אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

כבוד מלכות או כיבוד הורים?

בס"ד

כבוד מלכות או כיבוד הורים? / לפרשת ויגש / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב יורד למצרים למשמע הבשורה הטובה שיוסף בחיים והוא משנה למלך. יוסף מייעד למשפחתו – ואביו בתוכם – התיישבות דווקא בארץ גושן, שאינה קרובה לעיר מלכותו  (מה, י):

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

שואל על זה רבינו (אות ז):

מאד יפלא על זה כי מהראוי שיושיב אביו בארץ מצרים מקום משכן כבודו ולא להושיבו בארץ אחרת רחוק ממנו!

כיצד ייתכן שלא יושיב את אביו במקום יוקרתי ומכובד הקרוב לעיר המלוכה? במיוחד לאחר ניתוק קשה של עשרות שנים!

מיישב רבינו באופן הבא:

ויתכן שהוא על דרך שכתב הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, צרפת-ספרד, המאה ה-13) בסוף פרק קמא (=ראשון) דקידושין על מהר"ם מרוטנבורג (רבינו מאיר, אשכנז, המאה ה-13) רבו, כי מיום שעלה לגדולה לא הלך להקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אצלו.

רבינו מביא את דברי הרא"ש המעיד על רבו הענק, המהר"ם מרוטנבורג, שכאשר נתמנה לרבנותו, לא פגש את אביו כדי לא להכנס למתח ההלכתי של כבוד מי גדול, כבוד תורה או כיבוד הורים. נציין, שהרא"ש לא פסק כמו רבו, והורה שמקרה כזה, של בן שהוא תלמיד חכם גדול, שכל אחד חייב לקום לפני זולתו: האב לכבוד תורת בנו, והבן לכבוד אביו. מכל מקום – מציע רבינו – שזה היה השיקול של יוסף:

ולזה אמר כי בהיות "כי שמני אלהים לאדון" וגו', ועליתי לגדולה רמה כזאת, לזה יוכרח לשבת בארץ גושן לבל ימשך פגיעת כבוד לי ולך, כי אם תקום מפני לחלוק כבוד למלכות - תהיה פגיעה בכבודך כי אני מחוייב לקום מפניך כי אבי אתה, ואם אני אקום מפניך כדת - אז תהיה פגיעה בכבוד המלכות!

זה מתח נורא! אם יקום יוסף לכבוד אביו, ייפגע כבוד המלכות, ואם יעקב יקום לכבוד יוסף המשנה למלך, הרי שבזה ייפגע כבוד אביו. המסקנה:

על כן הטוב והישר הוא לשבת בארץ גושן, ועל כל פנים תהיה קרוב אלי.

יוסף ינסה לשמור על קשר הדוק גם מרחוק, למרות האילוץ לשבת במרחק.

בהלכה ישנם מצבים בהם כבוד האב מתקיים באופן שכלפי חוץ לא נראה ששומרים על כבודו  (בבלי קידושין לא, א):

תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים  ומביאו לחיי העולם הבא.

כלפי חוץ נראה הבן המעסיק את אביו בריחיים כפוגע בכבודו, שמעבידו בעבודה קשה אולם שם מדובר שאין ברירה אלא להתפרנס באופן הזה, אך הבן עושה זאת בחן וברחמים כדי לעודד את רוח אביו. היום היינו מביאים אולי דוגמא אחרת: אדם שלא מוותר לאביו המזדקן שיטפל בענייניו, כדי למנוע ממנו התנוונות. אופן קיום המצווה חייב להיות מותאם בצורה המיטבית למצבי החיים המשתנים. 

ענווה - לא בכל מחיר!

ענווה – לא בכל מחיר! / לפרשת דברים / מתורת אור החיים הקדוש

משה רבינו מתחיל לשאת את נאום הפרידה. נקיבת שמות המקומות בהם עברו עם ישראל, "במדבר, בערבה, מול סוף" וכו',  מעוררת תמיהה: מה נשתנו אלו מאחרים? וכבר אמר לנו רש"י שיש כאן רמזים למקומות בהם ארעו הדברים הקשים בהתנהגותם של ישראל. כלומר, יש כאן תוכחות, שאמנם בהמשך יהפכו להיות ברורות וחד משמעיות, אולם בתור פתיחה, הדברים נאמרים דרך רמז.

ואם כבר רמז, מלמדנו ר' אוה"ח הק', כי גם דרכי התוכחה ויסודות המידות הטובות עצמן נמצאים כאן, והן רמוזות בכל מילה משמות המקומות. נשים לב לשתים מהן, "במדבר" ו"בערבה":

(פסוק ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ... והוא מה שרמז באומרו במדבר:

במדבר רומז על מידת הענווה, דימוי המופיע כבר בחז"ל. המדבר כמייצג מקום שכולם עוברים בו, ואין בו מקום של גאות. אולם גם לאותה ענווה יש גבול: 

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, ...

דבר ראשון - אל תשפיל את עצמך, באופן שיזלזלו בך. כך הוא לומד מהרמב"ם. וממשיך:

עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה: 

כשיש מקום להלחם בעוול כלשהו - אין מקום לענווה. עליך להוכיח ולא להקטין את עצמך. במילה "בערבה" רמוזים שני עניינים בזה: האחד, לדעת להוכיח בדרך נעימה ועריבה, שהדברים יתקבלו על הלב.  השני -  התוכחה היא מדין ערבות, שכל ישראל קשורים זה בזה, וכשהאחד חוטא הוא פוגע ח"ו בכולם.

במסכת שבת (קיט ב) ישנה רשימה של בעיות מוסריות שבגינן נחרב בית המקדש. האחת מהן: 

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה 

הבריחה מסיטואציה מביכה בה האדם נאלץ לעמוד מול חבירו ולהסביר לו מה הבעיה שלו - מנעה מאנשים לדבר על תיקון, ומתוך כך גם נחסמה הדרך לתיקון.

אז ברור שתורת התוכחה היא דבר שיש ללומדו, אולם אין לנו פטור מעניין זה באיצטלת הענווה.

יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד השנה!

 

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך / לפרשת דברים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

משה רבינו מסכם ארבעים שנות מסע. דברים גדולים ארעו. תקלות גדולות גם כן. יש להוכיח את העם, כדי ליידע במיוחד את הדור הצעיר שנולד במדבר, מהן התקלות שארעו, וכמה כדאי להמנע מהן.

על עניין התוכחה מביא רבינו מדרש:

אלה הדברים וגו'. אמרו חז"ל במדרש (והובא להרב עוד יוסף חי) אלה הדברים כדבורים עוקצן מר ודבשן מתוק.

המדרש מחבר בין המילה "דברים", למילה "דבורים", בעלות הדבש והעוקץ.

ונראה לפרש דבאו ז"ל לרמוז לנו דברי שלמה המלך ע'ה שאמר במשלי "מות וחיים ביד לשון" שהלשון היא עושה בדברים הפכיים, מביאה האדם לידי מיתה וגם לידי חיים, שאם הוא נזהר בלשונו לדבר רק טוב ולעסוק בתורה ובתפילה בשירות ותשבחות להשי"ת, הרי מביאה אותו לידי חיים, ואם מדבר לשון הרע נבלות הפה שבועות שוא וכדומה הרי זה מביאו לידי מיתה בר מינן.

דיבור הוא כח אדיר. יש בכוחו להחיות ויש בכוחו גם להמית. דיבורים טובים, דיבורים של מצווה, מחיים את האדם, נפשו וסביבתו, ואילו דיבורים הפוכים מרבים צער, שנאה, קנאה ותחרות, ואחריתו עד מוות ח"ו. משה רבינו רומז לעם – עם פתיחת דבריו – על חשיבות ומשמעות כח הדיבור, וכמה עליהם להשמר:

וזה שאמר "אלה הדברים", כלומר הדיבור הזה הוא כדבורים שעוקצן מר ודבשן מתוק, כך הדיבור יש בו מר ויש בו מתוק, והכל לפי מה שהוא אדם שיודע שעת לחשות ועת לדבר וכאמור.

אדם נבון צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, ובזה ישתמש בכח העצום לתועלת ולברכה.

הסבר נוסף מביא רבינו, המתחבר יותר לדרך התוכחה:

א"נ יש לפרש "עוקצן מר" וגו' לרמוז שהדרך הטובה למוכיח כשמוכיח בדברים רכים וטובים, שדברי חכמים בנחת נשמעים, ואם יוכיח בדברים קשים לחרף ולגדף את החוטאים, אז בועטים בדבריו וכמו שכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", ופירשו שלא תאמר לו שהוא לץ ורשע וכדומה, שאז שונא אותך, אבל הוכח "לחכם", שתגיד לו שהוא חכם ובעל שכל ואין זה לפי ערכו לעשות דברים רעים וכיו'"ב.

יש תוכחה שהיא דרך מתיקות, ויש תתוכחה שהיא דרך עקיצה. אם התוכחה מתוך כבוד לאדם אותו מוכיחים, וממילא הדברים יבואו מתוך דיבור רך, הרי שיש סיכוי גדול יותר שהדיבור יפעל. אולם אם הדיבור יהיה קשה, עוקצני ומזלזל, הסיכוי שהדברים ייפעלו – יורד משמעותית.

וזה שאמר "אלה הדברים" שהם תוכחות מוסר, הרי הם כדבורים שעוקצן מר, שאם אדם מדבר בעקיצות שפתים נגד החוטאים, הרי זה מר שאין דבריו עושים פירות, ולהפך! אפשר שגורמים לחטוא עוד! וגם שעכשיו משוגגין נעשו למזידין. אבל דבשן - אם אדם מדבר דברים טובים ומתוקים כדבש, הרי זה מתוק, שדבריו נשמעים.

תוכחה שבאה דרך עקיצה, לא רק שאינה פועלת, אלא היא גם מזיקה: היא גם גורמת ל"אנטי", לחטוא בפשיעה ובמרד, וגם לכך שהחוטא נעשה כעת מזיד, גם אם קודם לכן היה שוגג. הרי בכך לא פעלנו שום תועלת! לכן חובה על המוכיח לדבר דברים נעימים, נכוחים ומתוקים, בכדי לפעול לטובה ולברכה בקרב מאזיניו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי

שכינה וכבוד

שכינה וכבוד / לפרשת במדבר / משך חכמה

במסגרת סדרי המסע במדבר ישנן הוראות לאירגון גם תוך כדי תנועה, ולא רק אירגון סדרי חניה.

למה זה חשוב? מה זה מלמד?

אומר רבינו המש"ח (במדבר פרק ב):

)יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר.

כאשר ישנו מעמד רשמי, הכבוד מחייב סדרים. גם במדינת ישראל, אגב, ישנם חוקי טקס היכן יושב כל אחד מהנכבדים באירועים ממלכתיים: נשיא, רה"מ, יו"ר הכנסת, נשיא ביהמ"ש העליון, הרבנים הראשיים, וכן הלאה. האירגון של הישיבה סביב המשכן הוא נגזרת של הכבוד האלוקי השוכן עם עם ישראל. במעמד של כבוד יש לתת כבוד זה לזה.

ראיות מחז"ל?

ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק (=אלא) במקום מכובד.

גם בקריאה בתורה ישנם סדרי עליות, כגון כהן, לוי ישראל, ואם יש ת"ח ישראל, הוא קודם לכהן (הידעתם שהרב עובדיה זצ"ל היה קבוע עולה ראשון, גם כשהיה כהן?). הסיבה היא כבוד התורה. בזימון – מכבדים את הגדול, וגם זה רק במקום אכילה מכובד. ולא למשל אם אוכלים בדרכים.

חוץ מהמסע במדבר...

ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו.

כאן ישנו יוצא דופן: ה' נוסע איתם לכל מקום, והסדר נתבע מתוך היותם במעמד מתמיד של לפני ה'.

מאז נכנסו ישראל לארץ, הארון והמשכן חנו בכמה תחנות, עד שנתקבעו בהר המוריה. אולם מכאן בכל זאת נותר לנו להבין את הכבוד הנתבע במקומות בהם כבוד ה' שורה, ובמיוחד בתי כנסיות ובתי מדרשות.

מצוות תוכחה בגישה נכונה

מצוות תוכחה בגישה נכונה / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מצוות התוכחה באה להגן על הסולידריות הרוחנית של העם, שילך בדרכה של תורה. רבינו מוצא רמזים בפסוקים, לאופן ולגישה למצווה זו. 

דבר ראשון, בחן עצמך (מנחת כהן, יט,יז):

הוכח תוכיח את עמיתך. בתחילה הוכח את עצמך ואח"כ תוכיח את עמיתך כמ"ש התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים שלא יאמרו לו טול קורה וכו'.

האם אתה ראוי להוכיח על עבירה זו? או שמא אתה גם חלילה נגוע באותו עניין? היעילות של ביקורת הבאה מאדם הנקי מאותו עניין, גבוהה יותר, ומתיישבת יותר על הלב.

גם אופן אמירת הדברים רמוז  כאן:

(יט, יז) ל'א תשנ'א א'ת אחי'ך בלבב'ך הוכ'ח תוכי'ח. סופי תיבות, גימטריה נח'ת. שיוכיח את חבירו בנחת ובכבוד כדי שיהיו דבריו מתקבלים.

אם ניקח את האותיות האחרונות במילים הנ"ל, נראה כי הגימטריה שלהן 458, כמו "נחת", ובזה רומזת התורה כי את דברי התוכחה יש לומר ברוגע וביישוב הדעת, וגם זה מועיל לקבלת הדברים.

מה נעשה אם האדם אינו בקרבתנו כדי להוכיחו? כיצד עלי לגשת לאירוע בו חטא יהודי אחר?

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. דאם הוא לפניך "תוכיחנו", ואם אינו לפניך "לא תשא עליו חטא", שלא תדון את חבירך עד שתגיע למקומו אלא הוי דן אותו לכף זכות.

להשאר במחשבות שליליות על יהודי אחר – זה לא טוב. אם אתה יכול להוכיחו שכן הוא בקרבתך, ודרך זה לברר אם היתה טעות מצידו או מצידך (עיין רמב"ן), עשה זאת. אולם אם הוא אינו כאן – אל תשאר עליו עם רושם שלילי, אלא תדון אותו לכף זכות. אם לא ניתן (מסיבות שונות, שאין המקום להאריך בהן), אל תדון אותו, שכן אינך יודע כיצד היית נוהג במקומו.

לצד התוכחה, יש גם דגשים על יחסי הקרבה שבעם ישראל: הרב עומד על כך שישנם שני ציוויים בפסוק: מצוה להוכיח, והאיסור לשנוא. מדוע איסור השנאה מופנה ל"אח", וציווי התוכחה לחבר, ל"עמית"?

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך. בתחילה כתיב אחיך ולבסוף כתיב עמיתך, משום דאחיך, רצונו לומר קרובך,...וידוע מה שאמרו ז''ל דהקרובים מתוך שאהבתם מרובה שנאתם מרובה,

להיות קרובים ובאהבה - הוא אתגר לא פשוט, כידוע. לעיתים אנו פוגעים בצורה הקשה ביותר, דווקא באלה הקרובים אלינו ביותר. מתוך קרבתנו, לבנו גס בהם, ואיננו שמים לב לכל מילה היוצאת מפינו. מצבים אלה דורשים אזהרה מיוחדת:

ולכך אשמעינן קרא (=ולכן השמיענו הפסוק), דגם "אחיך" שהוא "קרובך", דעל פי הטבע תהיה שנאתם מרובה, אפילו הכי (=אפילו כך) לא תשנא,

דבר נוסף: כאשר הקרוב אלי מתנהג בצורה לא ראויה, אני גם מתבייש ומתפדח. טבעי הדבר שאוכיח אותו. אולם, מה לגבי יהודי אחר, שלכאורה איני קשור למעשיו המביכים? מחדשת התורה:

ולבסוף אמר "עמיתך" ולא "אחיך", דאם כן, הייתי אומר דוקא קרובו הוא דמחוייב להוכיחו, משום דהבזיון מגיע לו לעצמו ממה שעושה קרובו, ולכך אשמעינן קרא (=לימדנו הפסוק), דאפילו "עמיתך" שאינו "קרובך", חייב להוכיחו.

הדאגה והאכפתיות מקיפה את כל עם ישראל, ולכן יש להוכיח באופן הנכון גם יהודי שאינו קרובי.

שילוב ההנחיות וההדרכות הללו, עם הדאגה למצבו הרוחני של הכלל, יביאו לתוצאות מיטביות של חברה העובדת את ה' יחד, באהבה.

שבת שלום,

רועי

 

על צרעת ותיקון המידות

על צרעת ותיקון המידות / לפרשות תזריע-מצורע / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נהגו ישראל לקרוא את פרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות. יש שנהגו זאת אפילו עד ראש השנה! המטרה היא לרענן את המודעות למידותינו, לבחון אותן, ולתקן את הזקוק לתיקון. במהלך ימים אלה אנו קוראים את הפרשות העוסקות בנגע הצרעת, ורבינו מחבר בין הדברים (בספרו מנחת כהן):

(יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'.

בפשט הפסוקים, נראה כי ישנן 3 סוגי צרעות. אמנם להלכה ישנן יותר, אך הפשט – כך רומז רבינו – התורה מכוונת לדברים נוספים:

אפשר לפרש במה שכתוב במס' אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", כי אלו המדות, הן יסוד ושורש לכל המדות הנשחתות. ואם נשתרשו בו מדות אלו, ישתדל לראות איך לגרש אותן מלבו.

המשנה באבות ד,כא, מדברת על שלושת המידות – קנאה תאווה וכבוד, כגורמות לאדם לאבד את עולמו, גם עולם הזה. מדוע דווקא אלה? כי הן שורש כל המידות הרעות. שנאה, קמצנות, עצלות ועוד, הינן מידות הנגרמות במישרין או בעקיפין משלושת שרשי המידות הנ"ל.

כיצד הדבר רמוז?

ולזה אמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שא'ת" - רמז להתנשאות שהוא הכבוד, "ספח'ת" - רמז לתאוה שהוא מספח ומפנק עצמו במותרות כמו "ספיח קצירך", שרצה לומר, מותר מה שנשאר משנה שעברה. "בהר'ת" - אותיות בער'ת (בחילוף ה' בע' באחה"ע) רמז לקנאה, שהיא כאש בוער'ת בעצמותיו.

אם כן: שאת – גאווה, שאדם מתנשא על אחרים. ספחת – אלו דברים שמתלווים-ניספחים לעיקר החיים. המותרות. בהרת/בערת, רומז לבערת אש הקנאה, המרקיבה את עצמותיו של האדם.

ההשלכה של שליטת מידות רעות אלה:

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" - שאלו המדות נשתרשו בו, וגרמו לו שהוא מנוגע בשאר מדות רעות,

ומהו הפתרון? מהי ההדרכה?

"והובא אל אהרן הכהן", הוא התלמיד חכם להורות לו דרך התשובה איך לעקור ולשרש מלבו את המדות הנשחתות האלה [שיירי מנחה].

הרמב"ם בפרק הראשון משמונה פרקים, מסביר כי רפואת הנפש היא בתיקון המידות. חז"ל וחכמי התורה מדריכים כיצד עלינו לבנות את המידות. אהרון הכהן הוא הרומז לדמות החכם בישראל, המנחה ומלמד את עדתו, דרך לעלייה, לשליטה עצמית ולתיקון, עד הרפואה המלאה, "וטהר".

כבדהו....ובקרהו!!

כבדהו ובקרהו! / לפרשת בא / אור החיים הקדוש

כיצד יש להתייחס למלך רשע? במלכי ישראל מצאנו שישנו יחס אמביוולנטי. מצד אחד אליהו הנביא רץ לפני מרכבת אחאב, ומצד שני הוא מרשה לעצמו לקטול אותו , לא פחות מאשר במילים "עוכר ישראל"!

נביא, כידוע, משתחווה לפני המלך, ואם לא השתחווה חייב מיתה כדברי הרמב"ם מלכים ב ה:

 ועומדים לפניו ומשתחוים ארצה. אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה. שנאמר {הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך}.

אולם יש לברר מהו היחס למלך גוי הפועל נגד רצון ה'. דבר זה נלמד ממשה ופרעה. פרעה מקשה את ליבו, ברצון או שלא, נגד רצון ה'. היינו מצפים שמשה רבינו מתישהו יכעס על פרעה , ואולי כך ניתן להבין מיציאתו בחורי אף (יא ח). אולם לא כך מסביר אור החיים הקדוש:

{ח} וירדו כל עבדיך וגו'. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות...הגם שהיו ביניהם בכורות אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל אל תוסף ראות וגו' כי ביום וגו' לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חבירו בפני רבים שצריך לפייסו בפניהם, ותמצא שהקפיד משה על הדבר דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף. והנה הגם שלא אמר משה אלא וירדו כל עבדיך נתכוון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה אלא שדבר דרך כבוד:

מעניין: מצד אחד המטרה היא לבזות את פרעה שמחציף פניו נגד רצון ה', ומצד שני הביזיון רמוז ולא נאמר במפורש.

יש כאן מורכבות שיש ללומדה: בדורנו יש כאלה הנפגעים מהרצון לבקרם. וכי מושלמים הם? אין לחשוש מביקורת. יחד עם זאת יש לדעת לעשות זאת מתוך כבוד , ומתוך רצון אמיתי לקדם ולסייע את הזולת והחברה.