יום שלישי, 30 בנובמבר 2021

שליטה ברגש

שליטה ברגש / לפרשת ויגש / אור החיים הקדוש

האם יוסף כעס על אחיו על המכירה?

המפגש המרגש בין האחים טעון מאד, ומחלקיקי המילים והדיבורים ניתן לנסות להפיק תובנות לגבי השאלה הזו.

על פניו זה נראה כי יוסף מעודד ומחזק את האחים שלא יפול לבם (בראשית פרק מה, ה):

(ה) וְעַתָּ֣ה׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם:

אל תתעצבו ואל תכעסו כי סוף טוב הכל טוב, אני חי והולך לדאוג לכל מה שתצטרכו!

אמנם הם לא השתכנעו בקלות, כמו שראינו שני פסוקים לפני כן (בראשית פרק מה, ג):

(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו:

ישנה אי ודאות לא נורמלית: אחרי 22 שנה פתאום מתגלה האח האבוד! יוסף צריך לגשר על רגשות אלה.

איך יוסף חווה את מכירתו שלו? בסיפור המכירה הוא פסיבי לחלוטין (בראשית פרק לז, כג-כד):

(כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו: (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה...

קשה לתאר שהוא היה שלו נפש כשמורידים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. ואכן חריץ קטן לגודל האטימות מתגלה אלינו בדיאלוג שנעשה בין האחים לאזני יוסף (מעבר לתיאור האגבי שהם יושבים לאכול לחם לאחר המכירה) (בראשית פרק מב, כא):

(כא) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:

יוסף התחנן על חייו, והם לא התייחסו...

ודאי אם כן שיוסף לא עבר על כך באדישות. ודאי שהיה צפוי שהם יענשו בחומרה עצומה. אולם יוסף מלמד אותם - ואותנו - פרק בהלכות הבנת תהליכים, ועיצוב הרגשות ביחס אליהם (אור החיים בראשית פרק מה)

(ח) ועתה לא אתם וגו'. פי' לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם, לזה אמר להם הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם וראוים הם להיות שנואים אצלו:

אכן עתה אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם ובזה אין מקום לשמור להם איבה ולא להרחיק מדת האחוה מהם:

אמונה ביד ה' המכוונת את הכל מסייעת לשליטה נכונה ברגשות: אם אני מבין שיש השגחה אני מבין שהמידה הנדרשת היא סבלנות, לראות לאן הדברים יובילו. נכון הדבר, שאין הבטחה שהאדם יבין כל מהלך נסתר המתרחש, לא לעצמו ברמה הפרטית ולא לעם ברמה הלאומית, אולם יוסף פותח לנו דלת להבנת המציאות: אם תדע שיש כאן יד אוהבת המכוונת, תוכל לקבל מצבים לא נעימים חלילה , מתוך ביטחון שיצא מזה טוב.

תרחיב את המעגל!

 

תרחיב את המעגל! / לפרשת ויחי / משך חכמה

זהו.

יעקב ומשפחתו במצרים ומשתקעים שם. מצד אחד ישנה התכנסות כוחות פנימה, כדי לשמור על הייחודיות הישראלית, "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה-להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד" (מו, כח), ישיבה, שתשמר את הכוחות הקיימים באומה.

יחד עם זאת הפתיחה של הפרשה מלמדת כי ישנה משמעות רחבה יותר לישיבת יעקב במצרים, כפי שמסביר ר' מאיר שמחה מדווינסק, הלא הוא המשך חכמה :

(כח) ויחי יעקב בארץ מצרים וכו'. הענין, שהאדם, יש אחד שחי לעצמו [גם זה טוב], ויש שחי לבני ביתו, ויש שחי לעירו, ויש שחי לכל העולם, ועל זה נאמר (משלי י, כה) "וצדיק יסוד עולם".

ישנם כמה מעגלים שהאדם יכול לבחור לחיות בהם: הפרטי, המשפחתי, העיר והעולם. אמנם גם אדם שחי במעגל פרטי -משפחתי אינו פועל כל רע כמובן, אולם ישנה אפשרות שהאישיות תפרוץ את גבולה הפרטי ותשפיע טוב גם לסביבתה. זהו יעקב אבינו. הוא לא חי רק בבית התלמוד, אלא, מכח בית התלמוד הוא משפיע על כל ארץ מצרים:

ויעקב אבינו, לא בעירו לבד היה חי, ולא בארץ גושן לבד, רק בכל ארץ מצרים. והיינו שפסק הרעב ממצרים, שבירך לפרעה שיעלה היאור בשבילו. וזה שאמרו "אבל כבד זה למצרים" (בראשית נ, יא) - ולא לארץ גושן בלבד, שחזר הרעב למקומו אחר פטירתו.

יעקב מקרין טוב על כל מצרים. הכל מתברך מכוחו.

יסוד זה פותר את הקושי הנראה בין שני כוחות בנפש, החסד כלפי הזולת, והדאגה לעצמי. כפי שמסביר ר' שמעון שקופ, בהקדמתו לספרו הגאוני "שערי ישר":

והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו (=כלומר, לא יכולות להיות ביחד בהרמוניה), אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו,

וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו,

האיש הגס והשפל כל "אני" שלו מצומצם רק בחמרו וגופו,

למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש,

ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו,

והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית.

ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה,

ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה.

שנזכה.

 

שכינה עמהם - בחיבור שורשי

 

שכינה עמהם-בחיבור שורשי / לפרשת ויגש / מבעל משך חכמה

בפרשתנו מתחילה גלות מצרים. אמנם, היא עטופה ביוקרה, עגלות מלכותיות, כבודה וייחוס, אבל אחרי הכל, יש כאן גלות. כל העטיפות לא יכחישו שבני יעקב לקראת ירידה. יעקב אבינו כמובן קולט זאת, והוא מודאג. הקב"ה מתגלה אליו ומדבר עימו (בראשית פרק מו, ב):

(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

יעקב, שכבר חווה גלות בחרן בעבר, כבר מכיר את הפניה הזו, בחושך, בלילה, מתוך שם אלוהים, שהוא מידת הדין, ולא שם הוי'ה ב"ה. יעקב מכונה כאן" יעקב", בשם של הקטנות והעצבות (כתבנו כבר על כך בס"ד בשם אור החיים הקדוש), ולא בשם "ישראל", שם העוצמה והשררה. המהלך פה הוא עגום וירוד. אולם מתוך ההקטנה הזו (לילה, דין, עקב) מגיעה בשורה מרגיעה: אנכי ארד עמך מצריימה.

מדוע דווקא יעקב הוא זה שהקב"ה מתגלה אליו באופן זה של מראות לילה, בהקשרים הנ"ל?

מבאר רבינו המשך חכמה:

(ב) ויאמר אלקים (לישראל) במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. ...שהיה מוכן לצאת לחוצה לארץ לגור, לכן בא אליו התגלות אלקית בלילה, להראות שאף בלילה, בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל, ...

גם כשהיינו זרוקים דוויים וסחופים בגלות, הקב"ה עימנו. דבר זה רומז יעקב בתיקון תפילת ערבית, ...

...והם איברים ופדרים שהם קרבים בין ביום ובין בלילה (ברכות ב, א).

כוונתו: ערבית מקבלת את כוחה מהמשך היום, ולא מעצמה. אין ללילה כח מעצמו, אלא רק כהמשך. כמו שבמקדש - קרבן שהוקרב בשעות האור, ניתן להמשיך בשריפת אבריו גם בלילה (שאינו זמן מתאים לעבודת הקרבנות).

מדוע תובנה זו משמעותית? מה ניתן ללמוד ממנה?

...ומזה, יצא לנו מוסר השכל, שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה, והולכים בדרכי ולמודי אבותיכם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין, אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחוצה לארץ - גם "בלילה". אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם, ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם, הלא 'אין שכינה שורה בחו"ל'! ונסתלקה שכינה מהם, ונתונים למשיסה ולבז, כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק - 'שכבר ראה', "והיה דבר ה' אליו", ודו"ק.

אם אנו רואים את עצמנו, כעץ עם שורשים נטויים, כי אז ניתן לדבר על "המשכה", וגם על "עוגן", אולם אם מיוצרים ניתוקים מכל סוג: רוחניים, לאומיים ועוד - הרי שאז אין הרוחניות אינה מופיעה בגלות, ואנה מלווה רוחנית וחומרית את ישראל.

הפרי היפה ביותר, הנמצא ברום העץ, יונק את כל כח קיומו מהשורש הנטוע בעומקי האדמה. גם כאשר הפרי רחוק -אפילו עשרות מטרים - מהאדמה ומהמזון החיוני - החיבור שלו אל השורש מוציא ממנו את כל הטוב שבו.

כשהמלך חושב שהוא אלהים....

 

כשהמלך חושב שהוא אלהים.../ לפרשת מקץ / בעל משך חכמה

פרות ושיבולים. שמנים ורזים.

דימויים המטריפים את מנוחתו של מלך האמפריה התרבותית - מצרים.

מגיע נער עברי המבאר כי מדובר על חזון הנוגע לכלכלת מצרים, ב-14 השנים הקרובות. הוא אפילו מביא רעיון אופרטיבי, כיצד לנהל את הכלכלה המצרים והאזורית בתקופה הנ"ל. רעיון זה מביא לו כבוד עצום, ומינוי בכיר ביותר.

אולם - אם עיקר המסר הוא האוכל, מדוע השיבולים נדחקו למערכה השניה בחלום, ולא קפצו כתמונה ראשונה?

המשך חכמה מביא בהקשר לשאלה זו את הסיפור על אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, בפגישתו עם מלך ממלכי קדם, מלכה של מדינת קציא (הסיפור כאן מתורגם מאחד ממקורותיו):

אלכסנדרוס מוקדון הלך למלכות קציא שמעבר להרי החושך. ...אמר להם: לא נצרכתי לדעת אלא כיצד אתם דנים.

בשעה שישב עמהם, בא אדם אחד כשהוא קובל על חברו. אמר: איש זה מכר לי חורבה אחת ומצאתי בה אוצר. חורבה קניתי, אוצר לא קניתי. זה שמכר אמר: שדה וכל מה שבה מכרתי.

אמר [=הדיין] לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: כן.

אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: כן.

אמר [=הדיין]: לך הַשֵּׂא את זאת לזה ויהא הממון לשניהם.

ראהו [=את אלכסנדר כשהוא] יושב תמה.

אמר לו: מה, לא דנתי היטב? אמר לו: כן.

אמר לו: אילו היה אצלכם, איך הייתם דנים?

אמר לו: הורגים את זה ואת זה, והמלכות נוטלת ממון שניהם.

אמר לו: יש אצלכם גשם יורד? אמר לו: כן.

יש אצלכם שמש זורח? אמר לו: כן.

- יש אצלכם בהמה דקה? אמר לו: כן.

אמר לו: תיפח רוחו של אותו אדם. לא בזכותכם מטרות [=גשמים] יורדים עליכם, ולא בזכותכם השמש זורח עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה, שכתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) - אדם בזכות בהמה, תושיע ה'.

אלכסנדר ענק. אין לו כלל גישה למשברי וצרכי האדם, ובודאי שבעולם של חיסולים ושתלטנות, הוא לא מבין את המוטיבציה של הנתינה ההדדית בין מוצאי האבידה. הוא מצווה לחסלם, בין אם כפשוטו, ובין אם כמשמעו (לחסל את גישתם בנטילת ממונם). מסביר המשך חכמה, שזו הביקורת השמיימית שמוטחת בפרעה וכדברי המשך חכמה (בראשית פרק מא):

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יתכן דעיקר הוראת החלום היה השבלים, שמורה על הרעב. ומדוע הקדים בחלומו הפרות? ...הנה פרעה היה קדוש להמצרים, ולא היה דרכו להביט על הליכות בני אדם ודרכי מדינתו. ובהיות גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם, אז ירבה עושק וגזל, כי אוי לארץ אשר שריה רבים! ... ולכן הראו לו בחלומו הפרות תחילה, להראות שבשביל הבהמות מודיע ה' לפרעה אשר בל יגועו ברעב, ובשביל בהמה יושיע ה'....

פרעה מנותק כי הוא רואה עצמו אלוהי, הנעלה מעל טרדות האדם, וזה גורם לאנרכיה מוסרית ומשפטית בחיי היומיום. רומז לו הקב"ה: זכות הקיום שלך היא...הבהמה. היא לא מבינה מה נכון ומה לא, וממלא אין להעמידה לשיפוט, מה שאין כן האדם.

יוסף מבין זאת, ומציע למנות "איש" - אנושי חומרי, המחובר אל המציאות, ולא איזו דמות מיסטית מנותקת, הביאה לסבל בחיי היומיום. נקודת המבט הייחודית-יהודית אומרת שעם כל גדלות ה', הוא משגיח על כל פרט ופרט, ובוחן אם מעשיו ראויים ונכונים, ומתוך כך לייצר חברת מופת.

אל תתחכם נגד התורה

אל תתחכם נגד התורה / לפרשת וישב / בעל "משך חכמה" 

ישנם סיפורים שונים על אנשים שעשו דברים כבירים ומועילים למען האומה, אולם הדרך להשגת אותו הישג, היתה פרובלמטית ואף מעוותת מוסרית והלכתית. הכוונה היתה טובה, אולם הדרך פגעה בהמון ערכים. כיצד עלינו לשפוט תוצאה זו? 

בפרשתנו האחים עושים את המעשה המזעזע של הפקרת אחיהם לנחשים ועקרבים, ולאחר מכן - מכירתו לעבד. התוצאה לכך היתה הפיכתו למלך מצרים, המפרנס מליוני בני אדם, ובראשם משפחתו המתחילה להתהוות לעם. האם יהודה האח היוזם של המכירה ראוי להערכה על כך?
מלמדנו רבינו המשך חכמה (בראשית פרק לז):
(כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו. רבי מאיר אומר: "ובוצע ברך (נאץ ה'", תהלים י, ג) - כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (סנהדרין ו, ב). הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה, שירד יוסף למחיה לפניהם, ולהקים שבועת בין הבתרים (בראשית טו). אך הם חשבוה לרעה, כאשר אמר להם יוסף. 
בתהלים נאמר "בוצע ברך ניאץ ה' " - יש מי שמברך אך הוא למעשה מקלל. הגמ' בברכות מביאה דוגמא לאדם שגנב חיטה, טחן אותה, והכין מזה לחם, ברכתו על הלחם אינה אלא קללה! כך גם כאן - יהודה חושב לא טוב, ולכן אינו ראוי לברכה. כמעין ראיה , מתרחשת לו נפילה הבנויה על אותו מהלך: תוצאה טובה ממעשה נורא:
ולכן נכשל במעשה דתמר, שעבירה גוררת עבירה דוגמתה, שראויה היתה תמר ליהודה, וכמו שאמר "ממני" - כבושים הדברים. רק המחשבה היתה שהיא זונה "כי כיסתה פניה" וכו' (לח, טו), ונולד מזה מלכי ישראל. וגם המברך זה "ניאץ ה'". 
מיהודה ותמר יצאה מלכות ישראל, אולם הדרך היתה בעייתית.
את מי יש לשבח על הקמת המלכות? לא את יהודה. המברך את יהודה על שליחת יוסף למלכות במצרים, או על הקמת מלכות בית דוד דרך תמר - אינו מברך. אז את מי כן?
השבח הוא למי שמכוון את כל העלילות , בורא עולם. שלוקח גם נפילות אנושיות, גם כשלים מוסריים, הנראים נוגדים את רצון ה', בסוף נלקחים על ידי הקב"ה, המכוון את ההיסטוריה, למקומות של תיקון וגאולה. 

מנהיגות אמת-מכירה בחטאיה

 

לפרשת ויחי / אור החיים הקדוש

המלכות והכהונה נלקחו מראובן וניתנו ליהודה וללוי. הסיבה ידועה: חילול יצועי האב יעקב אבינו ע"ה, אולם, יש להבין  - והרי גם יהודה חטא במעשה תמר! ואם תאמר - יהודה חזר בתשובה! והרי גם ראובן חזר בתשובה, כמסורת חז"ל, שראובן היה הראשון שחזר בתשובה, שכן הוא חוזר אל הבור כדי להשיבו אל אביו!

אלא שהרמב"ם בהלכות תשובה מלמדנו מהי הדרך הנכונה לתיקון ולתשובה: כבר ידוע , שישנן כמה מצוות בהן יש 2 חלקים במצווה: את המהות ואת המעשה.

גם בתשובה כך: יש את המהות שהוא החרטה, ויש את המעשה שהוא הוידוי בפה. ברור שוידוי בפה ללא כוונת הלב אינו כלום, אולם כאשר שניהם באים - יש חשיבות עצומה לוידוי: האדם כובש את גאוותו ואומר "איני מושלם. נפלתי וחטאתי". זה פותח פתח בליבו לתיקון

זוהי גם מעלתו של יהודה על ראובן בתשובתו, כדברי אור החיים הקדוש (מט, ד):

 כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מי גרם לראובן שיודה? יהודה

והגם שאמרו זכרונם לברכה וזה לשונם: לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאןעם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר "צדקה ממני" באותה שעה קפץ ראובן ואמר "אני בלבלתי מיטת אבי!" כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם

מנהיג שיודע להודות בטעויותיו ולתקנם, הרי בזה הוא זוכה למלכותו על עם ישראל

מהדרין בחנוכה: התלהבותו-מטר

 

התלהבותומטר / לחג חנוכה

הידור מצווה הוא דבר שקיים בכל המצוות. הדבר מופיע בגמרא במסכת בבא קמא ושם גם ניתן הקריטריון להידור זה . אומנם שם כתוב שיש להוסיף עד שליש כדי לקיים את המצווה בהידור, זאת אומרת שאם אתרוג כשר עולה 30 שקלים כדי להדר במצווה אקנה האתרוג ב 40 שקלים, לדוגמא.

מפתיע מאוד אם כן שבהידור חנוכה אנו מוצאים פערים גדולים יותר בין דרגות ההידור: כבר במעבר בין הסטנדרט (נא אחד כל ערב לכל המשפחה) למהדרין (נר לכל אחד מבני המשפחה מדי ערב) יכול להיות מכפלות של מאות אחוזים, קל וחומר אם עוברים למהדרין מן המהדרין (המנהג המקובל היום) . כיצד ניתן להבין הידור חריג זה?

הרב סולובייציק מסביר בספרו על התשועות שחנוכה יוצא דופן ממצוות רבות. וזה,  שבכל מצווה ישנו סטנדרט אחיד לקיום על ידי האדם הגדול והאדם הפשוט,  שניהם מקיימים את המצווה באותו אופן: אין הבדל חיצוני בין דרכי קיום המצווה, שניהם ישבו באותה סוכה ושניהם ישמרו שבת באותו אופן. שונה הדבר בחנוכה שכן עיקר קיום מצוות החג הוא דווקא בהתלהבות ובהתעוררות של המדליק את הנרות, האם הוא מרגיש את השמחה הגדולה של ניסי חנוכה? האם הוא מבין את גודל הנס שנעשה לאבותינו? האם הוא יודע להעריך את החסד האלוקי שבימים אלה?

 הביטוי לרגש הוא עניין המדרגות השונות של ההדלקה. יש סטנדרט של נר ליום ויש את המתלהב שידליק בכל יום אחד נוסף ובזה יציין את התלהבותו. עיקר קיום מצוות הדלקת הנרות היא בשמחה המלווה ולא רק באקט הטכני של ההדלקה.

נשים נא לב כי בקיימנו מאת המצווה הנפלאה אנו מודים גם ברגש ובהתלהבות ולא עושים מצווה חביבה זו כמלומדה.

לנווט נכון את החיים

 

לנווט נכון את החיים / לפרשת וישב / אור החיים הקדוש

מתארים את ישיבתו של יעקב אבינו בארץ כנען, ומיד יש פירוט של התולדות, עם פתיחה במילה "אלה". יש לנו כלל המקובל מחז"ל: אם כתוב אלה, המשמעות היא שהסיפור שיסופר פוסל את הנאמר קודם לכן, ואם כתוב ו-אלה, בתוספת ו' החיבור, הרי שלפנינו יתואר המשך של הנאמר קודם לכן. לאור זה נשאלת השאלה: מה בא הכתוב לפסול ממה שכבר ראינו בתולדותיו של יעקב?

מסביר ר' אוהח"ק (אור החיים בראשית פרק לז, ב):

ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.

רש"י בתחילת הפרשה מוכר: יעקב מבקש שלווה אחרי שנים קשות שהיו לו. אולם הדבר לא מוצא חן בעיני הקב"ה, כי ליעקב יש משימות לביצוע, לפי רצון ההשגחה האלוקית. מכיוון שהוא מבקש לפעול בדרך זו, הקב"ה מאפשר לדרכים אחרות להשפיע על חיי יעקב, כולל משבר קשה בין הבנים המביא לגלות מצרים בסוף התהליך.

היסוד המתחדש כאן הוא האחריות של האדם על חייו. ייתכן והיו יכולות להיות דרכים רבות להוריד בסופו של דבר את ישראל למצרים, אולם הדרך הזו שבסוף כשהדבר קרה, נגרמה לא מעט בגלל המהלך של יעקב. אדם לא יכול לעשות מעשים ולא לצפות למשמעויות שייגרמו מהם.

עם כל זה שישנו מהלך כללי שהקב"ה מכווין את עולמו, עדיין ניתנת ביד האדם בחירה לפעול בכיוונים נכונים כדי להגיע לאותם יעדים, ואל לו לאדם לסמוך על הנס, ולקוות שהדברים יקרו מעצמם כאשר הוא אינו פועל בכיוון הנכון.

יהי רצון שנזכה לפעול בכיוונים הרצויים לפניו יתברך.

המשפחה - בסיס החוסן של המולדת

 המשפחה-בסיס החוסן של המולדת / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

הקלה גדולה ושמחה גדולה.

משפחת יעקב אבינו מגלה את האח האבוד לאחור שנים קשות מאד, ואווירה של רוגע שורה על המאזינים. שמחתם של יוסף והאחים הגיונית ומתקבלת. יש עוד מישהו ששמח. פרעה (בראשית מ"ה, ט"ז):

וְהַקֹּל נִשְׁמַע, בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר, בָּאוּ, אֲחֵי יוֹסֵף; וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו.  

השמועה על בוא אחי יוסף פושטת בארמון די מהר. לכאורה, בתור סיפור משפחתי, היה הדבר אמור להיות משמח ומלבב, אך לא מעבר לכך. התורה מוצאת לנכון לציין שהדבר טוב בעיני פרעה ועבדיו. מדוע? מה החשיבות שרואה פרעה בדבר?

מסביר רבינו, ר' משה כלפון הכהן (יד משה כט)

... יש לומר דפרעה־ גם ששמע שבאו אחי יוסף היה מצטער מצד שהיו חשודים כמרגלים, שאולי יהיה מזה לגלוג בלב אנשי מצרים, שעוד מהרהרים אולי באמת מרגלים ויש סכנה לישיבתם בארץ, הגם שמצד עצמו יודע שאין חשש. אך כשנשמע הקול, נשמע בקצרה "באו אחי יוסף” מבלי שנתפרסם שאותם החשודים נתבררו שהיו אחי יוסף, רק כאלו עתה באו מחדש. והוטב הדבר בעיני פרעה שהיה הקול באופן זה.

תשובה ראשונה קשורה לחשש אישי של פרעה: כשנפתחה החקירה על בוא מרגלים למצרים, עלול המידע לזלוג לעם ולערער את בטחונם. אולם כעת, שהאחים הגיעו ונתגלו כאחים, יצא קול על אותם זרים שהם אחי יוסף, וממילא ירד חשש הריגול.

ועוד יש לפרש "וייטב" חוזר על יוסף (=יוסף הוטב בעיני פרעה, ולא בוא אחיו) דבשמוע פרעה שבאו אחיו של יוסף, וכי הוא ממשפחה רמה ואינו עבד, הוסיף למצוא חן בעיניו. ויתיישב יותר לפי דברי חז”ל שהיה חק במצרים שלא להעמיד עבד למלוכה. ובזה שנתברר שלא היה עבד, הוטב בעיניו כי בזה לא עבר על החוק, לא הוא ולא עבדיו.

מינויו של יוסף - כנראה היה צריך חתימות מיוחדות, עקב חוק מצרי המונע שלטון של עבד. כל ימי מלכות יוסף, פרעה צריך לדחות עתירות בבג"ץ, נגד שלטון ה"עבד" שבא מהבור. אולם, עם בוא האחים נודע כי הוא ממשפחה רמה, ואין כאן ביטול של החוק

ועוד יש לפרש דהוטב בעיניו מה שבאו, כי על ידי זה מסתמא גם הם יתנו לב לנהל המדינה בכל צרכיה בהנהגה טובה, ויהיו לעזר ולהועיל ליוסף. או על ידי בוא משפחת יוסף, יהיה יוסף במצב שקט ובדעת שלמה ותהיה הנהלתו בתכלית השלימות, ולכן פרעה אמר ליוסף שיאמר לאחיו לתת להם כל טוב ארץ מצרים, כי הנאתו מהם מרובה וגדולה.

סיבה שלישית, אומר מוהרמ"ך, קשורה לאיכות ניהול המדינה. בוא האחים מצרף כמה מוצלחים מהמשפחה, והם יכולים לעזור לו בניהול. כמו כן, יוסף יכול לעבוד בראש הרבה יותר שקט. אחיו עימו. אביו בחיים.

ברוח גישה זו , חוזר מוהרמ"ך לפרשה הקודמת, וכותב יסוד סוציולוגי חשוב:

ואולי מטעם זה עצמו, ציוה פרעה ליוסף לשאת אשה ולפרות ולרבות, כי בזה יהיה דואג לטובת הארץ ותהיה אצלו כארץ מולדתו שדורש טובתה... וזכורני כי בספר רוח חיים  (תרגום ספר משאר לשונות בענינים רפואיים) כתב, כי לו ישמעו לקולו הממלכות, ראוי להם להכריח על הנישואין. כי בזה יהיו בטוחים בטובת המולדת מכל תושביה, שידרשו בכל האפשר טובתה, כדבר שהוא שלהם. אבל בלא זה, אין ביטחון כל כך, שאם נתקלקלה מדינה זו, הלא יש זולתה ע"ש.

ראינו בפרשה הקודמת כי פרעה דואג להשיא את יוסף (ואף הזכרנו זאת במאמר הקודם ברמז). כאן מובן כי דחיפה זו היא חלק מתפיסת עולם. אם יש משפחה, אם יש המשכיות, יש למדינה יותר חוסן. האב, האם, רוצים לראות את ילדיהם מצליחים בארצם, וממילא יעשו הכל להצלחת המדינה. לאדם הבודד, יש פחות מה להפסיד. המוטיבציה שלו לפעול דווקא במולדתו, עלולה להיות נמוכה יותר. מתוך כך מובן מדוע פרעה שמח: כעת המשפחה המורחבת כולה נמצאת כאן, ויש לצפות שכולם יירתמו להצלחת הממלכה.

בתקופה בה בעולם כולו, ילודה נחשבת למעמסה, ותרבויות מכלות את עצמן, עומד עם ישראל לנס, מעצים את חשיבות ההמשכיות, ומתוך כך מבסס את אחיזתו במולדתו. כנראה שהאינטואיציה הפנימית של עמנו האהוב, היא, שאנו כאן כדי להשאר, לחזק ולבסס את ארץ ישראל כחלק מתהליך של גאולה.

 

חיים בצל ההשגחה

חיים בצל ההשגחה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כאשר האחים מבקשים שיוסף ירחם עליהם, ולא יפגע בהם על מכירתו, הוא דוחה את חששם בטענה (בראשית פרק נ):

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

המקובל הוא לקרוא את המשפט הזה, על בסיס ה' השאלה, ולפי זה יוסף אומר: וכי אני מחליף של הקב"ה?

לא ברורה כוונת יוסף: וכי מישהו טען שאתה אלוהים? הם יודעים שאתה משנה למלך, וככזה אתה ודאי יכול להעניש, וכפי שעשית בעצמך, עוד בשלב ההסתרה מול האחים! כנראה שיוסף מתכוון לומר משהו עמוק יותר, וכדברי מוהרמ"ך (יד משה מג):

... ואפשר לומר דהנה כל המתחדש על האדם רע או טוב, האדם החומרי לא יוכל להכיר תכליתו. ולפעמים מה שחושב האדם שהוא רע ימצא לבסוף שהיה כלו לטובה. ובהפך, מה שיחשוב האדם שהוא טוב - לפעמים ימצא לבסוף שהוא ב"מ לרעה. ולכן יוסף ניחם את אחיו שלא יחשבו שהוא נוטר להם איבה, כי הוא חומריי ואינו תחת אלהים לדעת תכלית הדבר, איזהו הטוב האמתי ואיזהו הרע האמיתי. ולכן כל המתרחש עליו אין מצטער ממנו כי אינו יודע תכליתו. ויהיה ביאור התחת בלשון תמיהא כמו שאמר הבמקום אלהים אני ? וכמו שהיה במציאות, שכל מה שעשו היה כלו לטובה, לעלות לגדולה ולכלכל את כל בית אביו וכל שאר העם;

יוסף מלמד אותנו דרך האחים יסוד באמונה: כעס בא מתוך פרשנות. אם אני מפרש מציאות כמשהו רע – אכעס, אתגונן ועוד. אם אפרשהו כמשהו טוב – אודה עליו. אני – אומר יוסף – איני אלהים בכדי לדעת מה ילד יום, ומה תהיה תוצאת מעשה. אמנם אז היה הדבר עבורי סבל גדול, אולם, כעת הוכח למפרע שהכל היה לטובה ולברכה, אם כן – למה שאכעס?

הקב"ה מגלגל את מהלכיו הטובים, גם דרך הדברים הכואבים, לא עלינו.

אולם מוהרמ"כ מסביר בפירוש השני, כי יוסף חי בתודעה רוחנית אחרת לגמרי ממה שהם חושבים:

ועוד יש לפרש גם כן על דרך הנזכר, שיוסף אמר לאחיו שאין אני נוטר לכם איבה כלל, מטעם כי אני מאמין שאני ,,תחת אלהים" והשגחתו עלי, וכל מה שיהיה הוא ממנו. ואם כן אתם לא עשיתם לי מאומה, רק האלהים ששם בלבבכם לעשות... כאן שנראה בחוש שהיה בזה סיבה אלהית להחיות עם רב, בלי ספק שה' הוא ששם בלבבם לעשות כן ואין עליהם אשמה.

לפי פירוש זה, האות ה' במילה "התחת" , אינה ה' השאלה כאמור לעיל, אלא אמירה יציבה: אני אכן כן תחת אלוהים, תחת כנפיו, רצונו, השגחתו. איני חי את חיי כאילו אני בעל הבית על הכל, אלא ישנו מי שמכוון אותי ומדריך את חיי. אם כן, אינכם, אחי, אלא שליחים של הקב"ה.

מסר זה מהדהד באוזנינו עם סיום ספר בראשית: עם ישראל מתחיל את דרכו רשמית בחשכת הגלות. נמצאים תחת שלטון מצרים. קשיים רבים ומזעזעים עוד נכונו לעם ישראל, בגלות זו ובגלויות אחרות. יוסף, שאומר להם "פקוד יפקוד", אתם עוד תעלו חזרה, אומר להם בינתיים לחפש ולהיות "תחת אלוהים", לחיות בתודעה שהעם מושגח, אל עבר ברכה גדולה, וישועות גדולות, להחיוות עם רב.

 

שיהיו הדברים לעילוי נשמת מורנו ורבינו, ר' כ'לפון משה הכהן בן תרכי זצוק"ל, שבשבוע של פרשת ויחי, י"ח טבת, חל יום פטירתו, ויהא מליץ יושר על עם ישראל וארץ ישראל, שכה אהב, דיבר והתפלל בעדם, ויתפלל על כולנו לגאולה שלמה.

 

מעדני מלך!

מעדני מלך! / לפרשת ויחי / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

המסורה עניינה שימוש אופן כתיבת התורה והנ"ך באופן אחיד לכלל ישראל. הדבר נעשה על ידי קודים מסויימים של כתיבה, שמסרו לנו כיצד יש לכתוב את התורה, בדגש על חסרות ויתרות, אותיות משונות, פרשיות פתוות וסתומות, ועוד ועוד. באמת, על ידי חכמים אלה, קרה דבר שאין לו אח וריע בכל עולם הספרות: טקסט ארוך ומורכב, שהשתמר ללא הבדלים בכל רחבי הגלובוס!

אגב דבריהם, המציינים על תופעות טקסטואליות, מוצגות גם השוואות בין פסוקים, הנראים במבנה זהה, כזה או אחר. השוואה זו הנמצאת בדבר ה', אינה סתם קישוט ספרותי, וחכמי ישראל נתנו משמעויות ורמזים לשימוש החוזר באופן מסויים.

החכם שמזוהה עם דבר זה בין הקדמונים, הוא ר' יעקב בן רבינו אשר זצ"ל, "בעל הטורים".

גם רבינו דורש – לעיתים - רמזים באופן דומה (מנחת כהן מט,כ):

מאשר שמנה לחמו, והוא ייתן מעדני מלך. ג' במסורה (שיש בפסוק 7 תיבות, ותיבת "והוא" באמצע): חד הכא (=אחד כאן), ואידך "ונדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב,ח), ואידך "אלהים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה" (איוב כח,כג).

זו דוגמה של דברי המסורה: מבנה פסוק דומה, בשלוש מקומות בתנ"ך.

רומז כאן הרב:

יש לפרש, במה שכתוב במדרש (קה"ר יא א) אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה. וגם נודע מדברי רז"ל, שהצדקה המעולה היא להחזיק ביד חבירו, שלא יתמוטט ולא יהיה נצרך לבריות. וגם נודע שהצדקה המעולה היא שתהיה בסתר, שהנותן לא ידע מי המקבל, והמקבל לא ידע מי הנותן.

הרב מעלה לפנינו, 3 מקורות בחז"ל המלמדים על דרך נתינת הצדקה המעולה:

א.      צדקה לעמלי תורה.

ב.      צדקה לפני שהאדם קורס כלכלית.

ג.       צדקה בסתר

הדבר רמוז בשלושת פסוקים אלה! כך מבאר הרב:

וזהו שאמר "מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך" – מאן מלכי? רבנן (על פי הגמ' בגיטין, סב) דהיינו שתהיה הצדקה עם עמלי תורה.

הפסוק של ברכת אשר, מלמדת שהצדקה המעולה היא למכונים "מלכים", הם החכמים.

וכנגד ההחזקה ביד חבירו שלא יתמוטט, אמר "ונדיב נדיבות יעץ" מלבד שמחזיק בידו בכסף מלא, אלא גם שגם נותן לו עצות להנצל מהתמוטטות, ואז "והוא" – המקבל – "על נדיבות יקום", יעמוד על עמדו ולא יתמוטט.

הפסוק מישעיה מלמד על מהות הנדבה הטובה, שיש בה גם עצה (במשמעות של דרך מילוט, כיוון ישועה) כיצד לעמוד על הרגליים, וזה מה שמחזיק את החכם מליפול לגמרי ח"ו.

וכנגד הצדקה שתהיה בסתר אמר "אלקים הבין דרכה", מי הוא הנותן, "והוא ידע את מקומה", מי הוא המקבל, שהקב"ה הוא דווקא היודע זה, אבל המקבל אינו יודע מי הוא הנותן, והנותן אינו יודע מי הוא המקבל.

מתן בסתר מונע בושה לשני הצדדים. יסוד זה רמוז בפסוק באיוב. הקב"ה בעצמו הוא היחיד היודע מאין ולאין נדדה הצדקה, וסייעה לאותו חכם.

שה' יזכה אותנו להיות מן הנותנים ומחזקים את לומדי התורה ומלמדיה, מתוך כבוד והערכה.


יוסף חי, או בחיים?

 יוסף חי, או בחיים? / לפרשת ויגש / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל 

האחים החוזרים ממצרים מבשרים לאביהם את הבשורה המפתיעה והמשמחת ביותר: יוסף בחיים! תגובתו (מה, כו):
 וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.
 ‏למה הוא לא האמין? וכי יעלה בדעתו שבניו צוחקים עליו בנקודה כה רגישה? ובלשונו של רבינו (מנחת כהן):
דיש לדקדק דלמה ליה למימר (למה לו לומר)  "עוד יוסף חי" הלא באומרם אליו שהוא המושל בכל ארץ מצרים מובן מאליו כי עודנו חי! ועוד יש לדקדק, למה באמת יעקב אבינו ע"ה לא האמין להם? דאיך יעלה על הדעת שידברו אליו שקר גדול כזה, שאין בו שום שורש אמת?? ...ועוד מה להם לשבטים לשקר בזה??
למה האחים חוזרים על דבריהם לגבי חיי יוסף, שהרי אם הוא מלך, הוא מן הסתם בחיים! 
מדקדוקים אלה, מחדש הרב שהמסר של האחים-אחר:
עד יוסף חי וגו'. ירצה (=כוונתו לומר) עודנו בצדקותו! 
יש בדברי האחים שתי בשורות, ולא רק אחת כפי שהיה נראה בתחילה:
א. יוסף שומר על צידקותו למרות שנות הריחוק הרבות מהבית.
ב. הוא מושל בכל ארץ מצרים.
ברור שאם האחים אמרו שיוסף חי פיזית-הם לא יתעתעו באביהם הכואב. בזה יעקב אכן מאמין.
לגבי מצבו הרוחני של יוסף, יעקב מפקפק:
דהנה נודע, שעל פי הטבע, גם בהיות האדם צדיק תמים ועובד ה' באמונה, לפעמים יטה מדרכו הטוב לדרך רעה משני פנים, א) מחמת העושר והגדולה שנתחדשו לו אח"כ... ב) מתערובתו עם אנשים רעים, כי לאט לאט יקנה דעותיהם הנפסדות והוא לא ידע וכעבור איזה ימים ידמה להם במעשיהם הרעים. 
גם צדיק נתון בסיכון רוחני בשני נסיונות: העושר המופלג, והחברה הרעה. את שתי הסיבות האלה שללו האחים:
ועל כן באו השבטים להגיד ליעקב אבינו ע"ה גודל צדקת יוסף הצדיק ע"ה, שניכר שלימותו מתוך ההתנגדות, וזהו שאמרו "עוד יוסף חי" שעודנו בצדקותו כשעה שיצא מאתך, עם כי הוא "המושל" שהוא בעושר וגדולה. ועוד "בכל ארץ מצרים" ארץ מלאה גלולים שטופי זמה,... עם כל זה עודנו חי וצדיק כמו שהיה...
הוא חי=צדיק (הרב רומז על פי הסוד), למרות שהוא שולט בכל ארץ מצרים. עכשו מובן יותר חששו של יעקב אבינו:
 אבל יעקב אבינו בשמעו דבר נפלא כזה לא האמין להם, וסבר כי מה שאמרו לו שעודנו בצדקותו הוא כדי להפיס דעתו שלא יצטער אבל באמת אולי נחסר דבר מה מצדקותו מחמת ב' הסיבות הנזכרות.
 ‏חוסר אמונו של יעקב אבינו, הוא על המצב הרוחני של בנו: האמנם שמר על עצמו בתומתו ובצידקותו? או שמא האחים אומרים לי זאת כדי להרגיעני? ומסיבה זו, הוא מחליט לפוגשו, כדי לתהות על מצבו האמיתי.
 ‏נלמד מפה גם אנחנו שדאגה אמיתית לשלומו של ילדנו, כוללת את מצבו הרוחני, לא פחות ממצבו החומרי, ומתוך כך לחשוב כיצד לכוונו בדרך הישר והטוב.
 ‏שבת שלום, רועי

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ. חז"ל מספרים שהשירה הית המעין...