מי זאת "זאת"?

 בס"ד

מי זאת "זאת"? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תורת הרמז מלמדת אותנו להתבונן ברעיונות המוחבאים בין קפלי פסוקי התנ"ך, ולקבל מהם משמעויות אמיתיות, על אף שהמסרים אינם חלק מהמהלך הטבעי – סיפורי של המקור המלמד. רבנים רבים מנהיגי ציבור משתמשים בתורה זו כדי להנחיל תובנות חינוכיות לצאן מרעיתם.

רבינו ירמוז בפסוקי התחלת הפרשה – רעיונות על זוגיות...(אות ג):

"זאת חקת התורה" (יט, ב) אפשר לפרש על פי מה שאמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יז אות ז) "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום, עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה", עד כאן.

חז"ל מספרים סיפור המראה את עצמת השפעת האשה על בית האדם. מידותיה הטובות מקרינות על כל משפחתה, ובעלה בראשם. לצערנו, הדבר פועל גם בכיוון ההפוך.

עוד ידוע שהאשה נקראת 'זאת', על דרך שנאמר (בראשית ב, כג) "לזא'ת יקרא אשה",

המילה 'זאת' רומזת לאשה! בבריאת האשה, אדם הראשון מגדיר את היוצאת מצלעתו במילה "זאת", ומכאן יש רמז למקומות אחרים:

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה "חקת התורה". היא העיקר לשמירת התורה, שאם היא חסידה תהפוך בעלה לחסיד, ואם בהיפך בהיפך.

הדרך לחיי תורה בבית מתחילה מאשה הרואה את חיי התורה והאמונה כבסיס לבית כולו. אם האדם בוחר לו לרעייתו מישהי שמרכז חייה הוא הנחלת התורה לדור הבא, הדברים ודאי ישפיעו ויקרינו לטובה, ובית זה יגדל ויפרח בזכות אשה נעלה זו.

כיוון אחר על בסיס הרמז לאשה:

אי נמי (=או גם) ירמוז מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות י, א) "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" וגו' (מלכים ב' כ' א').

התלמוד דורש את הפסוק המספר על ביקור החולים של הנביא ישעיהו בבית המלך חזקיהו, ומרחיב את הנעשה באותו אירוע: ישעיהו מודיע לחזקיהו בשורה קשה: הוא יפסיד עולם הזה ועולם הבא! הסיבה היא שחזקיהו בחר שלא להתחתן. טענתו היתה שהוא יודע שיצאו ממנו בנים רשעים והוא לא מוכן לקחת בזה חלק. ישעיהו נוזף בו על כך, ואומר לו שמכיון שיש לו מצוה להתחתן, אין תפקידו לעשות חשבונות שמים.

מסיפור זה לומד רבינו גם מענה לטענות על טרדות ושיקולים אחרים:

ומזה יש ללמוד שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד לקיים מצות פריה ורביה, ולא יחשוב מחשבות מה יהיה לעתיד איך אפשר לפרנס אשה וילדים ואיך לחנך ילדיו בדור פרוץ זה וכיוצא, כי חובת האדם לקיים מה שמוטל עליו, ומה שיהיה אחר כך הוא בידי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטנו. אבל בדבר אחד צריך לחשוב ולבדוק ולברר לקחת לו אשה טובה ממשפחה טובה וכשרה זרע קדש, שבזכות זה יזכה לחיים טובים וכשרים על שלחן הטהרה, וגם זרעו יהיו דור ישרים וכידוע שהעיקר בקדושת וטהרת האשה.

קשה לגדל ילדים. ישנם גם אתגרים חומריים כפרנסה וגם אתגרים רוחניים כקשיי חינוך בדור מתירני. אומר הרב: אין לך לעשות שיקולים המתחכמים כנגד עיקר המצוה של פריה ורביה. ממש כביקורתו של ישעיהו כלפי חזקיהו: את חשבונות השמים – השאר לשמים.

והיכן רמוז המסר?

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה, המצוה לקחת אשה היא "חקת התורה", ואין שום טעם בעולם שיכול לבטל מצוה זו,...וזהו שהמשיך לומר, "אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל", אלו הבחורים שעדיין נקראים 'בנים' צריכים לקיים מצות פריה ורביה בפחות זמן,...

לקחת אשה – זו מצוה אותה חייב האדם לקיים ללא הפעלת ספקות היוצאים מגדר ההשתדלות האנושית הסבירה. חפש את האשה הראויה, התמימה-שלמה, ללא מום בהנהגותיה, ובזה תזכה להשגחת ה' ולעזרתו.

 

אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

פרנסה היא לא תירוץ....

 בס"ד

פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה' הוא המנהיג את המציאות ובתוך כך גם את פרנסת האדם. אין האדם פועל הכל מכוחו, וברכת ה' היא תעשיר.

הגדרת המצוה היא כך (ויקרא כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

מה באות המילים "שבת לה'" ללמד? אם המסר היה המצוה ותו לא – הפסוק היה יכול להסתיים במילים "ושבתה הארץ". כותב רבינו (אות א):

יתור אומרו שבת לה', יתכן שבא הכתוב לתת טעם למצוה זו מה שכתבו הראשונים כי בכל שנה יש שני חדשים שיש בהם בטול תורה, והם יומי דניסן ויומי דתשרי, שבהם עוסקים בזריעה וחרישה וקצירה ובשדותיהם וכרמיהם, וכמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.

העבודה החקלאית היא תובענית ואינטנסיבית. החקלאי חייב להיות במעקב צמוד אחר צרכי שדותיו. החודשים העמוסים ביותר הם תשרי וניסן, שבהם מתבצעת השתילה והקציר. רבא (במסכת ברכות לה, ב) בקש מתלמידיו שלא יבואו לשיעוריו בחודשים אלה כי בהם תלויה פרנסתם לכל השנה. אומר רבינו, שמעשה זה מסביר את הצורך בגדרת השמיטה כשבת לה' – לצורך לימוד תורת ה':

ולזה צוה ה' לעשות שמטה להשלים חסרון ב' חדשים שבכל שנה ושנה שבהם בטול תורה למען יעסקו בתורה כל השנה בהיותם פנויים ממלאכה וזה יאמר הכתוב "ושבתה הארץ" והטעם הוא להיות "שבת לה'", שהשביתה הזאת היא לכבודו ית' למען יעסקו בתורתו, ולהשלים החסרון אשר בטלו אותה בשנים שעברו.

חסרון ממוסד של חודשיים בכל שנה למשך שש שנים – עולה לכדי 12 חודשים – שנה שלמה. את החסרון הזה באה השמיטה למלא!

צרכי הפרנסה הם מהותיים לאדם. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. יחד עם זאת צרכי הפרנסה הם אינטנסיביים ותובעניים, ועלולים להשכיח מהאדם את מטרתו האמיתית, להיות עובד ה', העוסק בתורתו. שנה שלמה בה הוא נמנע מעבודה שגרתית (למעט תחזוקה למניעת נזק), מאפשרת מרחב של פנאי ללימוד התורה, ולהראות שלמרות הצרכים המהותיים, התורה הנמצאת בראש מעייננו.

כח לקמע?

 בס"ד

כח לקמע? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

על החושן, נצטוו יוצרי בגדי הכהנים, לחרוט את שמות השבטים. מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו:

פתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט. מזה מוכח, דכתיבת שמות בני ישראל גורמת איזה התעוררות למעלה, דאם לא כן, מה תועלת יש אם יכתבם או לא?

כל בגדי הקודש בנויים על פי סודות רוחניים. הן במבנה הבגד, הן בחומרים המרכיבים אותו, ועוד. כך גם לכתיבה זו יש כח והשפעה לפעול פעולות בעולמות עליונים, גם אם איננו – הציבור הרחב – לא מבינים כיצד הדברים פועלים.

אמנם ייתכן גם פירוש פשוט:

והגם דיש לומר שהוא לכבוד לבני ישראל בראותם שמות ראשי השבטים כתובים באבני הזכרון, בכל זאת נראה לי שהפירוש הראשון עיקר, שכן כתיב אחר זה "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'", וזה מורה יותר שעל ידי הכתיבה יש איזה התעוררות למעלה, גם כי לא ידענו איך ובמה.

הכהן הגדול הוא כמובן משבט לוי. כאשר אדם משבט אחר מגיע למקדש ורואה את שם שבטו חקוק על אבני החושן, הדבר מגביר אצלו את תחושת הכבוד השבטי. למרות זאת, מעדיף הרב את הפירוש הקבלי יותר.

ומכאן לתובנה חשובה:

ומזה יש יסוד וקיום לכותבי קמיעות על פי הקבלה מעשית, והפך דעת הפילוסופים הממאנים להבין איך ובמה.

ר' כ'לפון מסיק מכח הכתיבה על החושן לכח כתיבה בעוד הקשר: הקמיעות. בדורנו ישנה זילותא כלפי תחום זה, בשל כניסת שרלטנים לתחום. אולם, ההלכה מכירה בחשיבות וכח קמיעות שנעשו על ידי אנשים ראויים וקדושים, שפעולתם בקמיעות מוכחת. ישנם פילוסופים, ריאליסטים בעיני עצמם, שדוחים את אפשרות פעולת הקמע, כי אינם מבינים את טיב פעולתו. אולם זה לא מדד לאמת:

ודעה זו מוטעית לחשוב כי את אשר לא השיגו אינו אמת. ואם כה יחשבו אז יכחישו גם במציאות גופם וגוף כל נמצא, מדומם צומח חי מדבר. כי בכל אחד יש סודות וסודי סודות עמוקים טבעיים ובלתי טבעיים אשר לא השיגום.

טענה ראשונה: ישנם תהליכים רבים שאנו רואים בטבע, ואיננו מצליחים לרדת עד קצה החקר שלהם (למרות הקפיצות המדעיות העצומות מאז ימי הרב לימינו, עדיין ישנם דברים לא מובנים). זה לא מונע מהם לפעול. ישנם דברים הנסתרים מעינינו, ואנו רואים את פעולתם.

וכן בזמנינו נגלו פלאי הטבע בחוט המושך (מברק), וחוטי השמע (טלפון) והרדיו, גם אוירונים עופפות באויר השמים, ושטים במים מתחת לארץ, וכלי תותח באופנים שונים, וכולם מנסתרות הטבע אשר לא השיגו הדורות והחכמים שעברו. ועתה הם פשוטים וברורים לרבים. ואם זה בטבעיים כל שכן וקל וחומר ברוחניים.

טענה שניה: ישנם חוקים טבע שהיו קיימים מיום בריאת העולם, אולם לא היו מודעים להם וממילא לא ידעו לנצל אותם לתועלת האדם. אם זה כח החשמל, כח העילוי, או כוחות אחרים. כיום – אלה דברים פשוטים וברורים. כך גם ברוחניות: ישנם כוחות רבים הקיימים סביבנו, אלא שלעת עתה אין לנו את הכלים לקולטם.

וממילא:

ובכן שומר נפשו ירחק מהדיעות האלה הנפסדות בעיני אלהים ואדם, ויאמין אמונה אומן כי רבותינו הקדושים וכל המסורת שבידם אמת ואמונה.

יש מי שזכו להגיע להשגות ולכוחות הפועלים באמצעות כתיבה, על פי מסורות מרבותיהם, ועל זה אנו מתבססים באמונתנו. אין לאדם לתמוך את כל יסודותיו על הבנותו, שכן היא חלקית. השילוב של האמונה במסור לנו עם הביקורת השכלית , יובילו אותנו לדרך הנכונה בהבנת העולם, ובעבודת ה'.

אלוהים גוזר ומלאך מבטל??

 

בס"ד

אלקים גוזר ומלאך מבטל?? / לפרשת וירא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת העקידה מעסיקה אותנו עד היום מזויות שונות. יחד עם זאת היא מהוה מקור של כח ואמונה למחויבות מוחלטת לקב"ה.

רבינו מקשה כמה שאלות בפשט הפרשה:

ויהי אחר הדברים האלה וגו' [כב, א]. הנה בענין נסיון העקדה נבוכו בו רבים וכן שלמים, כי איך יצוייר נסיון אצלו ית' היודע מחשבות אדם. וביותר יפלא על דברי המלאך בשמו ית' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שלא יתכן בו ית' חדוש ידיעה מה שלא ידע מקודם. וגם יקשה כי מדוע בתחלה היה ה' בעצמו המדבר אליו ומצוהו על נסיון העקדה ולבסוף היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כאשר בתחלה.

מקשה רבינו את השאלות הבאות: א. מה שייך מבחן אצל הקב"ה, היודע כליות ולב? וכן דברי המלאך המדבר על חידוש ידיעה אצל ה' יתברך, "עתה" ידעתי, הייתכן? ב. מדוע ה' הוא זה שציוה על העקידה ומלאך הוא זה שביטלה?

רבינו מתבסס על כיוון שכבר נאמר בחז"ל, המסביר את המילה "ניסיון" באופן שונה מהמקובל:
ואחשוב כפי קצורי, שאמרו והאלהים נסה פה איננה לשון נסיון רק הוראתה רוממות והתנשאות...ועל כן בהיותו ית' המבין טוחות בוחן לבות וכליות ידע כי לבב אברהם נאמן לפניו רצה האל ית' לפרסם את כבודו ואת גדלו של אברהם לשוכני מעלה שיש בהם חדוש ידיעה, וגם להודיע לבני האדם את רום ערכו לכן צוהו ה' על ענין העקדה שהוא באמת דבר נפלא הפלא ופלא להתקומם אדם על בנו יחידו לשוחטו בידים.

המילה נס משמעה גם מוט גבוה, הנראה מכל עבר. ה' נותן את ניסיון הנס כדי לגדל את שם ומעלת אברהם אבינו ע"ה. קהל היעד: גם בני העולם, אולם גם שוכני מעלה. מסיבה זו, מגיע מלאך להודיע כי הם הבינו את השיעור שרצה ה' ללמדם:

וכאשר שמר מצות ה' בכל לב ובכל נפש ועמד בנסיונו לקיים צווי ה' בשלם שבפנים ונתפרסמה אהבתו ודבקותו בו ית' אצל שוכני מעלה ומטה, ענהו המלאך "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" יען כי כבר נשלם התכלית המבוקש שהוא לפרסם מעלתך לעינינו.

מעדכן המלאך את אברהם: אכן הבנו את טעם בחירת ה' בך! אין כמוך נאמן ומסור, שכן היית מוכן לעשות מטלה קשה שבקשות בשלימות גדולה.

מחדש רבינו כי ההכרה בכך הגיעה בשני שלבים, ראשית במוכנות לעקוד את בנו, וגם בחוסר ההקשבה לעצור את העקידה, ההתנגדות רמוזה במילה "הנני", שאינך חושך את בנך יחידך מביצוע רצון ה':

והנה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ובפעולות ראשונות נתחדשה ידיעה אצלנו שוכני מעלה...וביותר נתפרסמה מעלתך במה שעם כי קראתיך פעמיים למונעך מבוא בדמים אתה לא החשבת דבורי למאומה, "ולא חשכת את בנך את יחידך" באמרך אלי "הנני", כלומר, "הנני במקומי אני עומד ולא אשמע דבריך להתעכב אף רגע מלגמור הפעולה אשר צוני ה' אלהי!", "ולא חשכת את בנך" אפי' "ממני" שאני מלאך ה' לא הקשבת לקולי לעכב גמר הפעולה.

המלאך קורא לאברהם ואברהם עונה "הנני". רבינו מחדש שהמשמעות היא "אל תפריע לי, אני כבר מסור למשימה כרצון ה', ואיני מעוניין לחזור בי". מסיבה זו המלאך צריך להסביר לו את המחשבה שמאחורי המעשה, ושמעולם לא היתה כוונת ה' שישחט את בנו אלא רק ירומם אותו.

וע"כ היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כי הענין כלו היה רק למענם לפרסם מעלתו אצלם...

ומהי המטרה לעשות את כל הניסיון הזה? מדוע בכלל להכנס למצב בו ה' נותן לאברהם את הניסיון הזה?

וטעם שרצה ה' לפרסם את מעלת אברהם לעיני הכל הוא יען כי חפץ ה' לשלם גמול לאוהביו ולשומרי מצותיו, ולברך את אברהם בכל, על כן לבל יאמרו העולם כי משוא פנים יש בדבר, חפץ לפרסם צדקתו ותום דרכו בפני ברואי מעלה ומטה למען ידעו נאמנה כי ראוי והגון לכל הכבוד הזה ולא על צד החסד והחנינה.

ה' רוצה להסביר לעולם מדוע הולך להגיע לאברהם טוב וברכה אלוהית מיוחדת. כאשר העולם יראה את ברכותיו של אברהם הוא ודאי יתמה מה זה ועל מה זה, מדוע דווקא אברהם זכה מכל באי עולם? אולם לאחר ניסיון העקידה, ברור לכולם, מלאכי עליון ובאי עולם, כי אברהם ראוי לכל הכבוד והברכה, עקב נאמנותו המוחלטת לקב"ה.

סוכתי - חופתי !

 בס"ד

סוכתי - חופתי! / לחג סוכות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ידועה מחלוקת חז"ל אם הסוכה היא זכר לסוכות שישבו בהן ישראל בנדודיהם במדבר, או שמא הן זכר לעניי הכבוד. להלכה, פסק מרן השולחן ערוך שהן זכר לענני הכבוד, ויש להקפיד לזכור זאת בכניסתנו לסוכה.

יחד עם זאת, שאלו רבים מחכמי ישראל, מדוע דווקא לענני הכבוד נעשה זכר, ולא למן ולבאר?

רבינו מתמודד עם שאלה זו (חלק ג, פרשת אמור, אות ג, על פרק כג פסוק מג):

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' אני ה' אלהיכם.

סיומת הפסוק "אני ה' אלוקיכם" לכאורה לא מובנת. מה היא באה לחדש?

כדי להבין זאת רבינו פותח בדברי רבינו הגאון עוזיאל אלחייך (תונס, המאות 18-19, מחבר הספר משכנות הרועים ועוד) בשם הרב משה ירמיה הכהן (המאה ה-18, בספרו ברכת טוב):

יש לפרש במה שכתב הרב חיים וחסד ז"ל (מערתא דדייני דרוש י"ב דף מ"ו ע"ב) בשם הרב ברכת טוב ז"ל, דטעם מצות סוכה כי בצאת ישראל ממצרים נתקדשו לו יתברך כדאיתא בילקוט (דברים רבה ג, יב): "הלכה אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קידושין? כך שנו חכמים הבעל נותן שכר הכתב, שהרי בשקידש ה' יתברך את ישראל בסיני מי כתב השטר הזה? משה שנאמר "ויכתוב משה את התורה", ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא זיו הפנים שנאמר "כי קרן עור פניו"." עד כאן. ולכן הושיבנו בסוכה במקום חופה. ע"ש.

הרבנים הנ"ל מביאים דברי חז"ל שהסוכה היא בעצם החופה בה קידש ה' את ישראל להיות לו לרעיה. החופה הוא השלב האחרון בתהליך הנישואין, שבו מושלם תהליך הפיכת החתן והכלה לזוג.

לאור יסוד זה ממשיך רבינו:

ובזה ניחא חקירת המפרשים ז"ל (הובאה בספר מדבר קדמות ערך סוכה סימן י"א) למה עשתה התורה זכר לענני כבוד ולא עשתה זכר למן ולבאר...ולפי האמור אתי שפיר (=בא הדבר היטב, הדבר מובן) כי זכר ענני כבוד להודיענו שאנו מחוייבים בשמירת התורה והמצוות, שכבר נתקדשנו ונכנסנו לחופה ומשועבדים אנו לכביכול שהוא כבעל.

הרב חיד"א הציג שאלה זו וענה בדרכו. רבינו מתרץ לאור ההקדמה: יש חיוב לזכור דווקא את רגע החופה – ענני הכבוד - שם נוצרה המחוייבות ההדדית שבין החתן והכלה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, ה' וישראל. מסיבה זו אין טעם לייחד מועד ומקום לזכרון ניצחי לשאר הניסים, שעם כל גודלם העצום, והחסד המופלא שבהם, הם החיו את העם רק לשעתם, בזמן ההליכה במדבר.

וזהו רמז הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - לומר שעל ידי שהושבתי את בני ישראל בסוכות שהוא במקום חופה, לכן "אני ה' אלוהיכם" - ומשועבדים לתורתי ומצוותי וכנזכר.

המילים "אני ה' אלוקיכם" – הם גופא טעמא של מצוות סוכה! על ידי הסוכה בטאתי את הקשר שלנו, כבעל ואשה, קשר נצחי, מחייב ומחוייב.

להט החרב המתהפכת של הכעס

 

בס"ד

להט החרב המתהפכת של הכעס / לפרשת האזינו / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בשירה שבפרשתנו מתואר התהליך של עזיבת ה' ומחיריה, עד השיבה המחודשת.

כעסו של הקב"ה מתואר כך (לב, יט-כ):

(יט) וַיַּרְא יְקֹוָק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

פשט הדברים ברור הוא: ה' רואה את החטאים, כועס, וגוזר הסתר פנים ח"ו.

רבינו מוצא רמז למחיריה של אחת מהמידות הרעות ביותר, הכעס (חלק ב, אות ד):

אי נמי (=או גם) על פי מה שכתב בספר רוח הקודש למורנו הרב רבי חיים ויטאל זצוק"ל, שעל ידי הכעס פוגם האדם מאד בנשמתו שמתחלפת בנשמה טמאה, וכל המצוות שסיגל הולכים לסטרא אחרא ולא נשאר בידו כלום, וצריך הוא לתקן ולבנות מחדש אשר סתר. עיין שם באורך.

רבינו חיים ויטאל בשם רבו האר"י הקדוש מלמדנו כי יש כח למידת הכעס לפגום חלילה בנשמת האדם. מעשיו הטובים הולכים ונאבדים, ונמסרים לצדדי הטומאה של המציאות. האדם השב מכעסו צריך להתאמץ הרבה בשביל לבנות את כל מה שנהרס בעקבות כעסו.

זה מה שרמוז אצלנו:

וזהו שאמר "וירא ה' וינאץ מכעס בניו" - כשרואה בבניו ישראל שיש להם מדת הכעס, "ויאמר אסתירה פני מהם" - שכל הכועס כאילו אין שכינה כנגדו (נדרים דף כ"ב ע"ב), ולכן אומר "אסתירה" וגו' - מאחר שאין חושבין אותי כנגדם.

הכעס המוזכר אינו כעסו של ה' על בניו החוטאים, אלא הכעס של הבנים עצמם. כעס מבטא חוסר אמונה, והקב"ה חלילה! - כמידה כנגד מידה – מסתיר אף הוא את פניו. אינכם מאמינים בי? לא תראו את השגחתי בנגלה!

מדוע? מה פגמו הבנים?

"אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", שעל ידי הכעס סותרים מה שבונים, וכל מה שייטבו מעשיהם "לא אמון בם" - שיעמדו בצדקתם, והעיקר הוא האחרית לראות מה אחריתם, "כי דור תהפוכות המה" - דכלאחר יד מהפכים נשמתם בנשמה טמאה על ידי הכעס, ולא יישאר בידם כלום מהמצוות.

התהפוכות הן בין מצב בו הקדושה שורה ביהודי, לבין מצב בו הכח הרוחני עובר אל הטומאה. מצב כזה מביא לחוסר אמון, מכיוון שההתהפכויות יכולות לחזור שוב ושוב. אין ביטחון שהמצוות יישארו בידיו של האדם לאורך זמן.

רבינו מוצא רמז נאה גם במבנה המילים:

וכן אתה מוצא כי שלוש תיבות "כעס, עשת, סתר", כשתכתוב אותם זו תחת זו נקראים גם כן מלמעלה למטה "כעס, עשת, סתר", כזה:

כ ע ס

ע ש ת

ס ת ר

כעס לרמוז שאם "כעס" האדם, כל אשר "עשת" נפשו תיקונים במצוות ומעשים טובים, "סתר" אותם בכעסו על ידי שנתחלפה נשמתו בנשמה טמאה. ובאה "עשת" במקום "עשתה" כמו "ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) והא לשון תיקון...

רבינו מוצא מעין ריבוע קסם המעיד על היחס בין הכעס לתוצאותיו: הכעס לוקח את מה שעשית, וסותר-הורס אותם. ההיפוך מעיד כי הסיכון הזה קיים כל הזמן, מכל כיוון שמסתכלים, ולכן:

ולזה צריך לנו התאמצות גדול לעמוד על המשמר לבלתי נתכעס, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

הובטחת? תקבל!

 הובטחת – תקבל! / לפרשת וישלח / מתורת ר' רחמים חי חויתא זצוק"ל

עם הקרבה לארץ, מתגבר המתח בליבו של יעקב אבינו ע"ה (ל"ב,ח'):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.

חז"ל תוהים לפשר התנהגותו של יעקב אבינו: מה יש לו לפחד? והלא יש לו הבטחה מפורשת מהקב"ה (כ"ח,ט"ו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וכו'

חז"ל עונים כך, ומביאם מוהרח"ך (=מורנו הרב רחמים חויתא כהן) במנחת כהן:

יש לדקדק למה נתיירא יעקב אחר שהקב"ה הבטיחו שוב לארצך. ורז"ל אמרו שנתיירא שמא יגרום החטא.

התלמוד עונה על כך שיעקב מפחד מהחטא, שמא הוא אינו ראוי  יותר לשמירה, חלילה. אבל... במה חטא יעקב אבינו?

 ויש להבין מהו החטא שהיה לו אז אחרי ההבטחה. ואפשר לומר שהיה חש שמא יש לו חטא במה ששלח לו מלאכים והראה לו שהוא נכנע לפניו וקרא אותו "אדוני" ולעצמו קורא "עבד" שזה מורה ח"ו כאילו אינו סומך על הבטחתו יתברך, וחטא זה גרם שבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו, דישן היה ועורר אותו לבא עליו.

החטא הוא בכניעה לעשו בניגוד למצופה! עצם זה שיעקב שולח לו תשורות, ומדבר בלשון הכנעה מול עשו, הוא עצמו מראה שאינו סומך על הבטחתו של הקב"ה. ולפי זה מחודש, שהחטא רמוז בפסוקים עצמם:

 וזהו "ויירא יעקב מאד" מפחדו של עשו, "ויצר לו" על מה ששלח לו מלאכים ונכנע לפניו שבזה עורר אותו לבא עליו למלחמה.

יעקב אבינו שומע את דברי המלאכים, ומבין שהוא שגה בדבר.

ואפשר שזו כוונת הכתוב "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך" וגו', דבשעה שבאנו אליו היה בסוג "אחיך" שלא היה בדעתו לבא ולהלחם עמך מפני שהיה ירא אולי לא יוכל להתגרות בך, אבל כשאמרנו לו "כה אמר עבדך יעקב", שהרגיש שאתה מראה לו הכנעה בעצמך אליו נהפך לבו לרעה, שכן דרך הרשעים שכאשר ירגישו במי שהוא נכנע לפניהם יותר יקשה לבם להרע לו, וזהו בתחילה "אל אחיך" ושוב "אל עשו" בצלם ודמות עשו הרשע שנתחזק לבו ובא לקראתך וארבע מאות איש עמו.

המלאכים עצמם, המספרים את הדבר שהם ראו, רומזים את הביקורת הנ"ל בדבריהם: בתחילה כשבאנו אליו, ראינו שהוא "אחיך", מתנהג כאח שאינו רוצה להתעמת עם אחיו, אולם כעת הוא כבר עשו, מתכונן לנהוג באלימות כמידתו.

חטא זה עצמו רמוז גם בתפילת יעקב אבינו:

 וזהו שאמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", דהיינו מתחילה קודם ששלחתי לו היה בסוג "אחי" שלא היה בדעתו להרע לי, ושוב נהפך להיות בסוג "עשו" הידוע ברשעו ע"י ששלחתי לו דברי הכנעה, וזה גרם "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני", שאני חושש שהחטא הזה שלא סמכתי על הבטחתו יתברך, הוא הגורם שבא עלי למלחמה, שהרי אתה אמרת "היטב איטיב עמך" וגו', ומה לי לשלוח לו לעורר אותו משינתו לבא עלי, ולכן אני מתפלל "הצילני נא".

אנא ה' הצל אותי מיד מי שאמור היה להיות אחי, ועשיתיו עשו! ובזה טעיתי, שהרי אתה אמרת שתיטיב לי, ואני ניסיתי לחפש דרכי פעולה המבטאות חוסר אמונה! אני מודה בדבר, ומתחנן – הצילני!

נלמד נא מכאן את החשיבות של חיזוק בדברי הנביאים, שביטאו את דבר ה' על גאולתנו ופדות נפשנו, ומתוך כך נפעל, מתוך אמונה ולא מתוך התחכמות.

 

שבת שלום

רועי

על חלום ועל דרך

 על חלום ועל דרך / לפרשת ויצא / מתורתו של הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חלומו של יעקב מעורר כיווני התבוננות רבים. המשמעות העיקרית היא משמעות כלל-ישראלית, הנוגעת בגלות ובגאולה, בהשגחת ה' על עמו, ועוד. אולם ניתן למצוא רמזים הנוגעים גם לחיים הפרטיים (מנחת כהן):

...בא לרמוז שיזכור האדם את יום המיתה להכניע את לבו ולהמלט מיצרו הרע, וזהו "ויחלום" שהעולם הזה הוא חלום ממש. "והנה סולם מוצב ארצה" שהגוף בעל קומה הדומה לסולם, אחריתו יהיה מוצב ארצה מוטל כעץ יבש. "וראשו מגיע השמימה" שהנשמה אשר בראשו ובמוחו עולה למעלה לשוב אל האלהים אשר נתנה...

האדם הוא היצור היחיד הבנוי מגוף ונשמה. החיי הם מתח מתמיד בין שניהם, עד יומו האחרון. אז, רגלי הסולם נשארים למטה, וראשו עולה עוד יותר לגובה. כאשר אדם שם זאת למול עיניו:

וע"י זכרון המיתה עם זכרון העונש בודאי יכנע לבבו הערל.

לכאורה יש כאן מעין הדרכה לנקודת מבט שיכולה לעזור לכוון ולדייק את החיים למקום טוב. הרב מזכיר בהקשר זה סוגיה מעניינת בגמרא:

נמשך לזה מה שכתבו רז"ל במס' ברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה".

אדם צריך להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע, כלומר, שיצר הטוב, מגמות טובות, יוציאו את היצר הרע מאזור הנוחות. לייצר תנועתיות מתמדת. ואם לא מצליחים? העיסוק בתורה יעזור. ואם לא? לקרוא קריאת שמע. ואם גם זה לא? לזכור את יום המוות.

שואלים מפרשים רבים: אם באמת זיכרון יום המיתה הוא כזה נשק חזק, מדוע לא משתמשים בו כמוצא ראשון? מחדש הרב שם בסוגיה כמה תשובות. נזכיר את השניה:

...עוד יש לפרש בס"ד כי ג' מיני חוטאים יש, א) מצד חסרון ידיעתם מה ראוי להם לעשות ומה צריכים להזהר שלא לעשות כי לא ידעו ספר או מחמת טרדתם בחיי שעה לא למדו ונמשך מזה ששכחו גם מה שלמדו מקודם. ב) מצד שאינם מאמינים בדברי תורה ודברי רז"ל וכופרים בהשגחה ובשכר ובעונש ח"ו. ג) מצד התאוה הגוברת עליהם ומטמטמת לבם ומעוורת עיני שכלם.

ישנן סיבות שונות הגורמות לחטא. ניתן לרכז אותן ל-3 סיבות עיקריות: 1. חסרון ידיעה (או בורות, או אילוצי החיים). 2. מנימוקי כפירה שונים. 3. השתלטות התאווה. שורש החטא דורש התמודדות מתאימה. אין טעם לתת הרצאה נלהבת לחיזוק האמונה, למי שחטאו נובע מהעדר ידיעה. אותו יש ללמד את ההלכה. יוצא אם כן, שהכלים שהוזכרו בגמרא אינם על רצף אחד, אלא שלושה כיוונים שונים:

ולכן אמרו רז"ל שמי שרואה שהיצר הרע שלו מתגבר עליו לעבור על דברי תורה ובהכרח שהוא לאחת מג' סיבות הנז"ל, הנה יש לפניו ג' סגולות, א) לעסוק בתורה, כי אז יכיר האיסור והמותר וגם...חומר האיסור עד היכן מגיע, ובעוסקו בתורה יראה חומר האיסור...ונכלל בזה שאם מנעוריו לא ידע ספר עכ"פ ישים לב לשאול מהחכמים ולהקשיב לקח מפיהם במה ששייך לדרכי התורה והמצוה.

לאדם שנכשל עקב חוסר למידה, ההדרכה היא פשוט...ללמוד! גם להכיר את ההלכה, גם להבין את המשמעויות, וגם להפתח לקבלת תורה מחכמים.

ואם זה לא עוזר? אולי הבעיה שלו היא אמונית:

ואם ככל זאת יצרו מתגבר עליו ולא נצחו יש לו לחשוב אולי קרהו זה מחמת היותו בלתי מאמין ככל הראוי בפנות ויסודות הדת והאמונה, ועל כן אמרו רז"ל אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה ויסודות הדת והאמונה כלולים בה וזה מועיל להציל אותו מרעת היצר הרע ולהתגבר עליו.

קריאת שמע מייצגת את ההשלמות האמונית. הציווי לקרוא קריאת שמע הוא פניה ללמידה והעמקה באמונה, ומתוך כך להמנע להבא מנפילות.

ואם גם זה לא עוזר?

ואם בכ"ז לא הועיל...בהכרח הוא שהתאוה גברה עליו והחשיכה מאורות עיני שכלו לדעת המועיל לו והמזיק לו, ועל אדם כזה אמרו יזכור לו יום המיתה כי אז יכניע את תאוותו ויפקח עיני שכלו.

אם הוא יודע תורה, וגם אמונתו מבוססת, מסתבר שמדובר על עניין יצרי, ואז-רק אז!-זכרון יום המיתה ירסן אותו.

שנזכה לעבוד את ה' מתוך תורה, אמונה ושליטה עצמית!