קונים תורה בזכות...המדבר!

 בס"ד

קונים תורה בזכות...המדבר! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפתיחה של חומש במדבר מתמיהה (א, א):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

יש כאן פרט מיותר! וכי לא ידענו שעם ישראל נמצא במדבר בשלב זה?

חז"ל כמובן התעוררו לכך, כפי שמביאם רבינו (אות ב'):

איתא במדרש (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפ"ו) "בשלשה דברים (ניתנה) [נמשלה] תורה: באש, במים, ובמדבר".

המדבר על פי הדרוש מבטא משל לתורה, ולא רק מיקום. מה משמעות המשל?

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'הגיוני צבי' במאמר התנא באבות, "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר" וכו', דלכאורה התנא לא ביאר מה קבל מהלל ומשמאי! ופירש שאמרו רז"ל (אבות ב, ה) "ולא הקפדן מלמד", ו"דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). אך לפעמים כדי להטיל אימה על התלמידים או על הצבור צריך להתנהג בתוקפנות,...וזהו שאמר רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הכוונה קבל ולמד להחזיק בשני קצוות,...עד כאן.

הרב מביא מדברי הרב צבי פרבר ז"ל בפירושו על אבות. שם הוא תמה על תיעוד חסר משמעות לכאורה: רבן יוחנן בן זכאי למד וקיבל תורה מהלל ושמאי. אבל לא מפורט – מה למד מהם? הרב פרבר מחבר שמדובר על תכונות מנהיגותיות שונות ואף הפוכות: נעימות וקפדנות. את שתיהן יש לאמץ כמנהיגים ומחנכים, והאמונות הגדולה היא התאמת התגובה לאירוע.

אומר רבינו, זה גם החידוש הרמוז אצלנו: כדי לקנות תורה יש להשתמש במידות שונות ואף הופכיות:

וזהו שאמר המדרש, "בשלשה דברים ניתנה תורה", רוצה לומר להיות נתונה ומסורה ביד האדם ללמוד וללמד: א) באש, להתנהג בתוקפנות כאש בוערת. ב) במים, בשפלות רוח. ג) ובמדבר, לשון דיבור,...

הדימוי של אש בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בתקיפות רבה בהוראת התורה ובמאבק ליישמה. הדימוי למים בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בשפלות רוח וללמד בנחת ומתוך ביטול עצמי. המדבר – עניין של דיבור, מנהיגות והנחלת התורה.

רבינו מוסיף עוד אפשרות, הנוגעת לקניין תורה:

והמפרשים ז''ל פירשו הכוונה שיש לו לאדם להחזיק בשלשה דברים כדי לזכות לכתרה של תורה, והם: א) באש. רמז לשקדנות וההתלהבות בלימוד התורה. ב) במים. רמז לענוה [כמו המים] שאין נזחלים אלא למקום נמוך. ג) במדבר. להסתפק בהכרחי.

האש המים והמדבר מייצגים התלהבות, ענווה והסתפקות במועט.

וזהו "וידבר ה' אל משה", זה התלמיד חכם הנקרא משה כידוע...וכדי לזכות לכתרה של תורה צריך להחזיק בשלשה דברים הנ"ל: א) "במדבר" - ההסתפקות. ב) "סיני" - רמז לענוה כמו הר סיני הנמוך מכל ההרים. ג) באהל מועד, לשקוד על דלתי התורה וימית עצמו באהל'ה של תורה.

אדם המאמץ את המידות הללו, מקדם קניין תורה איכותי ועמוק יותר, מתוך הסתפקותו, ענוותנותו והתלהבותו.

מצוֹת וחֵלֶב – בין צו לצב...

 בס"ד

 

מצוֹת וחֵלֶב – בין צו לצב / לפרשת צו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

כל מי שחווה והשתתף באפיית מצות מכיר את תחושת החיפזון והחיוניות המלווה את קיום מצוה חביבה זו. חז"ל למדו בניין אב למידה ראויה זו בכל המצוות – ממצוות אפיית המצות.

רבינו יראה כי גם מידה זו, וגם הנגדית לה, העצלות, רמוזה בפרשתנו (אות ז):

מצות תאכל במקום קדוש (ו, ט) פירש הגאון 'בן איש חיל' בפתיחה, על פי מה שכתבו הקדמונים מדת הזריזות והחריצות נקראת בשם מצה, על שם שמתעסקים בה בזריזות כדי שלא תחמיץ, ומדת הכבדות והעצלות נקראת בשם חמץ, שצריך להתעסק עמו בכבדות שלא להזיז אותו ושלא להניעו ממקום למקום.

רבינו פותח מדברי רבינו יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי' המשווה בין חמץ לעצלות, ובין מצה לזריזות. מידה עצומה! אבל...לא בכל הקשר:

וזהו שאומר הפסוק "מצות תאכל", הזריזות צריכה להיות רק "במקום קדוש" בדבר מצוה, אבל בדברים של הגוף הכל תלוי בהשגחתו יתברך, כי לא בכח יגבר איש, עד כאן דבריו ז"ל.

זריזות ראויה רק במקום ובהקשר של קדושה, מידות טובות, תורה ומצוות. אם חלילה אדם עסוק בענייני שאינם לרצון ה', שם העצלות רצויה ואף הכרחית.

בהקשר זה מזכיר רבינו מדרש שכבר נידון בדבריו בפרשת וירא  על אברהם אבינו, ומציע לו פירוש חדש:

ואפשר לרמוז זה בדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש (בר"ר לט, יא) באמרם "מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד", לומר הטבע של אברהם בדברים השייכים לגוף היה מתנהג בעצלות כמו זקן וזקנה, אבל בדברים הרוחניים של הנשמה היינו התורה והמצות היה מתנהג כמו בחור ובתולה. ומעשה אבות סימן לבנים...

אותו מטבע דו צידי שהיה נראה כשני הפכים בדמות אחת, הוא בעצם ביטוי של שלמות: שימוש במידת הזריזות בהקשרים של קדושה ורוחניות, ומידת העצלות בענייני הגוף והחומר.

את הרכיב המעמיק הזה יגלה הרב בהמשך הפרשה (אות ח):

"כי כל אוכל חֵלֶב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה'" (ו, כה) אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'שער בת רבים' ז"ל בסדרין (עמוד 24) בפסוק (לעיל ג, יז) "כל חלב וכל דם, לא תאכלו", הנה בכל מדה נטע ה' בנפש האדם ב' כחות הפכיות, כמו, הזריזות והעצלות, הענוה והגאוה, הרצון והכעס, הקמצנות והפזרנות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הכוחות, רק כי יש בידו בכח בחירתו ובעצת שכלו להטות עצמו אל הקצה השני להיות עניו ונדיב ורחמן לצדיקים וכילי ואכזר לרשעים. ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע,...וכן במדת הזריזות והעצלות...כמו שכתב בחובת הלבבות (שער עבודת ה') כי שניהם נצרכים לשלימות האדם שהוא שני חלקים, אחד לקיים המצות עשה, ב' שלא לעבור על מצות לא תעשה. כי לקיים מצות עשה צריך האדם לעורר כח החמימות בכל כחותיו וחושיו לעשותם בזריזות ושמחה,...אבל כשבא יצר הרע לפתות לאדם לעבור על מצות לא תעשה ח"ו, אז צריך האדם לנטות לצד הקרירות והעצלות שלא לעבור עבירה זו...והנה מקור כח הזריזות בא מחמימות הדם, ומדת העצלות בא מקרירות החֵלֶב, עד כאן דבריו ז"ל.

הרב כ'דיר מזכיר את דברי הרב 'שער בת רבים' (הרב חיים אריה ליב, פולין, המאה ה-19) שמסביר את הרעיון דלעיל: לכל אדם יש את שתי קצוות המידות, זו לעומת זאת. כאן לא טמון ההבדל בין צדיק לרשע. ובמה כן? ביישום! אם מכוון את המידה הטובה כלפי טובים, הריהו צדיק. אם מכוון את המידה הטובה לרשעים, ואת הרעה לטובים, הריהו רשע. אלא שמוסיף השער בת רבים שהזריזות והעצלות רמוזות בחלקי הבהמה. הדם הנע במרוצה בגופה של הבהמה רומז לזריזות, והחֵלֶב הנח במקומו רומז לעצלות. יסוד זה נמצא בפרשתנו:

וזה רמז הפסוק, "כי כל אוכל חֵלֶב", רמז למדת העצלות. נחשב "מן הבהמה", כי הוא משחית נפשו, וזה כאשר יעשה העצלות במצות עשה, "אשר יקריב ממנה אשה לה'", שצריך לה כח החמימות והזריזות והוא מתנהג להיפך.

חֵלֶב הוא קר ומבטא את האיטיות והסחבת . אדם המשתמש במידה זו של העצלות והקרירות בפעולה של "הקרבה", קרבת ה', הרי נחשב הוא "מן הבהמה", אדם שאינו עמל לתיקון מידותיו, אלא נותן להן להנהיג את חייו, כאותו בעל חי.

ניקח נא את מידת הזריזות, מידת חג הפסח, ונעלה אותה על ראש עבודתנו לה' יתברך!

קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה!

 בס"ד

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה! / לפרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פלא הוא חיבור של רוחני וגשמי. כך מבאר הרמ"א, רבינו משה איסרליש זצ"ל, מגדולי הפוסקים מלפני כחמש מאות שנה, בהסברו למילים "ומפליא לעשות", שבברכת 'אשר יצר'. אין הסבר ראציונאלי אנושי לחיבור מסוג זה. מתן תורה הוא אחד מהשיאים הקיימים לחיבורים מסוג זה. תורה אלוהית לבני אנוש. כדי לקבל את התורה יש ליצור כלים נכונים שיעשו את ההתאמה הגבוהה ביותר האפשרית.

מה הם הכלים וההכנות? רומז הרב (אות ב):

ויסב אלהים את העם, דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל (יג, יח) אפשר לרמוז בזה מה שאמרו במדרש רבה פרשת במדבר (פרשה א, ז) "בשלשה דברים ניתנה תורה: באש ובמים ובמדבר", ופירשו המפרשים ז"ל הכוונה, האש, רומז לשקדנות וההתלהבות בלימוד תורה כאש בוערת. המים, רומז למדת הענווה, על דרך אומרם (תענית ז, א) "אין המים נזחלים אלא למקום נמוך". המדבר, רומז על מדת ההסתפקות כאדם ההולך במדבר שהוא מסתפק במה שיש לו....

חז"ל במדרש רבה אומרים כי כדי לקבל תורה יש לשים לב כי הקב"ה בחר לתת את התורה עם "תפאורה" משולשת: אש (כאמור במפורש בפרשת יתרו) מים (כרמוז בהפטרת פרשתנו, בשירת דבורה "ארץ רעשה אף שמים נטפו", שופטים ה, ד) ומדבר. אין הדבר סתמי. יש בזה מסר לעם על הדרכים לקנות את התורה:

האש מבטאת החום וההתלהבות. כדי לזכות לתורה יש להתניע את הלימוד עם חום פנימי וחיצוני, התלהבות ושמחה. אחרת התורה חיצונית לנו.

המים מבטאים את מידת הענווה, שכם המים תמיד זולגים למקום הנמוך ביותר שהם יכולים להגיע אליו. אדם בעל גאווה לא קונה חיבור אמיתי לתורה, והדברים נשארים חיצוניים לנשמתו.

המדבר מרמז למידת ההסתפקות במועט. אדם המרגיל עצמו לחיי רווחה, ולפתע חלילה הם נפגעים, יתאמץ להחזירם גם על חשבון לימוד התורה.

בפרשתנו, המכינה את התשתית לקבלת התורה, נמצא רמז זה בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק, "ויסב אלהים את העם", והשפיע עליהם להיות בעלי מדות נכונות כדי לקבל התורה. א) "דרך המדבר", להיות מסתפקים בהכרחי. ב) "ים סוף", להיות בעלי ענוה כמו המים. ג) "וחמושים", שיהיו זריזים ונלהבים ללמוד תורה כמו חייל החמוש בכלי מלחמה. ובאמצעות שלש מדות טובות הללו עלו בני ישראל וזכו בקבלת התורה.

אומר הקב"ה: אתם הולכים לפגוש את דבריי בעוד כ-50 יום, היו מוכנים! ללא הכנה לא יעשו בכם הדברים רושם! בואו בהתלהבות! היו ענוותנים להקשיב! אל תחשבו שבהון גדול טמון האושר! עם רכישת שלוש מידות אלה ודאי תהיו ראויים לחבר את הפלא הגדול, רוח וחומר, תורה וישראל.

אל תהיה הפכפך!

 בס"ד

אל תהיה הפכפך! / לפרשת האזינו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בשירת התוכחה של משה רבינו, זמן קצר לפני לכתו לבית עולמו, הוא מעביר על עם ישראל את הביקורת הבאה (לב, כ):

...כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

מהן התהפוכות המתרחשות על ידי עם ישראל? כותב רבינו (אות ז):

המכוון אצלי בזה, והוא במה שנודע כי לעבודת ה' יצטרך האדם להשתמש בשני דברים הופכיים, והם הקור והחום: שבבוא יצרו להסיתו לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ישתמש בקור לקרר את עצמו לשבת במנוחה לבל יעשה מאומה רע, ובבואו להסיתו לבטלו ממצוות עשה ישתמש בחום לחמם את עצמו ולטרוח בכל כוחו לקיים מצות ה' ולהתרחק בכל היכולת מהעצלה והרפיון.

קור וחום הינם שני הפכים. הם קיימים גם בנפש האדם: הקור המבטא עצלות והימנעות מפעולה, והחום המבטא תנועה זריזה. אדם צריך להשתמש בכל כח במקום הנכון: אם נקרית לפניו עבירה, ישתמש בקור ויימנע מלעשותה. אם מזדמנת לו מצווה –יחמם עצמו ויזדרז לעשותה.

אולם ישנם רשעים הפועלים בדיוק להיפך, כדברי הרב עזריה פיג'ו זצ"ל, בספרו בינה לעיתים:

וכמ"ש הרב "בינה לעתים" מה שכתב החכם במשליו (משלי כב, ה) "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", ירצה, כי הנה אלה רשעים...הם את הישרה יעקשו, כי ישתמשו בקור בקיום מצוות עשה לבלתי קיימם, ויאחזו במידת העצלה והרפיון וישתמשו בחום לעבור על הלא תעשה, לזה הזהיר שלמה לאמר כי שומר נפשו ירחק מהם.

עיקש, ההולך בדרך הפוכה ממה שראוי ונכון, הוא הרשע ממנו יש להתרחק. מי שרוצה לשמור על נפשו לבל תיפול בעבירות, ולמען תתעלה במצוות, ירחק ממי שמהפך את הדרך הראויה והנכונה. וזו המשמעות בפסוק שלנו:

...וזה כוונת אומרו "כי דור תהפוכות המה" ירצה, כי ברוב אוולתם שגו להשתמש בשני ההפכים האלה בדרך עקש ואת הישרה יעקשו להשתמש בהם בדרך לא טוב ולזה קרא אותם דור תהפוכות.

תלונת משה היא על אותם המשתמשים בכוחות שנתן להם ה' לצורך הפוך מהצורך הראוי והנכון.

רבינו מביא משל נאה לעניין:

משל לסוחר, שבעת שהיה מחוץ לבית הגיע לביתו קונה עשיר שבא לבצע אצלו רכישה גדולה. כאשר לא מצא את מבוקשו פנה לדרכו ורכש מסוחר אחר. כאשר בא הסוחר לביתו ושמע את הדבר מאשתו – כעס עליה כעס רב מדוע לא באה לקרוא לו! והורה לה מכאן והלאה שאם מישהו מחפש אותו – תזדרז ותקרא לו. לאחר כמה ימים הגיע בעל חובו של אותו סוחר, ושוב הסוחר לא היה בבית. זכרה אשתו את הוראתו וקראה לסוחר ממקום המצאו. כאשר הגיע הסוחר במרוצה וראה כי מדובר בבעל חובו בערה בו חמתו על אשתו...אמר לה: כשהיה צריך להזדרז – התעצלת, וכשהיה צריך להתעצל – הזדרזת?

ועל זה מסיים הרב:

כן הדבר הזה ברשעים: כי במקום שיש להם ריוח בדבר בשמרם מצות ה' משתמשים בעצלה ורפיון, ובמקום הפסד - הם ממהרים וקמים כארי וכלביא לעבור את פי ה' אלוהיהם.

נלמד נא כולנו לרכוש את מידת הזריזות וההתלהטות כאש לעשות מצוות עשה, ולהיות קרים כקרח ועצלים בבוא אלינו פיתוי לעבור חלילה על מצוות לא תעשה.

להט החרב המתהפכת של הכעס

 

בס"ד

להט החרב המתהפכת של הכעס / לפרשת האזינו / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בשירה שבפרשתנו מתואר התהליך של עזיבת ה' ומחיריה, עד השיבה המחודשת.

כעסו של הקב"ה מתואר כך (לב, יט-כ):

(יט) וַיַּרְא יְקֹוָק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

פשט הדברים ברור הוא: ה' רואה את החטאים, כועס, וגוזר הסתר פנים ח"ו.

רבינו מוצא רמז למחיריה של אחת מהמידות הרעות ביותר, הכעס (חלק ב, אות ד):

אי נמי (=או גם) על פי מה שכתב בספר רוח הקודש למורנו הרב רבי חיים ויטאל זצוק"ל, שעל ידי הכעס פוגם האדם מאד בנשמתו שמתחלפת בנשמה טמאה, וכל המצוות שסיגל הולכים לסטרא אחרא ולא נשאר בידו כלום, וצריך הוא לתקן ולבנות מחדש אשר סתר. עיין שם באורך.

רבינו חיים ויטאל בשם רבו האר"י הקדוש מלמדנו כי יש כח למידת הכעס לפגום חלילה בנשמת האדם. מעשיו הטובים הולכים ונאבדים, ונמסרים לצדדי הטומאה של המציאות. האדם השב מכעסו צריך להתאמץ הרבה בשביל לבנות את כל מה שנהרס בעקבות כעסו.

זה מה שרמוז אצלנו:

וזהו שאמר "וירא ה' וינאץ מכעס בניו" - כשרואה בבניו ישראל שיש להם מדת הכעס, "ויאמר אסתירה פני מהם" - שכל הכועס כאילו אין שכינה כנגדו (נדרים דף כ"ב ע"ב), ולכן אומר "אסתירה" וגו' - מאחר שאין חושבין אותי כנגדם.

הכעס המוזכר אינו כעסו של ה' על בניו החוטאים, אלא הכעס של הבנים עצמם. כעס מבטא חוסר אמונה, והקב"ה חלילה! - כמידה כנגד מידה – מסתיר אף הוא את פניו. אינכם מאמינים בי? לא תראו את השגחתי בנגלה!

מדוע? מה פגמו הבנים?

"אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", שעל ידי הכעס סותרים מה שבונים, וכל מה שייטבו מעשיהם "לא אמון בם" - שיעמדו בצדקתם, והעיקר הוא האחרית לראות מה אחריתם, "כי דור תהפוכות המה" - דכלאחר יד מהפכים נשמתם בנשמה טמאה על ידי הכעס, ולא יישאר בידם כלום מהמצוות.

התהפוכות הן בין מצב בו הקדושה שורה ביהודי, לבין מצב בו הכח הרוחני עובר אל הטומאה. מצב כזה מביא לחוסר אמון, מכיוון שההתהפכויות יכולות לחזור שוב ושוב. אין ביטחון שהמצוות יישארו בידיו של האדם לאורך זמן.

רבינו מוצא רמז נאה גם במבנה המילים:

וכן אתה מוצא כי שלוש תיבות "כעס, עשת, סתר", כשתכתוב אותם זו תחת זו נקראים גם כן מלמעלה למטה "כעס, עשת, סתר", כזה:

כ ע ס

ע ש ת

ס ת ר

כעס לרמוז שאם "כעס" האדם, כל אשר "עשת" נפשו תיקונים במצוות ומעשים טובים, "סתר" אותם בכעסו על ידי שנתחלפה נשמתו בנשמה טמאה. ובאה "עשת" במקום "עשתה" כמו "ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) והא לשון תיקון...

רבינו מוצא מעין ריבוע קסם המעיד על היחס בין הכעס לתוצאותיו: הכעס לוקח את מה שעשית, וסותר-הורס אותם. ההיפוך מעיד כי הסיכון הזה קיים כל הזמן, מכל כיוון שמסתכלים, ולכן:

ולזה צריך לנו התאמצות גדול לעמוד על המשמר לבלתי נתכעס, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

אין גאוה במקום המקום

בס"ד

גאווה במקום המקום / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

רוב המצוות שנאמרו למלך נוסחו באופן שלילי. יש מה להתבונן בדבר, ולראות אם בכך נלמד היחס של התורה למלכות. עיינו בדברי הרב זקס.

אחד האיסורים הוא איסור גאווה המיוחד למלך (חלק ג אות ב, על יז, כ):

לבלתי רום לבבו מאחיו

מזה מסיק רבינו:

הנה ידוע כמה מאוסה מדת הגאוה, ואם אפילו המלך נצטווה "לבלתי ירום לבבו מאחיו", על אחת כמה וכמה לשאר העם שיש להם להתרחק מהגאוה ולאחוז במדת הענוה, כדברי התנא באבות [ד, ד] "מאד מאד הוי שפל רוח", בפני כל אדם.

למלך יש ציווי ייחודי לאיסור גאווה. אצל המלך אכן ניתן להבין את המניעים לגאווה: חיי הציבור נתונים בידו, למשל. מסיבה זו מזהיר ה' יתברך את המלך באופן אישי.

דבר זה נלמד מהקב"ה בעצמו:

וכבר אמרו חכמינו ז"ל [שבת דף קל"ג ע"ב] שצריך ללמוד ממדותיו יתברך, והרי אמרו חכמינו ז"ל [מגילה דף ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו.

הקב"ה דורש מהמלך את המעשה שהוא עושה בעצמו: ענווה בטיפול באלה הפחותים ממעלתו. הדבר נדרש על ידי חז"ל מתוך פסוקים המחברים בין תיאורי הגדולה והעוצמה של ה' יתברך לדאגתו למסכנים והנדכאים.

רבינו מביא רמז מתהלים לחיזוק נקודה זו:

והרב מגלה עמוקות (אופן קע"ט) כתב דבאות קו"ף של תמניא אפי [תהלים קי"ט] יש בו כל האותיות ואין בו אות גימ"ל, לפי שאות גימ"ל מורה על הגאוה, וכל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. עיין שם שהאריך. והרב קדש הלולים ז"ל במזמור זה כתב משם הרב חזה ציון שהטעם שלא רמז זה רק באות קו"ף, שהפסוק הזה ["קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצורה"] ירמוז על אליהו הנביא שבתפלת מנחה קרא "ענני ה' ענני" [מלכים א' יח, לו] להראות כי ה' הוא האלהים ולא ילכו אחרי עבודה זרה. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל [סוטה דף ד' ע"ב] כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, ולכן לא נכתב כאן אות גימ"ל שהוא מורה על הגאוה. ע"ש.

בקבוצת הפסוקים המתחילים באות ק', מתוך תהלים קי"ט, נמצאות כל האותיות חוץ מהאות ג'. הגאון ר' נתן שפירא (קרקוב, המאה ה-17) מבאר כי ה-ג' הושמטה בכוונה, כי היא רומזת למידת הגאווה. ומדוע דווקא בפסוקי האות ק? הרב קדש הלולים מסביר כי שם טמון הפסוק שבהמשך יאמר אותו אליהו הנביא על ראש הכרמל, "ענני ה' ענני". פסוק שעניינו גילוי מלכות ה', נגד העבודה זרה ששלטה בעם. כדי להמליך את ה', יש לסלק את ה-"ג", את הגאווה, שהיא הביטוי של עבודה זרה.

רבינו מוסיף הסבר נוסף מדוע האות ג' נשמטה דווקא מפסוקי "ק":

ולעניות דעתי נראה לומר כי אות קו"ף רומז להקדוש ברוך הוא, שהוא בגמטריא "מקום" כנודע (שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו). וזהו שאמר הרב מגלה עמוקות כל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו'.

האות ק', כאשר היא נכתבת במלואה, קו"ף, היא בגימטריה "מקום" שהוא אחד משמותיו של הקב"ה. כאשר מדברים על ה"מקום", אין מקום לגאווה.

אדם הרוצה להתחבר אל הקב"ה, חייב גם לפנות לו מקום בעולמו, וגם ללמוד להתייחס ולחשוב על הנילווים אליו הזקוקים לעזרתו.

זכרון יום המיתה - האם זה קלף בטוח?

לזכור יום המוות – האם זה קלף בטוח? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

התלמוד במסכת ברכות מדריך כיצד אדם יכול לנצח את יצרו, וזה על ידי זכרון כמה דברים באופן הדרגתי: שינוי מתמיד לטובה, עיסוק בתורה, אמירת קריאת שמע וזכרון יום המוות. אם כן, יוצא שזכרון האדם שבסוף הוא עוזב את העולם, אמור להוביל להימנעות מן העבירה.

יחד עם זאת, אנו מוצאים לכאורה פסוקים הסותרים זאת (ישעיהו כב, יג):

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת:

עם ישראל חוטא, ודווקא מתוך המודעות לכך שחיי האדם אינם נצחיים, הם מתהוללים עוד יותר!

את התשובה מוצא רבינו בפרשתנו (חלק א אות ד), על בסיס חידוש של הבן איש חי:

ד) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש וגו' (טל, א).

פירש הרב עוד יוסף חי ז"ל "ומן התכלת" וגו' - כנגד ההסתכלות לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שהוא התכלית והסוף. "והארגמן" - כנגד מאין באת מטפה סרוחה ואדומה כארגמן. "ותולעת שני" - כנגד לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומשלושה הסתכלויות אלו עשו בגדי שרד לארבעה יסודות של גופו, שלא יהיו עבדים ליצר הרע ויוכל לשרת בקדושה כאוות נפשו. ע"ש.

3 החומרים המוזכרים בפסוק זה, המדברים על כיסוי הכלים (לפי רש"י ועוד) או על בגדי כהנים הדיוטות (לפי המדרש הגדול), הם המרמזים על הדרך להגיע ל"לבוש שרד". 3 החומרים רומזים בעצם ל-3 התבוננויות שיובילו את האדם לשליטה עצמית וחיים של שלימות: א. מי הוא זה שידון את האדם בסוף, ב. מקורו השפל של האדם, ג. מקום סיום חייו.

כמובן שמיד אנו מבינים שזו המשנה המוכרת בפרקי אבות (ג,א), דברי עקביא בן מהללאל, שלימד תוכן זה בדיוק.

מצד שני, הסדר כאן הוא שונה, כפי שמעיר רבינו:

ונראה לעניות דעתי להוסיף נופך מה שהתחיל בתכלת שהוא כנגד ההסתכלות "לפני מי אתה עתיד" וכו', גם שעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) מנאה לבסוף, על פי מה שכתב הגאון הנזכר בעצמו בספר משל ונמשל (סימן י"ב) על פסוק (ירמיה יא, טו) "כי רעתכי אז תעלוזי" - כי בלתי הסתכלות התכלית שהוא הדין והמשפט, אדרבא יוסיף להרשיע על ידי הסתכלותו מאין בא ולאן הולך, כאותם הפריצים שקודם סעודת שמחה מביאים מת לפניהם. עיין שם באורך.

עקביא בן מהללאל שם את זיכרון הדין בסוף הרשימה, ואילו לפי הבן איש חי התורה רומזת על הדין בתחילה. מדוע יש הבדל? בספר "משל ונמשל", שהוא ליקוט משלים מהבן איש חי עצמו, ישנו משל המסביר את הבעייתיות של זכרון יום המיתה, המנותק מזכרון יום הדין. במשל מסופר על בן מלוכה שביקר אצל עם שהיו נוהגים לפני מסיבותיהם, להביא אדם, שנראה כמת ממש, ומטפלים בו בכל טיפולי הנפטר, עד שמוציאים אותו כאילו לקבורה. בסיום טקס הזוי זה, היו מתחילים לנגן בכל עוז, לאכול ולשתות. האורח שתמה ונדהם ממנהג זה, קיבל את ההסבר הבא (משל ונמשל עמ' י-יא):

ויאמרו זה מנהגם, כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המוות כדי שירבו בשמחה, כי בזכרם שסוף האדם למותויהיה כפגר מת זה, ויעשו לו כזאת, ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה, על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כוחו, מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה.

ה' ירחם.

מחדדת התורה: קודם תזכור שיש חשבון. מידיעה זו תגזור את המשמעויות של מאין באת ולאן אתה הולך.

מבטיחה התורה שהנוהג כן, יזכה ל"בגדי שרד":

...ואומרו "בגדי שרד" - כי המדות נקראים בגדים כנודע, ועל ידי ההסתכלות בשלושה הנזכרים יתקן מדותיו ומעשיו, באופן שישתרר גופו על יצרו וכנזכר.

מידות האדם הם הלבושים לנשמתו. אדם שואף לבגדי שרד, בגדי יוקרה, בגדים של מידות נאות, המגלים נשמה נקיה וזכה השואפת לטוב, ופועלת להוצאתו לאור העולם. 

מניין לומדים את מידת היראה?

והיראה – מאין תמצא? / לפרשת ניצבים / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

השם יתברך נותן התורה ומצוותיה, הוא גם מקור המידות.

חז"ל מלמדים אותנו כך (מסכת סוטה יד,א):

דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים

החפץ חיים, בהקדמת ספרו אהבת חסד, מסביר שהמסר של ר' שמלאי הוא, שכמו שהתורה מתחילה ונגמרת בחסד, כך הוא גם כל תוכנה: אהבת ועשיית חסד.

בנאומו של משה רבינו בפרשתנו, הוא מגדיר את הציוויים של ה' לעם (ל,ט"ז):

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו

מה כלול בציווי לאהוב את ה', ומה כלול בציווי של ההליכה בדרכיו? מסביר רבינו:

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו', כי המצוות נחלקים לשני חלקים: חלק מצות שבין אדם למקום, וחלק הב', מצות שבין אדם לחברו, וזהו "לאהבה את ה' אלהיך", זה במה ששייך למקום, "ללכת בדרכיו" - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו' -  זה במה ששייך בינו לחברו.

הרב מתאים בין הציוויים הללו, לבין החלוקה בין סוגי המצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. האהבה שייכת בין אדם לה', ואילו ההליכה בדרכיו היא בתחום שבין אדם לחבירו, עולם המידות.

רבינו מרחיב פרשנות זו על פסוקים נוספים:

ובזה יובן כוונת הכתוב בפרשת עקב (דברים ח, ו) "ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" וכנזכר.

גם שם, ישנה חלוקה בין הליכה בדרכי ה', השייכת כמו כאן למצוות שבין אדם לחבירו, לבין מצוות היראה, המתקיימת בין אדם למקום.

עד כאן, דברים יחסית מוכרים. אולם רבינו, אגב עיסוקו בפסוק מפרשת עקב, מאיר נקודה מעניינת:

אי נמי (=או גם) "ללכת בדרכיו וליראה אותו", במה שידוע מדברי רז"ל על פסוק "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה היה רחום", וכן אמרו ז"ל שהקב"ה נאה דורש ונאה מקיים כל התורה כולה.

כפי שפתחנו, הקב"ה הוא מקור המידות. כביכול, נותן דוגמא אישית והנחלת הערכים. אבל ישנה בעיה:

אך דבר אחד יש שאין אנו יכולים ללמוד מהקב"ה והוא ענין היראה וההכנעה, כי הקב"ה כולי עלמא דיליה והוא אדון הכל ולא שייך בו כלל ענין היראה וההכנעה ח"ו.

מידת היראה, היא אחת משלוש מידות הבסיס בעבודת ה', יחד עם השמחה והאהבה. יראה לא שייכת אצל הקב"ה!! ממי יירא? הלא כל העולם שלו, והוא אדון הכל, וממילא, לפני מי ייכנע? לכן ישנו בפרשת עקב ציווי נפרד על יראה, כי זה ציווי שלא כלול ב"הליכה בדרכיו".

ולפי זה מבאר רבינו פסוק נוסף:

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו', כי שאר דברים אנו למדים מהקב"ה לא כן ענין היראה. וזהו שאמר "ללכת בדרכיו" בכל דבר, ואפילו הכי (=כך) "וליראה אותו", אע"פ שאינה שייכא (=שאינה שייכת) בהקב"ה וכנזכר.

בפרשת עקב, משה אומר לעם ציווי מיוחד על יראה. לפי דברי מוהרח"ך, הדברים מבוארים: יראה הוא אכן ציווי ייחודי, שאינו נלמד ממעשיו – כביכול – של ה' יתברך, אלא רק מכח הציווי.

שנזכה להיות מיראי ה' באמת, אמן כן יהי רצון.

מלך נכרי ומלך הדומה לנכרי

מלך נכרי – ומלך הדומה לנכרי / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מוהרמ"ך זצוק"ל

פרשתנו עסוקה רבות בבניין חיי החברה הנכונים עם בואם של ישראל לאדמתם. ציוויים על הקמת מערך בתי דין, הפועלים מתוך צדק ויושר, ציוויים על הקמת המלוכה, ניהול המלחמות ועוד.

אחד מהציוויים הוא (יט,טו):

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

מדוע התורה בוחנת את הזהות המלך גם דרך המרכיב הלאומי, ולא רק דרך הכישורים? עונה הרב (יד משה אות כ"ב):

הטעם הוא פשוט ומבואר, כי אם יהיה איש נכרי אשר אין רוחו מסכמת לדתינו שתתעלה, תהיה לו הקלה בכמה עניינים דתיים, וממנו נמשך קלקול גדול לכל השארית, כי ממנו יראו וכן יעשו האנשים אשר לא חונכו כל כך על ברכי התורה והיראה, וימצאו מי שיחזיק בידם וכיוצא.

אדם נכרי, שייך נפשית לעולם רוחני מסויים, אולי אפילו לגיטימי אליו - באשר אינו יהודי. אולם, על כלל ישראל הדבר עלול להשפיע לרעה, כי הציבור רואה את המנהיג ולומד ממעשיו. אם יראו שהוא קר ביחסו לענייני הקדושה והרוח שבנפש האומה, הציבור עלול לקבל לגיטימציה לחולשותיו.

וכאן, הרב יוצא בביקורת חריפה על שיקולים צדדיים בבחירת מנהיג – אפילו יהודי:

ומזה תוכחת מגולה לאיזה עיירות ומדינות המעמידים אלוף לראשם, רב ומנהיג מטעם ההמשלה, והאיש ההוא ריק מחכמת התורה, ריק מיראת שד-י, ורק יודע איזה פרקים בדינים, כתורת אנשים מלומדה, ומכיר דרכי הפוליטיקא של הממשלה, ובקי בלשונות העמים וכיוצא בזה.

שיקול של מופת חינוכית נדחק הצידה בבחירת מנהיגות לקהילות! איך יצפו שדבר זה יקדם את כלל ישראל? את הקהילה המקומית? אמנם נכון, הוא פוליטיקאי, הוא דובר שפות, אך מעל הכל – חייב להיות מזוהה עם תרבות עם ישראל, חיי התורה האמונה והמידות הטובות. בדבריו, הרב גם מעביר ביקורת על מינוי רבנים מהסוג הנ"ל... והתוצאה – פגיעה לאומית:

ואם מעשיו אינם מתאימים להוראתו (=במשמעות הלכתית), או שהוא עושה ומורה שלא כדת, הן במרד ובמעל, הן מחסרון ידיעה, הנה הוא ממש כאילו מינו עליהם איש אשר לא כאחינו, וכמעט זה גרוע יותר ויותר!

רב שמונה משיקולים זרים, הנהגתו יותר גרועה מזו של נכרי: אליו מקשיבים, בחושבם כי דבריו הם דברי היהדות, וזו אינה האמת.

ותירוצים – לא חסרים:

וידעתי כי כמעט כל זה ידוע הוא לאלה המעמידים אותם, והם משיבים כי הדבר מוכרח לכבוד הממשלה ירום הודה וכיוצא. והאיש הנלבב (=בעל הרגש בלבו) ירגיש וידע, כי מוטב להיות נקרא שוטה כל ימיו, ולא יהיו ח"ו כל העדה בשגגה או במעל ח"ו בתגרת אנשים העומדים בראשם כאלה...

אין שום תירוץ קביל להכשיל את כלל ישראל. מוטב להתרחק מלהיות הממנה או הממונה, אם לא מצליחים לייצר מנהיגות שתבנה את האומה לפי אמונתה ואופייה הנכון.

כנראה שהרב תוקף מקרים שהכיר בזמנו, והוא מסיים בתפילה:

ובטוחים אנו בעזרת האל וישועתו, כי הנה ימים באים, ויתוקן כל דבר על מכונו, וסרו הרועים האוילים האלה, ובושו וחתו מפני עדת ישראל. וקול ההמון כקול שדי (=רצון הכלל-ישראל, מגלה את רצון ה') יבחל בהם, וירחיקם הלאה מעל כל גבולותיו סביב, עד כי יתוקנו להיות באמת תוכם כברם. וכל עיקר חורבן בית שני, סיבתו הכנסת שרי הרומיים לעשות שלום, כנזכר בספר בן גוריון, והדברים קל וחומר.

הרב מחמיר ביחסו כפי מנהיגים פושעים, יותר מאשר מנהיגי אומות העולם שהשתלטו עלינו. הנזקים שהם מחוללים גדולים וקשים לתיקון.

במובלע, נדמה כי הרב מטיל מעט אחריות גם על הציבור, לדרוש מנהיג שייצג נאמנה את ערכי האומה, תורה מצוות ומידות. אם נדרוש בתוקף מנהיגות כזו, נראה סייעתא דשמיא ונזכה למנהיגות ראויה, המקדשת שם ה' ושם ישראל בעולם.

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם / לפרשת דברים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש דברים הוא רצף סיכומים של משה רבינו. סיכומים בהם הוא מזכיר לעם את האירועים המכוננים מהמדבר, ואת הלקחים והמוסר שיש ללמוד מהם. בתחילת דבריו, הוא כבר מציג את הקושי שאיתו הוא נאלץ להתמודד (א,ט-יב):

) ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם...(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

עם ישראל דורש הדרכה נכונה, וכדי לתת אותה – יש להעזר במומחים לעניין. מסביר זאת הרב:

(א, יב) איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. הנה מלאכת מנהיג ישראל ורועה צאן קדשים היא בשלשה דרכים,

הרב יסביר לנו כי יש קשר בין המשימה העומדת לפני המנהיג, ובין הפתרון המוצע. בין "טורח, משא, ריב", לאנשים "חכמים, נבונים, ידועים". שלושה אתגרים – ושלושה פתרונות:

א) להודיע להם את דבר המשפט האסור והמותר, ובכלל זה, להוכיח אותם בדרכי ה'. וכנגד זה אמר "טרחכם", שיש טורח רב ללון בעומקה של הלכה, ולברר וללבן את ההלכה. וכנגד זה אמר "הבו לכם חכמים", בחוכמת התורה, להבין ולדעת האסור והמותר.

האתגר הראשון – חינוך. לדעת דרכה של תורה: מה לעשות, כיצד לפעול, מהו האסור ומהו המותר. אם ישנן תקלות ונפילות – לדעת להחזיר את האנשים לדרך הישר. לצורך כך צריך להיעזר באנשים חכמים, המוכנים לטרוח במציאת הדרך הנכונה.

דבר שני:

 ב) לדון בין איש לרעהו ובין איש לאשתו בדיני ממונות - ולזה מלבד החכמה, צריך גם להיות משכיל, להבין דבר מתוך דבר, להרגיש ברמאות בעלי הדין, שלא יטענו שקר (ואז גם שידון כפי ההלכה על כל פנים אין זה דין אמת אלא דין מרומה)... ולזה אמר "משאכם" - כי הוא משא כבד, להבין ולהשכיל ולהרבות בחקירות ודרישות היטב, שלא יטענו שקר.

אתגר שני – משפט צדק. אין די במערכת משפט. יש צורך במערכת משפט חדה ופקחית, שתתאמץ להוציא כל דין לאור האמת, גם על ידי הכרת ובירור העובדות, אולם לא פחות מכך, בעיון חודר המונע דרך של הערמה של הדיינים.("דין מרומה", זהו מושג הלכתי, המתייחס למשפט שמתנהל טוב מבחינה פורמלית, אולם הדיינים מרגישים שמשהו לא כשר שם. אסור לדיין לפסוק את הדין במקרה כזה, כי אין כאן צדק). זהו ה"משא" – עול הצדק הכבד. ולזה צריכים "נבונים", המוציאים דבר מתוך דבר.

דבר שלישי:

 ג) לדאוג בעד צרכי העם בדברים כלליים, ולזה אמר "וריבכם" על דרך "וירב העם עם משה", "מה תריבון עמדי", שהיו מריבים עמו בשביל צרכיהם, ולזה צריך מי שהוא בעל מדות טובות שיהא סבלן וגם רחמן ובעל רגש.

אתגר שלישי – צרכים פיזיים. זה רמוז במילה "ריב", כפי שמצאנו בכמה ויכוחים עם משה, על עניינים חומריים. מי שיכול לענות על צורך זה, הם אנשים בעלי מידות טובות, נעימים וסבלנים. אלו הם ה"ידועים לשבטיכם".

אמנם כאן מתעורר קושי מיוחד, שלא קיים בחכמים ובנבונים:

והנה בתנאי החכמה נוכל לנסות בזמן מועט אם הוא חכם, אבל בתנאי המדות - אי אפשר לנסות בזמן מועט, אלא צריך שיהא ניכר ונודע מזמן רב שיש לו מדות טובות, ולזה אמר כנגד זה "וידועים לשבטיכם", שנודעים לכל במדותיהם הטובות הנצרכים לרועה ישראל, ואז "ואשימם בראשיכם".

במבחן אחד, נוכל לבחון את רמת החכמה של המועמד. אולם, כיצד נאתר אדם בעל מידות? הרי לשם זה יש לעמוד על טיבו של אדם לאורך זמן? לכן מבקש משה רבינו "ידועים לשבטיכם". ידועים בשבטים כבעלי מידות טובות ונאצלות, שיוכלו להיות משען לנזקקים לעזרתם.

אם נמצא אנשים עם תכונות אלו, "ואשימם בראשיכם", הם אלה שייבחרו להוביל את העם, ולצלוח את משבריו.

ויהי רצון שנזכה למנהיגות אמיתית הדואגת לחינוך לתורה, למשפט צדק, ולרווחה לנזקקים.

 

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.