שם חדש, חיים חדשים

 בס"ד

שם חדש, חיים חדשים / להפטרת פרשת עקב / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אנו ממשיכים את מהלך הנחמות שאחרי תשעה באב, ואנו קוראים את הבטחתו של הקב"ה שלעולם לא ישכח את ציון (ישעיהו מט, טו):

גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ!

וכדי לחזק את הדברים מסתיימת ההפטרה כך (ישעיהו נא, ב – ג):

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ס  כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

האם יש קשר בין הדברים? מהי הנחמה של ציון הבאה על ידי התבוננות באברהם ושרה?

כותב רבנו (אות ט):

אפשר לפרש על פי הידוע ששרה אמנו היתה עקרה, כמו שנאמר (בראשית יא, ל) "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", ולבסוף נפקדה בבן זכר, וזה בזכות שנשתנה שמה במקום 'שרי' ל'שרה' ובמקום 'אברם' ל'אברהם'.

אברהם אבינו ושרה אמנו לא היו ראויים להוליד בדרך הטבע. עם שינוי שמם על ידי הקב"ה נשתנה גם טבעם לטובה, והם זכו להעמיד צאצאים. את תכונת העקרות מוצא הנביא גם בציון, בתקופת חורבנה ושוממותה:

כמו כן נאמר על עיר ציון (ישעיה נד, א) "רני עקרה לא ילדה", שכל זמן הגלות נקראת 'עקרה', ורק כאשר יתוספו שתי אותיות י"ה בשם הוי"ה ברוך הוא, ואות א' ב'כסא' תבוא הגאולה ותפקד לטובה.

ציון מכונה 'עקרה' כמו שרה אמנו. בניה לא בתוכה. האם תוכל להפקד ולהוליד מחדש? מבשר ישעיהו: אכן כן. כמו שיש שינוי שם אצל אברהם ושרה, כך יש גם שינוי ב"בעלה" של ציון – הקב"ה. הגלות ישנו חסרון בשם הויה ברוך הוא וכן בשלמות הכסא, כפי שלומדים משבועת ה' אחרי מלחמת עמלק (שמות יז,טז):

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

במילה 'כס' חסרה ה-א', ובמילה 'י-ה' חסרות ו' ה'. במציאות התיקון של חילול ה' המגיע בגלל עמלק ודומיו, השם ישתנה, וממילא יבוא גם הפיריון – ציון תתמלא חזרה בבניה:

וזהו רמז הפסוק לנחם עיר ציון וישראל ואומר "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", איך היו עקרות ונפקדו, ובתחילה 'אחד' קראתיו כמו שאמר הוא בעצמו (בראשית טו, ב) "ואנכי הולך ערירי", וסוף כל סוף "ואברכהו וארבהו", כך השם יתברך ינחם ציון וחרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'.

אומר ה' לציון: אל תתייאשי! אל תחשבי כי מצב זה של גלות וחורבן הוא גזירת עקרות נצחית חלילה! לא כן! ישנו שינוי שם שמתעתד להיות, ובודאי יהיה, וממילא גם טבעך הגלותי ייעלם ותתמלאי כוחות חיים חדשים, תולידי בנים, תיפרי ותתרבי! ומי הסימן לכך? אביך ואמך, אברהם ושרה, שבשינוי שמם נתהפך טבעם לטובה ולברכה.

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

האם קבל אברהם אבינו את המתנות של פרעה?

 

בס"ד

האם אברהם לקח את מתנות פרעה? / לפרשת לך לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אברהם אבינו חושש על חייו בהגיעו למצרים. יופיה של אשתו עלול בסבירות גבוהה לגרום להריגתו על ידי המצרים שטופי הזימה. אברהם ושרה מתאמים גירסאות, ומספרים לכולם שהם אחים. כך מסביר אברהם לאשתו את מטרת התרגיל (יב, יג):

אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

פשט הדברים הוא חשש ההריגה.

רש"י מפתיע אותנו בהסברו:

למען ייטב לי וגו' - ופירש"י "יתנו לי מתנות"

רבינו מקשה על הסבר זה מיד:

והוא פלא, כי איך הפה שאמר למלך סדום בהלחמו עמו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", גם שהוא חלקו מכל עמלו...יבקש לתת לו מתנות?? וקרא כתיב "שונא מתנות יחיה"! עוד יש לדייק אומרו "ולאברם היטב פרעה בעבורה", כמ"ש פירוש רש"י "ויהי לו צאן" וגו' כלומר שנתן לו פרעה מתנות כאשר אהב אברהם, א"כ מהראוי יאמר "ויתן לו צאן" וגו'

שאלה ראשונה: אם אברהם אבינו לא לקח כלום במלחמת ארבעת המלכים, למרות שמותר היה לו, כאן הוא ייקח מפרעה? שנית, מקבל מתנות נהיה משועבד לנותן, ויש כאן צמצום של החיים, ולכן שונא מתנות יחיה – וכי אברהם לא רוצה לחיות בשלמות כזו? ודבר אחרון, אם אכן פרעה נתן לו, מדוע כתוב "ויהי לאברהם צאן", ולא "ויתן לאברהם צאן"?

לאור שאלות אלה, מחדש רבינו פשט חדש בסיפור:

ויתכן כי אברהם ידע מראש מדרך הסברא ששונא מתנות יחיה. אך במה יודע איפוא אצל בני אדם כי מטבעו שונא מתנות ואיננו רודף שלמונים? הוא שמה שיזדמן שיתנו לו בני אדם מתנות וישיב אותם ולא יקבלם

אומר אברהם לשרה: יש לי תפקיד חינוכי בעולם, וגם במצב זה ארצה ללמד את גנות קבלת המתנות. שהרי כדי לזכות בך, שרה, הם יתנו לי מתנות כאחיך. אני אסרב לקבל את המתנות ובזה הם ילמדו שזה לא ראוי. לפי זה מובנים הפסוקים:

וזה כוונת אומרו "למען ייטב לי בעבורך", והטוב ההוא הוא "שיתנו לי מתנות" ואני אשיבם אליהם ולא ארצה מנחתם מידם! וזה היא טובה כפולה אצלי להודיע לכל כי שונא מתנות אנכי מצד טבעי, וארויח שאחיה חיי יושר כטבע "שונא מתנות שיחיה", והוא אומרו "וחיתה נפשי בגללך" כי יקויים בי "שונא מתנות יחיה"

שני חלקי המשפט של אברהם אבינו קשורים זה בזה: למה חיתה נפשי בגללך? בזכות הסירוב לקבל את המתנות שיתנו לי בעבורך! כי שונא מתנות – יחיה.

ולפי זה מובן יותר ההמשך (בפסוק טז):

ולזה אמר "ולאברם היטב פרעה" שנתן לו מתנות, אך הוא ע"ה לא רצה לקבל וזה נרמז באומרו "ויהי לו צאן" וגו', יירצה (=כלומר) "לו – משלו" כי כל מה שרכש אברהם צאן ובקר ועבודה רבה לא היה רק משלו ולא משל אחרים, כי היה שונא בצע ולא רצה ליהנות משל אחרים...

לא כתוב שאברהם קיבל את מתנת פרעה. כתוב "ויהי לו" – לא משלו, את הרכוש שכבר רכש במהלך חייו ביגיע כפיו ומתוך עמלו.

למדנו את מעלתו של אברהם אבינו שהיה נהנה מיגיע כפיו, ואף במקומות החומריים והשפלים ביותר כמו ארץ מצרים לא ויתר על הדרכה למידות טובות ולחיי חירות ובחירה.

הטבע הלא טבעי של אברהם

הטבע הלא-טבעי של אברהם / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו רגילים להסתכל על גילו של אברהם בשעת לידת יצחק, כדבר מופלא וניסי. אבא צעיר בגיל מאה! אבל הדבר לא ברור, כפי ששואל רבינו:

ותלד לו את זמרן וגו' (כה, ב) - זה כמה שנים נתקשיתי: כיון דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי (ברכות דף נ"ח ע"א) איך הוליד אברהם אבינו ע"ה מקטורה כמה בנים זמרן ויקשן וכו', שהיה אז אברהם כבן מאה וארבעים שנה? ואם בהיותו בן מאה שנה אמר: "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, י), אם כן איך הוליד בן מאה וארבעים, כי מה צורך לנס הזה?

חז"ל אומרים כלל: אין נס לבטלה. אם נס נעשה, הרי שיש בזה צורך. לפי זה עולה שאלה: לידת יצחק היתה נצרכת לעולם, לבניית עם ישראל, ולכן הגיוני שיעשה ה' נס וייתן לאברהם בן הגם שהוא בן מאה. אך מה הטעם לעזור לו להוליד עוד ילדים בגיל 140??

מחדש רבינו, שאכן אצל אברהם זה לא היה נס:

ומכאן ראיה למה שכתב רש"י ז"ל דאומרו "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, יז) אין זה בלשון תימה, עיין עליו.

כבר רש"י שם אמר במפורש כי בשורה זו לא הפתיעה את אברהם אבינו מצד גילו.

לפי זה טבעו של אברהם אינו שונה מטבע דורו:

ויוכל להיות כי אברהם אבינו ע"ה שנקרא "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה יד) היה כוחו כדורות הראשונים שהיו מולידים בני ת"ק שנה ואינו בדרך נס.

בספר יהושע (יד, טו) ישנו ביטוי "האדם הגדול בענקים". בפשט ניתן לומר שמדובר על ענק בשם "ארבע", שעל שמו הקריה. חז"ל מלמדים שמדובר על אברהם אבינו. לומד מכך רבינו שהדבר מגלה גם על תכונתו לנהוג כדורות שלפניו ,שיכלו להוליד גם בגיל מאות שנים.

אם כן, כיצד נוכל להסביר את תמיהתה של שרה למשמע בשורת הלידה?

ומה שאמרה שרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (לעיל יח, יב) אין הכוונה שמצד זקנתו אינו מוליד, רק שתמהה היעשה נס זה לי בזה הזמן שאדוני זקן מה שלא נעשה מקודם?

בפשט הדברים נראה כי שרה אימנו תמהה על לידה קרובה, הן מצד עצמה והן מצד בעלה. למעשה לאור חידושו הנ"ל של הרב, נראה כי התמיהה בעניין הגיל היא רק ביחס לעצמה. לגבי אברהם התמיהה היא אחרת: למה ה' חיכה לעשות איתי נס כזה רק כאשר אברהם בעלי בן מאה?

לאור דברי רבינו מתגלה מעלתו של אברהם אבינו לא רק בכוחות נפשו האדירים, אלא גם באופן שהדבר מקרין על גופו ובריאותו.

מלאך או אורח?

 מלאך או אורח? / מתורתו של רבי רחמים חי חוויתא זצוק"ל

המלאכים שבאו לבית אברהם ושרה, מבשרים להם על הולדת הבן. וכך מגיבה שרה אמנו (יח, יב):

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

מדוע באמת לא קבלה את ברכתו? כותב הרב:

"ותצחק שרה בקרבה לאמר" וגו'. לכאורה קשה איך לא האמינה לדברי המלאך?

ואפשר דלא ידעה שהוא מלאך, אלא שחשבה אותו לאיש אזרח פשוט.

זה לא מלאך! כך חושבת שרה, אלא אדם פשוט. את הראייה לכך מדייק רבינו מנקודה שנחבאת מעיננו בקריאה הרגילה: אברהם הציע להם לחם בהתחלה, "ואקחה פת לחם", ואילו כאשר הוא מגיש להם את הארוחה - יש כל טוב, אבל - לא לחם! למה?

ומפני שאמר להם אברהם בתחילה "ואקחה פת לחם" ושוב לא הביא להם לחם, מפני שפרסה נדה ונטמאת העיסה כמו שכתבו רז"ל, לכך חשב שעדיין לא פסק וסתה, ומפני זה, אחד מהם בירכה "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" וגו', כדרך שאורח מברך לבעה"ב.

האורחים, שקבלו את הארוחה, ראו שהלחם חסר. הם כנראה הבינו לבד, שאין רצונו של אברהם אבינו להאכילם לחם, שלא על הטהרה. גופה של שרה מתכונן להריון. שרה שומעת את ברכת המלאך, ומגחכת: הוא חושב שמעולם לא פסק וסתי , ולכן הוא מברך, מתוך דרך ארץ - שניפקד בבן בעוד שנה!

ועל זה אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", שלא כמו שחשבו, שעדיין לא פסק הוסת, אלא "אחרי בלותי", שפסק וסתה זה כמה וכמה שנים, עתה היתה לה עדנה, שראתה היום, ואינו אלא מקרה בעלמא, וא"כ אי אפשר שתלד מחמת זקנתה.

שרה בטוחה שמדובר על מקרה רפואי חד פעמי, חסר משמעות ביולוגית ואין למה לצפות.

ועוד ואדוני זקן מצד זקנת בעלה.

סיבה נוספת שלא לפתח ציפיות, היא זקנותו של אברהם אבינו.

המסקנה: העומד כאן אינו כי אם הֵלך נחמד, ותו לא.

לפי זה מובן שהביקורת של הקב"ה על שרה מדויקת, שהרי היא באמת טענה על עצמה שהיא זקנה:

ועל זה כתיב "ויאמר אלקים אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", ובאמת כך אמרה, "אחרי בלותי", וגו' אלא דלא סיים מה שאמרה ואדוני זקן מפני השלום.

הקב"ה שיקף לאברהם את דברי שרה כהווייתם: היא טוענת שמתוך זקנותה לא תלד. את הטענה על זקנות אברהם, ה' הוריד מפני השלום.

לפי פירוש זה, יוצא שקב"ה אמר אמת, ולא שינה דבר מדברי שרה. ויש לשים לב שדבר זה מנוגד לדברי חז"ל, שהרי מכאן למדו שמותר לשנות מפני השלום. אם כן, כיצד קראו חז"ל את הפסוק?

ומה שדרשו רז"ל מזה, דמותר לשנות מפני השלום, נראה דמפרשי לקרא (=שמפרשים את הפסוק) ד"אחרי בלותי" בניחותא: דבשלמא אני הרי חזר לי הוסת ויש תקוה ללדת אבל מצד אברהם אי אפשר כי ואדוני זקן ודו"ק

על פי הקריאה המחודשת של ר' רחמים, המילים "אחרי בלותי היתה לי עדנה", נקראים בתמיהה: וכי ייתכן כך? אולם חז"ל קוראים את כדבר הנאמר בפסקנות: אחרי בלותי הגיע כבר העדנה, כלומר: גופי מוכן ללדת. ואם כן באם ישנה בעיה - היא אצל אברהם והקב"ה כאמור שינה את טענתה, מפני השלום.

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה / לפרשת וירא / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

רש"י כותב בתחילת פרשת לך לך (יב, א):

לך לך - להנאתך ולטובתך.

הציווי של ה' לאברהם לצאת לארץ כנען, אינו נאמר כפקודה גרידא "לֶךְ", אלא היא באה בתוספת המילה "לְךָ". משמעותה היא: לטובתך, להנאתך ולתועלתך. מהי התועלת שם? לידת יצחק וגדולה.

לאור הסבר זה, תעלה שאלה מה ההנאה והטובה שיצאו לאברהם אבינו מעקידת יצחק? כך הרי אומרת התורה (כב, ב):

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה...

גם כאן משתמש הקב"ה בלשון "לך-לך", שרומזת להנאה ותועלת. מה הם?

עומד על כך רבינו (חלק א, אות כ):

יש להבין אומרו "לך לך" מאי להנאתך ולטובתך שייך כאן?...

הרב מציע ארבע הנאות וטובות שיוצאות לאברהם. נציג כאן שתים מהן:

ונראה דידוע דהעולם היו מוציאים לעז על שרה דנתעברה מאבימלך ח"ו, ובטלה טענתם...ממה שעקד אברהם את יצחק, ואילו מאבימלך הא כבר נשבע אברהם לאבימלך שלא יריע לאבימלך ולנינו ולנכדו.

במדרשים מסופר שהיו ליצנים שביזו את אברהם ושרה, ואמרו להם שיצחק הוא בעצם בנו של אבימלך, שחטף את שרה לעצמו, ואולי כבר פגע בה עד שנענש. אברהם ודאי ידע אם יצחק נולד ממנו. במידה ולא – ח"ו, הוא לא היה מעיז ללכת לניסיון העקידה. מדוע? כי בפרשיה שלפני העקידה נשבע אברהם אבינו בקב"ה, שלא ייגע בצאצאי אבימלך. לא נראה שאברהם יפר שבועה חמורה זו, אלא אם כן הוא יודע שזה ודאי בנו.

ועוד בטלה טענתם ממה דהיה יצחק בחור כארזים וסר למשמעתו של אביו ופשט צוארו לשחיטה וכמו שכתב הרב 'קרית ארבע' ז"ל (דף י"א ע"ב), יעויין שם.

רבינו מביא פירוש נוסף מספר 'קרית ארבע', המביא ראיה נוספת שיצחק היה מודע לכך שהוא בנו של אברהם, בכך שהוא ניגש עימו לעקידה, ואינו דוחה את ההצעה באופן מיידי. מי ימסור עצמו למיתה למי שהוא ספק אביו?

ואם כן זהו שאמר לו "לך לך" - להנאתך ולטובתך,

אם כן, יש כאן מעלות נוספות לכבודו של אברהם ולכבודה של שרה, שמסירים מהם את טענת הליצנות.

 

למען ייטב לי - בעבורך!

 למען ייטב לי - בעבורך / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

אחת השאלות הקשות העולות בפרשת ירידת אברהם למצרים, היא השאלה: מדוע אברהם אבינו מחליט לספר שהם אחים, ולא את האמת שהם זוג נשוי? הרי לא מדובר על אירוע חד פעמי, אלא על מדיניות קבועה, כמו שאברהם מתנצל לפני אבימלך, בפרשה הבאה (בראשית כ, יג):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי, אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא.

כלומר, מדובר כאן על תרגיל קבוע.

מה מטרתו? ואולי יותר מזה: מה ההיתר לשקר?

במיוחד קשה הדבר לפי פירושו של רש"י (בראשית יב, יג):

למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות.

זה נשמע מאד אגואיסטי, שאברהם אבינו, שגריר החסד והנתינה עלי אדמות יחשוב רק על המתנות שיקבל הוא עצמו עבורה!

אמנם יש מקום לעיון ודקדוק בדברי רש"י, אולם נראה כיצד רבי כלפון משה הכהן, מציע כיווני פשט שיכולים להסביר אחרת את אמירתו של אברהם (יד משה, לך לך ס"ח):

ועוד יש לומר בעיקר הקושיא איך אברהם עשה כן, ואברהם חשב כי בהיותו לה לאח לא יהיה לה כל אונס כי יוכל לעשות איזה עצה וטעם להצילה באיזה סיבה כמו "אחותי לא רצתה" וכיוצא מסיבות וסיבי סיבות. אך בהיותו לה לבעל יהרגוהו תכף וכמובן.

נקודה ראשונה: אם אברהם הוא אחיה, הוא יכול לייצג אותה ואת תחושותיה כלפי המצרים. לספר שהיא חולה ואינה רוצה להתחתן ועוד כהנה תירוצים. בכך יוכל אברהם להרוויח זמן ולפעול להצלתם.

ועוד יש לומר כי בהיותו לה לבעל שמא טרם יציע תפלתו לה' על זה ייהרג בפתע פתאום, אך בהיותו לה לאח כשיקחוה אצלם תכף יערוך שיח לה' ותנצל.

נקודה שניה: יהיה לו פנאי לפעול פעולה רוחנית, מה שלא יוכל לעשות אם הוא יוכר כבעלה, ויוצא ח"ו להורג תכף ומיד.

ועוד יש לומר באמרו 'למען ייטב לי' וגו' אין הכוונה על ההנאה הגשמית, רק היא הקדמה לאומרו 'וחיתה נפשי בגללך', ועל ידי רוב המטיבים יתגלה לו עצות נגד הרוצים להזיקו ולהרגו להנצל מידם.

למען ייטב לי בעבורך, פירושו, את תעזרי לי להינצל. זה הטוב שתגמלי איתי: שתחיה נפשי בגללך.

שלושת הפירושים הללו כמובן משלימים זה את זה: יכולת ההגנה על שרה, המאמץ הרוחני, והגברת סיכויי המחיה של אברהם, למען שרה אשתו.

רבינו מכוון אותנו לאמץ מבט חדש על הסיפור: רוב המפרשים דנים על אברהם. אבל האמת היא שזה מהלך שחייב לעבור את אישורה - לטובתה של שרה! בעיון נוסף מתברר כי הדבר רמוז במילה אחת קטנה: 'אמרי נא אחותי את', בבקשה תשתפי איתי פעולה במהלך. בפרשה הבאה הדבר יֵאמר באופן מפורש (כאמור בפסוק דלעיל בפתיחת המאמר) "זה חסדך אשר תעשי עמדי", היה זה באישור שלה.

מדובר אם כן בתחבולה שנועדה לעזור לשניהם לחוד ולשניהם כזוג, תחבולה שגם אם היוזם הוא אברהם אבינו, בסופו של דבר הוא באישורה ולתועלתה של שרה אמנו.

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים...

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

אבימלך מלך פלישתים, ברשעותו, מנסה לקחת את שרה אימנו לעצמו. הקב"ה מונע ממנו, ואז ישנו דיאלוג בין ה' לאבימלך (בראשית פרק כ):

(ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:

(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:  וכו'.

אבימלך מצטדק שהוא עדיין לא חטא, ולכן אין מקום להענישו. אומר לו הקב"ה:

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:

הדבר הזה תמוה, שכן הוא נוגד עיקרון יסוד מפורסם (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב):

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

אם כן, כיצד "מודה" הקב"ה שבעצם, הוא זה שמנע מאבימלך לחטוא?

ר' כ'לפון משה מציע כמה כיוונים, ונציג את חלקם (יד משה, נח):

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דהרי איתא (=מובא)  בגמרא ... ואיך ה' חשך אותו מלחטוא?

ויש לומר דלא נאמר זה רק בישראל ולא באומות, ואבימלך פלשתי היה.

תשובה ראשונה מחלקת בין יהודי לגוי. הנימוק לא מוסבר, אולם ניתן לראות זאת מתוך דיוק בפסוק, שממנו למד ר' חנינא את דברו, "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך וכו ".

 ועוד יש לומר דזה דוקא בשאר העם, לא במלך, וכמו שאומר הכתוב (משלי כא א) "לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו".

תירוץ שני מסביר כי מלך, בתור הכלי שהובלת ציבורים למקום כזה או אחר, נתון יותר ליד ה', גם אם במחיר מניעתו מחא, או דחיפתו למצווה.

לאחר עוד 4 (!) הצעות, מגיע התירוץ הבא:

ועוד יש לומר דלא נאמר זה רק במי שבא לחטוא במזיד, אבל בבא לחטוא בשוגג, מן השמים מצילים אותו. ואפילו אם תמציא לומר דנאמר זה גם בשוגג, יש לומר דדוקא בשוגג הקרוב למזיד והיה לו ללמוד ולא למד ... אולם אבימלך שהיה משתדל שלא לחטוא ובא לידו חטא, ה' שומרו , אחר שגלוי וידוע לפניו שאם היה יודע היה נמנע מזה.

ר' משה מציע לפנינו חידוש משמעותי: למרות הכלל המוכר, ה' מוצא לנכון להיות שותף בעבודה הרוחנית של האדם. אמנם בשביל זה, חייב הרצון להתחיל מהאדם, או בגלוי, במאמציו להימנע מן החטא, או באופן נסתר יותר, הגלוי לבוחן כליות ולב, בו ישנה מניעה פנימית מאותו חטא.

לכשנתבונן, נראה כי הדבר גם מדוייק בדברי הקב"ה, וכפי שכותב ר' משה שם בסע' ס':

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דתיבות "גם אנכי" נראים כיתירים. ולפי מה שכתבתי לעיל אות נ"ח, דאבימלך היה נזהר שלא לחטוא, אתי שפיר (=בא הדבר מובן) שבא להדגיש, דמה ששמרתי אותך מהחטא מפני מה שנזהרת אתה ולכן גם אנכי שמרתיך.

הקב"ה אומר ש"גם הוא" שמר על אבימלך. "גם" ביחס למי? ביחס למאמציו של אבימלך לשמור בדרך כלל על דרכיו ומוסריותו.

ידע אדם, כי מאמציו להשתלם ולהתעלות, מזמנים סייעתא דשמיא ממרום, והקב"ה מתערב באופן אקטיבי לסייע לאדם ולקדמו.