יום רביעי, 26 בינואר 2022

5 כוונות "נעשה ונשמע"

 5 כוונות נעשה ונשמע / לפרשת משפטים / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קריאת "נעשה ונשמע", סוד מלאכי, שיצא מפיהם של עם ישראל, נושאת בתוכה מסרים רבים, והצהרות רבות. רבינו מציע כמה מהן (מנחת כהן, כד,ז):

נעשה ונשמע. נראה לפרש "נעשה" המצוות שנוכל לקיימן בפועל, והמצוות שאי אפשר לקיימן, כגון יבום וחליצה שלא באו ליד האדם וכיוצא – "נשמע", רצה לומר, נשמע אותם, ויהיה חשוב כאילו קיימנו אותם, על דרך שאמרו ז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".

עם ישראל שואפים לשלימות בקיום המצוות. אולם לא כל אחד יכול לקיים את כל המצוות: הכהן לא יכול לפדות את בנו, והישראל לא יכול לברך את ברכת הכהנים. שניהם לא יכולים לשורר במקדש, כמו הלוי. מה הפתרון? "נשמע" – נלמד את הלכותיהם ודיניהם, ונחשב לפני ה' כאילו האדם קיימם.

אי נמי (=או גם) "נעשה ונשמע", ש"נעשה" אנחנו המצוות, וגם נקבל אותם לדורותינו הבאים אחרינו ללמד אותם להם. ויהיה "נשמע" לשון קבלה.

בפירוש זה, הרב מסביר כי הכוונה של העם היתה להתחייב על נצחיות התורה מצידם, על ידי העברה לדורות הבאים, וזוהי ה"קבלה" = שמיעה.

או "נעשה" המצוות השכליות שהשכל מחייבן, ו"נשמע" רצה לומר, ונקבל עלינו את שאינם שכליות אלא חוקים, כגון פרה אדומה וכיוצא.

החלוקה בין שתי סוגי מצוות קדומה מאד: יש כאלה שהשכל הישר מחייב את עשייתם, ויש כאלה שלא היינו עושים אילולא דבר ה'. ב"נעשה" – מתחייבים עם ישראל לשכליות, הברורות גם מצד שכל האנוש, וב"נשמע", מתחייבים העם לקיים את המצוות ה"שמעיות", הללו שנשמעו והתחדשו מפי ה', וגם טעמן אינו מובן לשכל האדם.

ועוד יש לפרש "נעשה" במעשה ו"נשמע" במחשבה, דהיינו הבנה שלא כתורת אנשים מלומדה.

שלמות הלב היא התביעה לקיים את המצווה בכוונה נכונה, מעבר למעשה הפיזי. ההיפך הוא ביצוע קר וטכני, המכונה "מצוות אנשים מלומדה". ללא הבנה ולא התחברות למצווה. עם ישראל מתחייבים לחפש גם את הטעם שבמצווה, ומתוך כך לקיים אותה מתוך הזדהות.

ועוד יש לפרש "נעשה" המצוות ואח"כ "נשמע" ר"ל נבין טעמם אם יש לנו דעת להבין, ולא כאותם האומרים שלא נעשה שום מצוה עד שנבין תחלה מה מצוה זו ומה טעם יש בה, וזהו שבחן של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

פירוש זה מוסיף על קודמו את הגישה למצווה: קודם עושים את דבר ה', ורק אח"כ מנסים להבין את משמעותו. בפעולות בין בני אדם, אנו מבקשים להבין מדוע דבר מה נדרש מאיתנו, ורק אז אנו נגשים לבצע – במידה והשתכנענו. אמונה בתורת ה' תובעת קבלת דברו, גם במקום ששכל האדם טרם הגיע לסיבתה של אותה מצווה. ובזה יש שבח ומעלה לאומה, שלא התנו את קיום מצוות ה' בהבנתם.

יהי רצון שנזכה לחדש בתוכנו את היחס הנכון לתורה ולמצוותיה, מתוך חיבור אל הקריאה הגדולה "נעשה ונשמע".

שבת שלום,

רועי

 

עין תחת עין - אולי כפשוטו?...

 עין תחת עין – אולי כפשוטו? / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בדיני הנזקים שבין אדם לחבירו, התורה נותנת הוראה מאד מעניינת – וקשה לתפיסה (שמות כא):

 כג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה

העונש על גרימת נזק גופני, הוא – לפי פשט הפסוקים – נזק גופני שווה בערכו.

אמנם התורה שבעל פה מלמדת אותנו שאין הדברים כפשוטם, אלא המדובר הוא בפיצוי כספי, שווה ערך – עד כמה שניתן – לעוצמת, סוג, וחומרת הפציעה.

האם יש לדבר רמז בפסוקים? האם מדובר על תורה שבעל פה בלבד? קולמוסים נשתברו בעניין, אולם אנו נביא את דבריו המפתיעים של ר' כ'לפון משה הכהן.

בתחילה (יד משה סעיף ז'), הוא מביא את ראיית הרמב"ן, המוכיח שפשט הפסוקים מדבר על ממון. עיקר טענתו: מדוע התורה מצווה את הפוגע לתת שבת (=דמי בטלה) וריפוי, אם כבר נעשה לו כפי שעשה?  טענה נוספת שמביא מוהרמ"כ, היא סברת עשיית הצדק: נזק מקביל לא מפצה את המוכה, שנעשה לו עוול.

אחרי הכל, אין הרב רגוע: התורה דברה בשפה נחרצת, עם רשימת דוגמאות: נפש, עין, שן וכו'.

מסיק הרב: שמא ניתן לומר שאכן דברים כפשוטם ממש: התורה מצווה להעניש את הפוגע, באופן שבו הוא פגע. ובסעיף ח' הוא מרחיב:

בהמשך לנזקי אדם, התורה מחייבת מוות לאדם, שהשור שלו – הרג אדם. והנה, על המילים "וגם בעליו יומת", מסביר רש"י: "בידי שמים". פירוש זה קשה מאד: "יומת", ולא "ימות" – משמע על ידי בית הדין ולא על ידי שמים! ברור הדבר, שרש"י פירש על פי ההלכה שבתורה שבעל פה. אולם, שוב, מה נעשה עם הפשט?

התירוץ המפתיע של הרב כולל את שתי הסוגיות ("עין תחת עין" ו"יומת"):

ועוד יש לומר , דבאמת פשט הכתוב הוא כמו שביארתי לפני זה, שימות ממש על ידי בית דין. אך משום דרחוק מן המציאות, שיהיה הענין כל כך מצומצם ומדוייק שתהיה התראה כיאות, והעבירה על זה כיאות, באופן שיחוייב מיתה בידי אדם, דלכל קושיא יש תירוץ ויש סיבות וסיבי סיבות להתנצל. ולכן הסכימו הבתי דינים שהוקשה בעיניהם להמיתו, לדון בזה רק מיתה בידי שמים. אם על הדרך שכתבתי לעיל, או דבאמת מניחים את עניינו מסור לה' שימיתהו.

באמת, התורה מכוונת שבית הדין יעשו לפוגע כפי שפגע! עין תחת עין! הריגת בעלי השור! אלא שמציאותית, חיובים על פי בית דין קשים לביצוע: יש חיוב בהתראה, יש לבצע את העבירה בצמידות להתראה, ישנם תירוצים רבים לפושע, ועוד. מסיבה זו, חכמים אכן מסרו דינו לשמיים, וטיפלו בפושע דרך העניין הממוני.

מה לגבי הרתעה לפוגע הבא?

... ועל כל פנים היו מענישין אותו איזה עונשים קרובים למיתה למען יזהרו כל העם מזה.

ובזה דומה דין פוצע, ודין בעלי שור שנגח: הפשט – כפשוטו, והביצוע שונה:

והוא על דרך שפירשתי בדיבור לפני זה, דלפשוטו של מקרא, צריך להיות עין תחת עין ממש, וכן ראוי מן הדין, אך רז"ל פירשו הכוונה לשלם כופר, וזה לסיבת שנחסרה החכמה והתמוטטה ידיעת הדורות לצמצם המכה עין תחת עין וגו', ולכך הסכימו בתי דינים שישלם רק כופר.

ירידת החכמה היא זו שגרמה לחכמים ליישם את דין התורה אחרת. דבר זה הפך למוסכמה משפטית בכל ישראל.

האם אין בכך ביטול של דברי תורה? עיקום דין המשפט של התורה?

ואין זה ח”ו עברה על דברי תורה, כיון שהמציאות של חסרון הצמצום מכריח כן, הוי ליה ממש זהו הדין. וכדי שלא יתפלאו המוכים על זה מהכתוב ? לכך ביארו כוונת הכתוב הוא כופר. וכן כאן ביארו הכתוב שהוא בידי שמים להסיבה הנזכרת. והוא ממש דין תורה כיון שיש סיבה מונעת כנזכר. ועוד, דכן הסכימו בתי הדין וקיבלוהו כל ישראל לדון בו. ודו”ק;

אין כאן עבירה על דברי תורה, כי התורה ניתנה להתיישם, ואם לא ניתן ליישם – חייב להיות אופן לבצע את הדברים, והוא תשלום.

עוד ישאל השואל: אם אכן הדברים כפשוטם, מדוע חז"ל לא השאירו את הדברים בפשוטם, ורק דברו על שינוי מציאותי? בזה מתרץ הרב, שהשינוי הוא כדי לענות לנפגעים, שאיננו יכולים לפגוע פיזית בפוגעים, אלא רק להוציא מהם ממון.

הרב מעלה כאן סברא שהוזכרה בדרשת בראשית, שלפעמים חז"ל מחנכים דרך הדרש, או מתמודדים עם טענות כאלה או אחרות, גם אם פשט הפסוק הוא אחר.

וייתכן – אומר הרב- שזהו סודו של הרמב"ם, בהסבר עניין "עין תחת עין", כפי שהוא כותב במורה נבוכים, ג,מא:

...ועם כל זה, יש לי במה שאמרו בו בתלמוד - דעת, ישמע פנים בפנים...

כלומר, פרשנות שהוא נמנע מלכותבה, אלא רק ללמדה בעל פה.

 

אל תנתק את האחווה!

אל תנתק את האחווה! / לפרשת משפטים / משך חכמה

ישנם שני ציוויים בפרשתנו ביחס להורים (שמות פרק כא, טו-יז):

 וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת

 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת

היה מתבקש, ששני ציוויים אלה יהיו סמוכים זה לזה, אולם ישנו פסוק המפסיק ביניהם:

וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: 

מדוע בא הפסק זה כאן? אומר המשך חכמה, קודם יש להגדיר מהי מכירה של בן אדם:

(טז) וגונב איש ומכרו וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו. 

גניבת אדם היא ניתוק מוחלט וסופי ממשפחתו. אולי ניתן להגדיר זאת "גניבת זהות". אם הוא עדיין בסביבתו הטבעית עם זיק וקשר כלשהם - עדיין אין כאן ניתוק. אם כן, למה זה נאמר בין איסורי הכאה וקללה להורים?

ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. ודו"ק.

גם אדם כזה, שהיינו אומרים שנותק ממשפחתו מבחירתו, על ידי שקלל הוריו והיכם, עדיין אין לנתקו ממשפחתו. אין זכות לאף אדם מישראל לנתק את אדם ממשפחתו ולסחור בו. 

אולי נוסיף עוד נדבך: ניתוק מהמשפחה אכן ישאיר את הצלקות המשפחתיות לעולם. לפעמים זה עדיף מאשר להשאר יחד. אולם זו לא ברירת המחדל: העדיפות היא שיישארו בסביבה. ייתכן והגעגועים מחד, ונקיפות המצפון מאידך, ייצרו בסופו של דבר חיבור מחודש עמוק יותר, שירפא את הקשר שבין בן זה להוריו, ויביא ברכה ונחמה לכולם. לפי זה, מה שמונח כאן הוא בעצם אמונה ביכולת האדם לתקן את שבריו, לרפא את קרעיו, ולהביא גאולה לו ולסביבתו.

 

תפילה ציבורית ויחס אישי

תפילה ציבורית ויחס אישי / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסוף הפרשה, ישנן כמה ברכות המובטחות לעם ההולך בדרכי ה'. רבינו מתמקד באחת מהן:(כג,כה) 

וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ.

ישנו קושי לשוני העולה מתוך קריאת הפסוק:

ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וגו. הדקדוק ידוע, שהתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד!

רבינו מסב את תשומת ליבנו, למעבר הלא ברור, בין לשון רבים בתחילה ללשון יחיד לאחר מכן.

ונראה לפרש בס"ד ע"פ מה שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י ז''ל...דיש הפרש בין מלך מלכי המלכים הקב"ה לבין מלך בשר ודם: כי מלך בשר ודם, אי אפשר לשמוע בקול העם כשהם רבים אפילו מהעומדים לפניו ממש, וכל שכן לרחוקים, ואין צריך לומר (כלומר: ממילא ברור) להיושבים בעיירות אחרות. מה שאין כן מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר כל בית ישראל קורין ומתפללין אליו, והוא שומע לקולם, וכדכתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ע"ש.

ר' חיים פלאג'י, מציין הבדל ניכר (אחד מיני אין סוף...) בין מלכותו של הקב"ה למלכותו של בשר ודם: מלך בשר ודם לא יכול להאזין בבת אחת לבקשות רבות. אפילו אם הוא היה נמצא קרוב למבקשים, לא יכול היה להבין את דברי כולם כאחד. ודאי וודאי, שאינו יכול לשמוע את הרחוקים ממנו... אולם ה' יתברך: רבים פונים אליו מכל מקום בעולם, והוא שומע ומתייחס לכל אחד ואחד.

אמנם, ישנה אפשרות אחת שמלך בשר ודם ישמע אנשים רבים: אם הם אומרים את אותו הדבר...

והנה באמת, אם היה צעקת כל העומדים לפני המלך על דבר אחד השייך לכולם, אפשר שהמלך יבין וישמע את בקשתם, מכיון שלכולם בקשה אחת. לא כן, אם כל אחד יש לו ענין פרטי לחוד השייך אליו דוקא, אי אפשר לו למלך בשר ודם לשמוע את כולם יחד.

אם כל אחד מבקש דבר פרטי – לא ניתן לשמוע מה כל אחד רוצה.

לא כן במלך מלכי המלכים הקב"ה, שכל ישראל באים אליו בתפלה, וכל אחד מתפלל אל ה' בקשה אחת פרטית השייכת אליו דוקא, והוא שומע ומבין את כולם, ועונה אותם, ואם כן, זהו שאמר הכתוב "ועבדתם את ה' אלהיכם" לשון רבים, כלומר שאתם מתפללים (דעבודה היינו תפלה כידוע) אל ה' יחד בקהלה אחת, ובכל זאת הוא שומע את תפלת כל פה "ובירך את לחמך" וגו' ונותן לכל יחיד ויחיד כפי מה שהוא ביקש.

אצל הקב"ה אין הדבר כן. הוא יכול לשמוע בקשתו של כל אחד מהמתפללים, גם אם באים ומתכנסים כציבור. אמנם עבודת ה' היא מהלך ציבורי, הן בבית המקדש, והן במקדשי-מעט - בתי הכנסת, אין בעבודה הציבורית ביטול של הרצונות הפרטיים, והבקשות הפרטיות של כל אחד ואחד. דבר זה רמוז אצלנו: ההתחלה היא בלשון רבים - הפניה מתוך הקהילה, אולם סיום הפסוק, העוסק במילוי הבקשות, מדבר בלשון יחיד, המלמד כי הקב"ה ממלא בקשות כל אחד לפי צרכיו ורצונותיו.

ויהי רצון שישמע ה' אל כל בקשותינו, לרפואה, פרנסה וגאולה.

יום רביעי, 19 בינואר 2022

אם תפגוש הודי ברחוב...

 אם תפגוש הודי ברחוב... / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

"ארץ הקודש", "אור לגויים", "המקום לממש את המורשת התנ"כית הנהדרת", "החלק של העולם שמחובר לנצח לרוח האנושית ולנשמה האנושית".

אלו הם מעט מן הציטוטים שנאמרו על ידי מנהיגיהם של מליארדי בני אדם בשנים האחרונות. ישנה כנראה זווית ראיה מסויימת, שאנחנו לא מצליחים לראות בנו, בבחינת "יהללך זר ולא פיך". מעבר לקושי בהרמת הראש מעל הציניות היומיומית על ההתנהלות הפנימית שלנו כמדינה, והשקפה על נקודת מבט גבוהה יותר, נראה שיש כאן קושי נוסף. קבלת האחריות. אם אני מודל, אני צריך להתנהג בהתאם.

בנאום המבוא למתן תורה, הקב"ה פותח בהצגת יעד מרכזי לכל המהלך:

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". 

מה כלול בציווי זה? מסביר ר' כ'לפון:

כ"ב) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל משכיל היטיב בדרכי תורתנו הקדושה יראה כי מלבד  הנסתרים והרוחניים שבה, עוד בה שכל דבריה להם טעם שכליי, אם תועלת גוף אם תועלת מדעים ומידות ודיעות ישרות. ואם כי נמצא באיזה פרטים אשר לא ידענו טעם להם הנה החסרון הוא מצדנו. כי החכם השלם בכל אופני המדע ימצא טעם לכל דבר ודבר.

כל אדם שמתבונן בתורה, רואה ויודע כי חכמה עצומה גלומה בה. לא רק בעניין המידות הישרות, אלא גם בענייני עולם הזה, הדרכה מדינית, בריאותית ועוד (הרחבה רבה מאד במאמר שלישי של מורה נבוכים). גם אם איננו מבינים הכל לעת עתה – הדברים מתבררים עם הזמן.

ואם כן לפי זה תורתנו הקדושה נצרכת גם כן להיות בתור חוק ומשפט לכל באי עולם, רק מצד חסרון שכלם ועובי וגסות דעתם ומדותיהם לא יוכלו להשכיל בה כראוי. ומי הראוי וקרוב יותר לה ? הם ישראל.

מכיוון שבתורה ישנה הדרכה לחיים מלאים גם בענייני עולם הזה, מתאים וקשור הדבר גם לגויים. גם הם יכולים למצוא הדרכה לניהול נכון ומוסרי של החיים. אמנם התורה נכתבה לאזניים ונשמה ישראלים, וממילא יש לקיים תיווך של התכנים שיתאימו לאומות אחרות.

מדובר כאן על הטלת משימה דרמטית!

ואם כן יש לומר דהיה מן הראוי כי כל ישראל יהיו בתור ממלכה של משרתי ה' ומהם תצא תורה והוראה לכל באי עולם. ממלכה וממלכה כפי איכותה וכמותה. ומה שבאפשרות לה לקבל ולהבין ולדעת. על דרך מה שישראל בגולה הפיצו אור גדול על כל באי עולם לדחות הכסלות והבערות, האכזריות והזדון, ולהצמיח הצדק והמישרים, החמלה והחנינה, האנושיות וכל המידות הנעלות.

כבר הוכחנו את עצמנו בתור משפיעי האנושות. דרישת הדעת והחכמה, אהבת המוסר והצדק, דאגה לחלשים ולנדכאים, הם תוצאה של פעולת ישראל במהלך ההיסטוריה. האם כבר הגענו לשם?

ואם כי בעונות הרבים מרוב העון לא זכינו למדה זו להיות בתור מורים לכל בני העולם, תקוותינו חזקה כי בבוא לציון גואל וישראל עושה חיל יתקיים זה, להיות כל באי עולם לוקחים מדע והשכל מתורתנו הקדושה, לקיים מה שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים;

בזמן שהדברים נכתבו, לפני כ80/90 שנה עדיין לא. אולם הרב כותב, שהדבר כנראה יושפע לטובה עם גאולת ציון, התקופה שבה אנו חיים כיום. תקופה בה חוסנה וגודלה של האומה נבנה למול עינינו. ומכאן – למשימה!

ולכן החובה והמצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה להיות לו עין פקוחה לשמור את דרך עץ החיים את התורה הכתובה והמסורה ולהכין את עצמנו לזה, וה' ישלח עזרו מקודש כמאמר חז"ל הבא להטהר מסייעין אותו. ובעזרת האל וישועתו יקויים בנו הפסוק (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ובית המקדש מקום התפלה לה' יקרא בית תפלה לכל העמים כפי מה שתרשנו התורה, ככתוב כי ביתי בית תפלה ייקרא לכל העמים.

אם יפגוש אותנו הודי ברחוב, וישאל: מה יש לכם לומר לנו? מה יש לאלוהי העולם לומר לאומתנו? עלינו להיות מוכנים. כהני העולם. אין די בהשתבללות בענייני האומה בלבד, אלא להצמיח את הקומה הבאה. מתוך כך תהפוך ירושלים להיות מרכז הצדק העולמי, ובית המקדש – מרכז התפילה של האנושות כולה.

יואיל ה' ישלח ידו ויאמר לכל צרות ישראל די ויחדש ימינו כקדם לאמר לאסירים צאו ולאשר בחושך הגלו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו במהרה בימינו בבנין ציון וירושלים, אמן.

 

שאיפות גדולות למטרות גדולות

שאיפות גדולות למטרות גדולות / לפרשת יתרו / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

לרובנו יש שאיפות. השאיפות באות לידי ביטוי בתחומים רבים, איש איש לפי נטיות נפשו. גם ברוחניות – התורה מדריכה אותנו לא לוותר על השאיפות. הדברים רמוזים בפרשתנו במתן תורה. כך כותב רבינו, במנחת כהן (כ,ד):

אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת – פירשו רז"ל: דבענייני העולם השפל, עולם הזה, צריך להביט במי ששפל ממנו, ולא יראה במי שגדול ממנו...אבל צריך לשמוח במה שנתן לו ה' ית' אם מעט ואם הרבה, ובהווייתו יהא ע"י שיביט שיש מי ששפל ממנו. לא כן בענייני שמים – תמיד יביט למי שגדול ממנו בתורה ומצוות, ויהיה עולה מעלה אחר מעלה.

הרב מציב הדרכה חינוכית, בה ישנו מבט "מפוצל" על מצבו של האדם: בענייני גשמיות תרגיש תמיד עשיר ומסופק, ובענייני רוחניות תמיד תרגיש חיסרון הגורם לשאיפה למלאותו. הדבר מתבצע באופן השוואתי: בגשמיות תשווה עצמך למי שמצבו הכלכלי גרוע משלך, וברוחניות תשווה למי שמצבו הרוחני גבוה משלך.

וזהו "אשר בשמים – ממעל", זאת אומרת: בענייני "שמים" תביט "ממעל", מה למעלה ממך, "ואשר בארץ", בענייני הארץ תביט "מתחת", במי ששפל ממך.

ההשוואה לא באה לתת ציון לאחרים (כמו שלצערינו אנו נוטים לעשות פעמים רבות), אלא לדעת איפה אנחנו ביחס לאפשרויות הקיימות בעולם.

ולמה יש לחלק בין שתי נקודות המבט? למה לא נשאף לחומריות במלוא היקפה כמו ברוחניות?

והטעם הוא, כי לכל דבר יש פעולה, ויש תכלית, והתכלית היא העיקר, אך הפעולה היא לצורך התכלית.

כל מעשינו מחולקים לפעולה עצמה, ולמטרת הפעולה. אדם נבון פועל למען מטרות, בין אם מדובר על מטרה כלכלית, חברתית, צבאית, רוחנית וכו'. המטרה היא העיקר, שכן בלעדיה, לא היה עושה מעשה זה כלל.

ולכן בענייני העולם הזה, שהכלית יש לה קץ וקצבה, שהתאוות הגופניות והעושר אינם תדיריים, ולכן צריך גם הפעולה שהיא הרדיפה תהיה גבוליית ולא תדיריית...וזה בענייני העולם הזה.

המטרה מוגבלת. יש גבול לעולם ולהנאותיו, (איך אמר לי פעם יהודי נדיב? זה שמישהו מרוויח פי כמה, לא מגדיל לו את הקיבה...). ממילא גם המאמצים צריכים להיות מוגבלים.

...אבל בענייני העולם הבא שהתכלית היא גן עדן ועולם הבא – אין להם שום קץ וגבול, מן הראוי גם כן שהפעולה שלהם תהיה בלתי שום קץ וגבול, רק צריך להביט במי שגדול ממנו ואז יעלה מדרגה אחר מדרגה, וישיג התכלית שגם היא אין לה סוף וקצבה, שהוא עוה"ב, עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך.

עולמות התיקון הם עולמות ללא גבול וקצבה. המדרגות שבהם הם אינסופיים. אם כן, אומר הרב, כמו שהתכלית היא אינסופית, כך גם השאיפות והמאמצים צריכים להיות אינסופיים. מלמדנו הרב, שאת המאמצים יש להתאים לתוצאות: מאמץ מוגבל למטרה מוגבלת, ומאמץ מתמיד למטרות אינסופיות.

שנזכה להיות מן הולכים מחיל אל חיל!

התורה: בריאה מחדש של העם

 התורה: בריאה מחדש של העם / לפרשת יתרו / משך חכמה

חז"ל עמדו על מקומות בהם יש ו' חיבור או אין ו' חיבור בפתיחת המילה "אלה" ("אלה הדברים"/"ואלה שמות", ועוד רבים), בכדי להבין האם התורה מחברת את הפרשה הספציפית לפרשות שקדמו לה.

רגילים אנו שכאשר ישנו ציון תאריך של אירוע מסויים בתורה, הדבר נפתח ב-ו' החיבור. כאן, אנו מופתעים לגלות את הפסוק הבא (שמות פרק יט, א):

  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

 ומדוע לא נאמר כרגיל "ויהי בחודש השלישי"?

 מסביר המשך חכמה (יט,א):

בחודש השלישי לצאת בני ישראל. המתבונן יראה כי זה אין בכל התורה דוגמתו, דענין חודש /חדש/ מתחלת בוי"ו החיבור או "ויהי בחודש השלישי" וכו', רק היכא שהוא באמצע הענין כמו בבהר - בחוקותי שמתחיל הענין בבהר ומסיים בבחוקותי,

 וכאן מתחיל כמו בבראשית.

היה צפוי שיהיה כתוב "ויהי בחודש" או "ובחודש", וכיו"ב. הכתיבה ללא ו' מראה כי יש כאן כתיבה חדשה. המשך חכמה לומד מכאן הכרעה למחלוקת בעניין אחר: האם כתיבת התורה על ידי משה, בפרשת משפטים, היתה לפני מתן תורה או אחריה. לא נאריך, והמעוניין יעיין שם.

 אולם מפה גם מעין ראיה למסקנתו של מרן הרב קוק זצ"ל, השואל שאלה מעניינת על מהותו של ישראל: אורות ישראל פרק ה' פסקה ח'

  צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המייחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד.

 כלומר: האם עם ישראל הוא גוי +תוספת, או מציאות שלמה בפני עצמה. מסקנת הרב:

 נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

הרב מחדש שישנם שני שלבים: שלב בו רצה ה' שיהיה צלם אלוהים נפשי אחיד, ולעם ראוי תהיה השראה רוחנית נוספת ומיוחדת. אולם, עם קלקול האנושות את דרכה, שני הצדדים נהיו צרים זה לזה, והצד הבסיסי נהיה מנגד לצד האלוהי. לא היתה ברירה אלא לייצר משהו אחר.

עם חיבור הדברים לדברי המשך חכמה, אנו מבינים מדוע מתחיל כאן דבר מה חדש ואין ו' חיבור; יש כאן בריאה חדשה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" , משימה היסטורית של גילוי ה' בעולם.

יום שלישי, 18 בינואר 2022

שבת-תשובה עתיקה לשאלה חדשה

תשובה עתיקה לשאלה חדשה / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

נדמה, שאין איש חינוך שלא התמודד עם השאלה על השבת במציאות המודרנית. השאלה לובשת פנים שונות, אך העיקרון זהה. שואלים השואלים: השבת ניתנה במציאות בה המלאכות האסורות נעשו בטורח רב. האם היום, שמלאכות רבות נעשות בקלות ובנוחות, איסורי השבת מתאימים? בעבר, הדלקת האש היתה כרוכה בטורח רב, ואילו כיום הדבר מתבצע ללא טיפת מאמץ על ידי גפרור!

רבנו אלטר טוען שהתשובה לשאלה זו, כבר ניתנה במעמד הר סיני (שמות פרק כ'):

ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:...

רבינו עומד על הייתור שיש בציווי "ששת ימים תעבוד": הרי בכל מקרה עיקר המסר הוא על יום השביעי שהוא לה' אלוקינו! ומסביר כך:

ונראה לפרש עוד, כי אנו רואים בזמננו, שיש כאלה שמחללים את השבת. וכשמוכיחים אותם, באים בטענה, כי לא כימים הראשונים הימים האלה: כי בזמננו נתחדשו כמה המצאות חדשות, שאדם יכול לעבוד במנוחה בלי שום עמל ויגיעה. לדוגמא, אם רוצה להדליק את האור, הוא מרים הכפתור ומיד ידלק ואין בזה שום עמל וטורח, ואם רוצה להשקות את השדה או הגנה שלו, הוא מסובב את הברז וכהרף עין הממטרה עובדת ומשקה אוטומטית את השדה, וכהנה רבות מהמצאות שונות שנתחדשו בזמננו.

התשובה המקובלת היא להסביר את ההבדל בין מלאכה לעבודה. רבינו דוחה את השאלה מעיקרה: מי בכלל טען שעניין הטורח הוא משמעותי? מי קבע שזו הסיבה שבגינה התורה אסרה או התירה מלאכה? וכך לשונו:

ולזה אמר, הלא תראה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך", שהטעם שאנו עושים שבת, משום שהיא שבת לה' אלהינו, שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים, וינח ביום השביעי, ולכן גם הקב''ה מקיים מצות השבת...ואם כן, הרי הקב"ה ברא את הכל בלי עמל ויגיעה, כמאמרם ז"ל וכו'...ואם כן, כמו שהקב"ה נח ממלאכתו אפילו שלא היה לו שום עמל, כך אתה לא תעשה כל מלאכה, אפילו מלאכה כל דהו שאין בה שום טורח, דכיון ששם "מלאכה" עליה אסור לך לעשותה ביום השבת.
התורה מראש שללה את הקשר בין האיסור לרמת הטורח שבו. הסיבה לשבת היא דמיון לקב"ה. דמיון שאמור לחזק את האמונה בבריאה. וכמו שאצל הקב"ה הטעם למנוחה לא היה העמל והטורח, אלא עצם מעלה יום השבת, כך גם אנחנו - נשמור על השבת ללא קשר לרמת המאמץ הנדרש במלאכה.

ולפי זה מסביר רבינו פסוק נוסף בהמשך החומש:
ובזה יובן נמי כוונת הכתוב בפרשת ויקהל "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה ויום השביעי יהיה לכם קדש", והדקדוק מבואר: למה אמר תֵּעָשֶׂה בצירי (כלומר על ידי מישהו אחר) ...אמנם לפי האמור ניחא שפיר (=קל הדבר מאד), דבא לומר, שאפילו ששת ימים תיעשה מלאכה מאליה בלי עמל ויגיעה, ע''י ההמצאות החדשות הנ"ל, בכל זאת "ויום השביעי יהיה לכם קדש"...

המפרשים עמדו על המילה "תֵּעָשֶׂה" - מי הוא העושה? הדבר הוסבר באופנים שונים. לפי דברי רבינו, מדובר גם על מלאכות פשוטות כל כך, שנראה כאילו נעשו מעצמן. למרות זאת – אוסרתן התורה.

זו דוגמא בה הרב מוצא מבט אקטואלי לדורנו, מתוך התורה הנצחית שניתנה לנו לפני אלפי שנים.

יום שני, 10 בינואר 2022

נורמליות החירות

 נורמליות החירות / לפרשת בשלח / רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

ברגעי המתח הקודמים לקריעת ים סוף, מתנהלים חילופי דברים קשים בין ישראל למשה. תחושת ה"אין מוצא" שעלתה ברגעים מורטי עצבים אלה, הביאה חלק מהעם לומר את המילים הבאות (שמות יד):

יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

האמנם יש בזה טוב כלשהו? האם מציאות קבועה של עבדות, עדיפה היא מחירות? או בלשונו של מוהרמ"ך (יד משה סעיף י"א):

כי טוב לנו עבוד את מצרים. יש לדקדק, דהרי ידוע כדי לזכות לחופש ולדרור ולעצמאות, צריך לחרף נפש כל אזרח בעד החירות, לצאת למלחמה בגלוי ובמחתרת, ואיך ישראל עם כל השעבוד שהיה להם במצרים, לא רצו להלחם ולמות בעד החופש, ובחרו להם להיות משועבדים במצרים, יותר טוב מהמיתה בעד החירות?

מפליא שחכם שיושב בגלות מדבר על חירות בכזו טבעיות! נורמליות החיים, מלמדנו ר' משה, היא להיות מוכן אף למות ח"ו בעד המאמץ לחירות! מתרץ הרב מספר תירוצים:

ויש לומר וישראל מרוב התרגלותם לשעבוד לא היה להם קשה כל כך לסבול קושי השעבוד כי כבר ניסו בזה, ואין כל חדש אצלם. מה שאינו כן המלחמה שלא התרגלו בה.

תשובה ראשונה: רגילות. הרגל השיעבוד עיוות את הנורמליות. אדם מעדיף את המוכר, גרוע ככל שיהיה, מלהתנסות באתגרים שידרשו ממנו מאמצים חדשים. איך התבטא הרב'ה מגור? "עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השנייה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה"...

לאחר עוד כמה הסברים, כותב הרב:

...ועוד יש לומר, מתי האדם נלחם על החופש והדרור ומחרף נפשו למות? רק אם הדבר מוטל בספק ויש לו תקוה להנצל, אבל אם רואה עצמו שאין לו כח להלחם, ובודאי ימות, בודאי יעדיף שעבוד מהדרור שאין בו רק (=אלא) מיתה, ולכן ישראל בחרו להם עבודת מצרים שאין בה סכנת מיתה, מלהלחם נגד המצרים שהיא מיתה ודאי.

יש גם שיקול פרגמטי. אם אין סיכוי לנצח – עדיף שיעבוד בינתיים. עם ישראל העריך שמצבו גרוע ביותר, ואין לו סיכוי לצאת לחירות.

אך סיכום כל הדברים הללו זהה:

ורק התועים מדרך השכל בוחרים מחנק לנפשם מהשעבוד, ואינם נחשבים כבעלי שכל ומדע רק כתועים ומתעים!

הרב מסיים בביקורת כלפי האדישים: רק אדם חסר דעת מעדיף לחיות בשיעבוד חונק, שאליו התרגלנו, מאשר לשאוף בכל מאודו לחירות! אין שום הגיון בבחירה של דרך כזו! במילים אחרות אומר הרב: יש התעוררות לחירות בדורנו, ומי יעיז לא להצטרף?? ואכן הרב מיד מחבר את הדברים למציאות ימיו:

ובימינו אלה נצנצה רוח חדשה, להלחם מלחמת הצדק והאמת ולא במלחמת תנופה, רק מלחמת הדיבור והנאום, העט והקולמוס, הכתב והמכתב. וכה עשו הציונים ועלתה בידם עד כי - תהלה לאל יתברך! - הכירו האומות הנאורות בצדקת עם עני ודל, אשר ארצו נחמסה ממנו באכזריות חמה, ועודנו מפוזר ומפורד בין העמים. והצהירו כי ארץ ישראל תהיה בית לאומי-עברי, וכל העמים זולתנו אשר בה גם הם יהנו בזכיותיהם, וכל ישראל שבגולה גם כן יהנו בשוה עם האומות. ובדרך זו הרוצה לישב בחו"ל ישב, והרוצה לעלות לארץ ישראל תובב”א יעלה. ומכל בית ישראל בכל מקום ובכל דור יציצו יום יום. תשואות חן חן ותודה וברכה לכל האומות הנאורות אשר הסכימו ברעיון צודק זה, אשר מרכזו הצדק והיושר.

יש מלחמה בחרב ובחנית, ויש מלחמה בעט ובקולמוס. הציונים ניצלו את העת להילחם מלחמה זו, ואף הגיעו להישגים מופלאים! עת חירות היא, זמן לחזור לנורמליות. ישראל בארצו, על פי תורתו.

האם, 100 שנים בערך אחרי הקריאה הנלהבת הנ"ל, הגענו לחירות זו?

 

לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל

שבת שלום,

רועי

השלב בו האחריות עוברת אלינו

השלב בו האחריות עוברת עלינו / לפרשת שלח / משך חכמה

אחרי ה"היי" של יציאת מצרים, מגיע המשבר הראשון: מחסום הים.

כידוע, מתחיל ויכוח בין ארבעה חלקים בעם מה הדרך הטובה ביותר להתמודד. הקב"ה מכריע בסוף: "דבר אל בני ישראל - וייסעו".

איפה משה בתהליך? בפשט הוא נטה את ידו על הים, והוליך את עם ישראל פנימה. אולם חז"ל כזכור מלמדים שלא כך היה הדבר, אלא נחשון מנהיג שבט יהודה קפץ פנימה (יש מדרשים האומרים שדווקא בני בנימין קפצו ראשונים, ואכמ"ל). לפי המדרש - היכן משה?

אומר המשך חכמה (יד, טו):

(טו) במכילתא (=מדרש הלכה על שמות): "ר' יהודה אמר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה אין להם לישראל אלא ליסע!" נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחרי משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקדוש ברוך הוא למשה שיסע אחרי העם, והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים, ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים.

משה מקבל הנחיה חינוכית מהקב"ה: אתה תזוז אחורה, והם, אם הם יאמינו בי ולך, ילכו קדימה, ורק בזכות זה ייבקע הים, בכח אמונתם.

האם יש רמז לפירוש זה? כאן, נכונה לנו הפתעה:

לכן כתוב (פסוק יט) "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" - זה משה שנקרא כאן "מלאך האלקים"! ...כן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים.

ולכן אמרו להלן במכילתא (פרשה ה סעיף ב): מתוך שהיו נוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים....

הקב"ה מדריך את משה, שאם כל אהבתו הגדולה לעם, והנהגתו אותם כרועה נאמן, רעיא מהימנא, ישנם מצבים בהם חייבים לתת להם להתמודד ולהצליח. אם נחדד מעט יותר את המצב, נראה לעניות דעתי שמהות הבדיקה כאן אינה "האם הם מסוגלים לבד", כמו שנכון לעשות עם ילדינו; אלא לבחון האם בכלל ישנו אמון בתהליך; האם החניך/ילד/מונהג אכן נותן את אמונו במדריכו, ומאמין שגם אם חלק מהתהליך קשור במפגש עם אתגרים קשים, הרי שזה נעשה לטובתו, וגם מכשול זה ואתגר זה ייפתרו. אמונה כוללת בתוכה גם את ההבנה שגם את המחסומים הנראים קשים ביותר למעבר, עלינו לשים את מבטחינו שזה נעשה לטובתנו, כחלק מהיציאה מעבדות לחירות.

צדק של מידה כנגד מידה

 צדק של מידה כנגד מידה / לפרשת בשלח / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

גלי הים קורסים על המצרים, ובזה מסיימים תקופה רוויית סבל של 210 שנים. העם ההמום מההצלה המופלאה, מתחיל לעכל את עובדת היותם בני חורין. אירוע זה מעצים אצלם גם את האמונה (שמות יד,לא):

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

שואל רבינו ר' רחמים (מנחת כהן):

יש לדקדק, למה פתח ב"ישראל", וסיים ב"עם"?

הפסוק מדבר בתחילה ש"ישראל" רואה, אבל מי שירא מה' ומאמין בה' ובמשה עבדו, הוא ה"עם". מה הטעם למעבר זה? הרב עונה 4 תשובות שונות. אנו נלמד את התשובה השניה:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד ליישב החקירה הנזכרת: דהנה נודע שמי שבאה עליו איזו צרה והצרה היא מאחד אהובו שעשה עמו טובה והוא עשה עמו רעה תגדל אז הצרה כפלי בפליים, וכל שכן אם אדם אחד גידל נער אחד וכאשר גדל אותו הנער קם על מטיבו והרגו או עשה לו איזה הפסד או צרה שתהיה דאז תגדל הצרה כפליים יותר, מאילו עשה לו אותה הצרה בעצמה אחד שונאו, או אפילו מי שאינו שונאו ואינו אוהבו, ועל דרך מה שאומרים בדרך הלצה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", שהמלשנים והמשטינים שלו הם מניה וביה (=ממנו ובו), דאז יגדל הצער כפליים.

כשאדם חווה צער מאדם אחר חלילה, יש הבדל מיהו המצער: אם זה אדם זר – הדבר יכאב. אם הצער ייגרם מאדם מוכר – הצער יגדל. אבל הצער הגדול ביותר, עלול להגרם מאדם החייב לי טובה. מסיבה זו, כאשר הוחלט להעניש את ירושלים על חטאתיה, הקב"ה הביא את הסבל הגדול ביותר – מלחמת אחים:

ולכן נמצא דבחורבן בית המקדש עשה הקב"ה שיהיו הפריצים נלחמים זה בזה בתוך העיר עד אשר אבדו גבורי ישראל ונחרבה, דהטעם הוא בשביל תוקף הגזירה שיהיה חרבן העיר ע"י אנשי העיר עצמם. ...

וכן עשה ה' גם במצרים, לגודל חטאתם:

וג"כ במצרים עשה הקב"ה כן שיהיה משה רבינו עליו השלום, שהוא נתגדל בבית המלך פרעה, שגדלתו בתו והצילתו מן המות, וכמה וכמה הוציאה עליו שכר הנקה, ואכילה, ושתיה, ומלבושים וכדומה, ואעפ"כ הוא החריב את מצרים, כדי להגדיל צרת המצריים לקיים בהם "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו",

משה רבינו גדל בבית פרעה (השוו לדברינו על פרשת שמות). הוא קבל מהם את כל הטוב בתהליך גידולו, והנה דווקא הוא זה שקם ומכה את מצרים ללא רחם! מעבר לנזקים העצומים שבאו להעניש את פרעה ועמו, יש כאן צער נפשי עמוק על העלבון.

אבל, בעצם, למה דווקא ככה? למה לעשות משהו שנראה ככפיות טובה? אומר רבינו:

והוא מדה כנגד מדה: דכמו שהמצריים שלמו רעה תחת טובה לישראל, שיוסף הצדיק ע"ה כלכל אותם ברעב ועשה עמהם טובות הונה ואעפ"כ הם גמלו אותו ואת בית אביו רעה, לכן עשה הקב"ה שמרע"ה שגידלוהו ועשו עמו טובה - הוא בעצמו החריב את מצרים. ונמצא לפ"ז שמצינו ב' טעמים שנעשו המכות ויציאת מצרים ע"י משה רבינו ע"ה, א) כדי להגדיל צרתם. ב) כדי להנקם מהם מזה בנגד מדה שכמו שהם גמלו רעה תחת טובה...לכן גָם הקב"ה העמיד איש להחריב את מצרים מי שעשו עמו טובה והחיו אותו ממות וגדלו אותו.

הקב"ה רוצה לסגור איתם חשבון על תחילת השעבוד, שם כביכול "נשכח" יוסף הצדיק וחסדו האדיר להצלתה של מצרים ממוות ברעב. מחייבת מידת הצדק להחזיר להם במטבע זהה.

ובזה מיושבת חקירתנו הנזכרת לעיל, שרצה הקב"ה לעשות קריעת ים סוף על ידי משה רבינו ע"ה, כדי להגדיל צרתם, ולעשות להם מידה כנגד מידה...

מי שמתבונן בנעשה הוא הערב רב –"העם" – הנילווה לישראל. להם - פתאום "נופל האסימון":

והנה הערב רב שיצאו עם ישראל לא היו מאמינים בזה, רק היו מחזיקים בשיטתם, דמה שהביא הקב"ה על המצריים, אינו בשביל שילוח ישראל,...והיו מתווכחים בזה עם ישראל, ולכן כשטבעו המצרים בים ראו ישראל בעין שכלם שיש מזה ראיה גמורה חותכת, שכל מה שהביא ה' ית' על המצריים, הוא בשביל ישראל. וזהו "וירא ישראל וכו'"...שהוא מידה כנגד מידה...וסיפרו זאת הראיה ל"עם", שהם הערב רב...ואז "וייראו העם" שהם הערב רב "את ה', ויאמינו בה'" שהוא אוהב ישראל...וגם האמינו "במשה עבדו", שמקודם היו מחזיקים אותו לשקרן ח"ו (כי חשבו שהוא מכשף.ר"כ)...

בקריעת ים סוף, ובטביעת המצרים בתוכו, הוברר גם לערב רב כי הם לא הבינו את המציאות לאשורה: כל מה שארע בשנה שקדמה ליציאה, נעשה על ידי הקב"ה למען עם ישראל, ועל ידי משה מושיעם, נמצא אם כן, ש"ישראל" ראו, ומתוך כך "העם" החל להאמין.

שנזכה לראות גאולת ישראל ההולכת ורבה, בניסים ונפלאות מעל הטבע.

 

שבת שלום,

רועי

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ. חז"ל מספרים שהשירה הית המעין...