נס או ברכה?

 בס"ד

נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ברכת אלישע הנביא שגרמה לשפע של שמן לאשה שהסתבכה בחובות, שפע של שמן שאיפשר לה להחזיר את חובותיה ולהינצל ממאסר ועבדות. בפשט הדברים הנס קרה אך ורק בגלל ברכת אלישע הנביא, אום רבינו מוצא רמזים המעידים על אופיה המבורך של אותו האשה (אות כד):

"ויאמר מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד, ב) שמעתי פירוש בזה בתוספת נופך ממני והוא: שאל אותה אלישע על הפרשת תרומות שהן שלשה דרגות בתרומה, אחד מארבעים, אחד מחמישים, ואחד מששים, מה היא עושה, ובאיזה דרגה היא מפרישה,

מהתורה, אדם הנותן "תרומה גדולה" לכהן יכול לתת אפילו גרגר חיטה אחד ללא קשר לכמות התבואה שצמחה לו. חכמים קבעו שלוש רמות של נתינה: עין טובה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד מששים.

לפני שאלישע מורה לה להביא כלים עבור השמן הוא תוהה על טבעה: האם היא בעלת אופי של נתינה בעין טובה? וכך הדבר רמוז:

ואמר לה יש "לכי" (כתיב) גימטריא ששים וקרינן "לך" גימטריא חמשים, שלא רצה להסתפק אולי היא מפרישה אחד מששים שלא תתבייש, ואמר לה "לך" מספר חמשים והוסיף יו"ד שלא נקראת, אולי היא עושה אחד משישים.

אלישע שואל אם היא בעלת עין בינונית. כוונתו לשאול: האם את ממי שנותנים בעין רעה? כדי לא לבייש ולהכלים אותה השאלה ברמז. הנביא רומז זאת בקרי ובכתיב. המילה נקראת "לך" כלומר – אחד מחמישים, מידה בינונית, אולם כתוב "לכי" כלומר – אחד מששים, מידה רעה.  אלישע מנסה להבין מה הנהגתה במצוות התרומה. ומה היא עונה לו?

והיא ענתה לו אין לשפחתך "כל" דהיינו מספר חמשים, ובודאי שלא אחד מששים כחשבון "לכי", אלא כי "אם" אסוך שמן, "א'ם" אחד מארבעים דהיינו שהיא נותנת בעין יפה. ומאחר שהיא רגילה לתת בעין יפה מגיע לה הברכה בעין יפה,

האשה הצדיקה עונה לנביא: חלילה! אני מן הנותנות בעין טובה! לא בינונית ובטח לא רעה! אם כן, בבחינת מידה כנגד מידה, ראויה היא לברכה מה' בעת צרתה.

הנביא שומע את הדברים, ומברך אותה:

ואמר לה להכין כלים רבים אל תמעיטי, ויהיה לה שופע גדול.

זכות טוב לבך וחסדך עומד לך בעת צרתך, ומתוך כך לישועה מעל הטבע: הביאי כלים רבים, וכד השמן ימלא אותם ללא הפסקה.

נמצא כי ברכה של הצדיק יחד עם מידות טובות ונאצלות היא זו הגרומת לשפע האלוקי לחול ולרדת.

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

אלוהים גוזר ומלאך מבטל??

 

בס"ד

אלקים גוזר ומלאך מבטל?? / לפרשת וירא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת העקידה מעסיקה אותנו עד היום מזויות שונות. יחד עם זאת היא מהוה מקור של כח ואמונה למחויבות מוחלטת לקב"ה.

רבינו מקשה כמה שאלות בפשט הפרשה:

ויהי אחר הדברים האלה וגו' [כב, א]. הנה בענין נסיון העקדה נבוכו בו רבים וכן שלמים, כי איך יצוייר נסיון אצלו ית' היודע מחשבות אדם. וביותר יפלא על דברי המלאך בשמו ית' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שלא יתכן בו ית' חדוש ידיעה מה שלא ידע מקודם. וגם יקשה כי מדוע בתחלה היה ה' בעצמו המדבר אליו ומצוהו על נסיון העקדה ולבסוף היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כאשר בתחלה.

מקשה רבינו את השאלות הבאות: א. מה שייך מבחן אצל הקב"ה, היודע כליות ולב? וכן דברי המלאך המדבר על חידוש ידיעה אצל ה' יתברך, "עתה" ידעתי, הייתכן? ב. מדוע ה' הוא זה שציוה על העקידה ומלאך הוא זה שביטלה?

רבינו מתבסס על כיוון שכבר נאמר בחז"ל, המסביר את המילה "ניסיון" באופן שונה מהמקובל:
ואחשוב כפי קצורי, שאמרו והאלהים נסה פה איננה לשון נסיון רק הוראתה רוממות והתנשאות...ועל כן בהיותו ית' המבין טוחות בוחן לבות וכליות ידע כי לבב אברהם נאמן לפניו רצה האל ית' לפרסם את כבודו ואת גדלו של אברהם לשוכני מעלה שיש בהם חדוש ידיעה, וגם להודיע לבני האדם את רום ערכו לכן צוהו ה' על ענין העקדה שהוא באמת דבר נפלא הפלא ופלא להתקומם אדם על בנו יחידו לשוחטו בידים.

המילה נס משמעה גם מוט גבוה, הנראה מכל עבר. ה' נותן את ניסיון הנס כדי לגדל את שם ומעלת אברהם אבינו ע"ה. קהל היעד: גם בני העולם, אולם גם שוכני מעלה. מסיבה זו, מגיע מלאך להודיע כי הם הבינו את השיעור שרצה ה' ללמדם:

וכאשר שמר מצות ה' בכל לב ובכל נפש ועמד בנסיונו לקיים צווי ה' בשלם שבפנים ונתפרסמה אהבתו ודבקותו בו ית' אצל שוכני מעלה ומטה, ענהו המלאך "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" יען כי כבר נשלם התכלית המבוקש שהוא לפרסם מעלתך לעינינו.

מעדכן המלאך את אברהם: אכן הבנו את טעם בחירת ה' בך! אין כמוך נאמן ומסור, שכן היית מוכן לעשות מטלה קשה שבקשות בשלימות גדולה.

מחדש רבינו כי ההכרה בכך הגיעה בשני שלבים, ראשית במוכנות לעקוד את בנו, וגם בחוסר ההקשבה לעצור את העקידה, ההתנגדות רמוזה במילה "הנני", שאינך חושך את בנך יחידך מביצוע רצון ה':

והנה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ובפעולות ראשונות נתחדשה ידיעה אצלנו שוכני מעלה...וביותר נתפרסמה מעלתך במה שעם כי קראתיך פעמיים למונעך מבוא בדמים אתה לא החשבת דבורי למאומה, "ולא חשכת את בנך את יחידך" באמרך אלי "הנני", כלומר, "הנני במקומי אני עומד ולא אשמע דבריך להתעכב אף רגע מלגמור הפעולה אשר צוני ה' אלהי!", "ולא חשכת את בנך" אפי' "ממני" שאני מלאך ה' לא הקשבת לקולי לעכב גמר הפעולה.

המלאך קורא לאברהם ואברהם עונה "הנני". רבינו מחדש שהמשמעות היא "אל תפריע לי, אני כבר מסור למשימה כרצון ה', ואיני מעוניין לחזור בי". מסיבה זו המלאך צריך להסביר לו את המחשבה שמאחורי המעשה, ושמעולם לא היתה כוונת ה' שישחט את בנו אלא רק ירומם אותו.

וע"כ היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כי הענין כלו היה רק למענם לפרסם מעלתו אצלם...

ומהי המטרה לעשות את כל הניסיון הזה? מדוע בכלל להכנס למצב בו ה' נותן לאברהם את הניסיון הזה?

וטעם שרצה ה' לפרסם את מעלת אברהם לעיני הכל הוא יען כי חפץ ה' לשלם גמול לאוהביו ולשומרי מצותיו, ולברך את אברהם בכל, על כן לבל יאמרו העולם כי משוא פנים יש בדבר, חפץ לפרסם צדקתו ותום דרכו בפני ברואי מעלה ומטה למען ידעו נאמנה כי ראוי והגון לכל הכבוד הזה ולא על צד החסד והחנינה.

ה' רוצה להסביר לעולם מדוע הולך להגיע לאברהם טוב וברכה אלוהית מיוחדת. כאשר העולם יראה את ברכותיו של אברהם הוא ודאי יתמה מה זה ועל מה זה, מדוע דווקא אברהם זכה מכל באי עולם? אולם לאחר ניסיון העקידה, ברור לכולם, מלאכי עליון ובאי עולם, כי אברהם ראוי לכל הכבוד והברכה, עקב נאמנותו המוחלטת לקב"ה.

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

מלאך או אורח?

 מלאך או אורח? / מתורתו של רבי רחמים חי חוויתא זצוק"ל

המלאכים שבאו לבית אברהם ושרה, מבשרים להם על הולדת הבן. וכך מגיבה שרה אמנו (יח, יב):

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

מדוע באמת לא קבלה את ברכתו? כותב הרב:

"ותצחק שרה בקרבה לאמר" וגו'. לכאורה קשה איך לא האמינה לדברי המלאך?

ואפשר דלא ידעה שהוא מלאך, אלא שחשבה אותו לאיש אזרח פשוט.

זה לא מלאך! כך חושבת שרה, אלא אדם פשוט. את הראייה לכך מדייק רבינו מנקודה שנחבאת מעיננו בקריאה הרגילה: אברהם הציע להם לחם בהתחלה, "ואקחה פת לחם", ואילו כאשר הוא מגיש להם את הארוחה - יש כל טוב, אבל - לא לחם! למה?

ומפני שאמר להם אברהם בתחילה "ואקחה פת לחם" ושוב לא הביא להם לחם, מפני שפרסה נדה ונטמאת העיסה כמו שכתבו רז"ל, לכך חשב שעדיין לא פסק וסתה, ומפני זה, אחד מהם בירכה "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" וגו', כדרך שאורח מברך לבעה"ב.

האורחים, שקבלו את הארוחה, ראו שהלחם חסר. הם כנראה הבינו לבד, שאין רצונו של אברהם אבינו להאכילם לחם, שלא על הטהרה. גופה של שרה מתכונן להריון. שרה שומעת את ברכת המלאך, ומגחכת: הוא חושב שמעולם לא פסק וסתי , ולכן הוא מברך, מתוך דרך ארץ - שניפקד בבן בעוד שנה!

ועל זה אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", שלא כמו שחשבו, שעדיין לא פסק הוסת, אלא "אחרי בלותי", שפסק וסתה זה כמה וכמה שנים, עתה היתה לה עדנה, שראתה היום, ואינו אלא מקרה בעלמא, וא"כ אי אפשר שתלד מחמת זקנתה.

שרה בטוחה שמדובר על מקרה רפואי חד פעמי, חסר משמעות ביולוגית ואין למה לצפות.

ועוד ואדוני זקן מצד זקנת בעלה.

סיבה נוספת שלא לפתח ציפיות, היא זקנותו של אברהם אבינו.

המסקנה: העומד כאן אינו כי אם הֵלך נחמד, ותו לא.

לפי זה מובן שהביקורת של הקב"ה על שרה מדויקת, שהרי היא באמת טענה על עצמה שהיא זקנה:

ועל זה כתיב "ויאמר אלקים אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", ובאמת כך אמרה, "אחרי בלותי", וגו' אלא דלא סיים מה שאמרה ואדוני זקן מפני השלום.

הקב"ה שיקף לאברהם את דברי שרה כהווייתם: היא טוענת שמתוך זקנותה לא תלד. את הטענה על זקנות אברהם, ה' הוריד מפני השלום.

לפי פירוש זה, יוצא שקב"ה אמר אמת, ולא שינה דבר מדברי שרה. ויש לשים לב שדבר זה מנוגד לדברי חז"ל, שהרי מכאן למדו שמותר לשנות מפני השלום. אם כן, כיצד קראו חז"ל את הפסוק?

ומה שדרשו רז"ל מזה, דמותר לשנות מפני השלום, נראה דמפרשי לקרא (=שמפרשים את הפסוק) ד"אחרי בלותי" בניחותא: דבשלמא אני הרי חזר לי הוסת ויש תקוה ללדת אבל מצד אברהם אי אפשר כי ואדוני זקן ודו"ק

על פי הקריאה המחודשת של ר' רחמים, המילים "אחרי בלותי היתה לי עדנה", נקראים בתמיהה: וכי ייתכן כך? אולם חז"ל קוראים את כדבר הנאמר בפסקנות: אחרי בלותי הגיע כבר העדנה, כלומר: גופי מוכן ללדת. ואם כן באם ישנה בעיה - היא אצל אברהם והקב"ה כאמור שינה את טענתה, מפני השלום.

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה / לפרשת וירא / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

רש"י כותב בתחילת פרשת לך לך (יב, א):

לך לך - להנאתך ולטובתך.

הציווי של ה' לאברהם לצאת לארץ כנען, אינו נאמר כפקודה גרידא "לֶךְ", אלא היא באה בתוספת המילה "לְךָ". משמעותה היא: לטובתך, להנאתך ולתועלתך. מהי התועלת שם? לידת יצחק וגדולה.

לאור הסבר זה, תעלה שאלה מה ההנאה והטובה שיצאו לאברהם אבינו מעקידת יצחק? כך הרי אומרת התורה (כב, ב):

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה...

גם כאן משתמש הקב"ה בלשון "לך-לך", שרומזת להנאה ותועלת. מה הם?

עומד על כך רבינו (חלק א, אות כ):

יש להבין אומרו "לך לך" מאי להנאתך ולטובתך שייך כאן?...

הרב מציע ארבע הנאות וטובות שיוצאות לאברהם. נציג כאן שתים מהן:

ונראה דידוע דהעולם היו מוציאים לעז על שרה דנתעברה מאבימלך ח"ו, ובטלה טענתם...ממה שעקד אברהם את יצחק, ואילו מאבימלך הא כבר נשבע אברהם לאבימלך שלא יריע לאבימלך ולנינו ולנכדו.

במדרשים מסופר שהיו ליצנים שביזו את אברהם ושרה, ואמרו להם שיצחק הוא בעצם בנו של אבימלך, שחטף את שרה לעצמו, ואולי כבר פגע בה עד שנענש. אברהם ודאי ידע אם יצחק נולד ממנו. במידה ולא – ח"ו, הוא לא היה מעיז ללכת לניסיון העקידה. מדוע? כי בפרשיה שלפני העקידה נשבע אברהם אבינו בקב"ה, שלא ייגע בצאצאי אבימלך. לא נראה שאברהם יפר שבועה חמורה זו, אלא אם כן הוא יודע שזה ודאי בנו.

ועוד בטלה טענתם ממה דהיה יצחק בחור כארזים וסר למשמעתו של אביו ופשט צוארו לשחיטה וכמו שכתב הרב 'קרית ארבע' ז"ל (דף י"א ע"ב), יעויין שם.

רבינו מביא פירוש נוסף מספר 'קרית ארבע', המביא ראיה נוספת שיצחק היה מודע לכך שהוא בנו של אברהם, בכך שהוא ניגש עימו לעקידה, ואינו דוחה את ההצעה באופן מיידי. מי ימסור עצמו למיתה למי שהוא ספק אביו?

ואם כן זהו שאמר לו "לך לך" - להנאתך ולטובתך,

אם כן, יש כאן מעלות נוספות לכבודו של אברהם ולכבודה של שרה, שמסירים מהם את טענת הליצנות.

 

בין צחוק לצחוק

 בין צחוק לצחוק / לפרשת וירא / משך חכמה

אחת הטעויות הגדולות שלנו בבואנו ללמוד את התנ"ך, הוא הכנסת אמונות ותפיסות משלנו פנימה לתוך הטקסט, ולתוך הסיפור המקראי. אמנם ניתן להשתמש בכלי לימוד המתפתחים על ידי בני האדם,אולם לבוא ממקום של לימוד ולא של ביקורת, כגון "איך פלוני נהג כך ולא אחרת, כפי שאני מצפה ממנו". התנ"ך נכתב אלינו כדי לייצר גובה רוחני אליו יש לשאוף, ולא כדי שנשפוט את עמודי היסוד של האומה.

אחת מהסוגיות שעולות בפרשתנו הוא היחס המפלה לכאורה בין אברהם לשרה: אברהם אבינו, בקבלו את בשורת הלידה, צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת  תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:", ואין שם נימת ביקורת מה' כלל. אולם אצלנו כאשר שרה צוחקת, ישנה ביקורת כביכול, (יח, יג) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:"מדוע התגובה שונה?

נאמרו בזה מספר הסברים, ואנו נעיין בפירושו של המשך חכמה, המסביר כך:

(יג) למה זה צחקה שרה. הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו (הלכות יסודי התורה י, ד) כייל לנו (=נתן לנו כלל) כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים, לכן פחדו שמא יגרום החטא. אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות.

יש לנו כלל גדול שלמדנו מהרמב"ם: אם ישנה הבטחה של ה' להעניק טוב כלשהו – לא בטוח שהוא יבוא. הדבר יהיה תלוי במעשי האדם (לכן יעקב אבינו חשש, וכן דוד המלך ועוד), אולם אם הדבר הועבר על ידי נביא – כאן ישנה התחייבות בלתי מסוייגת – הדבר בוא יבוא. כיצד הדברים מתחברים אלינו? ממשיך המשך חכמה:

לזאת, כאשר אמר השם לאברהם, ויצחק בלבו "הלבן מאה שנה יולד", משום שיוכל להשתנות. אבל שרה, אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאילו שמעה מפי נביא, כאשר קרא שמה שרה, שנאמר לו כל זה ביחד, ותצחק, לכן אמר "למה זה צחקה שרה וכו'", דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד, והבן.

ההבדל פשוט: אברהם ושרה שמעו ממקורות שונים: הוא מה' והיא ממנו, שהוא הנביא. הוא שמע דבר מסופק, והצחוק הוא כלפי עצמו ואילו הצחוק שלה הוא כבר על דבר ודאי וחד משמעי וכאן יש להבהיר שהדבר בוא יבוא ויקרה בוודאי.

להיות אברהם, להיות אחראי

להיות אברהם-להיות אחראי / לפרשת וירא / אור החיים הקדוש

3 האורחים/מלאכים/ערבים של אברהם אבינו לא חושפים את כל הקלפים מיד. אמנם האחד פעל מיד, הלא הוא המלאך המרפא, שפעל מיד עם ראיית אברהם אבינו אותו, שאם לא כן, כיצד רץ אליהם אברהם והוא כואב? וכדברי ר' חיים בן עטר (יח,ב):

ואומרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית (שהרי מופיע פעמיים "וירא". ר.כ) היא הכרתם היותם מלאכים ...שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון:

השיח המרכזי מתקיים עם מלאך הבשורה על הלידה.

מה עם השלישי? שותק. לא אומר כלום.

לאחר השיחה אברהם מלווה אותם, והוא מבחין שהם הולכים לכיוון סדום. מה יש להם לחפש שם? בל נשכח את הזיקה ביניהם: אברהם אבינו הוא הסיבה לכך שעוד יש שם אנשים. הוא הציל אותם במלחמה. אחריות זו נותנת לו מעין אחריות עליהם, והקב"ה ממילא לא מסכים שהפיכת סדום, תהיה ללא ידיעת אברהם( יח, יז):

עוד ירצה אומרו המכסה וגו' להיות שאברהם הציל הסדומיים בחרבו ובקשתו עם לוט כאמור בפרשה הקודמת נוגע הדבר אליו לדעת מה שיעשה בהם ולא יהיה הדבר מכוסה ממנו לשון כיסוי כי הוא בדעתו העם אשר הציל עודנה לבטח וה' הוא מאבדם מבלי ידיעתו, לזה אמר המכסה וגו',...

מעניין: המעורבות של אברהם אבינו להצלה, הופכת אותו להיות קשור ומקורב למושא הצלתו. ככל שאתה ערב יותר למשהו ופועל למענו, הוא נהיה מזוהה איתך, וממילא גם נתפסת מעין זהות ביניכם. אדם רגיל מבין שלפני שהוא משכנע ילד, הוא צריך לדבר עם ההורה, שהוא האחראי עליו. כך גם שמישהו מגדיל ראש ולוקח חסות על משהו, באמת הוא מיצר זיקה עימו. אם אדם מגדיל ראש, פועלו מזוהה עימו.

הדברים נכתבו לע"נ הרב ישראל רוזן זצ"ל, האיש שהיטב למצוא את חיבור הנכון בין התורה לטכנולוגיה, הקים את מפעל צומת לממש את חזונו, והפך אישית להיות מזוהה עם חזונו.

 

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים...

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

אבימלך מלך פלישתים, ברשעותו, מנסה לקחת את שרה אימנו לעצמו. הקב"ה מונע ממנו, ואז ישנו דיאלוג בין ה' לאבימלך (בראשית פרק כ):

(ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:

(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:  וכו'.

אבימלך מצטדק שהוא עדיין לא חטא, ולכן אין מקום להענישו. אומר לו הקב"ה:

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:

הדבר הזה תמוה, שכן הוא נוגד עיקרון יסוד מפורסם (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב):

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

אם כן, כיצד "מודה" הקב"ה שבעצם, הוא זה שמנע מאבימלך לחטוא?

ר' כ'לפון משה מציע כמה כיוונים, ונציג את חלקם (יד משה, נח):

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דהרי איתא (=מובא)  בגמרא ... ואיך ה' חשך אותו מלחטוא?

ויש לומר דלא נאמר זה רק בישראל ולא באומות, ואבימלך פלשתי היה.

תשובה ראשונה מחלקת בין יהודי לגוי. הנימוק לא מוסבר, אולם ניתן לראות זאת מתוך דיוק בפסוק, שממנו למד ר' חנינא את דברו, "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך וכו ".

 ועוד יש לומר דזה דוקא בשאר העם, לא במלך, וכמו שאומר הכתוב (משלי כא א) "לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו".

תירוץ שני מסביר כי מלך, בתור הכלי שהובלת ציבורים למקום כזה או אחר, נתון יותר ליד ה', גם אם במחיר מניעתו מחא, או דחיפתו למצווה.

לאחר עוד 4 (!) הצעות, מגיע התירוץ הבא:

ועוד יש לומר דלא נאמר זה רק במי שבא לחטוא במזיד, אבל בבא לחטוא בשוגג, מן השמים מצילים אותו. ואפילו אם תמציא לומר דנאמר זה גם בשוגג, יש לומר דדוקא בשוגג הקרוב למזיד והיה לו ללמוד ולא למד ... אולם אבימלך שהיה משתדל שלא לחטוא ובא לידו חטא, ה' שומרו , אחר שגלוי וידוע לפניו שאם היה יודע היה נמנע מזה.

ר' משה מציע לפנינו חידוש משמעותי: למרות הכלל המוכר, ה' מוצא לנכון להיות שותף בעבודה הרוחנית של האדם. אמנם בשביל זה, חייב הרצון להתחיל מהאדם, או בגלוי, במאמציו להימנע מן החטא, או באופן נסתר יותר, הגלוי לבוחן כליות ולב, בו ישנה מניעה פנימית מאותו חטא.

לכשנתבונן, נראה כי הדבר גם מדוייק בדברי הקב"ה, וכפי שכותב ר' משה שם בסע' ס':

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דתיבות "גם אנכי" נראים כיתירים. ולפי מה שכתבתי לעיל אות נ"ח, דאבימלך היה נזהר שלא לחטוא, אתי שפיר (=בא הדבר מובן) שבא להדגיש, דמה ששמרתי אותך מהחטא מפני מה שנזהרת אתה ולכן גם אנכי שמרתיך.

הקב"ה אומר ש"גם הוא" שמר על אבימלך. "גם" ביחס למי? ביחס למאמציו של אבימלך לשמור בדרך כלל על דרכיו ומוסריותו.

ידע אדם, כי מאמציו להשתלם ולהתעלות, מזמנים סייעתא דשמיא ממרום, והקב"ה מתערב באופן אקטיבי לסייע לאדם ולקדמו.