ברכת מצוות המילה

 בס"ד

ברכת מצוות המילה / לפרשת עקב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ההולך בדרכי ה' זוכה לברכות רבות. בכך פותחת פרשתנו.

האם ישנה משמעות לרצף הברכות?

המדרש מוצא קשר בין ברכת הבטן – הילדים, לברכת הארץ – התבואה (חלק ב, אות ג, על ז, יג):

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וכו' -  איתא בילקוט (רמז תתמ"ח) מקיש פרי בטן לפרי אדמה וכו', דבר אחר מה פרי האדמה צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור [וזו מילה]. עד כאן.

ילקוט שמעוני עושה "היקש" בין הברכות. היקש הוא לימוד הלכתי, המסיק מסקנות מתוך חיבור של שני עניינים זה לזה. פשט המדרש מלמדנו כי כמו שפרי צריך הפרשת מעשר כדי להכשירו, אף הבנים צריכים "מעשר", וזו ברית המילה.

ומקשים למה לי היקש זה הרי מקרא מלא [ויקרא יב, ג] "וביום השמיני ימול" וגו'.

הקושיה זועקת: וכי בלי היקש זה לא היינו יודעים על חיוב המילה? והלא זה פסוק מפורש בפרשת תזריע!

רבינו מסביר את ההיקש באופן אחר:

ונראה לפרש כוונת הילקוט "מה פרי האדמה צריכים עישור" כדי שיפרו וירבו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל [תענית דף ט' ע"א] "עשר בשביל שתתעשר", כך פרי בטנך צריכים עישור שהיא המילה, שעל ידי זה יפרו וירבו.

ההשוואה אינה הלכתית. אין בכך כל חידוש. אלא שיש כאן רמז לשכרה של מצות המילה: ריבוי בנים ובנות. כשם שהמעשר את התבואה, מוותר על חלק ממנה מתוך רצון לעשות רצון ה', כך המוותר על חלק מגופו של בנו הרך לרצון ה', מבטא את השותפות שלו עם הקב"ה. השותף עם הקב"ה מביא ברכה לעסקיו וענייניו – ולכל חייו.

כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף...

 כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף... / לפרשת שמות / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

העם המצרים רואה בעיניים כלות כיצד עם ישראל הולך ומתחזק, פרה ורבה.

הם מטכסים עצה לפעול (א, י):

הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

באופן הפשוט, ההתחכמות היא תוכנית השיעבוד לעם ישראל. אולם, רבינו מביא דרש:

איתא במדרש: מכאן שרצה לבטל מהם את המילה.

רבינו מביא מדרש (מובא בקהילת יעקב לר' ישראל אלגזי זצ"ל) שההתחכמות של המצרים היתה להסיר את החוק שהטיל עליהם יוסף הצדיק עשרות שנים קודם לכן, בשנות הרעב. החוק היה שעליהם לעשות ברית מילה. מדוע?

ופירש הרב דברי מרדכי [סגרון] ז"ל על פי מה שכתב הרב שלום דוד (מערכת ג' אות ד') הטעם שיוסף כפה את המצרים למול אף על פי שלא גיירן, משום שידע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאוות המשגל, וידע יוסף שעתידין המצרים לשלוט בישראל ומכל שכן ששולטין גם בנשותיהן, וח"ו אם שולטין בנשותיהן אין להם תקומה לעולם, ולכן כפה אותם למול שעל ידי זה תכנע תאוותם ולא ישלטו בנשותיהן, והמצרים מכובד הרעב הודו לדברו ומלו עצמם. ע"ש.

ישנם טעמים רבים למצוות המילה. הרמב"ם מסביר כי ע"י הסרת הערלה, ההנאה המינית נחלשת, וכך האדם נעשה פחות משועבד ליצר זה. זו היתה מטרתו של יוסף: להכניע את היצר הזה גם אצל המצרים. אך זה היה למען עם ישראל. יוסף יודע שמצרים הם העם שישעבד את עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כדי ששליטת המצרים לא תהיה על נשות ישראל, יש לנסות ולצמצם את היקף השליטה.

ולכן כשראו המצרים עם ישראל רב ועצום נתייראו פן ירבה, ורצו להשתעבד בהם באופן שלא יעלו מן הארץ, לכן ניטלו '"מהם" המילה, כלומר מן המצרים עצמם, שהיו מקודם מלין את עצמן בגזירת יוסף כדי לשלוט בישראל וכל שכן בנשותיהן ח"ו, ואז לא היה להם תקומה. ע"ש.

ההתחכמות הזו לרעה, נועדה להכביד את עול המצרים על עם ישראל, על ידי פגיעה בנשות ישראל. בדרך זו רצו לצמצם את גדילתם וצמיחתם.

רבינו מוצא רמז לכך גם במינויו של אותו מלך חדש שלא ידע את יוסף, בדבריו של אונקלוס:

ואפשר שזהו כוונת תרגום אונקלוס על פסוק "אשר לא ידע את יוסף" שתרגם: "דלא מקיים גזירת יוסף" - היינו מצות המילה.

המלך החדש לא ידע את "גזירת" יוסף. פעולת המילה מכונה לעיתים "גזירה" אצל קדמונינו, ולזה רומז אונקלוס. המאבק בעם ישראל הוא בביטול גזירה זו.

והקב"ה הצילנו מידם...

 

המילה - עדות על כוחה של תשובה

 המילה מעידה על יכולת התשובה / לפרשת תזריע / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה משנה במסכת נדרים, המלמדת אותנו יסוד רוחני משמעותי: היהודים קרויים "מולים". מדובר על אופי רוחני פנימי, המובנה בנו. אגב, באותה משנה נלמד גם ההיפך, שגם הגויים (אפילו עשו ברית מילה!) נקראים ערלים.

מהו אותו סממן ייחודי המתגלה במילה? רבינו מציג לפנינו מדרש תמוה (ויקרא רבה פרשה י"ד פסקה ב'), המופיע על תחילת פרשתנו:

איתא (=מובא) במדרש: "אשה כי תזריע", הדא הוא דכתיב (=זה הוא שכתוב): "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב, לו,ג), אמר ר' מאיר הלשון הזה ("אשא"), משמש שתי לשונות, לשון שירה על שבחן של צדיקים, לשון דיבור על מפלתן של רשעים. "למרחוק" - על הרחוקים שנתקרבו.

המדרש מחבר בין הפסוק הפותח את פרשתנו, לפסוק המדבר על צדיקים, רשעים ובעלי תשובה. מה הקשר בין הדברים? קודם יש להבין את הדרש על הפסוק באיוב, כפי שהבינו בעל אהלי יעקב:

ועיין להרב אהלי יעקב ז"ל באורך, שפירש דהכוונה על בעל תשובה, שהיה רחוק ואח"כ נתקרב. כי לא יכיר האדם השבח של הצדיקים והגנות של הרשעים, רק אותו שהיה רחוק, וחזר בתשובה, שהוא יודע כי תאוות עולם הזה הבל המה, כי כבר ניסה בזה, ומזה יבא להדבק באהבה גדולה...

בעל התשובה הוא המכיר שבח הצדיקים וגנות הרשעים, פשוט כי הכיר אישית את שתי הדרכים.

אבל, מה קשור הדבר לפסוק בפרשתנו? מבאר הרב:

ולפי דבריו נראה לי, דלכן הביא המדרש הפסוק הזה על "אשה כי תזריע", על פי מה שכתב הרב ויעש אברהם ז''ל, כי מן המילה, שמתחילה היה האדם ערל, ואח"כ נימול, מוכח כי אף אם האדם היה רשע, מ''מ כשישוב - תשובתו מתקבלת ויהיה כמו צדיק גמור. כמו שהאדם היה ערל וטמא, וכשעושה המילה יתקן ויטהר.

המילה היא תהליך המבטא מהלך של תיקון: מטומאה לטהרה, מערלה למילה. הדבר מחדיר בלבנו את כוחה של התשובה ואפשריותה. התשובה הוא כח הקיים באומה הישראלית בלבד.

לאור שתי ההקדמות הנ"ל, מחבר רבינו את המדרש לפסוק:

ואם כן, יש לומר, דהמדרש מתכוין על סיפיה דקרא דמסיים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", דממנה מוכח דהתשובה מועלת, ולזה אמר "הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק", שהוא מדבר על בעל תשובה, כי מזה מבואר דהתשובה מועלת.

המילה, אותה מצווה מיוחדת, שמבטאת כריתת ברית בין ישראל לקב"ה, היא מצוה הנושאת בתוכה את סוד התשובה, שגם הוא מעין ברית בין ה' לישראל. ברית המבטיחה כי גם במצבי נפילה, אין להתייאש מן הטוב ומתיקון העולם.

 

לע"נ חמותי מרת שולה בת פרחה ע"ה

 

שבת שלום

רועי