דיבור טהור - דיבור בורא

 בס"ד

דיבור טהור - דיבור בורא / להפטרת פרשת שופטים / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

כח הדיבור של הנביא היה יוצא דופן. פיו הפיק דיבורים עליונים ומסרים הרואים הרבה מעבר ליכולת האנושית הפשוטה. האם יש לנו כיום יכולת לקידוש הדיבור? ומהי ההשפעה של דיבור כזה? כותב רבנו (אות ח):

ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה (ישעיה נא, טז). אפשר לפרש בדרך רמז ומוסר, שיש לו לאדם להתרחק כמטחוי קשת מלשון הרע ורכילות ודברים בטלים, ובהיפך יש לו להקדיש זמנו לדברי תורה ופיו יהיה קדוש.

כח הדיבור הוא אלוהי. אחד ממותרי האדם מן הבהמה. 'מדבר' לעומת 'חי'. על כח כה עליון יש לשמור כמו שצריך, ולהשתמש בו בצורה נכונה ראויה ומכובדת, כרצון ה'. להרבות בדברי תורה, בתפילות, ובדיבורים משמחי לב ומשיבי נפש. מן הצד השני יש לברוח בכל הכח מדיבורים המשפילים את הכח האלהי הזה: לשון הרע, רכילות ושאר דיבורים אסורים ופוגעים.

במה יזכה המקפיד בכך?

וזהו רמז הפסוק "ואשים דברי בפיך", אלו דברי תורה דברי אלהים חיים יהיו בפיך, ותתרחק מן דברים אסורים, ובזכות זה "ובצל ידי כסיתיך", להיות השכינה שורה עליך, וכדברי התנא באבות (ג, ג) "אפילו אחד יושב ועוסק בתורה הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר".

תרבה במיוחד בלימוד תורה, ובזה תמשוך עליך שכינה והשגחה אלוהית. ובנוסף:

ועל ידי הלימוד בתורה תזכה לחדש חידושים, שנחשב לך כאילו אתה בורא שמים וארץ כדברי חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סנהדרין צט, ב).

אדם העוסק בתורה לשמה בונה עולמות. כך אומר התלמוד. כיצד יעשה זאת? רבנו מחדש שהדבר מותנה קודם בשמירה על הפה בבחינת 'סור מרע'. אולם יש ללמוד 'לשמה', מה שמוסבר על ידי רבנו כיצירת חידושי תורה, הנובעים מתוך הפה אותו זכית לטהר ולקדש.

יהי רצון שנזכה לדיבור טוב וקדוש!

ההיה זה חלום?...

 בס"ד

ההיה זה חלום?... / להפטרת פרשת בהר /  מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על רכישת האדמה של חנמאל בן דודו של ירמיהו – לירמיהו. תוך כדי תיאור המקרה, מספר הנביא (ירמיהו לב, ח ):

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא:

הדבר ארע לאחר שכך הוא התנבא, בפסוקים הקודמים (שם, ו - ז ):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:

הדבר תמוה ביותר: האם עד שלא יבוא חנמאל בפועל – לא יאמין הנביא בדבר ה'? רבינו מביא את השאלה מהספר 'שער בת רבים', והוא מביא את תירוצו, שאכן היה לירמיהו ספק האם מדובר בנבואה או שמא בחלום בלבד (אות י):

...ותרץ על פי מה שכתב הרמב"ם ז''ל (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ג) "לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין לו לאחר זמן, אלא אם הֶָעָנִי",..וירמיה ידע שחנמאל לא היה זקוק למכור שדהו מצד העניות. לכן חשב ירמיה בתחילה שאין זה נבואה רק חלום שחלם לו.

הרמב"ם פוסק שאדם לא יכול למכור את השדה שבאה לו בירושה מאבותיו ומשבטו, אלא אם כן מצבו הכלכלי חמור ביותר, מה שלא היה שייך אצל חנמאל. לירמיהו היה ברור שחנמאל לא יעבור על איסור זה, ולכן חשד שזה חלום שווא ותו לא.

אך אחרי כן כשבא אליו חנמאל, ואמר לו "כי לך משפט הירושה", ולחנמאל היה לו בנים מתחילה ואחר כך מתו, וירמיה לא ידע מזה. אך אחרי זה ששמע מכל זאת, ובין כך וכך ישאר השדה אצלו ואז רשאי לקנות גם כן, כי טעמא מאי פסק הרמב"ם שלא ימכור את שדהו? בכדי שלא יעבור השדה למשפחה אחרת, אבל כאן שהוא היורש, אין נפקותא בזה, לכן אמר "ואדע כי דבר ה' הוא", עד כאן דבריו ז"ל. ולזה בא הרמז לרמוז להאמור.

בדברי חנמאל המגיע למכור את השדה, יש טענה שהפתיעה את ירמיהו: אתה היורש! ומדוע? הרי הוא בן דוד ותו לא, ומה עם בני חנמאל? אלא שזה בישרו שלדאבון לב – בניו מתו ואין יורש אחר. כעת הבין ירמיהו את מטרתו של חנמאל: שמירת השדה בתוך אדמת השבט. אם כן – אין שום בעיה למכור את השדה בנסיבות אלה, וזה מה שמסביר שאכן היה זה דבר ה' ולא חלום.

רבינו מחדש כדרכו בדרך הרמז, שהדבר רמוז בגימטריה של תובנתו של ירמיהו:

"ואדע, כי דבר ה' הוא" (ירמיה לב, ח). גימטריא "לא כדברי חלום"...

בתובנה המתחדשת לירמיהו שמדובר על דבר ה', רמוזה גם דחיית המחשבה המוקדמת שהיה מדובר בחלום. (אמנם החשבון הגימטריה כאן אינו עולה באופן פשוט, אולם די בכך בכדי לאשש את החידוש של רבינו, ו"ליכא מידי דלא רמיזה באורייתא").

שאגת הנבואה!

בס"ד

שאגת הנבואה! / להפטרת פרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו נפתחת בביקורת קשה כלפי עם ישראל. חז"ל מבינים כי הביקורת היא על השבטים עצמם, בני יעקב אבינו, על מכרם את יוסף הצדיק. בסיום ההפטרה מחדד ה' לעם: לא ניתן להשתיק את דבר ה'. לא ניתן להתחמק מקולו הנישא בכח ובעצמה. וכמו שכך היה – כך גם יהיה בשוב הנבואה (אות יז):

"אריה שאג, מי לא יירא, ה' אלהים דבר, מי לא ינבא" (עמוס ג, ח). אפשר שזה רומז על זמן ימות המשיח שהוא מזרע יהודה הנקרא אריה, שנאמר (בראשית מט, ט) "גור אריה יהודה", דבזמן הגאולה תפול אימתה ופחד על כל העולם, ומי לא יירא מה'? ויתקיים דברי הנביא (ירמיה לא, לג) "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ומלאה הארץ דעה את ה'",

ישנו אריה שואג המרתיע את כל באי עולם, "מי לא יירא?". האריה הזה הוא המשיח המגיע מבית דוד משבט יהודה שסמלו הוא האריה. כאשר תתגלה אותה גאולה לעיני האנושות כולה יתעורר פחד מעם ישראל. תהיה הכרה באמיתות הקשר בין ה' לעמו, וממילא יתברר כי כל עבודתם עד כה לאליליהם היתה לשוא ולריק, וממילא יחפשו דעת אמיתית, ותתמלא הארץ את ידיעת ה'.

וזהו הרמז בהפטרה על השלב אחרי הכרה עליונה זו:

וזהו "ה' אלהים דבר", שכל העולם יאמינו כי ה' אלהים דבר, ואין אמונה אחרת ואין אלוה זולתו, "מי לא ינבא", שכל ישראל יהיו כמו נביאים לדעת את הכל, ומלאה הארץ דעה את ה'.

כשהעולם מתעלה להכרת בה' יתברך כבורא העולם, עם ישראל כולו עולה לקומה הבאה – מדרגת הנבואה. ה' ידבר וכל עם ישראל ישמעו.

רבינו מוצא כאן מסר ברור המדבר על הגאולה כתהליך חובק עולם ולא רק כתהליך המקדם את עם ישראל לבדו. הדבר מתאים גם לסדרת הנבואות המופיעה עד הנבואה הזו של עמוס, בהן הוא מוכיח את האומות על העוולות שעשו. בכך משלים הנביא עמוס את הרעיון: לאחר שיתקנו העמים את פשעיהם, הם יגיעו להכרה בה', וזה עצמו יניע את חזרת הנבואה, במהרה בימינו אמן.

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!

ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

בין צחוק לצחוק

 בין צחוק לצחוק / לפרשת וירא / משך חכמה

אחת הטעויות הגדולות שלנו בבואנו ללמוד את התנ"ך, הוא הכנסת אמונות ותפיסות משלנו פנימה לתוך הטקסט, ולתוך הסיפור המקראי. אמנם ניתן להשתמש בכלי לימוד המתפתחים על ידי בני האדם,אולם לבוא ממקום של לימוד ולא של ביקורת, כגון "איך פלוני נהג כך ולא אחרת, כפי שאני מצפה ממנו". התנ"ך נכתב אלינו כדי לייצר גובה רוחני אליו יש לשאוף, ולא כדי שנשפוט את עמודי היסוד של האומה.

אחת מהסוגיות שעולות בפרשתנו הוא היחס המפלה לכאורה בין אברהם לשרה: אברהם אבינו, בקבלו את בשורת הלידה, צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת  תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:", ואין שם נימת ביקורת מה' כלל. אולם אצלנו כאשר שרה צוחקת, ישנה ביקורת כביכול, (יח, יג) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:"מדוע התגובה שונה?

נאמרו בזה מספר הסברים, ואנו נעיין בפירושו של המשך חכמה, המסביר כך:

(יג) למה זה צחקה שרה. הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו (הלכות יסודי התורה י, ד) כייל לנו (=נתן לנו כלל) כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים, לכן פחדו שמא יגרום החטא. אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות.

יש לנו כלל גדול שלמדנו מהרמב"ם: אם ישנה הבטחה של ה' להעניק טוב כלשהו – לא בטוח שהוא יבוא. הדבר יהיה תלוי במעשי האדם (לכן יעקב אבינו חשש, וכן דוד המלך ועוד), אולם אם הדבר הועבר על ידי נביא – כאן ישנה התחייבות בלתי מסוייגת – הדבר בוא יבוא. כיצד הדברים מתחברים אלינו? ממשיך המשך חכמה:

לזאת, כאשר אמר השם לאברהם, ויצחק בלבו "הלבן מאה שנה יולד", משום שיוכל להשתנות. אבל שרה, אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאילו שמעה מפי נביא, כאשר קרא שמה שרה, שנאמר לו כל זה ביחד, ותצחק, לכן אמר "למה זה צחקה שרה וכו'", דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד, והבן.

ההבדל פשוט: אברהם ושרה שמעו ממקורות שונים: הוא מה' והיא ממנו, שהוא הנביא. הוא שמע דבר מסופק, והצחוק הוא כלפי עצמו ואילו הצחוק שלה הוא כבר על דבר ודאי וחד משמעי וכאן יש להבהיר שהדבר בוא יבוא ויקרה בוודאי.

אי אפשר לעצור את הנבואה

 אי אפשר לעצור את הנבואה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

האחים רואים כי ישנה חיבה מיוחדת ליוסף בעיני יעקב. אמנם חז"ל באו בביקורת על דרך זו של ביכור ילד אחד על פני רעהו. יעקב בזמנו ראה בזה טעם, אך לא בזה נעסוק. בשורה התחתונה, הדבר מוכר ונרגש. לאור זה זה פלא גדול על יוסף: וכי חסרות לך בעיות, שאתה הולך ומחפש להעצים את שנאת אחיך כלפיך, ומספר להם על חלומותיך?? אמנם ייתכן כי יוסף היה תמים גדול בשלב זה (יד משה סעיף י"א), אולם פחות מסתבר, כי בן חכם הוא לו, ליעקב (לז,ג ע"פ התרגום).

אלא יותר מסתבר שיוסף רואה אחרת הדברים (יד משה ס"ט):

והנראה לענ"ד, דמי שהוא בקי וחכם בפתרון החלומות, יש לו הבדל בין חלום שווא לחלום נבואיי. ואפשר לומר שהחלום הנבואיי הוא הנקרא בשם "חלום", ולחלום שווא, אין ליחס לו כלל תיבת "חלום", שאינו אלא דמיון. ומעתה יש לומר, שמה שכפל "ויחלום יוסף חלום", לומר שהיה חלום נבואיי, כמו שנאמר "בחלום אדבר בו".

יוסף מרגיש שלא מדובר על מסר פרטי. מדובר על שליחות! הדבר רמוז – כך מדייק מוהרמ"כ – בכפילות "ויחלום..חלום", שאם הוא חלם, ברור שזה...חלום! אלא אין מילה מיותר: בא הכתוב ללמד שישנו מסר אלוקי בדברים. לפי זה גם מובן מדוע אחיו שונאים אותו על "חלומותיו" – לשון רבים (פס' ח'), למרות שבשלב ההוא, הוא סיפר רק על חלום האלומות: הסיבה היא שהם רואים את זה כחלום כפול: א' עצם החלום, ב' הפרשנות הנראית בעיניהם כמיתנשאת.

אמנם יוסף, לא כך חשב (סי"א):

...שיוסף הרגיש שחלומו היה נבואיי, ולכך היה בוער בקרבו כאש פלדות, שלא יוכל לשלוט ברוחו להסתירו, וכנביא שאינו יכול לכבוש נבואתו.

ומה לגבי האחים? ייתכן ואינם בקיאים כמותו בביאור חלומות ובהבחנת סוגיהם (ס"ט, סט"ו), אולם ייתכן כי בעיני רוחם ישנו חשש אחר (ס"ח):

ויש לומר, שהשבטים בראותם מה שאירע לאבות, שאברהם בחר בבנו יצחק, להיות הוא עיקר זרעו וגירש שאר האחים, וכן יצחק, נתייראו אולי יעשה גם אביהם כן, להוריש את ברכת אבותיו ליוסף, ויהיה הוא עיקר זרעו. לכן היה הדבר קשה להם מאד, שזה עניין הנוגע לרוחניות, ואינו עניין של ממון, שיוכלו לסבול אותו...דכוונתם לשמים.

האחים, שבטי יה, מגיבים בחריפות. הם לא מוכנים לוותר על קישור שרשרת מסירת הנבואה. הם מכירים מודל של ניפוי, וחוששים שזה יגיע אליהם. מסיבה זו הם מנסים להעמיד את עצמם כממשיכים, גם במחיר סינון מכוון של יוסף מההמשכיות.

והקב"ה? יושב למעלה, ומתוך עצת הצדיק הקבור בחברון, בורא אורו של משיח....