אותה מהם סיחון, וישראל לקחו אותה מסיחון, ואמרו (שם) "חשבון נטהרה בסיחון", ולכך אומר בלק ומואב "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", אחרי שנפול ביד האויבים שבסביבותינו יבואו לכבוש אותנו, וזה מותר להם, כי זה דומה ל"לחוך השור את ירק השדה", ואחר כך האדם יאכל בשרו ויתקן ירק השדה שיש בו ניצוצות.

אמנם אין איום ישיר מצד ישראל, אבל ישנה סכנה עקיפה, שאדמתם "תיבלע" על ידי עם אחר ואז ישראל יקחו מאותו העם.

והדבר אף רמוז בגימטריא מדויקת, כדי לאמת את הדברים עד תום:

ויש לרמוז בתיבות "וירא בלק בן צפור" גימטריא "חשבון נטהרה בסיחון" בדיוק, לרמוז סיבת פחדו של בלק אפילו שידע שאסור לישראל לצור מואב וכמבואר.

עם, קהל, או בני ישראל?

 בס"ד

עם, קהל, או בני ישראל? / לפרשת בלק / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל עומד בשערי ארץ ישראל, על גבול מואב. הם עטורים בניצחונות מול שני המלכים האימתניים סיחון ועוג. מואב רועדים מפחד  (במדבר כב):

(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

רבינו עומד על כמה קשיים לשוניים (אות ב):

ראוי להעיר על שינוי הלשון שבתחילה קראם 'עם' ולבסוף קראם 'בני ישראל' וגם הוא כפול, ... גם אומרו ילחכו 'הקהל' - צריך טעם לשינוי הלשון עוד הפעם לקרותם בשם.

3 שמות שונים נקראים ישראל בשני פסוקים אלה: עם, קהל ובני ישראל. מדוע? עוד שואל הרב על המילה "עתה" – מה עניינה? מה השתנה בין "קודם" ל"עכשיו"?

הרב מציע פירוש מעניין לסדר האירועים:

ויתכן כי מדרך ונימוס המלכים המדיינים זה עם זה, אשר ינצח ישלול שלל ויבוז בז, הנה אז יתוסף על מספר אנשי חילו בריבוי עצום, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם יתר השבויים שבואי מלחמה ההם עם יתר מספר חיל צבאותיו ויהיו לעזר לו.

ייתכן והחוק בעבר היה שכאשר מלך מנצח מלך אחר, לוחמי הצבא המפסיד הופכים להיות חיילים של המלך המנצח. ממילא, הכח הלוחם הולך וגובר ממלחמה למלחמה.

והנה באמת עם בני ישראל באותו עת היה מספרם קטון ודל כי שש מאות אלף רגלי מספר כזה במה נחשב לעמת מספר גדודי העמים, ועל כן מואב בתחלה לא היה ירא מהם, כי עם קטון הוא. אבל כאשר ראה בלק בן צפור "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" שהכום מכה רבה וישב ממנו שבי, כי אז נתרבה מספרם לרוב מאד ע''י שבויי מלחמה שיהיו עתה בעוזרם לצאת לקראת נשק, אז "ויגר מואב" וזה מסיבת "העם" שבויי האמוריים אשר לא מבני ישראל המה שנוסף על מספר גדודם ונעשה רב מאד בכמות. מעתה בא מורך בלבבו פן ילחם בו ויכל לו.

אמנם עם ישראל היו 60 ריבוא גברים, אולם עליהם להלחם עם עמים רבים בכנען וסביבתה. לפני מלחמות סיחון ועוג הצבא הישראלי עוד היה נראה בר שליטה. לאחר המלחמות – צבא השבויים הוסיף עצמה אדירה לעם ישראל! השבויים מכונים בשם "העם", ואינם מבני ישראל.

וגם זאת אחרת "ויקץ מואב מפני" איכות מעלת וחשיבות עם "בני ישראל", ועל ידי זה יהי אלהים עמם והנצחון יעמוד לימינם.

יש גם מעלה רוחנית מיוחדת קבועה בעם ישראל, וזה עצמו נותן יתר תוקף לצבא ישראל.

חיבור הדברים הללו – הוא המפחיד את המואבים:

ולכן "ויאמר מואב אל זקני מדין" לטכס עצה לקדם את פני הרעה. ואינו רחוק אצלי שהיתה מואב בימים ההם ממשלת עם...

בשלב הזה מואב ומדין עדיין ללא מנגנון של ניהול על ידי מלך, אלא יש מעין מועצת העם המנהלת את העמים הללו. דבר זה מסביר מדוע היותו של בלק מלך מואב מופיע רק לאחר מכן, "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", בעת ההיא, ולא קודם לכן (מדברי הרב באות א' לעיל). בצר להם הם מתייעצים זה עם זה:

כי עתה משני סיבות אלו: מסיבת כמותם שנתרבה כעת, ומסיבת איכותם מעלתם וחשיבותם בעיני אלהים "עתה" בלתי ספק "ילחכו הקהל" בכללותם הם ושבוייהם ששבו מהאמורי ולכך קראם בשם 'קהל' שם כולל שניהם יחד "את כל סביבותינו" ולא יניחו לנו שריד ופליט.

"עתה", עכשיו, עם סיום הקרבות נגד סיחון ועוג, בזמן בו הצבא הישראלי המתוגבר, המחובר, המכונה "קהל", אלו ואלו גורמים למואב לפעול ולהיערך למצב.

קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

דבקות בה' בכל מצב!

דבקים בה' בכל מצב! / לפרשת בלק / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בלעם מרבה לתאר את בודם והדרם של ישראל, במגוון פסוקי שבח יפים ומרוממים במיוחד. אחד הם הוא (כג,כא):

לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.  

מהו אותו אוון ועמל שלא נראו בעם ישראל? ומה הקשר לחצי השני של הפסוק? מסביר רבינו:

...יש לפרש במה שידוע שהניסיון לאדם לדעת שהוא צדיק תמים, הוא כשיהיה נזהר במעשיו הן בימי הצער והעוני שעוברים עליו, הן בימי ההצלחה והאושר כי העוני והיסורין מעבירין אדם על דעת קונו וההצלחה גם כן גורמת לאדם לשכוח את ה' ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

מבחן שלמות העבודה של אדם, הוא כאשר עברו עליו מצבים שונים, ובכול עמד בעבודתו, עבודת ה'. בכל מצב ישנו ניסיון אפשרי. אם זה העוני – הרי שהאדם עלול לבעוט בקב"ה מתוך ייסוריו, לא אלינו. לעומת זאת, גם במצב עשירות: האדם עלול – מתוך כל השפע שהושפע עליו – לחשוב, כי כוחו ועוצם ידו גרמו לו להיות כל כך מוצלח. בלעם רואה כי בעם ישראל תכונות אלה אינן מהבולטות, אין בהם אוון – מרידה עקב קשיים, ולא עמל – מבט של גאווה על תוצאות ההצלחה. 

וזהו שאמר הכתוב 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל', הן בזמן ש'ה' אלהיו עמו', שה' התנהג עמו במדת הדין, וגם בזמן ד'תרועת מלך בו' מלשון אהבה ורעות, שהשי''ת התנהג עמו במדת הרחמים. אי נמי  (=או גם, פירוש נוסף), להפך הן בזמן ש'ה' אלהיו עמו' והוא בשיא ההצלחה, הן בזמן ד'תרועת מלך בו' מלשון 'תרועם בשבט ברזל' בר מינן, בכל המצבים לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שתמיד הוא נזהר במעשיו לקיים את התורה והמצוות.

חלקו השני של הפסוק מתאר מצבי חיים שונים. מצב העושר מול מצב העוני, ולפי האפשרות השניה, מצב העוני מול מצב העושר. בשניהם לא מצא בלעם שום מקום לאחוז בו, כדי למצוא פגם בעם ישראל.

נלך אנו בדרכים אלה, ונדבוק בה' בכל מצבי חיינו, שיהיו כולם לטובה ולברכה.

האם חזר בו ה' מסירובו לבלעם?

האם חזר בו הקב"ה מסירובו? / לפרשת בלק / מתורת רבינו רחמים חוויתא הכהן זצוק"ל

אחת מהתמיהות המרכזיות שעולות בסיפור תחילת שליחותו של בלעם למואב, היא שינוי דעתו של הקב"ה, כביכול. בתחילה הוא אומר לבלעם שלא ילך, וכאשר מגיעה המשלחת השניה, בלעם מקבל אישור לצאת. הא כיצד? רבינו מחדש פשט נחמד המיישב את השאלה הזו, ומאיר באור מעט אחר את השיח בין בלק לבלעם (מנחת כהן כב,יב):

...קשה: איך אח"כ אמר לו השי"ת "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם", והלא בתחילה אמר לו שלא ילך! ויש לפרש, דהנה רש"י שם כתב "אם ההליכה היא שלך וסבור אתה שאתה נוטל שכר וכו' תלך וכו'" וקשה, דאמאי לא אמר לו כן בפעם ראשונה? שודאי כששלח לו מתחילה לקוב את ישראל היה נותן לו שכר.

הרב מביא את רש"י האומר שההיתר לבלעם ללכת, היה על רקע כספי: מכיון שיש סיכוי שתקבל כסף, אז לך. השאלה עולה מאליה: מדוע לא אמר כן גם בפעם הראשונה?

ונראה לי, דבלק מתחילה בלי ספק היה נותן לו שכר על הקללות,...אך אין השכר אלא על הקללות, אבל אם לא יקלל אינו נוטל שכר, ונמצא שההליכה שלו היא על חנם, ולכן אמר לו הקב"ה "אל תלך עמהם", רצה לומר, כי ההליכה היא על חנם, ונתן טעם משום "כי לא תאור את העם" וגו', וכיון שאין אתה מקללם אינו נותן לך שכר, וההליכה היא לחנם,

מדייק הרב: בתחילה רצה בלק לתת שכר רק על קללה. אולם – מה יהיה אם ה' לא ייתן לא לקלל? בלעם יצא לדרכו לחינם, ללא שום שכר. בלעם יודע זאת, וזה מה שהוא מבהיר לעבדי בלק:

ואולם כאשר השיב את עבדי בלק, כי אין הדבר תלוי ברשותו, כי אם כאשר ידבר ה' אליו ידבר, ואם כן אולי לא יהיה בלב ה' לקלל ישראל ואז תהיה הליכתו על הספק, ולכן רצה שישלח לו בלק לומר לו כי יקח שכר גם על ההליכה עצמה, בין אם יקלל או יברך, ולכן לא רצה ללכת עם השרים הראשונים שלא אמרו לו על השכר, כי אם על הקללות, ולא על עצם ההליכה בין יברך או יקלל.

בלעם לא מתכוון ללכת לחינם. רק אם בלק יתחייב לשלם אפילו על הליכה בלבד.

וזה שאמר "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"...א"כ ההליכה עמכם היא על הספק. אכן אם ישלח לי עוד שלוחים אחרים, שיתן לי שכר על ההליכה עצמה...אז אלך עמכם. ולכן בלק הוסיף לשלוח לו "אל נא תמנע מהלוך אלי" רצה לומר, כי על ההליכה עצמה הוא נותן לו שכר...

בלק מבין זאת ומקבל זאת, והוא מתחייב לשלם: אל תמנע את עצמך מהלוך – מעצם ההליכה.

לפי זה מסביר הרב עוד מקום מוקשה:

וזה שאמר "כי כבד אכבדך מאד" - ב' כיבודים, א' על ההליכה בין שיברך או יקלל והשני על הקללות.

ובאופן זה קבלנו תשובה, מדוע רש"י מזכיר את עניין השכר רק בביקור השני:

ולכן אמר לו הקב"ה אם לקרוא לך וגו" ר"ל כיון שבפעם הזאת תקח שכר גם על ההליכה לבדה אזי תלך עמהם,

וגם סוף המפגש מואר באור חדש:

ולכן אחר שבירך את ישראל, אמר לו בלק "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד", דיש לדקדק למה ליה דכפל "כבד אכבדך"?...אך על פי מה שכתבתי אתי שפיר (=מובן הדבר), דבלק אמר לו "אמרתי כבד אכבדך" - ב' כיבודים, א' על ההליכה והב' על הקללות, "והנה מנעך ה' מכבוד" אחד מהם, שהוא על הקללות.

בלק רצה לכבד כפול, לשלם כפול, גם על ההליכה וגם על הקללה, אבל בלעם יקבל רק על ההליכה! אך לא בלעם, שנפשו רחבה, יוותר על הכסף:

ובאמירת דברים אלו נתגברה בלב בלעם הרשע תאוות הממון והכבוד שהפסיד כבוד אחד מכח ה' יתברך, לכן אמר לבלק "הנני הולך לעמי לכה איעצך", שיעץ לו להכשיל את ישראל בזנות כדי שיתן לו בלק הכבוד השני שהפסיד.

בלעם לא ויתר על הכסף, ובמקום לקלל, הציע את עצתו הנוראית שגרמה למגיפה בעם.

ויהי רצון שתקויים בנו ברכת בלעם "מה טובו אוהלך יעקב, משכנותיך ישראל", המבטאים את קדושת האומה.

ברכת בלעם ורדיפות הגויים

ברכת בלעם ורדיפות הגויים / לפרשת בלק / מתורתו של מרן ר' כ'לפון משה הכהן

אותו "דבר" ששם ה' בפיו של בלעם, הפך להיות מקור של ברכות עילאיות ומיוחדות לעמנו. חלקן אף הוכנסו לעולם התפילות שלנו, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

פסוק נשגב נוסף, הוא התיאור המגדיר אותנו בתור "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מה כלול בפסוק זה? האם יש כאן תיאור? האם יש כאן ברכה? בדבר זה עוסק רבינו (יד משה, אות כ"ט):

כל קורא ימי עולם, יראה כי הגויים מימות עולם, אינם מחשיבים את ישראל כלל וכלל. ועם כי באמת סוף סוף עם ישראל הוא הנצחיי...ועל זה אומר בלעם, הנה עם זה, עם ישראל, הוא הוא השוכן בעולם לבדו...ובכל זה אינו מתחשב אצל הגויים.

לפי פירוש זה, יש כאן תיאור המלווה בנבואה: העם היחיד שישרוד בהיסטוריה הוא עם ישראל.

בכיוון אחר ממשיך הרב:

ועוד יש לפרש שזו הבטחה שלא יתערבו ישראל בגויים בשום אופן, ולא יכלו כלל. אלא לעולם יהיו עם לבדד נפרדים ונבדלים מכל האומות ולא יוטמעו ולא יאבדו באומות להיות נחשבים עם אנשי עמם לגויהם? אלא ישראל ניכרים, נבדלים, ונפרדים לבדד יהיו תמיד נצח סלה ועד....וזה הפירוש נראה יותר פשטיי ומדוייק מהראשון.

כיוון אחר – אותו הוא לוקח כיותר מדוייק על פי הפשט – מסביר את דברי בלעם כהבטחה. יהיו גלויות, יהיו נדודים, עם ישראל יישאר נפרד בין העמים. תמיד שונה. תמיד מופרד ומובדל. על פי זה שני חלקי הפסוק משלימים זה את זה:

...ולפי זה יהיו ב' המאמרים כאחר "עם לבדד", ושלא יתערב עם האומות להיות נחשב עמהם. וכפל הענין במלות שונות.

בגויים לא יתחשב, הכוונה שלא יספרו אותנו כאשר סופרים את הגויים, כי איננו חלק מקיבוצם.

הסבר נוסף לכפל שבפסוק, נוגע למצבים רוחניים נפולים שהאומה עוברת:

ועוד יש לומר הטעם לכפל הלשון לרמוז על כי בעונותינו בזמנינו זה יש מבני עמנו שחונכו על ברכי זרים, ועזבו את התורה והיראה. והם עושים כמה דברים כשאר האומות. ועם כל זה יש עליהם שם ישראל ועורקי דם היהדות נובעים בהם בכל עת , ורק מצד היותם מחונכים על ברכי זרים הרי הם כתינוק הנשבה בין הגוים שאינו מכיר מה היא התורה ומה דורשת ממנו. ועוד יש לומר על דור זה שגם שיש איזה מעמנו שחונכו כל כך על ברכי זרים שמכחישים גם בצור מחצבתם, וחרפה היא להם להניח עליהם שם יהודי. והם משנים שמם, שפתם, ואת מלבושיהם ומנהגיהם עד כי מצדם הם כאלו הם משאר גויי הארץ,

ישנם יהודים שהחינוך שלהם, חינוך על פי תרבויות זרות, גורם להתנהגות ככל הגויים. אמנם יש כאלה שעוד מזהים עצמם כיהודים, אולם יש מצב חמור מזה: שמנסים להתכחש גם לזהות היהודית. הם מתביישים בהיותם יהודים, ועמלים להעלם בין האומות. כלפיהם נאמר הפסוק:

בכל זאת הקב"ה מבטיח אותנו כי לא תהיה כזאת ולא תעלה בידם מחשבה זאת כלל...והוא ממש מה שאנו רואים כי מצד אחר באים אותם הגוים והעמים אשר חשבו איזה מאחינו להתבולל ביניהם, ומודיעים לכל ומכריזים כי זה האיש ישראלי הוא ומבדילים אותו לרעה בכמה סוגים. עד כי מאותה השנאה ששונאים אותו השונאים לישראל, ממנה תצמח תשועה זו שהישראלי יכיר צור מחצבתו וידע נאמנה כי לריק הוא יגיע. ואין לו מזה שום תקוה גשמית ומדינית וכ”ש רוחנית. ובעל כרחו יכיר את לאומיותו ושבו בנים לגבולם.

שנאת הגויים כלפינו, היא כלי להשבת יהודי לצור מחצבתו. כשהגוי מזכיר ליהודי כל הזמן את עובדת היותו יהודי, הוא מונע ממנו להיטמע ולהתבולל. יהודים רבים שהוקסמו מתרבות הגויים, היו מופלים לרעה עקב היותם יהודים. הרב מדגים דרך אירועים בימי חייו:

כמו שעינינו רואות בזמנינו זה למאות ולאלפים, עד שמזה צמח ענין "הציונים” שנולד מזה גם כן החזרת הארץ ארץ ישראל לעמנו. וקיום לאומיותינו, ותחיית שפתינו, וקיום דתינו ברשיון אדירי הממלכות, כידוע מהחלטתם "סאן רימו” ומכבישת הארץ על ידי האנגלים ועוד.

כלומר, תנועת הציונות יצאה לדרך (לפחות בחלק ממנה) מתוך מוטיבציה לצאת מהמקום בו היו דחויים. אמנם התוצאות אדירות, וקולעות לרצון ה': חזרה לארץ ישראל, הכרה בלאומיות הישראלית (כלומר: אנו לא רק דת, אלא עם), חזרת העברית ועוד.

עלינו לזכור כי גם בתקופות לא נעימות, בהם הגויים עמלו על בידודינו והרחקתינו, הדבר הינו לטובתינו, בכדי לחדד בנו את השיוך אל עם ישראל, עם ה'.

וה' יגאלנו גאולת עולם, ובא לציון גואל צדק במהרה בימינו. אמן.

 

לכל איש יש שם, גם לבלעם...

לכל איש יש שם, גם לבלעם... / לפרשת בלק / אור החיים הקדוש

נאומי בלעם מלאי הוד, חיצוניותם נוטפת הערצה, אך תוכם רצוף מחשבות הפוכות בתכלית. 

מעבר לתוכן הברכות, יש לשים לב גם לפתיחות ולהקדמות של הנאומים. בנאום האחד שלפני האחרון, אומר בלעם (במדבר פרק כד, ג-ד):

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: 

מה העניין לתאר את עצמו, את אביו, את מצבו הגופני, ואת מעלתו?

השבוע ביום ה' צויין יום ההילולא של רבנו אור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר, שכמעט כל שבוע אנו נהנים מעומק ראייתו וחדשנות פרושיו. גם השבוע נמשיך בקו מחשבתו, וכך הוא כותב:

עוד ירצה בהעיר למה אמר ג' פעמים נאום ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכוחות הנעלם. א' כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד. ב' אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשוך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו. ג' אשר הקנהו ה' לסיבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האומות כאמור בדבריהם ז"ל (מדרש רבה ריש פ' זו), ונתכוון בלעם לומר דבריו בהסכמת כוחותיו יחד.

בלעם מציין 3 צירים מרכזיים בבניין אישיותו:

א. אביו: האדם ביסודו מבסס את אישיותו על מה שרכש ממשפחתו. כך גם אנו , מדי תפילה, פותחים בפניה לקב"ה קודם כל דרך הצינור המשפחתי, "אלוקינו ואלוקי אבותינו (הביולוגיים, ורק אחר כך) אלוקי אברהם" וכו'.

ב. הוא עצמו: כמובן, מה שאדם רוכש וקונה בקנייני נפשו, הוא שלו וחלק ממנו.

ג. המשימות שהקב"ה הטיל עליו: כאן יש נקודת מבט מחודשת ומרתקת: השיפוט שלנו כלפי האדם היא פעמים רבות לפי מה שנראה שמגיע לו, אולם אנו רואים מבלעם שישנן מתנות או משימות שהאדם לא מקבל מכח מעשיו , אלא מכח התפקיד שהקב"ה מטיל עליו. אדם יכול למשל להיות עשיר, לא כי הוא צדיק גדול, או מוצלח באופן מיוחד, אלא בגלל שהוא אמור לייצג התמודדות של אדם עובד ה' מתוך עושר. הוא הדין לגבי בעל ייסורים, בעל מעמד וכו'

כל אחד מאיתנו צריך לאבחן את תפקידו האלוקי, ולשם מה בא, ומתוך כך לפעול נכון ומדוייק יותר במהלך חייו.

 

למה לפתוח את פי האתון?

למה לפתוח את פי האתון?  / לפרשת בלק / מתורת המשך חכמה

נס לא נעשה סתם. לנס יש מטרה. לאור העיקרון הזה יש לשאול: למה בעצם הועיל נס זה? מהי מטרתו? בכל מקרה, מי שהיה נוכח שם היו רק בלעם ושרי מואב! בכלל יש לשאול על הקללות: שיקלל בלעם, גם ארור יהיה ! ומה לנו לפחד אם ה' יחליט לעומתו לברכנו? יתרה מזו: נס זה מוזכר בפרקי אבות פרק חמישי כאחד מעשרה דברים ייחודיים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אם כן, הוא  נעשה במעין דחיפות, לחץ של יום ששי , שניה לפני הדלקת נרות.... מה הלחץ??

מסביר ר' מאיר שמחה הכהן: משך חכמה במדבר פרק כב (כ'):

והתירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה השם להטיל אימתם של ישראל על כל מלכי הגויים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל. 

עם ישראל על סף כניסה לארץ. אמנם כבר ניצח את סיחון ועוג, אך עדיין ישנם מלכים שיש לנצחם. המודיעין עושה הערכות מצב: מי הם? מה כוחם? ה' רוצה לנטרל את עצמת ההתנגדות מעיקרא:

לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגויים ומלכותם, והיו שואלים פיו, ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתם של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגויים מפחדם ושאתם, וכאשר היה כן כאשר אמרה רחב...."ונשמע" - מפי בלעם את אשר עוד תעשו לכל הגויים - לכן "וימס לבבנו". 

אם בלעם נכנס לזירה - כל הגויים יתייעצו איתו מה לעשות. כאשר ישמעו את ברכותיו לישראל ואת עתיד מפלתם שלהם (בנבואות שבסוף הפרשה) -יחרדו, ומלחמתם תהיה רפה, אם בכלל תהיה.

אמנם אין עם ישראל מפחד מהמלחמה, אולם אם ניתן לוותר על המחיר שלה - מה טוב:

שאף שהיו אז דבוקים בשם יתברך, בכל זאת לא רצה השם שיערכו קרב, שהשטן מקטרג  בשעת סכנה ... ועוד פן יפלו הנלחמים מבטחונם ויכשלו באמת. 

מלחמה היא שעת סכנה וגם צדיקים מתים, וגם הסומכים על כוחם עלולים להכשל.

ומה כל זה קשור לאתון? 

ולכן חשש השם פן יאמרו העמים כי בני ישראל שיחדו מכספם הון רב לבלעם כי יאמר עליהם חזיונות כאלה למען יפחדו מהם כל הגויים, ובאמת בדה זה מלבו והכסף יענה מפיו. לכן הראה השי"ת פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאוד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי השם או מלאך השם מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר השי"ת,

עדיין - גם אחרי דברי בלעם - ישנו חשש: האם הגויים יאמינו לדברי בלעם? האם יתנו בו אמון שהוא דובר את האמת שלו, או שמא יאמרו שעם ישראל שכרו אותו בתור סוכן הפחדה? זו מטרת פתיחת פי האתון: ה' מחליט מי מדבר ומה, לא בלעם, בדיוק כמו שהאתון לא. גם דיבורו של בלעם אינו חופשי נגד רצון ה', וממילא שווה לגויים לחשב מסלול מחדש, בדרכם להאבק בעם ישראל.

 ויביא מזה תועליות הנרצה כמו שבארנו, והבן.