לזכות לילדים משובחים כשמן זית!

 בס"ד

 

לזכות לילדים משובחים כשמן זית! / לפרשת תצווה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

חינוך בדרכה של תורה היתה מאז ומעולם דאגה ראשונה במעלה של כל רב המנהיג ציבור. תלמידי החכמים חשו את האחריות על ההמשכיות של המסורת היהודית דרך העצמת לימוד תורה, בניין המידות ועבודת התפילה. הם טרחו לפעול ולבנות, ולפעמים גם להאבק, על שמירת רצף המסורת.

סוגיה זו הניעה כמובן את רבינו וכך הוא דרש דרך רמז מתוך הפרשה (אות ב):

ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (כז, כ) אפשר לפרש על פי מה שפירשתי בזולת זה הפסוק (תהלים קכח, ג) "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", הכוונה האדם בחינוך בניו ובנותיו ומשפחתו צריך להתנהג אתם כשתילי זיתים שכותשין אותם, ורק אחר כך יוציאו שמן זית טוב

דוד המלך משבח את האיש אשר הוא ירא ה'. בין שאר שבחיו מתוארים ילדיו הנמצאים סביב שולחנו כשתילי זיתים. מהי המשמעות של דימוי זה? שיש שם פוטנציאל טוב, אולם הוא לא יצא לאור רק אם יעובד כראוי:

אבל אם יהיו זיתים כמות שהם אז תמיד נשארים מרים, כן האדם אם לא יחנך משפחתו ויפתח עיניו לעקוב אחרי התנהגותם וכל דבר שאינו יפה בעיניו יעיר להם, אז חלילה יהיו בניו משחיתים בר מינן.

אם אדם משאיר את זיתיו בעינם הם נשארים מרים ובלתי אכילים. אם רוצים להוציא מהם את טובם, יש לעיתים גם להיות תקיפים ואיתנים, ובזה יצא השמן הטוב.

חינוך הוא פעולה מתמדת של תשומת לב ואיכפתיות על תנועתם ואורח חייהם של הילדים. לעיתים יש להיות בבחינת 'כנשר יעיר קינו', נוגע ואינו נוגע. לעיתים יש לבקר ולהציב גבולות ברורים ואף נוקשים. זהו הלחץ שיוציא מהזית המר את השמן המאיר.

וזהו רמז הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל" לחנך בניהם ובנותיהם בחינוך תורני ומוסרי, "ויקחו אליך" ללמד אותם לקח ההולך בכוון שלך על פי הדת והמסורת, וזה כאשר יתנהגו אתם כמו "שמן זית זך" שאינו זוכה לזה רק כאשר יהיה כתית פעם אחרי פעם, ורק אז יהיה "למאור", כך תתנהג עם חינוך המשפחה, ואז יהיו "להעלות נר תמיד" להיות נר התורה מאיר תמיד לרגלם.

בבניין המשכן, שרומז אולי גם לבניין ביתו הפרטי של האדם, נרמז התהליך החינוכי: את בניו של עם ישראל, יש לחנך בחינוך ברוח מסורת ישראל, באכפתיות רבה, ולעיתים גם בתקיפות, ומתוך כך תאיר נשמת הילד, ותבחר בטוב ובישר.

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד

תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:

שכינה וכבוד

שכינה וכבוד / לפרשת במדבר / משך חכמה

במסגרת סדרי המסע במדבר ישנן הוראות לאירגון גם תוך כדי תנועה, ולא רק אירגון סדרי חניה.

למה זה חשוב? מה זה מלמד?

אומר רבינו המש"ח (במדבר פרק ב):

)יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר.

כאשר ישנו מעמד רשמי, הכבוד מחייב סדרים. גם במדינת ישראל, אגב, ישנם חוקי טקס היכן יושב כל אחד מהנכבדים באירועים ממלכתיים: נשיא, רה"מ, יו"ר הכנסת, נשיא ביהמ"ש העליון, הרבנים הראשיים, וכן הלאה. האירגון של הישיבה סביב המשכן הוא נגזרת של הכבוד האלוקי השוכן עם עם ישראל. במעמד של כבוד יש לתת כבוד זה לזה.

ראיות מחז"ל?

ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק (=אלא) במקום מכובד.

גם בקריאה בתורה ישנם סדרי עליות, כגון כהן, לוי ישראל, ואם יש ת"ח ישראל, הוא קודם לכהן (הידעתם שהרב עובדיה זצ"ל היה קבוע עולה ראשון, גם כשהיה כהן?). הסיבה היא כבוד התורה. בזימון – מכבדים את הגדול, וגם זה רק במקום אכילה מכובד. ולא למשל אם אוכלים בדרכים.

חוץ מהמסע במדבר...

ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו.

כאן ישנו יוצא דופן: ה' נוסע איתם לכל מקום, והסדר נתבע מתוך היותם במעמד מתמיד של לפני ה'.

מאז נכנסו ישראל לארץ, הארון והמשכן חנו בכמה תחנות, עד שנתקבעו בהר המוריה. אולם מכאן בכל זאת נותר לנו להבין את הכבוד הנתבע במקומות בהם כבוד ה' שורה, ובמיוחד בתי כנסיות ובתי מדרשות.

בלילות בוערת אש!

 בלילות בוערת אש! / לפרשת פקודי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המשכן מוכן! מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל מתחיל לפעול. השראת השכינה באה לידי ביטוי באש ובענן:

(מ, לח) כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ וגו'

בדבר זה ישנו חידוש מעניין שמזכיר הרב בשם קודמים:

כתב הרב שער בת רבים ז"ל (הרב אריה ליב חיים פנסטר, פולין המאה ה-18. כתב זאת בשם מהרי"ל מוואשקאוויק) דבאמת היה האש גם ביום, אלא שלא ראו אותה רק בלילה.

מחדש הספר שער בת רבים, כי למרות שהענן היה רק ביום, האש היתה גם בלילה, אלא שהיתה מסותרת בגלל הענן.

וה' עשה כן כדי להורות לנו שהאדם הרוצה להיות משכן ה', כמו שכתוב "אהל שכן באדם" (תהילים), צריך להתנהג כך: שאף שמבחוץ מכוסה קצת בענין הגשמיות, כמו שכתוב בכתובות דף י"ז "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", בכל זאת בפנימיותו תהיה אש התלהבות לעבודת השי''ת, ולא יתגלה רק (=אלא) בלילה, כלומר שלא יראה מעשיו הטובים לבני אדם, והיו בסתר. כמו שכתוב (מיכה ו) "והצנע לכת עם אלהיך",

המוסר שיש כאן הוא, להסתיר את הנהגותיך המיוחדות. שיראה כאילו ענן פרוס על דרכך בדרך ה'. אדם לא צריך להיות מנותק מן הנעשה סביבו. יש ענין שאדם יידע דרכי בני אדם. אמנם בתוכו, בעבודתו הרוחנית, צריך האדם לפעול בהתלהבות, כאילו אש דולקת בו. את כל ההתלהבות הזו ישמור לעצמו, כי כך מראה שהוא פועל מול הקב"ה, ולא מול בני אדם.

מוסיף רבינו רמז נוסף, על בסיס החידוש הנ"ל:

ולענ''ד נראה, שבא ללמד מוסר לאדם: דאף כי ביום מוכרח הוא להתעסק בגשמיות להביא טרף לביתו, בכל זאת יחד עם זה ימצא לו זמן בהפסקות שבינתיים להתעסק קצת ברוחניות בעבודת השי''ת ובלימוד התורה.

הכלי העיקרי שהיה במשכן הוא ארון הברית, שבו שכנו הלוחות. ארון הברית מייצג את התורה. רבינו רואה כאן הדרכה בדרכי הלימוד. יש אילוצים קיומיים של פרנסה לבני האדם. ישנה ציפייה שידע לנצל את המרווחים בין הלקוחות והמשימות לשבת וללמוד. האם בכך יכול האדם להרגיש כאילו בזה מיצה את חוק לימודו?

אך "ואש תהיה לילה בו", כלומר אש התורה העיקרית תהיה בלילה, "דלא איברי ליליא אלא לגירסא", ו"אין רנה של תורה אלא בלילה", שאז יש לו מנוחה ויוכל ללמוד בתורה כרצונו. ואם ביום - אי אפשר ללמוד בחברותא, שאין זמן שכל אחד עסוק במלאכתו, ואינם יכולים להזדמן יחד ללימוד. אבל בלילה – "ואש תהיה בו לעיני כל בית ישראל", ללמוד עם אחרים ולהיות זוכה ומזכה את הרבים.

עם כל זה שאדם מאתר ומנצל רגעי לימוד בעבודה, עיקר לימוד בתורה נעשה בלילה. יש שקט ונחת. אין עול הפרנסה על הראש, ועוד. חז"ל אומרים שלא נברא הלילה אלא ללימוד. אדם צריך לנצל רגעי חסד אלה, לעלייה בכמות ובאיכות של לימוד תורה. לזה רומזת האש: היא נמצאת במהלך היום, אבל בקטנה, בהסתר. אולם בלילה – היא הופכת להיות העיקר.

נקפיד נא למלא את לילותינו בתוכן אמיתי קדוש ומאיר, שיקרין על כלל הימים כולם!

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא...

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא... / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בניית המשכן מייצרת ריגוש רוחני גדול. התנדבות מקצה לקצה. נוכחות אלוקית מתחדשת על עם ישראל, וכולם רוצים להיות שותפים. אולם, לעיתים קורה מצב בו אדם רוצה, אולם לא יכול לתת. כיצד יהיה שותף? כוחו של הרצון יעשה רבות, כפי שכותב רבינו הרב כ'לפון:

 ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. אפשר לפרש בדרך דרש, דכאשר האדם יתנדב מטוב לבו הטהור ורצונו החזק לסייע במצוה, אפילו עכשיו אין לו - יעזרהו ה', ויהיה לו ויביא. והוא על דרך שאמרו חז”ל "הבא להטהר מסייעין אותו". והוא מה שאומר הפסוק "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" אבל אין להם, לבסוף ”הביאו בני ישראל" אותה נדבה, כי מן השמים סייעו בידם.

חז"ל מספרים לנו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ורצה גם לנדב מתנה למקדש. הוא סיתת אבן גדולה וכבדה, וכאשר רצה להעלותה לירושלים, קבל סיוע מלאכי. הרצון הוליד סייעתא דשמיא.

כך גם אדם הרוצה להיות שותף לדבר שבקדושה ואין בכוחו, יעצים את רצונו לעשות ולפעול טוב, ובסוף ישפיע הקב"ה ברכה, ויוכל לקיים בפועל.

כך גם בהובלת הבנייה של המשכן. התכנון דרש חכמה עילאית-אלוקית. חכמים גדולים היו גם היו, אולם לרמה כזו צריכים סייעתא דשמיא. שניים מקבלים הארה מיוחדת, בצלאל ואהליאב. מדוע דווקא הם? מסביר הרב על פי אותו יסוד:

ז') ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לדקדק: מזה משמע דבצלאל היה לו דעת ככל בני אדם, ורק השי"ת מלא אותו אחר כך בחכמה וגו' ואם כן זה גורם פתחון פה להתרעם "למה לא נתוסף שכל ובינה לשאר ישראל לעשות מלאכת המשכן?". ויש לומר, שהוא על דרך "יהיב חכימא לחכימין" (=נותן חכמה לחכמים), שמי שהוא ירא שמים ומכווין את לבו לזכות לחכמה, אז השי"ת מרחם עליו, ומשכילו ומבינו לעשות המלאכה. וזה מדוקדק באמרו אחרי זה "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך", שהיו שואפים בלבם מתי יזכו לחכמת מפוארת זו, על כן מלא אותם חכמת לב.

מחדש הרב: "להורות נתן בליבו" – מי נתן? לא הקב"ה, אלא הם בעצמם! הם שאפו לדעת את סוד המשכן, ומעומק ההשתוקקות לכך, נתן להם הקב"ה את היכולת והידע, והם זכו להוביל את כל התהליך.

אנחנו נמצאים בסיפה של תקופה עלומה. איש לא יודע כיצד זה ייגמר, או מתי זה ייגמר, ובודאי שאיננו יודעים למה בא דבר זה לעולם. מה נותר לנו לעשות, מעבר לזהירות וההקפדה על הכללים? לרצות ולהיות קשובים לשלב הבא. הגאולה מתקדמת מול עינינו בקצב מדהים בחסדי ה', כבר 100 שנה, ומי יודע לאיפה כל המציאות הולכת. אנחנו פתוחים לשמוע, את קול ה' הפועל בעולם בדרכים נסתרות ונעלמות, ובטוחים כי הכל יבוא לטובה ולברכה, בקומה חדשה ונשגבה.

 

למי נמאס לשמוע מהמשכן??

למי נמאס לשמוע מהמשכן?? / לפרשות תרומה-תצוה

השבת עלולה להתגנב לליבנו חולשה מעט סביב קריאת סוגיות משכן - שוב.

ולא רק בפרשה אחת אלא בשתים, זו אחרי זו.

השאלה עולה וזועקת מאליה: למה האריכות??

ברור שאיננו שואלים מעצלות חלילה...אלא השאלה היא על שינוי המדיניות הרגילה, הלא היא אהבת הקיצור. לדוגמא: על מלאכות שבת אנו לומדים על ידי דרשות חז"ל, ולא כתוב מפורשות מה הן, ואילו כאן חצי חומש כמעט עסוק במשכן, שגם הוא ציווי זמני: המשכן הולך להשתנות כבר בשילה, ובודאי לעבור שינויים דרמטיים בשלושת בתי המקדש! אם כן - למה האריכות המרובה?

נקשה יותר: מקובל לחשוב שתיאור המשכן וכליו מופיע פעמיים: (א) בפרשות תרומה-תצוה -תחילת כי תשא - הוראות הבניה, (ב) בפרשות ויקהל פקודי.

עיון נוסף מגלה שהתור החוזרת על הרשימה עוד מספר פעמים, גם אם בקיצור:

(ג) בציווי יצירת שמן המשחה בפרשת כי תשא (ל, כו-כח) - פירוט הכלים בציווי על מה למשוח.

(ד) במינויו של בצלאל, בפרשת כי תשא (לא ז-יא) ישנה רשימה של מה שהוא אמור לבנות.

(ה) בציווי למשה לא מספקים בהוראת "יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'" אלא מפרטים מה לבנות (לה, יא-יט).

(ו) בסיום הבניה מתואר שעם ישראל מביאים למשה את כל מה שציווה לעשות, אולם ישנו פירוט ברשימה נוספת (לט, לג-מב) .

(ז) מעין כפילות קיימת גם בהוראות ה"הרכבה" של המשכן (מ), שכמובן יש בו צורך עצמי, אולם בביצוע לא מסתפקים בזה שמשה עשה כדבר ה', אלא מפרטים את פעולותיו.

ושוב: למה??

נראה לומר, שיש כאן מסר שאמור לעבור גם בלי לומר אותו: נתאר לעצמנו סב המספר לחבריו על מעללי נכדיו האהובים. כל פעם שהוא נזכר בכך - הוא מוצף עונג ושמחה, וממילא הוא הוא לא יחסוך בתיאור הפרטים, גם אם הוא מספר זאת שוב ושוב. זאת ועוד: הוא יפרט את שמו של כל נכד על כל תעלול משעשע שעשה, והוא לא רואה בזה טורח, אלא הנאה צרופה!

אומרת לנו התורה: המשכן חביב לפני ה'! זיכרונו וזכרון פרטיו אינו מעייף אותו כי אם מסב לו עונג, כביכול!

נלמד מפה שני דברים: א. מה גודל הצער בהעדר בית מרכזי להשראת שכינה לה' יתברך?...קשה לתאר...

ב. מה יחסינו לפרשיות אלה מלמד אותנו על ציפייתינו האמיתית למקדש?....