מי מעייף את ה'?....

 בס"ד

מי מעייף את ה'?... / להפטרת פרשת לך לך / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשתנו מלאה בדברי עידוד וחיזוק לעם ישראל החוששים שמא חלילה ה' יתברך התעייף מלהגן ולשמור עליהם. בפסוקים מרוממי נפש מתאר הקב"ה אירועים בהם בא לידי ביטוי כוחו האינסופי יתברך.

רבינו עומד על התיאור של הקב"ה שאינו עייף לעולם (ישעיהו מ, כח ):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:

הפסוק מציג תכונה זו באופן נחרץ, כפי שהיינו מצפים. רבינו מביא מדרש מפתיע של חכמינו (נפש חיה אות כ):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל במדרש (שמות רבה יג, א) "אמר הקדוש ברוך הוא בראתי הרים בראתי גבעות ואין אני יגע. במי אני יגע? במי שמדבר לפני דברים בטלים", ובעלי המוסר פירשו על ענין שמירת השבת, דמלבד שאסור לעבוד בה פעולה מעשית אלא גם בדברים של חול בשבת אסור, כי שמירת השבת היא משום כי השם יתברך ברא עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, והבריאה היתה רק בדיבור שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), לכך גם ישראל אסור להם לדבר דברי חול בשבת שהם כמו מעשה מלאכה.

המדרש אומר שמה שמעייף את ה' כביכול הוא דיבורים בטלים. ישנם כמה וכמה סוגים של דיבורים בטלים. רבינו מתמקד בפרשנות של בעלי המוסר הממקדים את הבעיה בדיבורי חול בשבת. ומה היגיעה?

ה' ברא את העולם בדיבור, "הוא אמר ויהי" (תהלים לג, ט). כך עשה בששת ימי המעשה. אם כן ממה נח בשבת? מדיבור של בריאה. מכיון ששבת מזכירה לנו את בריאת העולם, ומנוחת השבת מזכירה לנו את מנוחתו כביכול של ה' יתברך, הרי שדיבור חול נאסר ממש כמו מלאכה. בדיבורים בטלים – דיבורי חול בשבת – האדם כביכול ממשיך "להעסיק" את הקב"ה בענייני בניית העולם ותיקונו.

וזהו רמז הפסוק "הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע" והכל היה רק בדיבור, ובהיפך "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" וגו' לכן "החרישו אלי איים" אתם תחרישון שלא לדבר דברים בטלים בחול ולא דברי חול בשבת, רק כאשר יגשו לביכ"נ ולבית מדרש אז ידברו דברי תורה קריאה ותפלה ולא דברים בטלים.

ה' הוא מקור הכח והעוצמה. לא רק שאינו מתעייף אלא גם זה שמעניק כוחות לעייפים. אבל צריך תנאי לזה: החרישו! תהיו בשקט מהדיבור השלילי! ומה במקום זה? ממשיך הנביא:

יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ!

בואו אליי! לבתי הכנסת ולבתי המדרש! דברו בהם דברי תורה ותפילה! זהו שעשועו ושמחתו של הקב"ה ובמיוחד ביום השבת.

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך / לפרשת דברים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

משה רבינו מסכם ארבעים שנות מסע. דברים גדולים ארעו. תקלות גדולות גם כן. יש להוכיח את העם, כדי ליידע במיוחד את הדור הצעיר שנולד במדבר, מהן התקלות שארעו, וכמה כדאי להמנע מהן.

על עניין התוכחה מביא רבינו מדרש:

אלה הדברים וגו'. אמרו חז"ל במדרש (והובא להרב עוד יוסף חי) אלה הדברים כדבורים עוקצן מר ודבשן מתוק.

המדרש מחבר בין המילה "דברים", למילה "דבורים", בעלות הדבש והעוקץ.

ונראה לפרש דבאו ז"ל לרמוז לנו דברי שלמה המלך ע'ה שאמר במשלי "מות וחיים ביד לשון" שהלשון היא עושה בדברים הפכיים, מביאה האדם לידי מיתה וגם לידי חיים, שאם הוא נזהר בלשונו לדבר רק טוב ולעסוק בתורה ובתפילה בשירות ותשבחות להשי"ת, הרי מביאה אותו לידי חיים, ואם מדבר לשון הרע נבלות הפה שבועות שוא וכדומה הרי זה מביאו לידי מיתה בר מינן.

דיבור הוא כח אדיר. יש בכוחו להחיות ויש בכוחו גם להמית. דיבורים טובים, דיבורים של מצווה, מחיים את האדם, נפשו וסביבתו, ואילו דיבורים הפוכים מרבים צער, שנאה, קנאה ותחרות, ואחריתו עד מוות ח"ו. משה רבינו רומז לעם – עם פתיחת דבריו – על חשיבות ומשמעות כח הדיבור, וכמה עליהם להשמר:

וזה שאמר "אלה הדברים", כלומר הדיבור הזה הוא כדבורים שעוקצן מר ודבשן מתוק, כך הדיבור יש בו מר ויש בו מתוק, והכל לפי מה שהוא אדם שיודע שעת לחשות ועת לדבר וכאמור.

אדם נבון צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, ובזה ישתמש בכח העצום לתועלת ולברכה.

הסבר נוסף מביא רבינו, המתחבר יותר לדרך התוכחה:

א"נ יש לפרש "עוקצן מר" וגו' לרמוז שהדרך הטובה למוכיח כשמוכיח בדברים רכים וטובים, שדברי חכמים בנחת נשמעים, ואם יוכיח בדברים קשים לחרף ולגדף את החוטאים, אז בועטים בדבריו וכמו שכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", ופירשו שלא תאמר לו שהוא לץ ורשע וכדומה, שאז שונא אותך, אבל הוכח "לחכם", שתגיד לו שהוא חכם ובעל שכל ואין זה לפי ערכו לעשות דברים רעים וכיו'"ב.

יש תוכחה שהיא דרך מתיקות, ויש תתוכחה שהיא דרך עקיצה. אם התוכחה מתוך כבוד לאדם אותו מוכיחים, וממילא הדברים יבואו מתוך דיבור רך, הרי שיש סיכוי גדול יותר שהדיבור יפעל. אולם אם הדיבור יהיה קשה, עוקצני ומזלזל, הסיכוי שהדברים ייפעלו – יורד משמעותית.

וזה שאמר "אלה הדברים" שהם תוכחות מוסר, הרי הם כדבורים שעוקצן מר, שאם אדם מדבר בעקיצות שפתים נגד החוטאים, הרי זה מר שאין דבריו עושים פירות, ולהפך! אפשר שגורמים לחטוא עוד! וגם שעכשיו משוגגין נעשו למזידין. אבל דבשן - אם אדם מדבר דברים טובים ומתוקים כדבש, הרי זה מתוק, שדבריו נשמעים.

תוכחה שבאה דרך עקיצה, לא רק שאינה פועלת, אלא היא גם מזיקה: היא גם גורמת ל"אנטי", לחטוא בפשיעה ובמרד, וגם לכך שהחוטא נעשה כעת מזיד, גם אם קודם לכן היה שוגג. הרי בכך לא פעלנו שום תועלת! לכן חובה על המוכיח לדבר דברים נעימים, נכוחים ומתוקים, בכדי לפעול לטובה ולברכה בקרב מאזיניו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי