רפואת הצרעת: ענוה

 בס"ד

רפואת הצרעת: ענווה / לפרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין אפשרות של יציאה מהצרעת ללא מפגש עם כהן. זוהי הלכה יסודית גם לגבי טומאת הצרעת וגם לגבי טהרתה (ויקרא יד, ב):

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן

רבינו כ'דיר עומד על נקודה מעניינת: מדוע הוא צריך להיות "מובא" אל הכהן? מדוע שלא ילך לבד?

עונה רבינו:

"והובא אל הכהן" (יד, ב). וכן לעיל (יג, ב) בפרשת תזריע כתיב, "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". נראה שבא לרמוז כיוון שעוון לשון הרע בא על ידי הגאוה כמו שנאמר (תהלים י"ב ה') "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הלכך דין הוא "והובא" על ידי אחרים "אל הכהן" כדי להתבייש ולהכנע.

עוון לשון הרע הוא אחד הגורמים המרכזיים לעונש הצרעת.

מדוע אדם מתיר לעצמו לדבר לשון הרע? דוד המלך אומר בתהילים שהסיבה היא גאוה, "נגביר שפתינו..מי אדון לנו??", הגברת הדיבור לבלי חוק מעיד שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו מורם מכולם. ניתן להסביר זאת שבכך הוא מתעלם מקיומו של הקב"ה המשגיח על מעשיו ואף על מוצא פיו, או בכך שהמדבר מרגיש שהוא נטול חסרונות, ורק האחר זקוק לתיקון.

עונש הצרעת הוא מידה כנגד מידה: אתה התגאת, כעת תובל כאחרון הפחותים לבחינת מעמדך.

סיפור תנ"כי המשקף זאת:

וכעניין נעמן שבא לאלישע בסוסיו ורכבו בגאוה כדי לרפאת אותו מצרעתו, אבל אלישע דחה אותו בשתי ידים שלא יצא לקבל פניו רק שלח לו לטבול, ובזה היה נבזה בעיניו והצרעת פרחה.

בהפטרת פרשת תזריע מסופר: נעמן שר צבא ארם היה מצורע, ובעצת שפחתו הלך לבקש רפואה מהנביא אלישע ע"ה. רבינו מציב נקודת מבט מעניינת לסיפור: הבעיה של נעמן היתה גאוה! זה מה שגרם לצרעת. הוא מגיע לנביא כאילו הוא מגיע לעיר לאחר כיבוש הירואי, עם רכבו ופרשיו. הנביא יודע שעם הגאווה הזו הוא לא יתרפא לעולם, לכן הוא מתייחס אליו בחוסר כבוד: הוא לא יוצא לקבל את פניו כראוי וכמקובל, אלא שולח לו שליח עם ציווי רפואי מוזר: לך טבול בירדן. ציווי זה נשמע לנעמן הגאוותן כהזוי ובלתי מועיל. רק לאחר שדחקו בו, הוא טובל ונרפא. מה שריפא את נעמן הוא הקטנת גאוותו!

לכן מדגישה התורה: אין די שילך המצורע בעצמו לבדו אל הכהן, בסתר ובהחבא, אלא עליו ללכת מושפל, מורכן ראש, מלווה בידי אנשים המכירים את מצבו, ומתוך כך יישבר ליבו ותוכנע גאוותו.

מפתיע רבינו: המילים עצמן רומזות יסוד זה!

ויש לרמוז בתיבות "והובא אל הכהן", גימטריא קל"א (131) כחשבון ענו'ה לרמוז להאמור.

מדהים! שלושת המילים הללו, המחייבות הובלה של המצורע אל הכהן על ידי אחרים – יוצאות בדיוק גימטריא של המילה ענוה! זו המטרה וזו התכלית: השפל עצמך, ותתרפא מן המחלה האיומה.

הכל תלוי בך, חבר!

 בס"ד

הכל תלוי בך, חבר / לפרשת מצורע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בפרשתנו מספרת התורה על דרך התיקון של הצרעת. כמו שבתהליך יצירת הטומאה היה מעורב הכהן, כמו כן גם בתהליך התיקון.

אולם האופן שבו הדברים כתובים מעלה שאלה אצל רבינו (אות א):

א, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע [יד, ג]. הנה תיבת מן הצרוע הוא שפת יתר.

ברור הדבר שהצרעת היתה אצל המצורע, ומה טעם כפל הלשון?

ויתכן במה שנודע שהצרעת בא על חטא לשון הרע וראיה ממרים, וכן דרשו ע"פ "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע.  הנה כי כן כאשר ישים הצרוע אל לבו לשמור פתחי פיו לבל ישוב עוד לכסלה (=לטיפשותו) ושב ורפא לו.

כפי שכבר למדנו בדברי הרב בדרשתו על פרשת תזריע, יסודו של נגע הצרעת אינו בעניין חיצוני, אלא בפגם עמוק פנימי שיש לרפא אותו בתהליך פנימי. הרפואה בא תבוא אם האדם ישים על ליבו שלא להכשל שוב.

וזה אומרו "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת" וזה מסיבת "[מן] הצרוע" עצמו, ששם אל לבו לתקן עותתו ומידו היתה זאת לו כי נרפא הנגע.

כמו שהעונש נבע מתוך מצבו הרוחני השפל של המדבר לשון הרע ורכילות, וכן של המוציא שם רע, כך גם מייחסת התורה את ההצלחה של "הטיפול" לאדם ששינה את הרגליו והחל לבלום את פיו.

השהיה מחוץ למחנה, חוויית הבדידות, היא זו שגורמת לאדם להבין את כל תוצאות הפירוד שגרם בדיבוריו הרעים, ומתוך כך החוטא עובר תהליך פנימי, שבא לידי ביטוי בשוב בשרו לתיקונו.

צרעת הבית מלמדת על הקשר לארץ ישראל

צרעת הבית מלמדת על הקשר לארץ / פרשת טהרה (מצורע) / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

הצרעת יכולה היתה לפגוע חלילה בגופו של האדם, בבגדיו או בביתו. חז"ל מדברים על הדירוג של הצרעת (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד):

ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הן באים בביתו חזר בו טעון חליצה וא"ל =ואם לאו= טעון נתיצה הרי הן באים על בגדיו חזר בו טעון כביסה וא"ל טעון שריפה הרי הם באים על גופו חזר בו יטהר וא"ל בדד ישב.

כלומר, מן הקל אל הכבד: בית – בגד – אדם, חלילה.

בעניין צרעת הבית ש להתבונן בלשון הפסוק, כפי ששואל רבינו (חלק ג, אות ב)

יש לדקדק אחר שאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", למה כפל שנית לומר "בבית ארץ אחוזתכם" לשון יתר, דדי לומר בקצרה "בביתכם".

הביטוי "אחוזה" ביחס לארץ חוזר פעמיים, ולכאורה הדבר מיותר: הפעם הראשונה מלמדת שצרעת הבית נוהגת רק בארץ, אולם מה מלמדת הפעם השניה?

ונראה שבא לרמוז מה שכתב מורנו הרב רבי יעקב מדובנא ז"ל בקול בוכים בפסוק (איכה ה, א) "זכור ה' מה היה לנו", שענין נגע צרעת בבתי ארץ ישראל מורה שאין ארץ ישראל אלא לישראל וקשורה בהם ממש בדביקות בנפש, ומרגשת בבריאותם ובחולאיהם, וכדביקות הקליפה בפרי שהולכת וגדלה עם הפרי וגם כן נחלשת עם הפרי בחולשתו. וכעובר במעי אמו שמרגיש האחד במקרה חברו, ככה ארץ ישראל מרגשת בקדושתן של ישראל, מוסיפים לה קדושה בקדושתן, וכן להפך תשפל בשפלותן חלילה. ולכן נצמחים הנגעים בבתי ארץ ישראל, אשר לא קרה כזה מעולם בשאר ארצות של חוץ לארץ, ואין זאת כי אם מצד החיבור שהיה לארצנו עמנו כאילו היא עצם מעצמנו, וכמעט שנחלית נפשנו ונכתמה בחלאת עוונה, תכף נראה הנגע בקירות בתינו אשר בארצנו, כאילו הרגישה הארץ את חוליינו ומכאובי נפשנו ונחלית גם היא עמנו. עיין שם באורך.

ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא ע"ה, בפירושו על איכה מגדיר את הקשר ביננו לבין ארץ ישראל: קליפת הפרי הגדלה ומרגישה את מצב הפרי, וכעובר במעי אימו שהרגשותיהם משפיעות זה על זו ולהיפך. הצרעת בבתים, היא סימן לחולשה הקיימת בארץ, בעקבות החולשה הרוחנית של העם, ובעיקר בשל בעליו של אותו בית. אין דבר כזה בשום מקום בעולם! כל נחלה אחרת היא דוממת וחסרת הרגשה וחיות, ואין לה שום זיקה לעם היושב עליה. ארץ ישראל, ארץ החיים, מקרינה ומוקרנת מבניה, עם ישראל.

מסביר הרב שהרמז לכך נמצא בפרשתנו:

וזהו שאמר הכתוב "בבית ארץ אחוזתכם", כי יען שהיא אחוזה וקשורה ודבקה בכם ממש. וכל זה הוא בשורה טובה לנו ממעלת ארצנו המיוחדת רק לנו ולא לזולתנו, ויש בה מקומות הנצרכות לתיקון נפשנו ושלמותנו כמו הר הבית וכל אשר בו, ומוכשרת לנבואה וחכמה ורוח טהרה וקדושה הנאותים רק לישראל ולא לזולתם.

"אחוזה" אינה במשמעות של "נחלה", אלא במשמעות של "תפיסה ואחיזה". ארץ ישראל ואנחנו תפוסים זה בזה. לדבר משמעויות רבות, כגון: היכולת להתעלות ולהיתקן רק בה, והאפשרויות הרוחניות שיכולות להופיע רק כאן, כגון הנבואה ועוד.

יוצא אם כן, שדווקא מתוך המפגש עם מצב של גנאי – צרעת הבית – אנו לומדים מתוך החושך, את אורה הגדול של ארץ ישראל, שאנו והיא אחדות אחת ממש.

יהי רצון שנזכה לשכון כבוד בארצנו בקרוב אמן כן יהי רצון!

אמן ואמן.

אתה באמת רוצה להתקרב אל ה'?

אתה באמת רוצה להתקרב לה'?... / לפרשת מצורע / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מחלת הצרעת הובנה על ידי חכמינו ע"ה, כמעין התרעה או אינדיקציה חיצונית, לבעיות רוחניות פנימיות. לשון הרע, הוצאת שם רע, גאווה, קמצנות ועוד.

ומה לגבי צרעת הבית?

בעל הבית החשוד בנגעים, מגיע לכהן, ואומר (ויקרא טו  לה):

וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. 

המסורה, מציינת מקום נוסף בו מופיע צמד המילים "נראה לי", בירמיהו לא, ב:

מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.

מה המשמעות של צמד זה?  מסביר רבינו:

...יש לפרש, דהנה יש אדם שמתקרב אל ה' באמת, ורוצה להתרחק ולשמור את עצמו מכל נדנוד עבירה, ויש אדם שאינו מתקרב באמת בכל לבו ובכל נפשו.

פעמים רבות אנשים רוצים להתקרב אל ה' יתברך, אולם ישנם הבדלים ברמת הקרבה. איפה מתגלה ההבדל?

וההבדל הוא, שמי שבאמת הוא ירא את ה' על ידי זה הוא מרגיש בחסרונות אפילו בדברים הקלים והדקים, מאחר שהוא באמת רוצה לשמור עצמו מכל חטא, אך מי שאינו ירא את ה' באמת, אז הוא יהיה קרוב אצל עצמו, וכמה וכמה חטאים אומר בינו לבין עצמו, שאין בזה שום חטא, ועל כל פשעים תכסה אהבה, אהבת עצמו ותאוות לבו.

מי שמחפש קרבת ה' באמת, לא מוותר לעצמו. הוא יהיה ער לדברים קלים ועדינים, העלולים חלילה לפגום באיכות הקרבה. לעומת זאת, אם אדם מחפש יותר "להרגיש קרוב", הוא ירשה לעצמו לעגל פינות, ולתת לעצמו הסברים לחולשותיו.

המבחן אם כן, הוא בין אמת לשקר.

וידוע שאותיות אמת הם רחוקים: הא' בתחילת האותיות, והמ' באמצע, והת' בסוף. לא כן אותיות שקר, שהם סמוכות, ופירשו בזה הפסוק "מרחוק - ה' נראה לי", כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" אומר הקב"ה. ולכן ע"י "מרחוק" שהוא אמת שאותיותיה רחוקות, אז "ה' נראה לי" במחיצתי.

המילה "מרחוק" רומזת למידת האמת. התוצאה: מפגש עם הקב"ה. אין הקב"ה – שמידתו אמת – סובל את השקרנים. כעת יובן החיבור:

ואם כן, מעתה זהו רמז המסורה: כשמרחוק ה' נראה לי, כלומר באמת אני רוצה להיות אל ה', ולקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", אז על ידי זה "כנגע נראה לי בבית", כבר אני מרגיש במשהו, אפילו חטא קל, ורואה "כנגע", אפילו שאינו נגע ממש בבית, בגופי שנמשל לבית. או בבית כלומר במשפחה שלי. ודוק.

אדם המחפש אמת, אינו מתפשר. הוא יבדוק את עצמו ואת נגיעותיו. אפילו "כנגע", בעיה קלה בעצמו, או בביתו ומשפחתו, לא תתן לו מנוח, עד שימצא דרך לרומם ולקדש את עצמו ומשפחתו. אם אדם דורש ה' בכל ליבו, שם לב לטעון תיקון, יזכה למפגש עם הקב"ה, "ה' יראה לי".

שנזכה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ז"ל

 

שבת שלום

רועי

כבוד למכובד וביזיון למבוזה

כבוד למכובד וביזיון למבזה / לפרשת מצורע / משך חכמה

בעולם חסר מקדש, פרטי הקרבנות נראים עמומים, ומשמעותם לא ברורה. במיוחד לא ברור מדוע קרבן זה נלקח דווקא מבעל חיים זה, ומדוע פעולה כזו לא נעשית בהקשר של קרבן אחר. 

אמנם חכמי ישראל האירו את עינינו, וגילו לנו את סודם ועניינם של כמה פרטים. אחד מהם קשור להבדלים בין דרכי הטהרה של הטומאות השונות. זב הוא מי שיוצאת מגופו הפרשה מסויימת המטמאת אותו, במשך זמן ארוך. לגבי טהרתו אומרת התורה (ויקרא פרק טו, יד):

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א׀ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: 

קרבן טהרתו אם כן הוא 2 תורים או בני יונה.

מצורע - לעומתו - מביא תמהיל אחר של בע"ח להקרבה לטהרתו (ויקרא פרק יד, י):

 וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: 

3 בהמות ,הדורש כהנים רבים המתעסקים. מה טעם ההבדל? מסביר רבינו המשך חכמה:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים וכו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם. לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות, וליכא פרסום. אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (לעיל יג, מה) "וטמא טמא יקרא", לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה בריבוי כהנים מתעסקים בזה. 

בתור וגוזל רק כהן אחד מתעסק. דאגה התורה לכבודם של הטמאים הללו, שלא יתפרסם שהיו טמאים. אולם המצורע - הלא דבר טומאתו היה נודע ומפורסם: הוא היה הולך ומכריז שהוא טמא. מה עוד שהיה יושב מחוץ לעיר, וכל הנכנס והיוצא היה פוגש בו. אם כן - אדרבה יש לפרסם טהרתו לאחר מכן. 

אולם נשאל: מה התועלת בפרסום טומאתו? אם נאמר שהסיבה היא, כדי שיתרחקו ממנו - לא מצאנו טעם זה בשאר טמאים! אלא הטעם הוא אחר, כפי שממשיך המש"ח: 

וכיוצא בזה אמרו בסוף יומא (פו, ב) דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעויין שם, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום:

המתבייש בחטאו - מוחלים לו. הבושה - יש בה ייסורי נפש הממרקים את האדם. אדם זה, שעסק בביוש אחרים, טוב לו במיוחד שיתבייש כדי לכפר על עוונו. הוא לא חס על כבוד הבריות, ואין לחוס עליו, אולם אין זו נקמה. עונשי התורה - כפרה יש בהם. מתוך הביזיון אותו חווה המצורע בטומאתו, ודאי התבייש וחזר בתשובה, וממילא טקס טהרתו הופך להיות חגיגה של חזרה לדרך של נקיות וטהרה.

 

על צרעת ותיקון המידות

על צרעת ותיקון המידות / לפרשות תזריע-מצורע / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נהגו ישראל לקרוא את פרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות. יש שנהגו זאת אפילו עד ראש השנה! המטרה היא לרענן את המודעות למידותינו, לבחון אותן, ולתקן את הזקוק לתיקון. במהלך ימים אלה אנו קוראים את הפרשות העוסקות בנגע הצרעת, ורבינו מחבר בין הדברים (בספרו מנחת כהן):

(יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'.

בפשט הפסוקים, נראה כי ישנן 3 סוגי צרעות. אמנם להלכה ישנן יותר, אך הפשט – כך רומז רבינו – התורה מכוונת לדברים נוספים:

אפשר לפרש במה שכתוב במס' אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", כי אלו המדות, הן יסוד ושורש לכל המדות הנשחתות. ואם נשתרשו בו מדות אלו, ישתדל לראות איך לגרש אותן מלבו.

המשנה באבות ד,כא, מדברת על שלושת המידות – קנאה תאווה וכבוד, כגורמות לאדם לאבד את עולמו, גם עולם הזה. מדוע דווקא אלה? כי הן שורש כל המידות הרעות. שנאה, קמצנות, עצלות ועוד, הינן מידות הנגרמות במישרין או בעקיפין משלושת שרשי המידות הנ"ל.

כיצד הדבר רמוז?

ולזה אמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שא'ת" - רמז להתנשאות שהוא הכבוד, "ספח'ת" - רמז לתאוה שהוא מספח ומפנק עצמו במותרות כמו "ספיח קצירך", שרצה לומר, מותר מה שנשאר משנה שעברה. "בהר'ת" - אותיות בער'ת (בחילוף ה' בע' באחה"ע) רמז לקנאה, שהיא כאש בוער'ת בעצמותיו.

אם כן: שאת – גאווה, שאדם מתנשא על אחרים. ספחת – אלו דברים שמתלווים-ניספחים לעיקר החיים. המותרות. בהרת/בערת, רומז לבערת אש הקנאה, המרקיבה את עצמותיו של האדם.

ההשלכה של שליטת מידות רעות אלה:

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" - שאלו המדות נשתרשו בו, וגרמו לו שהוא מנוגע בשאר מדות רעות,

ומהו הפתרון? מהי ההדרכה?

"והובא אל אהרן הכהן", הוא התלמיד חכם להורות לו דרך התשובה איך לעקור ולשרש מלבו את המדות הנשחתות האלה [שיירי מנחה].

הרמב"ם בפרק הראשון משמונה פרקים, מסביר כי רפואת הנפש היא בתיקון המידות. חז"ל וחכמי התורה מדריכים כיצד עלינו לבנות את המידות. אהרון הכהן הוא הרומז לדמות החכם בישראל, המנחה ומלמד את עדתו, דרך לעלייה, לשליטה עצמית ולתיקון, עד הרפואה המלאה, "וטהר".

השמירה שבתוך נגע הצרעת

השמירה שבתוך הנגע / לפרשות תזריע מצורע / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מה היתה מטרתה של הצרעת, אותה מחלה מסתורית שהיתה בזמן חז"ל? מדוע גרמה לטומאה כה חמורה? מדוע גרמה להרחקה של אדם מחוץ למחנה, בגלל טומאה, שהיא חמורה אפילו יותר מגופת מת?

כותב רבינו מוהרמ"ך, כך (יד משה, ד'):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. טומאת הצרעת באדם ובכלים ובבתים הם על פי הרוב, כי להם מבוא גדול בסתרי התורה ורזיה. ואין מקום כעת בדרך פשטיי להקריב הענין אל המושכלות והפשט.

עולם הטומאה והטהרה הוא עולם של סודות התורה, וקשה להבין את פשוטו.

 ולולי שאיני כדאי, יש פנים לומר טעם בדבר גם על פי הפשט והמושכלות בהשגחה רוחנית, דהנה מודעת זו (=ידוע דבר זה), דבזמנינו זה נתגלו חכמות הטבע מאד, והחוקרים האחרונים המה ראו כמה מיני מחלות מדביקות. והסיבה להם הוא המיקרו'ב (חי דקים),  שהם תולעים דקים מאד מאד מתהלכים ומתפשטים באויר. וביחוד על החולה או על בגדיו ומקומו. ואינם נראים לעין כלל וכלל, רק בכלי המגדל הנקרא ,,מיקרושקופי'ו” (מיקרוסקופ) המגדיל הדבר בכמותו למליונים רבים.

חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1680 ע"י החוקר אנטוני ואן לבנהוק. במאה ה-19 כבר נודע, כי חיידקים הם הגורמים למחלות רבות. איך הדבר קשור אלינו?

ובכן יש לומר דמאהבת ה' את עמו ומשמרו את צאן מרעיתו, בהיות מחלה מדבקת בגוף האדם או באיזה בגד או באיזה בית, מצד היות שם אותו האויר הארסיי המדביק ובו חלקים רבים מהמיקרו'ב, ה' ברחמיך מגלה אותו הדבר לעיני בית ישראל. והיו בדבר סימנים, שאם היה מתכבס וסרה אותה צרעת או לא, באופן שעל ידי זה ימנעו ישראל מההתדבקות הנזכרת.

ואולי מזה הטעם שנגזר על המצורע לישב לבדו, וטמא טמא יקרא. שהוא כדי שלא יקרב לו זולתו.

צרעת לפי הרעיון הפשטי המחודש כאן, הוא בעצת התרעה של הקב"ה מפני מחלה אחרת, מסוכנת ומדבקת אחרת. הקב"ה היה מאותת לאדם שהוא או בגדו או ביתו נדבקו באיזושהי מחלה, ואותו אדם היה מתרחק מהחברה (בידוד כבר אמרנו?...), מכבס את בגדו, או חולץ את אבני ביתו.

  מכל מקום, יוצא לפי זה שהצרעת היתה לפעמים מתנה, כדי להציל מדברים אחרים, רעים ומזיקים יותר ממנה עצמה.  

האם בזה הבנו הכל? האם כל העניינים מיושבים על פי עקרון זה? בודאי שלא:

...וידעתי כי אין זה מספיק כלל לכל מה שיש לשאול מהפרטים והכללים וסעיפיהם והלכותיהם, מכל מקום לא נמנעתי מלהסביר את הדבר מעט. על דרך מה שכתב הרמב”ם ז”ל במורה בטעמי המצות ע"ש טעמו ונימוקו. כי כן ראוי לכל משכיל ובא רעהו וחקרו. ומזה ומזה יתקלס עילאה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, כי כוונתי רצויה לו ברוך הוא כאשר הורנו והשכילנו הרמב”ם ז"ל. והיה זה רק לזכרון;

לפי העקרון של הרב, לא ברור למה ישנם ארבעה סוגי צרעות הגוף (חוץ משל הבגד והבית), גוונים שונים, תהליכי התפתחות שונים, ועוד ועוד. אולם יש כלל בטעמי המצוות, אותו הרב לומד מהרמב"ם: אם אתה יכול לתת טעם – תן. כמובן, לא כדי לגזור מזה משמעויות הלכתיות. מי אמר שטעמך נכון? אלא המטרה היא לקרב את העניין אל הדעת, ולקרב את הלב אל העשייה.

 

וממה באה להציל הקורונה?