גאווה או לגיטימציה?

בס"ד

גאווה או לגיטימציה? / להפטרת פרשת חוקת / מתורת  רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרשנות הגיאופוליטית של סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו השאלה הבאה (אות יד):

"ויאמר יפתח אל זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה' במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),

יפתח מעמיד להם תנאי לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!

רבינו מביא תשובה של "מפרשים" מבלי לציין מי הם:

ונראה שכוונת יפתח היא על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.

המניע אינו גאווה. המניע הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת 'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.

יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך? 

מנהיג של שטח!

 בס"ד

מנהיג של שטח / לפרשת וילך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

משה רבינו עובר עוד שלב בפרידה: אם קודם הוא היה במקומו ונאם, כעת הוא נפרד מהציבור באופן אישי (לא, א):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל

רבינו עומד על הפעלתנו הרבה של משה בפרשה: הליכתו בכל המחנה, דיבוריו עם כל העם, ממש כצעיר אשר כוחו במותניו!

יש לדקדק איך אחרי זה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הנה אמר בתחילה וילך!

כיצד ניתן ליישב את התנהגות משה עם עדותו על עצמו שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא?

רבינו מבין שמשה רבינו מעביר כאן מסר למנהיגי ישראל שיבואו בדורות הבאים:

ונראה שבא ללמד אותנו שהרב לא כדאי לשבת על הכסא בביתו או במשרדו, ורק כך מוכן להשיב לכל שואל, כי זה לא מספיק, והוא חייב לצאת ולבוא לראות מצבם של עם ישראל, ואיך שנוער מתחנך ואיך האנשים חיים ואיך ואיך,

משה רבינו ביומו האחרון! היה יכול לשבת בביתו ולקבל את הקהל הבא לקבל את ברכתו, אולם הוא אינו נוהג כך. הוא עובר בין בתי ישראל כדי לראות אותם במקומם, בחייהם, במצוקותיהם ובאתגריהם הרוחניים. אפילו ביום בו הוא מעביר את האחריות הלאה, הוא לא עוזב את משימתו ההיסטורית כרועה נאמן.

וזה כוונת משה רבינו גם כשהיה יכול ללכת ברגליו (שהרי) "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", אבל לא נתן  לו ה' יתברך רישיון לצאת לציבור ולטפל בהם עוד, רק יהושע הוא יעשה את זה.

כלומר, מצד עצמו משה רבינו היה ממשיך עוד ועוד לטפל במצבם של ישראל, אך רק גזירת ה' היא המונעת ממנו.

אולי יש כאן מסר שגם נכון לסיום התורה, ומסירת השליחות לא רק ליהושע אלא לכל רבני ומחנכי ישראל: תפקידכם לכתת רגליכם ולהגיע לעם ישראל, לפגוש אותם בחייהם, ולרומם אותם להישגים כפי יכולתם.

סיפר לי פעם סופר סת"ם, שבכל פעם שהוא מגיע לכתוב את סיום פרשת וזאת הברכה הוא פורץ בבכי עם פטירת משה. על פרידה ממנהיג מסור ואוהב זה, אכן ראוי להזיל דמעות...

 

מנהיגות קשוחה או רכה?

 בס"ד

מנהיגות קשוחה או רכה? / לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו עוסקת בהתמודדות של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על  עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי הלויים בשמירת המשכן (אות ח):

"ושמרתם את משמרת הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".

החל מהתנ"ך ועד דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם יש מצבים יוצאי דופן:

אך כל זה באדם שאינו מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה", והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.

מנהיג ציבור צריך לסגל לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל מעלה רמה מעל שאר הציבור.

אמנם יש לכך סייג חשוב: הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:

אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ, אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.

למשה רבינו אין בעיה להעיר בתקיפות – "לקצוף"! -  גם לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.

זהו הרמז בפסוקנו:

וזהו רמז הפסוק "ושמרתם את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.

המנהיג עומד על המשמר. בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה', ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.

אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

אם אני ראש - ברור שאיני זנב! לא?....

בס"ד

אם אני ראש, אז אינני זנב, לא?... / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סעודות ליל ראש השנה נפתחות באכילת מאכלים המסמלים תפילות וברכות לשנה מבורכת ומוצלחת. אחד מהם הוא אכילת ראש הכבש או ראש הדג, כאשר הרעיון מופיע בפרשתנו (כח, יג):

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה

רבינו כדרכו, מדקדק במילות הפסוק ועומד על כפילות לכאורה (אות ח):

היתור מורגש באומרו "ולא לזנב", גם אומרו "ולא תהיה למטה" מיותר אחרי אומרו "והיית רק למעלה".

יש כאן כפילות – כפולה: כפל הביטוי "ראש" ו"למעלה", ושלילת ההיפך "לא לזנב" ו"לא תהיה למטה". מה רומזת התורה?

וייתכן כי באומרו "ונתנך ה' לראש" כבר יתכן שיהיה ראש לשועלים, כלומר לאנשים פחותים ונבזים ...לזה אמר "ולא לזנב" ירצה, שלא תהיה ראש לזנב ולאנשים פחותים, רק תהיה ראש לאריות לאנשים שרים ונכבדים ואתה תהיה ראש להם, ושוב ראיתי שכן פי' ה' "בינה לעתים".

הסבר ראשון: תהיה ראש – לראשים ולא לזנבות! ראש לאנשים בעלי ערך ומעלה.

ומה לגבי מעלה ומטה?

ועל אומרו "ולא תהיה למטה" ירצה שלא תהיה למעלה ועליון על מה שהוא למטה ופחות מערכך, באופן שימצא גבוה ממך (ש)אתה למטה אצלו, לזה אמר, כי מה שאמרתי "והיית רק למעלה" ירצה שתהיה עליון בעצם וראשונה על כל האנשים...

יש למעלה מוחלט, שאין למעלה ממנו, ויש למעלה יחסי, שישנו מי שיהיה גבוה ממנו. ברכת ה' מדגישה ומדייקת: זו עליונות מוחלטת.

פירוש אחר:

או יאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", כי יזדמן לפעמים אדם שיהיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאד, ולז"א, "ונתנך ה' לראש" שתהיה מוצלח באושר ועושר, אך ההצלחה הזאת "לא תהיה 'לך' לזנב" רצונו לומר בסוף ובאחרית ימיך ימי זקנה ושיבה ויהיה ראשיתך מצער, רק תרדפך ההצלחה כל ימיך לעולם באופן שתהיה תמיד "רק למעלה" שכל ימי חייך יהיו במצב המעלה "ולא תהיה למטה" שלא יתייחס לך שום זמן מימי חלדך מצב ה'מטה' ורק יתייחס אליך בכל ימיך רק מצב ה'מעלה' בלבד.

תהיה לראש – בעל מעלה וברכה, אך לא רק בזמן ה'זנב' כלומר סוף ימיך, אלא כל ימיך חייך. כל החיים יהיו רצף של 'מעלה' ללא 'מטה' כלל. לפי זה חציו השני של הפסוק מסביר ומעמיק בכוונת החצי הראשון.

הסבר שלישי לברכה מיוחדת ומעולה זו:

או יאמר, כי הנה נודע מאמר החכם 'תכלית עליה ירידה ותכלית ירידה עליה',...

ישנו ביטוי עממי שאחרי עליות בהכרח תהיינה ירידות ואחרי ירידות – עליות. אם כן, המתברך בכל הטוב והשפע המוזכרים בפסוקים הללו – חשש מקנן בליבו: שמא אגיע לתכלית המעלה ומשם ארד ואפול חלילה! נגד חשש זה מבטיחה התורה:

וזה אומרו "ונתנך ה' לראש" שתעלה במעלות סולם ההצלחה "ולא תהיה לזנב" שלא יהיה לך ירידה ממנה!

עלייה מתמדת, ראש מוביל כל הזמן ולא ירידה לאחור ח"ו.

ויען כי תהיה "רק למעלה" 'רק' הוא מיעוט, ירצה,  שלא תעלה לתכלית העלייה לחוש פן יהיה לך ירידה אבל תהיה "רק למעלה" וזה יהיה לך למען לא תרד ותהיה למטה...

המילה 'רק' משמעה מיעוט (כפי שכבר כתבנו באחת הדרשות לאחרונה). להיות רק למעלה משמעו: אך ורק במצב זה. התורה בעצמה מסבירה זאת: "ולא" במשמעות של "כדי שלא" (כפי שהדבר נמצא בכמה וכמה פסוקים בתורה). תהיה למעלה – כדי שלעולם לא תהיה למטה. חיבור שני חלקי הפסוק מבשר על תהליך מתמיד של צמיחה, ללא שום חשש ממסלול הפוך.

שנזכה לשנה בה נהיה רק לראש ולא לזנב, אמן!

 

(אגב, יש הסבר נוסף. מוזמנים לפתוח את הספר ולראות...) 

מאבק בנאפוטיזם בתורה?

 בס"ד

מאבק בנאפוטיזם בתורה? / לפרשת שופטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סדרי הממשל הצפויים בארץ מתחילים לקבל צורה של הוראות וציוויים. עולם ללא משפט הוא עולם שצפוי לחורבן והרס, בוקה ומבולקה של אותה חברה. יחד עם זאת, מערכת משפטית שאין לה מוסר – הרסנית לא פחות. מסיבה זו ישנם כמה ציוויים על השופטים, וביניהם (טז, יט):

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

כותב הרב טייב (אות ב):

ואחשוב כפי קיצורי, ואינו רחוק אצלי שזה אינו צווי לדיינים שזה כבר הזהיר אותם בפרשה הקודמת באו' "ואצוה את שופטיכם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש" ופעמים רבות בתורה כתוב לאמר והוזהרו הדיינים על ככה, ומה לו לכפול הדברים?

הרב מתחיל בשאלה מהי המשמעות של ציווי נוסף לדיינים, לאחר שכבר צווו פעמים רבות על זהירות ואחריות, צדק ויושר? שאלה זו מתווספת לשאלה שהרב שאל בתחילת הדיבור הנ"ל: מדוע אין ו' החיבור לפני "לא תכיר פנים", כמו שיש לפני "ולא תקח שוחד"?

אלא ניתן לומר שיש כאן חידוש עצמאי נוסף:

אלא זו אזהרה אל ראשי העם הממונים ובידם לבחור אנשים חכמים כאות נפשם וביד כל אחד מעיני העדה לבחור אנשים.

הציווי בפסוק הנ"ל אינו לדיינים, אלא למנהיגי הציבור!

ולכן אחרי צוותו את השופטים לשפוט את העם משפט צדק שב לצוות ולהזהיר כל אחד שבידו הסיפוק והיכולת לבחור אנשים לאמר לו אתה בן אדם לא תטה משפט לעשות עוול בענין הבחירה אשר תבחר.

מדובר על סוגיה של מינוי אנשים למשימות ציבוריות. כח הבחירה הניתן למנהיג הוא כח שמפתה לקבל החלטות לא מוסריות:

והעוול ההוא יהיה על שני פנים, א'. אם ע"י הכר פנים לקרוביך או לאוהביך גם שיהיו בלתי הגונים וראויים לכך, לזה הזהיר הכתוב "לא תכיר פנים" ותשא פנים לקרוביך הבלתי ראויים לכך. שנית, יהיה העוול ההוא ע"י מקח שוחד ממי שאינו ראוי לאותה אצטלא למנותו לראש כמו שנהוג בדורנו דור יתום.

2 סוגי שחיתות נמנים כאן, והפסוק הפונה אל המנהיגים נקרא באופן הבא: לא תטה משפט (של מינוי אנשים לתפקידים ציבוריים) על ידי הכרת פנים של מקורבים וקרובים (אין ו החיבור כי זהו פירוט של הכלל שנאמר בתחילת הפסוק), ולא על ידי קבלת שוחד על מינויים.

ולפי זה כך יש להבין את המשך הפסוק:

ורק "צדק צדק תרדוף" בדבר הבחירה והמינוי בעניין שיהיה הצדק אזור מתניך, והאמונה אזור חלציך, ויהיה האמת נר לרגליך, ויראת שדי לנגד עיניך

רדוף רק אחר הצדק. לכך אתה צריך להתאזר בתכונות נפש של אמונה, אמת ויראה. אדם הדבק בזה יוכל להתמודד עם הפיתויים הבאים יחד עם התפקיד הבכיר.

לפי זה מובנת דרשת חז"ל על הסמיכות לפסוק הבא:

ועל זה סמך הכתוב "לא תטע לך אשרה" לומר לך שאם היושרה עקשת (כלומר: עיקמת דברים ישרים) ובחרת והעמדת דיין שאינו הגון יחשב לך כאלו נטעת אשרה בישראל וכמו שדרשו ז"ל.

את איסור נטיעת עץ ליד מזבח ה', חז"ל דורשים כאיסור מינוי דיין שאינו הגון, והוא משול לנטיעת עץ של עבודה זרה! דרשה זו נותנת תוקף לחידוש של הרב. הבוחר שלא בצדק את בעלי התפקידים, הן מפני קרבה, והן מפני שוחד, הריהו כנוטע עץ של עבודה זרה, במקום של עבודת ה'.

רבינו קורא לדורו החוטא בכך "דור יתום". האם נגמלנו מזה?

רועה צאן, או רועה של הרועה?...

 בס"ד

רועה צאן, או רועה של הרועה?.... / לפרשת פנחס / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו יודע שעם הכניסה לארץ יגיע זמנו להתחלף, והוא מבקש מהקב"ה מנהיג ראוי לעם האהוב שלו  (במדבר כז):

(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

בקשה זו מכילה כמה פרטים שיש להתבונן בהם. מיהו המנהיג הראוי בעיניו של משה רבינו?

רבינו מדייק בלשון התורה (אות ה):

ראוי להעיר על אומרו "אשר יצא לפניהם", ומה הוא המכוון בזה? וגם אומרו "אשר יוציאם ואשר יביאם" הוא מבואר הכפל. וגם אומרו "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין 'להם' רועה", תיבת 'להם' מיותרת, כי מה היה חסר כשיאמר "כצאן 'בלי' רועה"?

שואל רבינו בפשט המילים: מה המשמעות של הליכה לפני הצאן? מדוע זה משמעותי היכן הולך הרועה? ועוד: מה ההבדל בין להוציא לבין להביא בעניין הצאן? בסופו של דבר מדובר על טיפול. וכן המילה "להם" לא מוסיפה כלום לכאורה.

כדי להבין את כל פרטי הפסוק, מקדים רבינו שישנם 2 סוגי רועי צאן:

ויתכן כי ברועי הצאן יש שני מינים: יש רועה צאן באמונה שיהיו עיניו ולבו רק לתועלת צאן מרעיתו לשמרם משרב ושמש וקור וקרח, מחיות הטורפות, ולא יחוס על טרחו ועמלו, ורק לשמור הצאן מכל דבר רע. וזה נקרא רועה צאן בעצם וראשונה. ויש עושה מלאכתו רמיה, ולא יפנה אל כל מה שהוא לתועלת הצאן, ורק אל שכרו ולתועלתו עצמו הוא נושא את נפשו, וזה יקרא רועה צאן ב'שם' אבל לא ב'עצם', אבל ההוא רועה עצמו ולא את הצאן.

רועה נאמן הוא מי ששם את כל מחשבתו בהטבה לצאנו, לשמור ולהגן עליהם. הוא באמת רועה של הצאן. לעומתו יש מי שהצאן הוא רק הדרך שלו להתפרנס, והצאן באמת לא מעניין אותו כלל. הוא רועה צאן "במקרה" ולא "בעצם", אין לו שום חיבור פנימי עם המשימה שלשמה נילקח.

כמו בכבשים, כך במנהיגות של צאנו של ה', עם ישראל:

כן הדבר הזה יקרה ברועי צאן קדשים גדולי ופרנסי ומנהיגי הדור: יש פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, כי אם לקחת עטרה להתגדל בה ולישב ראש ולהשתרר על אחיו בני עמו. וזה יאות לו להקרא רועה 'עצמו' ולא רועה צאן קדשים. ויש רועה צאן מרעיתו באמונה ובתבונות כפיו ינחם, ועל מי מנוחות ינהלם, ועל מבועי הדת והאמונה ינחם בחסד ורחמים. לזה יקרא רועה צאן בעצם כי הוא לא ידרוש רק את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ולבל ידרוש שלומו וטובתו, יזדמן לפעמים למסור עצמו למיתה בעבורם אם יצטרך לזה...

ישנם שני סוגי מנהיגים לעם ישראל: יש מי שמתעניין במעמד שיקבל עקב מנהיגותו. פעולותיו אינן לשם שמים. הוא לא רועה את העם אלא את עצמו! לעומת זאת יש מי שכל מעייניו הוא ההטבה לקהלו: ייתן עצות טובות, יחפש להם מרגוע ונחת, וירומם את מעמדם הרוחני. הוא רועה צאן אמיתי. הוא מוכן אפילו לתת את חייו לעם ישראל כמשה רבינו.

לזה התחנן משה לפני הקב"ה:

וזו היא שבקש משה באומרו "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש" הראוי להיות לראש "על העדה". וזכר התנאי הנחוץ והדרוש לאיש אשר כזה, והוא "אשר יצא לפניהם" ירצה שאם תקום עליהם מלחמה הוא יחלץ חושים לצאת לפניהם לקראת נשק ולקדם פני המלחמה שיעמוד תמיד בראש צבאותיו באופן שימסור עצמו למיתה בעבורם...

דרישה ראשונה: בשעת מלחמה יוביל את הצבא במלחמה, תוך כדי סיכון עצמי. הוא מוביל מקדימה, הולך לפניהם.

וגם בעת שלום "יוציאם ויביאם" וינהגם בחן, בחסד ורחמים, ובחמלה רבה,

גם בשעת שלום יש הנהגות שגרתיות המביאות טוב וברכה לציבור, הן ביעדים, והן באופן ההנהגה (בחמלה ונעימות).

כל זה טמון במילה אחת, "להם":

כי בזולת זה "תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ירצה שלא 'להם' - להנאתם ולתועלתם - הוא רועה אותם ורק את עצמו הוא רועה להתגדל ולהשתרר עליהם ואז לא יקרא בעצם רועה צאן...כי ע"כ יפקוד ה' רק איש הראוי להקרא רועה צאן באמת ולא איש הרועה את עצמו.

שהמנהיג יהיה "להם" ולא "לו". שראשו יהיה רק בצאן מרעיתו. שכל מחשבתו תהיה בטובת עמו. שיהי ראוי באמת לתוארו ותפקידו. מנהיג הדואג לעצמו

וזו תהיה תוכחת מגולה לפרנסי הדור שבכל דור ודור.

יהי רצון שנזכה...

תהייתו של משה: האם הוא אשם בחטא העגל?

 בס"ד

תהייתו של משה: האם הוא (גם) אשם בחטא העגל? / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמשה רבינו ניגש לתפילה עיקר דבריו נוגע לעם ישראל. בשלב מסוים הוא מציב לפני הקב"ה את הויתור המוחלט על חייו למען עם ישראל (שמות לב, לב):

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

אם אינך מוחל להם – תמחוק אותי מהתורה! הן מצד השם, הן מצד עולם הבא. ומה אם ימחל? הפסוק לא אומר...

כך שואל רבינו (אות י):

הנה הוא חסר גזרה מה יהיה באם ישא חטאתם? ועוד יקשה אומרו ואם אין מחני נא מי תלה זה בזה וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד?

שואל רבינו: לא כתוב מה יקרה אם ה' יקבל את תפילתו ויסלח. ועוד שאלה: למה משה תולה ומקשר בין עונש אפשרי על עצמו ("מחני נא") לבין חטא העם? ("טוביה חטא וזיגוד מנגיד" הוא משפט תמיהה מהגמרא המבטא זעקה נגד אבסורד שאדם אחד חוטא ואדם אחר חוטף עונש).

רבינו מסביר כי ברקע השיח בין ה' למשה, ישנו דבר הקשה למשה, ומטריד את מנוחתו: מה חלקו שלו בתוך כל החטא הנורא הזה? האם יש עליו איזושהי אשמה ישירה? עקיפה? אולי הוא נקי לגמרי? מסביר רבינו:

ויתכן על פי מאמרם ז"ל שהעגל נעשה ע"י מיכה שלקח הטס שכתב בו משה שם להעלות ארונו של יוסף שמצולות ים וכתוב בו 'עלה שור' וזרקו משה לתוך הנילוס ועלה הארון, ומיכה בא לידו אותו הטס של משה והשליכו באש ויצא עגל שהוא שור. והנה לא יבצר (=לא מן הנמנע) מהתגלות הסוד הזה בקרב מחנה ישראל, ולפ"ז גם משה יש לו שמץ עון בזה, גם כי היה בלתי כוונה.

איך מזריקת זהב למדורת אש יוצא עגל? דבר זה אינו מקרי. חז"ל מסבירים שהיתה שם חתיכת מתכת שעליה כתב משה במצרים "עלה שור", כדי להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס. מיכה לקח את חתיכת המתכת וזרקה לאש, ועוצמתה הרוחנית גרמה לעליית תבנית שור זהב מהאש. משה רבינו חושש שמא בזה יש לו זיקה לחטא העגל!

זו הנקודה שהוא רוצה לברר מול הקב"ה:

ולזה אמר ועתה 'אם תשא' פני לקבל תחנתי ותפלתי בעדם לסלוח להם, אז אדע כי חף אנכי מפשע, ולא תחשוב לי עון בדבר הזה, ואינה רק (=אלא) 'חטאתם' ולא חטאתי! ואם לא תשא פני לקבל עתירתי - זה אות שגם אנכי יש בי עון אשר חטא, שעכ"פ הדבר נעשה ע"י טס שלי, וא"כ 'מחני נא' כי ראוי גם אני עונש כהם.

כך קורא רבינו את תחילת דברי משה: ועתה (אחרי שאני מתפלל) אם תשא (אם תוותר לעם בזכות תפילתי, ותסלח להם על הנפילה הזו) – חטאתם (זה החטא שלהם ולא שלי, ולכן אני יכול להמשיך ולבקש ביתר שאת ויתר עוז).

כך מיישב רבינו את שתי השאלות: משה אומר מה יקרה אם ה' ישא, כלומר ימחל, וכן אין כאן שני אנשים שהאחד חוטא והאחד נענש, אלא אדם ששואל אם גם הוא בין החוטאים והנענשים.

סיבה אחרת שבגללה יכול משה רבינו לחשוש שהוא קצת אשם בעניין העגל:

או יאמר אומרו 'ואם אין מחני נא' כי אני הגורם לזה במה שקבלתי הערב רב' ולא נמלכתי בך' והם שגרמו את כל הרעה הזאת.

המעורבות של משה איננה בשל טס המתכת, אלא בגלל הוצאת הערב רב בניגוד לרצון ה'.

כך או כך, רבינו מראה כי משה רבינו אינו מבדל את עצמו מן הכלל, אלא לוקח אחריות מנהיגותית על נפילת העם, או כבעל תפילה, או כשותף המודה בחלקו, ומודה ועוזב ירוחם.

קורס אלוקי ראשון במנהיגות!

 בס"ד

קורס אלוקי ראשון במנהיגות / לפרשת שמות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו. לצורך כך נותן לו הקב"ה שלושה סימנים מופתיים. שואל עליהם רבינו:

ראוי להעיר ולשאול, אל מה יורו שני האותות האלה מהפיכת המטה לנחש ומצרעת ידו, ואל מה ירמזון שני האותות האלה? כי אם למען האמונה בלבד להאמין בה', הקצור קצרה ידו ית' מעשות אותות אחרים נאמנים זולתם?

שואל רבינו: מדוע בחר ה' דווקא באות ההמטה הנהפך לנחש, והיד הנעשית מצורעת? הרי יכול היה ה' לבחור סימנים אחרים בכדי להביא לאותה תוצאה אמונית – ומדוע בחר דווקא באלו?

רבינו לא דן באות הפיכת המים לדם. שמא הוא מתכוון שבכל יש פשוט סימן לבאות, מכות מצרים הנפתחות במכת דם.

עוד למה עשה ה' ככה לעשות בגופו של משה מצרעת ידו ושובה כקדם, ואחד מחוצה לו מהפיכת המטה לנחש והיה לו לעשות או שניהם בגופו של משה או שניהם מחוצה לו? ועוד למה לו אותות שתים ולא הספיק באחת מהנה למען יאמינו?

עוד יש לשאול: מדוע אות אחד פנימי, הפוגע בגופו של משה, והאחד חיצוני לו – הפיכת המטה? ומדוע בכלל לעשות יותר מאות אחד?

רבינו יסביר שמדובר על מסרים למשה בעצמו, לא פחות מאשר מסרים לעם:
וייתכן בישוב כל זה כי ברצות ה' להרכיב אלוף לראש העם בחר לו יה את משה עבדו לרעות ביעקב עמו רצה ללמד אותו אופן ההנהגה שיתנהג עמהם. ונודע שההנהגה המדינית דרוש לה שני תנאים, א', שלא יחת מפני כל ויהיה לבו כלב הארי אמיץ בגבורים, שאם יהיה מוג לב כשפן אז נוע ינוע כסא מלכותו וימוט עולם ועד...התנאי השני, שיהיה חרוץ וזריז בענייני המלוכה ובמשפטי העם ולא ישכון באהלו העצלה והרפיון...

משה הולך להוביל את עם ישראל ועליו ללמוד את עקרונות הבסיס. יש שנים עיקריים: אומץ וחריצות. האומץ נצרך לא רק כלפי חוץ, אלא לא פחות מכך כלפי פנים. הרב מזכיר את שאול המלך, שלמרות שהיה מלך גיבור, אחד מחטאיו היה שנכנע ללחץ העם בהקרבת הקרבן ובביזת עמלק. חריצות – כפשוטו, לא לשקוע בתענוגי המלכים ובבזבוז ימיהם בבטלה, אלא לפעול כל הזמן לטובת העם, לראות את צרכיו ולתת מענה.

והנה נודע כי המטה רומז לשבט מלכות וממשלה...וזה הורה ית' למשה באות הראשון מהפיכת המטה לנחש לומר: ראה גם ראה "מה זה בידך" שהוא מטה ושבט מושלים והכר לך מה עמדך לנהוג נשיאותך ברמה ולזרוק מרה בעם וייראו ממך ולא תירא מפניהם. ויאמר "השליכהו ארצה" וכאשר השליכהו לארץ היה לנחש והוצרך לנוס מפניו, להורותו כי כאשר ישליך לארץ שבט המושל וישפיל עצמו לפני העם...אז המטה עז ההוא יהפך לנחש ויוכרח לנוס מפניו. ככה שבט ממשלתו רע ירוע וישבר כעץ לבל יוכל קום.

המטה – שבט המלוכה. תחזיק אותו תמיד ביד! אם תניח אותו – תגלה שהוא פתאום מאיים עליך, ומאיים לסדוק את ממלכתך. מה הפתרון אם בכל זאת טעית בכך?

עוד אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", רמז לו כי אם יתחזק ויאחז בידו את רסן הממשלה כדת שלא יחת מפניהם אז יהיה למטה עז ומקל תפארה בידו בכפו ותכון מלכותו מאד. ואמר "ואחוז בזנבו" ולא "ואחוז בו" לרמוז...שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק...בזנבו כלומר בראש הדק בחסד וברחמים, באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

תשתלט על מלכותך מחדש, אך לא באופן אלים ואגרסיבי, אלא בחכמה שמשלבת קירוב רב וריחוק עדין.

הסימן השני נוגע למידת החריצות:

ובא האות השני מצרעת ידו ללמדו תנאי שני לברוח מן העצלה לזה אמר "הבא נא ידך בחיקך" היא רמז אל העצל אשר כל היום יטמון ידו בחיקו...ויאמר לו עוד "השב ידך אל חיקך", כלומר כבוש את יצרך...ומלת "אל" כמו "על" כמו "אל שאול ואל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א). וכאשר השיב ידו על חיקו וכבש יצרו לעזוב מדת העצלות אז "והנה שבה כבשרו" כי שב ורפא לו ותכון מלכותו מאד...

עצל טומן את ידו בחיקו. דבר זה  מביאו לנזקים, הפסדים וצער. כדי להצליח עליו להתגבר על תכונה זו. בכך רבינו מסביר את ההבדל בין שתי הפניות של הקב"ה. בתחילה אמר "ידך בחיקך" ובסוף אמר "אל חיקך", במשמעות של התגברות.

בשני אופנים אלה יוכל משה להתחיל את צעדיו בהנהגת עם ישראל.

מה נוכל אנחנו ללמוד מכך על השילטון העצמי?....

מעורבות מרוממת

 בס"ד

מעורבות מרוממת / לפרשת וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יוסף יורד לבורות עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר (לט, כא-כג):

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

שואל רבינו:

ראוי להבין כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן. וגם אומרו "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.

שתי שאלות עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד: מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?

רבינו מסביר כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם, ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.

כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק, לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.

מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:

גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.

מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.

כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.

המסע למנהיגות

 בס"ד

המסע למנהיגות... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

אריכות הדיבור בעניין מסעות בני ישראל, עורר מפרשים רבים. מה הצורך בכל זה? מדוע התורה החוסכת במילותיה, מפרטת מידע שנראה על פניו חסר ערך?

רבינו נעזר בדרך הרמז כדי לאתר תובנות שונות. נעמוד על אחת מהן, המעבר מחרדה למקהלות:

"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". נראה לי לפרש בדרך רמז, במה שהוא ידוע מי שיש לו טבע האימה והחרדה מהציבור, תקשה עליו מאד עבודת משרה ציבורית.

מחקרים מראים שאחד מהפחדים השכיחים ביותר הוא פחד במה. פחד של עמידה ודיבור מול קהל. מסתבר שהפחד הזה משתק ומונע מאנשים רבים להוציא לפועל כוחות מנהיגות עצומים שיש בתוכם, כי הם מפחדים מתגובת הציבור.

ולכן מי שרוצה לקבל עליו עול משרה ציבורית נחוץ לו תחילה להסיע מלבו כל אימה וחרדה ציבורית ואחר כך יגש הלאה לכהן ולשרת. ואם לא יעשה כן, על הרוב יהיה בצער. ואולי באיזה זמנים יוכרח להגיש פיטורין.

כדי להכנס לעמדת מנהיגות בביטחה, על האדם להתגבר קודם על פחדיו. אם תפקודו יהיה תחת חששות ופחדים, הוא עלול לטעות פעמים רבות, מה שעלול סיים את הקריירה שלו בפיטורין מבישים...אומרת לו התורה:

וזהו שאמר "ויסעו מחרדה", שמתחילה צריך להסיע האדם את עצמו מחרדת ואימת הציבור. ואחר כך "ויחנו במקהלות" לשרת במשרות ציבוריות ולהיות חונה בתפקידו בתמידות בעזרת האל וישועתו.

כדי לפתוח את הדרך להנהגה ב"מקהלות", בציבור, יש קודם לסלק את ה"חרדה" הזו. אם יפעל אדם באופן זה, יש סיכוי רב יותר שיוכל גם "לחנות" שם, דהיינו, להתמיד בעבודתו ובשליחותו.

מי הוא הראוי להשבע?

 בס"ד

מי הוא הראוי להשבע? / לפרשת מטות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כאשר מחברים את סוף פרשת פנחס עם תחילת פרשת מטות, אנו רואים כי ישנה הפרדה ברורה בין שתי האמירות: בסוף פרשת פנחס שינו ציווי לכל עם ישראל, ואילו אצלנו ישנה פניה ממוקדת אל ראשי העם בלבד, תופעה נדירה בהחלט בתורה. מה המשמעות ומה המסר של חלוקה זו?

מסביר רבינו (חלק ב, אות א):

...ועוד נראה לפרש מה שהפסיק וגם סמיכות הפרשה, על פי מה שכתב הרב 'אמרי שפר' ז"ל דמבואר במדרש (רבה כב, א) שאפילו באמת אינו רשאי להישבע, רק מי שיש בו כל המדות הללו "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" - ואז "בשמו תשבע" (דברים י כ).

רבינו מזכיר את דברי מהר"ש קלוגר, המזכיר מדרש רבה, שבו ישנה אמירה נוקבת על חומרת השבועה: אם אינך אדם בעל מעלות תרומיות וייחודיות – אפילו על דבר אמת אל תשבע! המידות המוזכרות שם הן יראת אלוקים, מחויבות ללימוד תורה ועוד. המדרש מביא סיפור על יישובים רבים שחרבו על שבועות אמת שנאמרו כדבר שבשגרה, ה' ישמור.

ממשיך האמרי שפר:

ומטעם זה לא דיבר משה פרשת נדרים ושבועות אלא אל ראשי המטות ולא לכל ישראל, כי המון העם אסור להם לישבע אפילו שיקיימו כל היוצא מפיהם, רק אל ראשי המטות שהם צדיקים ויש בהם כל המדות הנזכרות מותר להם לישבע באמת ולקיים. ע"ש.

האמרי שפר מסביר באופן זה את הפניה הייחודית אל "ראשי המטות" דווקא: נדרים ושבועות זה לאנשים מיוחדים.

מחדד ומוסיף על דבריו רבינו:

ולזה הפסיק בפסוק דלעיל ואמר "ויאמר משה אל בני ישראל" ואחר כך כתיב "וידבר משה אל ראשי המטות", לרמוז אל האמור דדוקא בשאר כל המצוות אמר משה לבני ישראל ככל אשר צוה ה', לא כן פרשת נדרים ושבועות לא דיבר רק אל ראשי המטות שהם צדיקים, אבל כל המון ישראל אסור להם לישבע אפילו באמת.

כדי להבהיר ולדייק את המסר, ששבועה אינה מסורה לכל אחד, לכן כביכול טורחת התורה ומאריכה, ומוסיפה פסוק בסוף פרשת פנחס. פסוק התוחם את הדיבור המופנה אל כלל העם. כאילו אומר להם משה: עד כאן שלכם. מכאן ואילך – זה לא שייך לעולם שלכם.

נלמד מכאן את הזהירות העצומה שיש לנהוג בעניין נדרים ושבועות.

מנהיגות ראויה!

 מנהיגות ראויה / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו אלטר מזוז זצוק"ל

בשיחה בין אברהם לבני חת, מתגלית הערכה הדדית, המלווה בהשתחוויות ובתארי כבוד. אחד מהתארים אותם בני חת מעניקים לאברהם אבינו הוא (כג, ו):

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ.

נשיא אלהים עוד ניתן להבין, כאדם המכובד מאד, מצד מעלתו הרוחנית. אולם מה משמעות התוספת "בתוכנו"? וכי תואר זה הוא תואר הקשור דווקא לבני חת? הלא לכאורה זו מעלה עצמית של אברהם אבינו! מבאר רבינו:

נשיא אלקים אתה בתוכנו. לכאורה מלת "בתוכנו" אין לה מובן, ונראה לפרש ע"פ מה שפרשו רז''ל, שאין לאדם ליקח שררה לעצמו על הצבור, אלא ברשות הצבור עצמו.

חכמינו לימדו אותנו שיש להיוועץ עם הציבור לפני מינוי שררה כלשהי, כמו שמצאנו ששאל ה' את משה והעם על מינוי בצלאל לבניית המשכן.

וכמו שכתב מהרח"פ (מורנו הרב חיים פלאג'י) על הפסוק "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד) דהכוונה אחרי שאמר ש"אשרי שומרי משפט" וגו', לכך אמר "זכרני השם", לזכות לעשות משפט עבדו אבל בתנאי "ברצון עמך".

דוד המלך עליו השלום מבקש מהקב"ה להמשיך למלוך על עם ישראל, ולעשות את משפטם, אולם הוא מתנה זאת בבקשה נוספת, והיא שרצון העם יהיה כן.

הסיבה לדרישה זו היא יעילות המנהיגות. מנהיגות המגיעה מתוך הסכמת העם, תוכל לפעול טוב יותר למען העם ששלח אותה. העם מצידו יהיה עסוק בשיתוף פעולה, ולא במאבקים נגד השלטון.

...אך אם האדם יתכוין לשם כבוד, יבא להשתרר על הצבור בכח. והנה כשאדם משתרר על הצבור בכח אז ע"י זה, הצבור לא יהיו מכירים בו, והם לא יפנו אליו, ואינם חושבים אותו שהוא באמת מנהיג שלהם, ורק הוא עושה מה שיכול לעשות בכחו וגבורתו,

כשהעם לא בחר את השלטון, התחושה של העם היא שהמנהיג אינו מייצג אותו, אלא רק את האגו שלו עצמו, כשמדובר במלך ברוך כישרונות, שהשלטון אינו אלא עוד יעד בדרך להוכיח את יכולותיו ברבים.

אברהם אבינו אינו נוהג כן, אלא מגלה מנהיגות הקשורה לעמים היושבים בכנען, והם גם מרוממים ומנשאים אותו, כך שישנו דיבור פורה ביניהם:

ולזה אמר "נשיא אלהים אתה בתוכנו" וגו', היינו בהסכמתנו, וממילא אתה כאילו ממש בתוכנו, ולא שאין אנו חושבים אותך לנשיא עלינו וכאילו אתה מובדל ממנו, אלא ממש בתוכנו ולכן "במבחר קברינו קבור את מתיך".

הכבוד לו רוחשים בני חת, נובע מתוך זה שאברהם הוא "בתוכנו", הוא מקבל את הכבוד והמעמד בהסכמת כולנו. ממילא נח לנו להיענות לבקשותיו, ולתת לו את מבוקשיו.