לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם!

 

בס"ד

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

סח לי פעם סופר סת"ם: ספרי תורה רבים זכיתי לכתוב בחיי, אולם עד היום, בכל פעם שאני מגיע לפסוקים המספרים על פטירת משה רבנו, אני ממרר בבכי! אחרי שאתה עובר שוב על כל מעשיו ומסירותו של משה, הפרידה קשה שוב!

איכה, משה???

רבינו מוצא לנו נחמה פורתא ברמז בפרשתנו. הוא עומד על פרט טכני לכאורה בסיפור פטירת משה: איש לא יודע היכן הוא נקבר. הדבר תמוה: הרי מדובר על עובדה טכנית שניתנת לבחינה היסטורית: האם אנשים יודעים לזהות את המקום או לא? האם ישנה מסורת בעניין או לא? מדוע צריכה התורה לתאר נתון טכני זה?

כותב הרב (אות ד):

"ולא ידע איש את קבורתו, עד היום הזה" (לד, ו) - אפשר לפרש כי משה רבינו ע"ה גם אחרי פטירתו נקרא חי, כיון שמזכירין אותו בתורה בהלכות ובאגדות. וגם מה שלא נמצא כתוב בתורה הלכה מפורשת, אומרים זה הלכה למשה מסיני, וממילא בודאי לא נקרא מת וכאלו הוא חי אתנו.

ישנו מימד חיים של חכם לאחר פטירתו והוא על ידי תורתו, כדברי חכמים (בבלי יבמות צז, א):

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.

כביכול ממשיך החכם לדבר לאחר פטירתו. אמנם לגבי משה רבינו אין לנו דברי תורה כתובים שאמר כדברי התנאים, האמוראים ואילך, אולם הוא מופיע במדרשים רבים. גם בעולם ההלכה, ישנן הלכות רבות שנקראות "הלכה למשה מסיני", דברים שמקורם אינו בכתוב כלל אלא משה קבלם מפי הגבורה.

וזהו רמז הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", כי אינו מת, כיון עד היום הזה מזכירין שמו לטובה, וכמו שאומר הנביא (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה".

איש לא יודע את 'קבורתו'! ולא את 'מקום' קבורתו! כביכול כלל לא מת. תורתו חיה, והיא מזוהה עימו לחלוטין. הנביא מלאכי קורא לתורה כולה "תורת משה". כל לימוד, כל הגיה, כל עיון, כל רעיון – הכל מחבר אותנו לדמותו החיה של משה מוסר התורה.

יהי רצון שזכותו תגן בעדינו, ויעזרנו לפתוח ליבנו בתורה הקדושה אמן ואמן!

אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

 בס"ד

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום בניית המשכן. אולם אנו יודעים שאחרית המשכן היתה פחות טובה, ושתי תקופות של מקדש הסתיימו בחורבן. הסברים שונים נאמרו בחז"ל על הסיבות לחורבנות. רבינו מוצא רמז לטעמים אלה, אצלנו בפרשה:

אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים וגו'. יש לפרש על פי מ"ש בפרק ב' דשבת (דף קי"ט ע"ב) "לא נחרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים",

אחד מהטעמים שהוזכרו בגמרא במסכת שבת, היא ביזיון תלמידי חכמים. מהו הרמז המונח אצלנו?

וזהו "אלה פקודי המשכן", כמו שכתב רש"י שנתמשכן ב' פעמים, "אשר פוק'ד" - לשון חסרון כמו "ונפקדת כי יפקד מושבך", שמה שנחרב ונחסר המקדש הוא "על פי משה", קרי ביה "פי על משה" - שפערו פיהם על התלמיד חכם הנקרא "משה" כמו שכתוב בגמרא "משה שפיר קאמרת", ופירשו המפרשים ז"ל, דכל תלמיד חכם, יש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה.

ישנו ביטוי המופיע כמה פעמים בתלמוד: "משה, שפיר קאמרת" (לדוגמא, במסכת סוכה דף ל"ט,א'). נאמרו בו מספר הסברים. רבינו מציג את ההסבר הרווחה, שבכל תלמיד חכם יש הופעה מסויימת של נשמת משה רבינו, בהיותו ממשיך של הנחלת התורה לעם ישראל. אם כן, משה רבינו אינו אלא רמז לממשיכי דרכו. העם פוער פיו כנגד תלמידי החכמים, ה' ירחם. זו הסיבה להתפקדות, לחיסרון, של שני בתי המקדש. חסרון הנרמז בכפל מילת "פקודי".

ישנו טעם נוסף לחורבן, המוזכר שם בגמרא:

ועוד סיבה אחרת "עבודת הלויים" רמז לתורה שהיא עבודת הלויים, דשבט לוי היה עוסק בתורה, כמו שאמר הכתוב "יורו משפטיך ליעקב" וגו' (דברים י"ג, י'), "אשר יורו אתכם הכהנים הלויים" וגו' (דברים כ"ד, ח'), "ואת עמי יורו" וגו' (יחזקאל מ"ד, כ"ג), שנחרב בית המקדש בעוון ביטול תורה, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', י"ב) "על עזבם את תורתי", שהיא עבודת הלויים.

הכהנים והלויים היו מוסרי התורה באומה. לכן יישוביהם היו פזורים בכל שבטי ישראל. קיומה של אומתנו, תלוי במחוייבות שלנו לדרך ה'. מי שמתווים לנו את הדרך הם תלמידי החכמים. אם ישנו זלזול בכבודם, אין רצון לקבל את דבריהם ולשמוע בקולם. ממילא, גם אין חפץ בלימוד תורה, שהוא עבודתם של הלויים והכהנים. הדרך משם לאובדן דרך קצרה מאד.

התיקון ממילא יבוא דרך חיזוק לימוד התורה, וחיזוק כבוד תלמידי החכמים. דרכם נראה מהי הדרך בה נלך וכיצד עלינו לנהוג כדי לעשות רצון ה'.

ואין צדיק כבן עמרם!

 בס"ד

ואין צדיק כבן עמרם / לשמחת תורה-וזאת הברכה / מתורת  רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרידתו של משה דרמטית, מטלטלת ומלאת הוד. חזון הכניסה לארץ, גזירת המוות במדבר, מאות התפילות, ובסוף – קבורה על ידי הקב"ה בעצמו, במקום מיסתורי ולא ידוע...

במדרשים ישנם תיאורים על המתרחש באותו יום. אחד מהם מעסיק את רבינו (מנחת כהן):

(לד, ה) וימת שם משה עבד ה' וגו'. שמעתי בשם מדרש רז"ל: אמר הקב"ה למלאך המות: לך והביא לי נשמתו של משה. הלך לבקשו - ולא מצאו, הלך אצל ימים ונהרות, אמר להם משה בכאן? אמר לו: ים סוף מיום שקרע אותי לי"ב גזרים לא ראיתיו. הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו?: מיום שקבלו ישראל התורה על הר סיני לא ראינוהו. הלך אצל גיהנם, אמר לה: משה בכאן? אמרה לו: קולו שמעתי ואותו לא ראיתי. הלך אצל שמים, אמר להם: משה בכאן? אמרו לו: מיום שעלה לקבל התורה לא ראינוהו,

המדרש מספר על חיפוש של מלאך המוות אחר משה רבינו. אתרי החיפוש מוזרים, וגם תגובותיהן אינן ממש ברורות, כפי שמקשה רבינו:

...והוא פלא היכן היה משה באותה שעה? גם זה שהלך לבקשו בגיהנם קשה, דמה לו לכהן בבית הקברות? ושמעתי בשם המפרשים ז"ל, לפרש המדרש הנזכר לעיל, דהנה ידוע דהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור הם רחוקים מעבירות  חמורות ח"ו בלי ספק, ואינם נכשלים על הרוב, רק בעבירות קלות שאדם דש בעקביו, ומכל מקום, יש ד' עבירות חמורות שהתלמידי חכמים, וכל שכן גדולי הדור, עלולים להכשל בהם ח"ו יותר משאר ההמון. והם א) מבעט ביסורין, ...הצדיקים הגדולים יתכן שיבואו להרהר ח"ו אחרי מדותיו יתברך, בראות עצמם צדיקים וחסידים...ואף על פי כן באים עליהם יסורין. ב) הגאוה, ששאר המון העם אין להם במה להתגאות, אבל הרבנים הגדולים והחכמים ביותר, יתכן שיתגאו בגודל חכמתם ח"ו. ג) הכעס, החכמים הגדולים יתכן שיתכעסו, בהיותם מנהיגי הדור ורואים בקלקולי הכלל או הפרט, וכיו"ב. ד) החכמים היותר גדולים יתכן חס וחלילה, שיעמיקו בחכמתם לחקור מה למעלה מה למטה וכו' מה שאין להם רשות...

יצר הרע של תלמידי החכמים שונה משל שאר הציבור, שכן הם מועדים לארבע עוונות גדולים וחמורים: 1. חוסר ענווה כלפי גזירות ה', כשאלת צדיק ורע לו. 2. גאווה מצד מעלתם הגבוהה. 3. הכעס על טעויות ההמון, 4. עיון במקומות הגבוהים ועמוקים מיכולותיהם, מה שיכול להביא לכפירה (עקב חוסר הבנה של ההקשר והמציאות). 

מסביר רבינו בשם מפרשים, כי ארבעת האתגרים בהם חיפש מלאך המוות את משה, הם בעצם 4 העבירות הללו. המלאך ביקש לבדוק, אם משה גם הוא נכשל באותן עבירות, המצויות – חלילה – אצל תלמידי חכמים. 

...הלך לחפש ולפשפש אולי ימצא מומין חס וחלילה במעשיו של מרע"ה...ואז הלך לבקש אולי ימצא בו אחת מהעבירות העלולים להכשל בהם החכמים הגדולים...וזהו "הלך אצל ימים ונהרות", רמז ליסורין...

יעד ראשון של מלאך המוות: לבדוק האם היתה מרידה בה' בגלל הייסורים. מעידים הימים והנהרות שהוא לא שייך בזה.

"הלך אצל הרים וגבעות" רמז לגאוה, אמרו לו...שמה שניתנה תורה בהר סיני ועל ידי משה רבינו ע"ה, הוא להורות נתן על הענוה...

יצר הרע הבא הוא הגאווה. הר סיני מזכיר כי לא בכדי ניתנה עליו תורה על ידי משה, להורות ענוונותם.

הלך אצל גיהנם רמז לכעס, שאש הקצף בוער בו...אמרה לו "קולו שמעתי ואותו לא ראיתי", רצתה לומר, שהקצף היה רק מן השפה ולחוץ להטיל אימה עליהם לשם שמים...ולא שהיה (הכעס) מקרב ולב,

גם במידת הכעס מלאך המוות לא מוצא אותו. מתחדש לו ולנו כי גם המקומות בהם היה כעס, זה הכל היה מן השפה ולחוץ, ולא חלילה מתוך בעירה פנימית.

הלך אצל שמים – רצה לומר, אולי ח"ו נכנס בחקירות גדולות מה למעלה וכו' אמרו לו "מיום שקיבל את התורה" וכו', שכל עסקו רק בתורה שקיבל ולא במה שלא היה לו רשות בו.

גם באתגר הרביעי עמד משה רבינו בכבוד רב, ולא עסק במה שאינו שייך אליו, אלא רק כממשיך את הגילוי של מה שכבר ניתן לו.