כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

ועמי מצוות - טעם לשבח או טעם לגנאי?

 טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:

(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,

ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:

והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין מן הראוי לעשותם!

מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:

ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם – אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!

מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים עם ה', ח"ו.

כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה, ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן המצוות:

באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,

אם נכונים הדברים ברופא – נכונים הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.

הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל, בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!

ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב (=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת הקב"ה.

טענה חריפה אומר הרב: אם אדם מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם עצמו! במילים אחרות: חוקי התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה, המקרב את המצווה אל הלב.

יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!

שבת שלום

רועי

מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף

 מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התורה מתחלקות כידוע בכמה אופנים. אחד המרכזיים מופיע בפרשתנו: חוקים, לעומת משפטים. מצוות שטעמן נסתר ואלקי, ומצוות שטעמן נתפס בשכל האדם. מקור הדברים בחז"ל, ורש"י מציג אותם כך:

כתב רש"י ז''ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (=מצערים) את ישראל: מה מצוה זו? ומה טעם יש בה? לפיכך כתיב בה 'חֻקה' - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"

מצוה שטעמה אינו נתפס בשכל האדם, עלול לגרום לעג מצד אומות העולם, וגם צער מצד השטן, הוא יצר הרע: למה לקיים מצוה זו? כדי למנוע זאת מאיתנו, מניחה התורה מראש את המצוה כנתון אלוקי, שאין לערער אחריו. יחד עם זאת. ניתן לדקדק יותר בדברי המדרש:

ופירש בספר 'מעינה של תורה', דכשאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע "מה מצוה זאת? ומה משמעות יש לה? הלא אין זו מצוה חס וחלילה כלל ועיקר!", ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה!! מה רב ועמוק טעמה של מצוה זו אשר קיימת!!", כדי להביאו לידי גאוה ויוהרא...

רבנו מביא ממעיינה של תורה דרוש מוסרי נפלא: בכל מצוה יש אתגר התגברות על מניעות שונות. זה יצר הרע ש"לפנינו", לפני עשיית המצווה. אולם ישנו אתגר נוסף: הגאווה בעקבות ההצלחה. ראה – אומר היצר הרע – איך "שיחקת אותה", התגברת על כל המכשולים...אין כמוך!

כנגד זה מזהירה התורה, כפי שרומזים אצלנו חז"ל:

על כן יתן האדם מישראל דעתו תמיד ויזכור "גזירה היא מלפני!",  שלפני המצוה יאמר גזירה היא מה' יתברך, וחייב אני לקיימה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר, אחרי שקיים המצוה, יסיח דעתו ממנה, ולא יהרהר אחריה, כאילו לא עשה מאומה. עיין שם.

חז"ל רמזו שעלינו לגשת למצווה – לכל מצווה, גם למשפטים! - רק כחיוב, שאינו נתון כלל לשיקול דעת. ולאחר קיום המצוה, אנו ממשיכים הלאה, ולא מתעסקים במעלת עצמנו. לא מהרהרים אחריה- אחרי עצם קיומה.

לפי יסוד זה, אנו לומדים פירוש חדש בברכת "השכיבנו" הנאמרת בתפילת ערבית:

ובזה מובן שפיר (=היטב) מה שאנו אומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", שאנו מבקשים מה' יתברך להסיר השטן 'מלפנינו', כלומר מלפני קיום המצוה, שלא יביאנו לזלזל במצוה לומר 'מה מצוה זו ומה טעם יש בה', וגם להסר שטן 'מאחרינו', אחרי שקיימנו את המצוה, שלא יביאנו לידי התפארות על שזכינו לקיים מצוה כה גדולה.

השטן הוא יצר הרע, כך מלמדים אותנו חז"ל. כשאנו מתפללים שה' ישבור ויסיר את השטן, אין הכוונה רק לנזקים ומזיקים, אלא גם לצדדים הרעים שבאישיותנו. אנו רוצים שכל מצווה תקויים בטהרתה, לגשת אליה מתוך מחוייבות לקב"ה, וללא כל חשש של התגברות רע.

ויהי רצון שנזכה לטהרת הלב בכל מעשינו ועסקינו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

הידע המדעי כטעמי תורה

 הידע המדעי כטעמי תורה / לפרשת שלח לך / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

"וראיתם אותו וזכרתם!" פעמיים ביום אנו מזכירים, כי בראיית הציצית, יש כח להזכיר לנו את מצוות ה'. השאלה – כמובן – היא, כיצד?

ידוע החשבון של רש"י על פי הגימטריה (ציצית=600, ובתוספת 5 קשרים ושמונה חוטים, הגענו ל-613, כנגד תרי"ג מצוות).

הרמב"ן מסביר שהמילה תכלת קשורה למילה "תכלית" ומטרה. כשאדם מביט בתכלת שבבגדו – הוא נזכר כי אמורה להיות תכלית למעשיו, ובכלל – לחייו.

הסתכלתם על התכלת שבבגדכם היום?...

מי שמפתיע אותנו בנקודת מבטו, הוא ר' כ'לפון. הוא מציג לנו נתון מדעי בתחום האופטיקה, שנתגלה ממש בזמנו.

האם השמיים כחולים? הפיזיקאי הבריטי, לורד ריילי, בראשית המאה ה-20, היה הראשון להסביר שבעצם – לא, השמים אינם כחולים. עיקר הטענה היא שאכן האור המקורי הוא לבן, אולם עם כניסתו לאטמוספרה, האור עובר תהליך, כך שלעיננו נגלה הצבע התכול המוכר.

ומה הקשר לתזכורת למצוות? כותב הרב (יד משה אות ל"ה):

על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם -  אפשר לפרש על פי הרשום בזכרוני, שכתבו החוקרים דהגוון הנראה לנו באויר הרקיע כעין התכלת אין זה באמת, רק מרוב האויר. נראה לנו שהגוון הוא כן.

בשמים אין צבע אמיתי, כפי שטען ריילי.  (הדבר נכון כלפי כלל הפריטים בעולם, רק שבשמים מדובר על אוויר ממש, חסר כל ממשות מוחשית, ולמרות זאת, הוא נראה כישות קיימת, וזה בזכות ציבעם. כך נראה לי להוסיף). הקב"ה רוצה שנתבונן בתכלת הציצית, המזכירה לנו את השמים. מדוע?

והנה אמרו חז"ל טעם לתכלת משום שהוא דומה לרקיע. והנה המעמיק לחשוב ולהבין, ירגיש וידע שהתאוות שיש לאדם הם דמיוניים ואין בהם דבר ממשי. וזהו רמז הפסוק "ונתנו על ציצית‏ הכנף פתיל ”תכלת”", שהוא דומה לרקיע, אבל האמת הוא מראה דמיוני,

מחברת התורה בין התכלת הממשית לשמיים וצבעם הלא ממשי, והדבר מזכיר דבר מה חשוב ביחס לרצונות שליליים המתעוררים:

וזה משפיע לכם כשרואים אותו "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", להתאוות תאוות דמיוניים, "אשר אתם זונים אחריהם". וזה כאשר תזכרו שאפילו צבע התכלת הוא רק דמיוני, וכן גם התאווה היא דמיונית.

אתה רואה את התכלת, ונזכר שהרבה דברים בחיים, הנראים כבעלי ממשות ועצמה, אינם אלא....אוויר לבן. תאוות רבות מתעוררות סביב הקשר. לא מהראש. לא מצורך האמיתי. בדרך כלל, אדם עובר ליד קיוסק, רואה תמונה של ארטיק, חש משיכה, וקונה. הוא לא רצה את הארטיק קודם לכן, והוא מתחרט שהוא קנה – לאחר מכן...

כך גם אומרת התורה לאדם: ראה את צבע השמיים. הוא נראה בעלי ממשות. האמנם כך? הנה, גילו לך שהכל דמיונות. אולי גם הרצון המתעורר עכשיו?

ברור הדבר שרעיון כזה לא יכול להיאמר עד מאה ה-20.

העניין הזה לא מונע מהרב לכתוב פירושים מחודשים. התורה טומנת רעיונות אדירים בתוכה, והדור מגלה לפי כליו, ולפי העולמות התגלים לו במהלך ההיסטוריה. כביכול, הקב"ה משוחח עימנו, במהלך גילוי, חשיפת ויצירת המרחבים החדשים של החיים. מרחבים אלה, במדע, בתפיסות עולמיות ועוד, מגלים לנו עומקים נוספים שלא הכרנו, ודברי תורה פרים ורבים.

 

 

 

עובד את ה', או את השכל שלי?...

עובד את ה' או את השכל שלי? / לפרשת בחוקותי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הברכות המופיעות בתחילת פרשתנו, מותנות בעשייה מצידנו (ויקרא כ"ו,ג'):

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

הכתוב כורך את החוקים ואת המשפטים כתנאי אחד לקבלת הברכה.

מה הקשר ביניהם? האם ישנה גם תלות? כותב רבינו:

ועוד נראה לי בדרך רמז על פי מה שכתב הבן איש חי ז"ל ריש פרשת חקת לחקור, דכיון שגם החוקים הכתובים בתורה יש בהם טעם, אם כן למה התורה לא כתבה הטעם שלהם, והשאירה אותם כחוק בלי טעם? ותירץ, דהקב"ה רצה לנסות את ישראל אם ישמרו את המצוות לשם ה', ויהיה לבם שלם עם ה' לשמור את החקים כמו המשפטים, עיין שם.

הבן איש חי, רבינו יוסף חיים מבגדד ע"ה שואל:הרי לכל מצוה יש הגיון. גם לחוקים, שטעמם אינו נגלה לשכל אנושי, ודאי ישנו טעם והגיון. אם כן, מדוע הקב"ה לא מוסר לנו אותו? הרי בכך נוכל לקרב את הקיום אל ליבנו! ומתרץ הבא"ח, שהחוק הוא מעין מבחן אמונה: האם אתה עושה את המצוה לשם ה', או רק אם אתה מבין.

רבינו לוקח את העקרון הזה, צעד אחד קדימה:

וזה שאמר " אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו" - שניהם כאחד טובים - אז זה סימן, "ועשיתם את'ם", אותיות אמ'ת, שאתם מקיימים המצוות לאמתתם, כלומר באמת לשם שמים, ולא רק בגלל הטעם שנמצא בהם, שהם כמצוות שכליות.

אדם המקיים את חוקי התורה, שטעמם אינו מושג לנו, מעיד כי כל מצוותיו לשם שמים! אם לא היה מקיים את החוקים, היינו אומרים, שמא קיום שאר המצוות אצלו, הוא מפני טעמם הנקלט בשכל האנושי! ממילא, כששני סוגי המצוות מקויימות יחדיו, יש חותם של אמת, על כלל עבודת האדם כלפי ה'.

לפי זה מסביר רבינו את הפסוקים המופיע בתהלים פ"ט:

לב  אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ;    וּמִצְו‍ֹתַי, לֹא יִשְׁמֹרוּ.

לג  וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם;    וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם.

וכך הוא מסביר:

וזהו רמז הכתוב "אם חקתי יחללו", אז גם "ומצותי לא ישמרו" אפילו שמקיימים!

ישנה תלות וזיקה בין החוקים למשפטים: מי שאינו מקיים את החוקים, ובזה הוא מחלל אותם, הופך אותם לדבר חולין, בזה עצמו הוא מראה שהמצוות – אותם הוא לכאורה שומר! – אינן אמיתיות אצלו, ואין הדבר נחשב כאילו הוא מקיימם.

התורה – חותמה אמת. גם קיומה צריך להיות ממקום של אמת.

ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' באמת ובשמחה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי

 

השמירה שבתוך נגע הצרעת

השמירה שבתוך הנגע / לפרשות תזריע מצורע / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מה היתה מטרתה של הצרעת, אותה מחלה מסתורית שהיתה בזמן חז"ל? מדוע גרמה לטומאה כה חמורה? מדוע גרמה להרחקה של אדם מחוץ למחנה, בגלל טומאה, שהיא חמורה אפילו יותר מגופת מת?

כותב רבינו מוהרמ"ך, כך (יד משה, ד'):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. טומאת הצרעת באדם ובכלים ובבתים הם על פי הרוב, כי להם מבוא גדול בסתרי התורה ורזיה. ואין מקום כעת בדרך פשטיי להקריב הענין אל המושכלות והפשט.

עולם הטומאה והטהרה הוא עולם של סודות התורה, וקשה להבין את פשוטו.

 ולולי שאיני כדאי, יש פנים לומר טעם בדבר גם על פי הפשט והמושכלות בהשגחה רוחנית, דהנה מודעת זו (=ידוע דבר זה), דבזמנינו זה נתגלו חכמות הטבע מאד, והחוקרים האחרונים המה ראו כמה מיני מחלות מדביקות. והסיבה להם הוא המיקרו'ב (חי דקים),  שהם תולעים דקים מאד מאד מתהלכים ומתפשטים באויר. וביחוד על החולה או על בגדיו ומקומו. ואינם נראים לעין כלל וכלל, רק בכלי המגדל הנקרא ,,מיקרושקופי'ו” (מיקרוסקופ) המגדיל הדבר בכמותו למליונים רבים.

חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1680 ע"י החוקר אנטוני ואן לבנהוק. במאה ה-19 כבר נודע, כי חיידקים הם הגורמים למחלות רבות. איך הדבר קשור אלינו?

ובכן יש לומר דמאהבת ה' את עמו ומשמרו את צאן מרעיתו, בהיות מחלה מדבקת בגוף האדם או באיזה בגד או באיזה בית, מצד היות שם אותו האויר הארסיי המדביק ובו חלקים רבים מהמיקרו'ב, ה' ברחמיך מגלה אותו הדבר לעיני בית ישראל. והיו בדבר סימנים, שאם היה מתכבס וסרה אותה צרעת או לא, באופן שעל ידי זה ימנעו ישראל מההתדבקות הנזכרת.

ואולי מזה הטעם שנגזר על המצורע לישב לבדו, וטמא טמא יקרא. שהוא כדי שלא יקרב לו זולתו.

צרעת לפי הרעיון הפשטי המחודש כאן, הוא בעצת התרעה של הקב"ה מפני מחלה אחרת, מסוכנת ומדבקת אחרת. הקב"ה היה מאותת לאדם שהוא או בגדו או ביתו נדבקו באיזושהי מחלה, ואותו אדם היה מתרחק מהחברה (בידוד כבר אמרנו?...), מכבס את בגדו, או חולץ את אבני ביתו.

  מכל מקום, יוצא לפי זה שהצרעת היתה לפעמים מתנה, כדי להציל מדברים אחרים, רעים ומזיקים יותר ממנה עצמה.  

האם בזה הבנו הכל? האם כל העניינים מיושבים על פי עקרון זה? בודאי שלא:

...וידעתי כי אין זה מספיק כלל לכל מה שיש לשאול מהפרטים והכללים וסעיפיהם והלכותיהם, מכל מקום לא נמנעתי מלהסביר את הדבר מעט. על דרך מה שכתב הרמב”ם ז”ל במורה בטעמי המצות ע"ש טעמו ונימוקו. כי כן ראוי לכל משכיל ובא רעהו וחקרו. ומזה ומזה יתקלס עילאה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, כי כוונתי רצויה לו ברוך הוא כאשר הורנו והשכילנו הרמב”ם ז"ל. והיה זה רק לזכרון;

לפי העקרון של הרב, לא ברור למה ישנם ארבעה סוגי צרעות הגוף (חוץ משל הבגד והבית), גוונים שונים, תהליכי התפתחות שונים, ועוד ועוד. אולם יש כלל בטעמי המצוות, אותו הרב לומד מהרמב"ם: אם אתה יכול לתת טעם – תן. כמובן, לא כדי לגזור מזה משמעויות הלכתיות. מי אמר שטעמך נכון? אלא המטרה היא לקרב את העניין אל הדעת, ולקרב את הלב אל העשייה.

 

וממה באה להציל הקורונה?

 

 

טעמי מצוות - לחפש או לברוח?

טעמי מצוות – לחפש או לברוח? / לפרשת שמיני / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם יש לנו יכולת להבין את טעמן של המצוות? ידועה החלוקה בין משפטים לחוקים. משפטים הן מצוות, שטעמם מובן בשכל אנוש, ואילו החוקים – לא. האם עלינו לחפש טעמים למצוות בכלל? ואם כן – כיצד עלינו להתייחס לטעמים שגילינו? רבינו מוצא רמז לכך בפרשתנו (ויקרא, ט,ו):

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עוד יוסף חי ז"ל דצריך האדם ליתן טעם שכליי לכל מצוה ומצוה כדי שיקיימנה בשמחה אך לא יחשוב שזהו עיקר הטעם של אותה מצוה שאם ח"ו יתבטל אותו טעם תתבטל המצוה אלא יצרף לזה ג'כ הקבלה והאמונה ואז יתהלך בדרך טוב שאין בו שום חשש,

רבינו מביא יסוד מהרב המחבר "עוד יוסף חי". הוא טוען שהדרך הנכונה, אינה לא התעלמות מן הטעמים, ולא הסתמכות עליהם כוודאות. טעמי המצוות נותנים טעם וחיות למצוה ולקיומה, והקבלה של המצוות בפשיטות ובתמימות משמרת את המחוייבות מעל כל טעם והגיון. לעומת זאת:

אבל אם יחזיק באמונה לבד וכן אם יחזיק בחקירה ודרישה לבד יש לחוש ע"ש.

אם האדם קנאי לטעמיו, הרי שהקרקע יכולה להשמט תחת רגליו אם טעמו יידחה וייסתר. ומאידך, אם יפעל ללא הבנת טעם כלשהו, הרי ששמחתו ומשיכתו למצווה עלולות להחלש מאד. והדבר רמוז אצלנו:

וזהו "זה הדבר" - המצוות והמעשים טובים צריך לאחוז בשני דברים, א) "אשר צוה ה' " - מצד הקבלה והאמונה. ב) "תעשו" - לשון תיקון כמו "ועשתה" את צפרניה, ר"ל שתחפשו בכל מצוה ומצוה ליתן בה איזה טעם שכליי.

אמנם פשט הפסוקים מדבר על הציוויים הקשורים לבניית המשכן וחנוכתו ביום השמיני, אולם על דרך הרמז, מוצא רבינו הדרכה לכלל מצוות התורה: מצד אחד "ציוה ה' " – זו הוראה מלמעלה ואין להרהר ולערער אחריה. יחד עם זאת "תעשו", שהרב מחדש לנו פירוש: עשייה הינה תיקון. עליך לתקן את המצווה כפי יכולתך, בעיטור על ידי טעמים המתקבלים על הדעת ומשמחים את הלב. והתוצאה המבורכת בעזרת ה' תגיע:

ואז "וירא אליכם כבוד ה' ",  שתהיו הולכים בדרך נכוחה המאושרת בעיני הקב"ה ותשיגו עולם שכלו טוב ליהנות מזיו השכינה.

כבוד ה' מתגלה דרך קיום המצווה באופן המשולב הנ"ל, וישנה עליה.

לאור החידוש במילה "עשייה" בהקשרים כאלה, מסתבר שרעיון זה נמצא בעוד מקומות:

ובזה יובן כוונת הכתוב "למען תזכרו ועשית'ם את כל מצוותי". לשון תיקון כנזכר לעיל, לתת טעם שכליי על כל מצוה ומצוה; "והייתם קדושים לאלהיכם" מצד הקבלה והאמונה. וכן יפורש בזה ג"כ כוונת הכתוב (לקמן כב, לא) "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' " והרי הוא כמבואר.

העשייה מופיעה כמה וכמה פעמים ליד שמירת המצוות. במקומות אלה הרמז זהה: עליך לתת דעתך לאופן קיום מצווה, שמחה מצד אחד וקבלת עול מלכות שמים מאידך. חיוניות ומחוייבות.

שנזכה לעשות מצוות ה' מתוך אהבה יראה ושמחה.

שבת שלום

רועי

5 כוונות "נעשה ונשמע"

 5 כוונות נעשה ונשמע / לפרשת משפטים / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קריאת "נעשה ונשמע", סוד מלאכי, שיצא מפיהם של עם ישראל, נושאת בתוכה מסרים רבים, והצהרות רבות. רבינו מציע כמה מהן (מנחת כהן, כד,ז):

נעשה ונשמע. נראה לפרש "נעשה" המצוות שנוכל לקיימן בפועל, והמצוות שאי אפשר לקיימן, כגון יבום וחליצה שלא באו ליד האדם וכיוצא – "נשמע", רצה לומר, נשמע אותם, ויהיה חשוב כאילו קיימנו אותם, על דרך שאמרו ז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".

עם ישראל שואפים לשלימות בקיום המצוות. אולם לא כל אחד יכול לקיים את כל המצוות: הכהן לא יכול לפדות את בנו, והישראל לא יכול לברך את ברכת הכהנים. שניהם לא יכולים לשורר במקדש, כמו הלוי. מה הפתרון? "נשמע" – נלמד את הלכותיהם ודיניהם, ונחשב לפני ה' כאילו האדם קיימם.

אי נמי (=או גם) "נעשה ונשמע", ש"נעשה" אנחנו המצוות, וגם נקבל אותם לדורותינו הבאים אחרינו ללמד אותם להם. ויהיה "נשמע" לשון קבלה.

בפירוש זה, הרב מסביר כי הכוונה של העם היתה להתחייב על נצחיות התורה מצידם, על ידי העברה לדורות הבאים, וזוהי ה"קבלה" = שמיעה.

או "נעשה" המצוות השכליות שהשכל מחייבן, ו"נשמע" רצה לומר, ונקבל עלינו את שאינם שכליות אלא חוקים, כגון פרה אדומה וכיוצא.

החלוקה בין שתי סוגי מצוות קדומה מאד: יש כאלה שהשכל הישר מחייב את עשייתם, ויש כאלה שלא היינו עושים אילולא דבר ה'. ב"נעשה" – מתחייבים עם ישראל לשכליות, הברורות גם מצד שכל האנוש, וב"נשמע", מתחייבים העם לקיים את המצוות ה"שמעיות", הללו שנשמעו והתחדשו מפי ה', וגם טעמן אינו מובן לשכל האדם.

ועוד יש לפרש "נעשה" במעשה ו"נשמע" במחשבה, דהיינו הבנה שלא כתורת אנשים מלומדה.

שלמות הלב היא התביעה לקיים את המצווה בכוונה נכונה, מעבר למעשה הפיזי. ההיפך הוא ביצוע קר וטכני, המכונה "מצוות אנשים מלומדה". ללא הבנה ולא התחברות למצווה. עם ישראל מתחייבים לחפש גם את הטעם שבמצווה, ומתוך כך לקיים אותה מתוך הזדהות.

ועוד יש לפרש "נעשה" המצוות ואח"כ "נשמע" ר"ל נבין טעמם אם יש לנו דעת להבין, ולא כאותם האומרים שלא נעשה שום מצוה עד שנבין תחלה מה מצוה זו ומה טעם יש בה, וזהו שבחן של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

פירוש זה מוסיף על קודמו את הגישה למצווה: קודם עושים את דבר ה', ורק אח"כ מנסים להבין את משמעותו. בפעולות בין בני אדם, אנו מבקשים להבין מדוע דבר מה נדרש מאיתנו, ורק אז אנו נגשים לבצע – במידה והשתכנענו. אמונה בתורת ה' תובעת קבלת דברו, גם במקום ששכל האדם טרם הגיע לסיבתה של אותה מצווה. ובזה יש שבח ומעלה לאומה, שלא התנו את קיום מצוות ה' בהבנתם.

יהי רצון שנזכה לחדש בתוכנו את היחס הנכון לתורה ולמצוותיה, מתוך חיבור אל הקריאה הגדולה "נעשה ונשמע".

שבת שלום,

רועי