Showing posts with label קרבנות. Show all posts
Showing posts with label קרבנות. Show all posts

Thursday, March 19, 2026

אתה ישראל או יעקב?...

 


‏בס"ד‏

‏אתה יעקב או ישראל? / להפטרת פרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל‏

‏ספר ויקרא פותח בציווי על הקרבנות, עניין מרכזי בעבודת ה'. הנביא ישעיהו מגלה לנו בהפטרה ביטוי עמוק לעבודה הפנימית המקבילה לה ‏(ישעיה מד, ה)‏:

‏זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה‏

‏מה ההבדל בין השמות "יעקב" ו"ישראל"? ומה מסתתר מאחורי הבחירה בשם אחד על פני השני? מסביר רבינו (אות ט):‏

‏יש לפרש על פי הידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום נקראים בשם 'יעקב' לשון עקבות ורמאות, ובזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בשם 'ישראל'.‏

‏חז"ל מגלים לנו כי שני השמות של יעקב אבינו אינם רק שמות היסטוריים, אלא מצבים רוחניים. "יעקב" - לשון עקב ורמאות - מתאר מצב של ריחוק וקרירות בעבודת ה'. "ישראל" לעומתו, שם של גבורה וזיקה עמוקה, שנאמר "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". כאשר ישראל אינם עושים רצון ה' - הם בדרגת יעקב. כאשר הם עושים רצונו - הם ישראל.‏

‏ולזה אמר הנביא מי ש'יאמר' אמירה רכה וחלשה 'לה' אני', ואינו דבוק כל כך בהשם יתברך ובתורתו, 'זה יקרא בשם יעקב' אינו עושה רצונו של מקום. אבל מי ש'יכתוב ידו' וכחו 'לה'' ועובד ה' בחשק ובמרץ, בשם ישראל יכנה הוא עושה רצונו של מקום.‏

‏הנביא ישעיהו מצייר שתי דמויות של עובדי ה'. הראשון "אומר" בלבד - "לה' אני". אמירה היא לשון רכה ("כה תאמר לבית יעקב"). אדם זה אינו מכחיש את שייכותו לה', אך גם אינו משקיע את עוצמתו לכך. "אמירה רכה וחלשה" היא, שאינה מחייבת דבר. כזה נקרא "יעקב".‏

‏השני "כותב ידו לה'" - הכתיבה מסמלת מחויבות. שטר, חוזה, אמנה. "ידו וכחו" - כל כוחותיו ניתנים לה'. עובד ה' "בחשק ובמרץ". כזה נקרא "ישראל".‏

‏הקשר לפרשת ויקרא עמוק: הקרבן אינו רק פעולה מכנית. "ויקרא" - קריאה מתוך קרבה אמיתית. מי שמביא קרבן מתוך "כתיבת ידו לה'" - הוא ישראל. מי שמביא קרבן מתוך הרגל בלבד, מבלי להכניס את לבו - הוא עדיין בדרגת יעקב.‏

‏ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בחשק ובמרץ, ולהיות נקראים בשם ישראל.‏

Thursday, September 18, 2025

ארבעת האפשרויות - והמתוקה שבכולן!

 בס"ד



ארבעת האפשרויות – והמתוקה שבכולן! / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יסוד הבחירה הוא עמוד עליו עומדת התורה כולה. ללא בחירה חופשית אין שכר ואין עונש, ובכלל אין ציפיה למוסריות כלשהי, ונהיה העולם הפקר חלילה. רעיון זה חוזר גם בפרשתנו (דברים ל, טו):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע

מוצגת כאן אופציה של בחירה בין הטוב שתוצאותיו חיים, לבין הרע שתוצאותיו הפוכות חלילה.

אמנם רבינו מוצא רמז נפלא נוסף בפסוק זה. רמז המתחבר לימים אלה, של ערב יום הדין (אות ח):

אפשר לפרש על פי מה דאיתא בפסיקתא רבתי (פסיקתא דרב כהנא כד, ז): "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם "חטאים תרדף רעה", שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה להם "נפש החוטאת היא תמות", שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם "יביא קרבן ויתכפר לו". שאלו להשם יתברך חוטא מה עונשו? אמר להם "יעשה תשובה ויתכפר לו", הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", עד כאן.

ישנו מדרש עמוק המספר על מעין משאל שנערך בין מקורות סמכות שונים בעניין תוצאות החטא, "חוטא מה עונשו". החכמה, המיוצגת על ידי ספר משלי (יג כא), גוזרת על האדם בריחה בלתי פוסקת מדברים לא טובים. הנבואה, המיוצגת על ידי ספר יחזקאל (יח, ד) מחמירה את עונשו של החוטא וגוזת עליו מוות, לא אלינו. התורה המיוצגת על ידי ספר ויקרא מציעה את פתרון הקרבן. רק כאשר פונים לקב"ה בכבודו ובעצמו עולה הפתרון של חזרה בתשובה.

יש במדרש זה רבדים שונים של משמעויות, אולם רבינו נעזר בו כדי לבאר את הפסוק שלנו באופן מחודש: הפסוק לא מציג רק שתי אפשרויות של בחירה לפני האדם אלא ארבע! כל אחת מהמילים (החיים, הטוב, המוות, הרע) רומז לאחת הדעות שהוזכרו במדרש:

וזה רמז הפסוק, "ראה נתתי לפניך היום", רמז לעולם הזה על דרך שדרשו (עירובין כב, א) בפסוק (לעיל ז, יא) "היום לעשותם - היום לעשותם ולמחר לקבל שכר",

המילה 'היום' רומזת למציאות של החיים בעולמנו, העולם הזה, עולם העבודה.

"את החיים" וכו' רמז לארבעה סוגי כפרה: "את החיים", רמז לתשובה. "ואת הטוב", רמז לקרבן שהוא טוב לאדם, דבמקום שהיה צריך לו מיתה בא הקרבן במקומו. "ואת המות", כתשובת הנבואה "נפש החוטאת היא תמות". "ואת הרע", כתשובת החכמה "חטאים תרדף רעה".

בעולמו של הקב"ה, עולם טוב, של רצון לטהר עולם מחטאי האדם ונפילותיו, ישנם גם אופציות של מוות ורע בר מינן. אולם הבשורה הטובה מגיעה בסיכום:

על כן "ובחרת בחיים" כתשובת השם יתברך שאין טובה הימנה.

אין לה' חפץ בקרבן, מוות או יסורים לחוטא. קורא לנו הקב"ה: שובו בניי! דלתי פתוחה לכבודכם! השיבו וחיו! זו היא הציפיה האמיתית של הקב"ה מאיתנו!

האם נבחר בחיים?

Wednesday, April 2, 2025

מנחה אז, מנחה היום...

 

בס"ד

מנחה אז, מנחה היום... / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילות תוקנו כנגד הקרבנות. כך אומר התלמוד במסכת ברכות (כו, א). תפילות עצמן, או לפחות זמניהן. זו הזדמנות אותה מנצל רבינו לדרוש לציבור על חשיבותה של התפילה, ובמיוחד תפילת אמצע היום, תפילת מנחה (אות ו):

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ב, יא). אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.

פרק ב' עוסק בדיניו של קרבן המנחה. חז"ל כינו את התפילה השניה "מנחה", ורבינו מבין שאין הדבר סתמי או מקרי, אלא לרמוז על חשיבות תפילה זו, שכלפיה כנראה ישנה רשלנות מסויימת:

והרב 'פלא יועץ' ז"ל (ר' אליעזר פאפו, סרייבו, מאה 18-19, במערכת המ' אות מנחה) כתב וזה לשונו: "והן בעון רבים מעמי הארץ מקילין בה ואין מתפללין אותה בציבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפללין אלא לאחר בין השמשות, תפילה חטופה וקטופה. ויש שאין מתפללין אותה כלל או מתפללין ערבית שתים. ושגו ברואה (=טעו בהבנת דבר פשוט)...ואין זה כי אם רוע לב וחסרון אמונה, ...אם כנים אתם בזאת תבחנו אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא חי פרעה כי מרגלי'ם אתם (לשון רגילות) ומה שאתם משכימים לבית כנסת, הוא לפי שבאותה שעה החנות סתומה ואין יוצא ואין בא. אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך...וברכת ה' היא תעשיר. זה אמת ברור אליבא דכולי עלמא, עד כאן דבריו ז"ל.

נראה שרבינו ה'פלא יועץ' נתקל בזלזול מחפיר ביחס לתפילת מנחה. הימצאותה באמצע יום העבודה, דבר התובע סגירה של הקופה הרושמת לזמן מה, גרם לאנשים רבים להקל ראש: להתפלל לבד, או בחיפזון, ואף לוותר ולהתפלל אותה כתשלומין בזמן ערבית, דבר שלא רלוונטי למבטל תפילה בכוונה. חוסר היכולת לוותר על זמן מסויים של רווח פוטנציאלי מעיד על חסרון אמונה שהפרנסה היא באמת מאת ה'.

רבינו רפאל ימצא את התוכחה הזו רמוזה בלשון התורה ביחס לקרבן מנחה:

וזהו רמז הפסוק, "כל המנח'ה", זו תפלת מנחה. "אשר תקריבו לה'", להתפלל לפניו, "לא תעשה חמץ", רמז לעצלות בגלל עסקיו הגשמיים, ומאי דביני ביני (=בין לבין, מפעולה לפעולה) תתחמץ השעה ויעבור זמנה.

חמץ מבטא את היפך הזריזות כידוע מפסח. צריך להזהר מלהחמיץ – מלהתעכב ואף מלפספס – את תפילת המנחה.

הנחיה נוספת רמוזה בהמשך:

נמשך לזה ביאור הפסוק לקמן (יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח". כי ידוע שהמלח הוא מקיים הבשר שלא יתליע ולא יסריח ויחזיק זמן מה להיות ראוי לאכילה. ולזה אמר "וכל קרבן מנחתך" תפלת מנחה שהיא במקום הקרבן צריך לעשות לה גדר וסייג להתמיד בה תמיד להתפלל במנין כמו הבשר הנמלח במלח, "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", אותו הגדר שעשית והתרגלת להתפלל יום יום במנין בשעה קבועה לא תבטל אותו,

מלח הוא חומר משמר. הברית ביננו לבין הקב"ה נמשלה למלח שאינו מתקלקל ונהרס לעולם. ישנה חזרה משולשת על חיוב פיזור המלח. מדוע? האחד מבטא את ההחלטה לא לוותר על תפילת מנחה. השני – יישום ההחלטה מדי יום ביומו, באופן של קביעות זמן ומקום, דבר שיכול לעזור שלא יישכח. בפעם השלישית המלח נאמר לא סמוך לקרבן המנחה בדווקא, אלא "על כל קרבנך":

ולאו דוקא תפלת מנחה, אלא "על כל קרבנך" גם תפלת ‏ שחרית וערבית שגם הם כנגד הקרבנות תקריב מלח, לעשות להם גדר כנזכר שלא להתעצל בקיומם.

גם שחרית וערבית אם יוכנסו לתבנית זמן ומקום קבועה, יזכו ליחס של כבוד, קיום ונצח.

הקשר עם הקב"ה שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילה, חייב להתבסס על מחוייבות  וקביעות, ומתוך כך מייצרים חיי אמונה ועבודת ה'.

Thursday, March 28, 2024

המשכן - אמצעי או מטרה?

 בס"ד



המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכללית של רבינו לעניין של המשכן ועבודתו, כפי שהוא מנסחם בספרו "איילת השחר", בדרוש י"ג.

כך הוא כותב:

מסך הערפל הפרוש על האדם מסך החמר המגואל אשר ערפל חתלתו לאפס ותהו נחשב, לולי ה' צבאות אשר הופיע ממרום אל עם קדושו, נשמת שדי הנשקפה כמו שחר להאיר נתיבו, ולשים את כל המעקשים למישור לעזור אליו לפשט הבגדים הצואים מעליו ולגלול את מסך החומר מעל הכוחות הנפשיות ויפשוט החומר מן הצורה עד שהמלך במסבו, והנה ה' ניצב עליו להאציל לו רוח ממרום

שפתו של הרב בספר הדרשות נמלצת וציורית יותר מאשר בפירושיו על התורה. נסביר את דבריו: האדם חי במציאות דמיונית על עצמו ומהותו, בשל גופו ורצונותיו, אותם הוא מרגיש כ"דבר אמיתי". השגחת ה' הביאה לנו נשמה מיוחדת שעניינה לחשוף את האדם לטבעו הפנימי שהוא האמיתי. מכח זה יכול האדם לזכות אף לנבואה!

ולמטרה הזאת רצה הבורא יתברך לתת לנו כלים רוחניים אמצעיים שעל ידם נוכל לגשת אל הקדש פנימה כי זה כל מטרת וחפץ הבורא שיקדש האדם את עצמו עד שיהיה גופו מוכן לשפע נבואיי כמלאכי רום

כדי לחשוף את אותם עומקים הקיימים בנו, ה' הדריך אותנו על ידי אמצעים רוחניים, שיובילו אותנו בביטחה אל הקדושה, עילוי הגוף והבאתו עד לדרגת המלאכים.

ומה הכלי המרכזי להדרכה הזו?

 והוא אצלי הטעם האמתי בצוויו יתברך בעשית המשכן להשראת שכינה שם, שאין זה התכלית האמיתי, אבל (=אלא) המשכן הוא כלי אמצעי להשראת שכינה על עם בחר לו יה, כי מה שהתחיל השי"ת להשרות שכינתו בבית שעל ידי כן...יכנע לבבם הערל בראותם מראה כבוד ה' השוכן בבית הגדול הקדוש, יראה ורעד יבוא בם מהדר גאונו יתברך, ויבואו להתרחק מהדברים המעיקים לנפש המשכלת לשמע בקולו יתברך ולדבקה בו, למען זכך חמרם לשיוכנו (=כדי שיהיו מוכנים) להשראת שכינתו יתברך בם.

המשכן אינו מטרה אלא אמצעי, כך מחדש רבינו. האוירה שהמשכן מייצר, המפגש החי עם השכינה בכבודה ובעצמה מעוררת את האדם לתהליך של תיקון פנימי, שליטה עצמית, סילוק גורמים המבלבלים את הדעת, ומתוך כל זה יזכו להשראת שכינה בעצמם, בתוך גופם – נבואה.

האם נשאר לנו משהו מאותם כלים? האם יש לנו שריד מאותה הדרכה שיכולה להביא לכזו רמה של דבקות וקרבת ה'?

אך אמנם שפע נבואי לא ישג רק ע"י השקידה והעיון בתורת ה'.

הכלי המרכזי הוא לימוד התורה. מה המקור לכך?

ויפרש בזה מאמר המלך שלמה ע"ה בעת כלותו בנין הבית (מלכים א ח) "יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו וגו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו", אשר לכאורה מאד יפלא כי איך שלמה מבקש מאתו יתברך שיטה לבבו ליראה אותו? הלא דבר מוסכם ומקובל מפי רז"ל (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!

שלמה המלך, בתפילתו לאחר סיום בנין המקדש, מבקש שה' יטה אל לב העם אליו. בקשה זו נוגדת עיקרון מוסכם בעמנו, והוא שהמעלה הרוחנית אינה ניתנת לאדם משמים, אלא עליו לטרוח בכוחות עצמו להשיגה! אם כן, מה מבקש שלמה?

אבל הענין הוא כי כבר אמרנו למעלה שצוויו יתברך בבנין הבית להיות כלי אמצעי לבוא על ידו אל התכלית האמיתי לשכן אורו יתברך על נפשות חסידיו, ועל זה אמר שלמה בעת כלות בניין הבית נגד כל ישראל: 'הלא תדעו שכל עיקר ציווי ה' לבנות לו הבית - הכל הוא למען שעל ידו "יהי ה' אלהינו עמנו" ממש לזכות לשפע נבואה "כאשר היה עם אבותינו" שזכו לשפע נבואה. ואח"כ זכר (=הזכיר) הסיבה העיקרית להשגת הנבואה באמרו "להטות" וגו'

המילים "יהי הה' אלוקינו עמנו" אינן מילות תפילה, אלא פניה לעם ישראל, הסבר מהי תכלית כל מה שעשה שלמה. המטרה היא שה' יהיה עימנו, בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. אם נפעל נכון, הרי שיהיה ה' איתנו, בדיבור נבואי, כמו שהיה עם אבותינו. מהי הדרך? "להטות לבבנו אליו"! שאנחנו נטה את הלב לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה, לכיוון לימוד התורה ולכיוון המצוות.





Wednesday, July 5, 2023

האם "תורת הקרבן" פוטרת מן הקרבן עצמו?

 בס"ד

האם "תורת קרבן" פוטרת מהקרבן עצמו? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בעוונותינו, אנו כבר רגילים לנחם את עצמנו על העדרם של קרבנות, במילים "ונשלמה פרים שפתינו". חז"ל לימדו שהעוסק בתורת עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה. אולם, האם זה פוטר לחלוטין מחיוב הקרבן?

פרשתנו מדברת באריכות על עניין הקרבנות, ופותחת בציווי על קרבן התמיד (כח, ב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

רבינו פותח בסוגיה שדן בה הגאון בעל 'חקרי לב', הראשל"צ ר' רפאל יוסף חזן (איזמיר-ירושלים, המאה ה-18) בעניין חיוב הקרבן: האם מה שאמרו חכמים, שלימוד תורת קרבן היא כהקרבת הקרבן, יהיה נכון גם כשיבנה המקדש במהרה (ב, אות ו):

שמעתי בשם הגאון הרב חקרי לב (חלק אורח חיים סימן ב) שהעלה, דאף על פי שאמרו רבותינו ז"ל כל הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה (מנחות דף ק"י ע"א), כשיבנה בית המקדש חייב להביא קרבן ממש ולא נפטר במה שעסק בתורת עולה...

מסקנת החקרי לב היא שהדבר אמור רק בזמן שאין בית מקדש. כשייבנה המקדש במהרה בימינו אמן, לא נוכל לצאת ידי חובת קרבן בלימוד פסוקיו והלכותיו.

רבינו מחבר את הדברים לפסוק הנ"ל:

ובזה נראה לי לפרש כוונת הכתוב "צו את בני ישראל" - המה התלמידי חכמים שנתרבו מ"את" (קידושין דף נ"ז ע"א), וגם נקראים "בנים" על דרך שדרשו (ברכות דף ס"ד ע"א) בפסוק "ורב שלום בניך" - אל תקרי בניך אלא בוניך....

ישנם שני רמזים בפסוק שאין התורה פונה אל כלל ישראל אלא לציבור הלומד, לתלמידי החכמים,

"ואמרת להם" גם שעסקתם בתורה בכל מיני קרבנות, אין אתם נפטרים על ידי זה לגמרי מהקרבנות אלא דוקא כל זמן שאתם בגלות ואין בית המקדש קיים, ולכן "את קרבני לחמי לאשי" - הם הקרבנות ממש, "תשמרו להקריב לי במועדו" - בזמן שבית המקדש יבנה במהרה בימינו אמן.

יש מועד. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהילים קב, יד). במועד הזה, תשמרו, תקפידו להקריב קרבן על אש המזבח, ואין די במה שאמרתם ולמדתם בכל התקופות של הגלות.

מלמדנו הרב, שגם אם חז"ל ניחמו את דור היציאה והחיים בגלות, בכוחה של תורה, ובכוחן של מצוות מסויימות להוות מעין תחליף לעולם של מקדש וקרבן – אין הדבר כן. יש להשתוקק ולעשות את המצוה כתיקונה וכמו שנצטוונו לכתחילה.

שנזכה עוד השנה במהרה בימינו אמן

Monday, May 1, 2023

מה בין חפץ לרצון?

בין חפץ לרצון / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בציווי על הקרבת העומר מופיע ביטוי שאינו מצוי בהקשר של מצוות: "לרצונכם" (כג, יא):

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

מה משמעות מילה זו בהקשר שלנו? והלא זה חיוב לכל דבר ועניין!

רבינו פותח בחידוש של הגאון ר' שלמה קלוגר:

כתב הרב אמרי שפר ז"ל, הטעם שבכל המצוות לא נאמר לשון "לרצונכם" רק בקרבנות ובעומר, משום דיש חילוק בין חפץ לרצון, דלשון חפץ מורה על התכלית, ולשון רצון מורה על ההתחלה שרוצה באיזה דבר עבור שישיג ממנה איזה תכלית.

אנחנו רגילים להתייחס למילים קרובות כ"מילים נרדפות", כאלה שאין הבדל תוכני ביניהן. אין הדבר כן. לכל מילה מהמילים הנרדפות יש משמעות שונה, גם אם הן קרובות זו לזו. גם בין המילים "חפץ" ו"רצון" ישנו הבדל: "רצון" מבטא מטרה שאינה מהווה תכלית לעצמה, אלא שאנו מעוניינים בו בהיותו פתח לדברים אחרים. הדברים האחרים, המטרה הסופית, הם ה"חפץ".

ולכן בכל המצוות שהם עצמם תכלית הנרצה לא נאמר לשון "לרצונכם", (מפני) שהם החפץ ממש התכליתי, אבל הקרבנות והעומר אינם מצוות תכליתיים, שאין צורך לקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא הם רצון והתחלה לנו להשיג על ידם התכלית, שעל ידי הקרבנות יקח האדם מוסר...שייכנע לבבו ליראה את ה' ולשוב בתשובה. עיין שם באורך.

תורה ומצוות הם מטרה בפני עצמם. אין מטרתם להביא לידי משהו אחר, אלא לעצם קיומם. הקרבנות והעומר אינם מטרה סופית בפני עצמם, אלא מובילים לחפץ גבוה יותר: הקרבנות לקרבת ה', והעומר להכנה למתן תורה בשבועות. המהר"ש קלוגר מוכיח בספרו את היסוד הזה מכמה וכמה מקומות.

לפי העקרון הזה, מסביר רבינו פשט נפלא בתפילה, אותה אנו אומרים מדי יום, ברכת "רצה". חז"ל טמנו שם את שני אופני הגאולה, זו הבאה מתוך זכות מעשינו, וזו הבאה בחסד ה':

ובזה נראה לפרש נוסח התפלה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ולכאורה יש לדקדק דהיינו חפץ היינו רצון. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז בודאי חפץ בם ה' מצד התכלית, שכן היתה תכלית כל הבריאה לעשות רצונו יתברך...ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום גם כן רוצה בם, יען שהם שורש קדוש, ולכן רוצה ה' בעמו עבור שישיג ממנו אחר כך התכלית שיחזור בודאי להיות קדוש.

"תחפוץ בנו" היינו "תרצנו"! אלא שההבדל הוא בין מצב בו יש לה' חפץ בנו, כי "הגענו ליעד", להיות לו לעם קדוש להלכה ולמעשה, וישנו מצב בו אנו רק בדרך ליעד, עדיין בנפילה ותיקון, וה' רוצה בנו מצד היותנו בני האבות הקדושים.

ולזה אנו אומרים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" - בזמן שנעשה רצונך, "ותרצנו" גם כן - בזמן שאין אנו עושים רצונך, מצד קדושת אבותינו יש לך רצון להשיג אחר כך התכלית...

אנו מבקשים מהקב"ה שבכל אופן ירצה את עבודתנו, בין אם אנו כבר במצב השלמות, ובין אם נותרה לנו עבודה רבה להגיע לשם.

ויהי רצון שתמיד תהיה עבודתנו לרצון לפניו יתברך.

Thursday, March 30, 2023

תורה מכפרת!

 תורה מכפרת / לפרשת צו / מתורת רבנו כלפון משה הכהן זצוק"ל

רבני ג'רבא מרבים לדרוש רמזים מכח סמיכות הפרשיות. ההתבוננות בסיומה של פרשה, ובפתיחה של הפרשה שאחריה, פותחת פתח למסרים נוספים שהתורה רוצה לרמוז לנו.

רבינו עומד על התפר שבין סיום פרשת ויקרא, לבין תחילת פרשת צו:

(ה, כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.  {פ}

(פרק ו') א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:

מהו הרמז? כותב רבינו (יד משה, א')

סמיכות הפרשה. "ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה", וסמיכא ליה (=וסמוך אליו) "זאת תורת העולה". יש לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל, דלימוד התורה מכפר העון,

חז"ל כותבים בכמה מקומות על כח לימוד התורה, ככח מתקן חטא. לדוגמא (ויקרא רבה, פרשה ז'):

ר' אחא בשם ר' חנינא בר פפא: שלא יהיו ישראל אומרים "לשעבר היינו מקריבין קרבנות, ומתעסקין בהן עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם?", אמר הקב"ה "הואיל ואתם מתעסקים בהם, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין אותן"...

מקור זה מדבר על לימוד תורת הקרבנות, שהוא מכפר כאשר אין קרבן. ישנו מקום בו הדברים יותר ברורים, בהמשך המדרש, פרשה כ"ה:

רב הונא אמר: אם נכשל אדם בעבירה, חייב מיתה בידי שמים. מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים,...

אדם שחטא, מייצר חיסרון בעולם. התשובה המשולבת עם לימוד תורה מתוגבר, מהווה תיקון והחזרת המצב לקדמותו. וזהו הרמז הנמצא בחיבור פרשות הקרבנות, ויקרא-צו:

וזהו "לאשמה בה" מי שהוא אשם במצוות התורה, תקנתו "זאת תור'ת", לעסוק בתורה.

שנזכה ללמוד תורה מתוך שמחה, נקיים מחטא ומעוון!

 

Thursday, March 23, 2023

אורות מעולם הקרבנות

אורות מעולם הקרבנות... / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו חיים ללא בית מקדש כמעט 2000 שנה בעוונות. המרחק הנפשי בין עולמנו לעולם ובמרכזו מקדש – מאתגר ומקשה על חיבור. חכמי ישראל גישרו על הפערים אלה על ידי מציאת רעיונות ומסרים השייכים בעולם, שבין בתי מקדש.

כך גם רבינו יעוררנו בכיוון (אות ה, על ב, יג):

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח - נראה לפרש על פי מה שכתב בספר החסידים (סימן ט"ו) שכל תורה ומצוה שהיא בלא יראת שמים, הרי היא כתבשיל בלא מלח. ע"ש. נמצא שהמלח כינוי ליראת שמים....

במקומות רבים חז"ל מעלים על נס את מידת יראת-השמים. ייחודה הוא בכך שהיא מעין כלי קיבול לשאר המידות. מתוך יראת שמים באות לידי ביטוי שאר המידות והמצוות. בשפה של חכמים "יראה לית לה מגרמה כלום" (=יראה, אין לה מעצמה כלום).

אמנם בקטע המדובר בספר חסידים מדובר על ענווה, אולם הקשר בין המידות הללו הוא ברור, כפי שנאמר בפסוק "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד). זו מביאה לזו.

כאשר מצוה נעשית עם יראת שמים, היא נותנת לה טעם ומשמעות. אין התורה רוצה שאדם יקיים את המצוות מתוך טכניקה קרה, או מתוך חשיבה אנושית פילוסופית. יש לקיים מצוות מתוך חיבור אל ה', יראת שמים במדרגותיה השונות.

וזהו שאמר "וכל קרבן מנחתך" רצונו לומר כל תורתך ומצוותיך הנקראים "קרבן ומנחה" וכמו שכתב הרב שער בת רבים ז"ל, "במלח תמלח" - שצריכין להיות ביראת שמים ולא לשם פניה זרה ח"ו.

השער בת רבים מביא בשם תולדות יעקב יוסף, שמנחה רומזת ללימוד תורה ולמצוות. דרך הטיפול בקרבן המנחה היא זו שראויה ומתאימה לתורה ומצוה. הנקודה הראשונה: יראת שמים. תחבר את הקיום לכוונה נכונה, של עשיית רצון ה'.

ונזכרו בכתוב זה שלוש פעמים מלח, כנגד שלושה מיני יראה. והם: א'. יראת הרוממות המובחרת מכולם. הב'. יראת העונש המעותד בעולם הבא. והג'. יראת העונש בזה העולם בחיים חייתו.

רבינו מרחיב את הרעיון ועומד על כמות הפעמים בהן נזכר המלח בפסוק הנ"ל:

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

מה המשמעות? לאור הרעיון דלעיל, רבינו מסביר שמדובר על 3 דרגות של יראה: א. יראת הרוממות, מגדלותו של הקב"ה. ב. יראת עונש בעולם הזה. ג. יראת עונש בעולם הבא.

אדם שפועל באופן זה מובטח כי מצוותיו יתקבלו, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".

 

Monday, September 12, 2022

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

Wednesday, May 4, 2022

להודות-גם על האפשרות הכואבת...

להודות – גם על האפשרות הכואבת... / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו מילה לא ברורה הנאמרת ביחס לקרבן תודה (ויקרא כב כט):

וְכִי-תִזְבְּחוּ זֶבַח-תּוֹדָה, לה' - לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחוּ.

מהי המשמעות של המילה לרצונכם? והרי לכאורה ההלכה מגדירה מי הוא זה שחייב להקריב קרבן תודה, וזה לא נעשה כדבר התנגבותי – רצוני? מבאר הרב על פי דברי הכתב סופר:

וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. פירש הרב כתב סופר ז"ל, דמי שנעשה לו נס וניצול מלסטים וכדומה, יקריב תודה לה' על הטוב שגמלהו. אבל אם כי שמח הוא שניצול מרעה שהיתה באה עליו, אבל היה טוב לו שלא בא עליו כלל, ולא היה בא לידי סכנה, וממילא לא היה צריך לנס! אם כן, אין הקרבן תודה לרצון לפני האדם...

אדם שניצל מסכנה, שמח ומתרגש. מרוב שמחתו מביא קרבן תודה. יחד עם זאת, לליבו מתגנבת המחשבה: אולי עדיך היה שהסכנה לא תתרחש כלל, וממילא לא נזדקק לשום נס... יוצא, שאדם כזה עלול להביא את קרבן התודה ללא שלמות הלב.

אבל האמת אינו כן כי צריך האדם לשמוח ביסורין שבאו עליו, שבודאי לא על חנם באו, אם לא שחטא לפניו יתברך, והם לכפרת עונותיו. ואם כן, יש לו לשמוח גם על הרעה עצמה שבאה וניצול ממנה, וכמאמר דוד המלך ע"ה: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה".

אומר הכתב סופר, שאדם בעל אמונה מבין שגם מציאות הסכנה, שקדמה לנס ההצלה, היא לטובתו. הוא שמח בזה! מבין שהיה לו כאן תיקון כזה או אחר. כעת מובן הציווי "לרצונכם":

וזה שאמר "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו", שלא יהיה שלא לרצון על עיקר הדבר שבא עליכם, שבגללו התחייבתם תודה אלא הכל יהיה לרצון ע"ש.

המילה "לרצונכם" לא מדברת ישירות על קרבן התודה, אלא על הגישה להקרבה: מתוך רצון מלא, ולא מתוך תחושת אילוץ.

רבינו מחדש על פי היסוד הזה, פירוש בהלל:

ובזה נ"ל לפרש בס"ד, דזהו מה שאמר דוד המלך ע''ה בתהלים "יסר יסרני יה, ולמות לא נתנני", ולכן "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" על הנס שעשה לי. ושלא לחשוב שהיה מצטער מעיקרא על היסורין שבאו עליו, והיה טוב לו אם בכלל לא באו עליו יסורין, לזה אמר "אודך כי עניתני", קרי ביה בדגש לשון עינוי, שאני מודה גם על היסורין עצמם שבאו עלי. והטעם, כי אני יודע שעל ידי זה "ותהי לי לישועה", שלא באו היסורין רק על איזה חטא, והייתי ראוי לעונשים בעולם הבא ע''י החטא, ועכשיו "ותהי לי לישועה".

רצף הפסוקים המוכר לנו מן ההלל, מקבל על פי הנ"ל, כיוון מרענן: ההבנה הפשוטה היא שדוד המלך מודה רק על הצלתו. על פי העקרון דלעיל, דוד מלכנו מודה על שני דברים: א. על העינוי: פגמי האדם יכולים לפגוע בו בחייו ולאחר מותו. ייסורים שסובל האדם בחייו ח"ו, ממרקים עוונותיו. זה עצמו שווה תודה עצומה! ב. על ההצלה: שאכן יצא האדם חי מתוך המשבר.

התורה רוצה להרים אותנו לעבר מבט אמוני גבוה מעל כל המשברים והאתגרים, ולראות את יד ה' המכוונת את מאורעות האדם.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל.

 

שבת שלום ועצמאות שמח

Thursday, March 31, 2022

כבוד למכובד וביזיון למבוזה

כבוד למכובד וביזיון למבזה / לפרשת מצורע / משך חכמה

בעולם חסר מקדש, פרטי הקרבנות נראים עמומים, ומשמעותם לא ברורה. במיוחד לא ברור מדוע קרבן זה נלקח דווקא מבעל חיים זה, ומדוע פעולה כזו לא נעשית בהקשר של קרבן אחר. 

אמנם חכמי ישראל האירו את עינינו, וגילו לנו את סודם ועניינם של כמה פרטים. אחד מהם קשור להבדלים בין דרכי הטהרה של הטומאות השונות. זב הוא מי שיוצאת מגופו הפרשה מסויימת המטמאת אותו, במשך זמן ארוך. לגבי טהרתו אומרת התורה (ויקרא פרק טו, יד):

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א׀ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: 

קרבן טהרתו אם כן הוא 2 תורים או בני יונה.

מצורע - לעומתו - מביא תמהיל אחר של בע"ח להקרבה לטהרתו (ויקרא פרק יד, י):

 וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: 

3 בהמות ,הדורש כהנים רבים המתעסקים. מה טעם ההבדל? מסביר רבינו המשך חכמה:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים וכו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם. לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות, וליכא פרסום. אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (לעיל יג, מה) "וטמא טמא יקרא", לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה בריבוי כהנים מתעסקים בזה. 

בתור וגוזל רק כהן אחד מתעסק. דאגה התורה לכבודם של הטמאים הללו, שלא יתפרסם שהיו טמאים. אולם המצורע - הלא דבר טומאתו היה נודע ומפורסם: הוא היה הולך ומכריז שהוא טמא. מה עוד שהיה יושב מחוץ לעיר, וכל הנכנס והיוצא היה פוגש בו. אם כן - אדרבה יש לפרסם טהרתו לאחר מכן. 

אולם נשאל: מה התועלת בפרסום טומאתו? אם נאמר שהסיבה היא, כדי שיתרחקו ממנו - לא מצאנו טעם זה בשאר טמאים! אלא הטעם הוא אחר, כפי שממשיך המש"ח: 

וכיוצא בזה אמרו בסוף יומא (פו, ב) דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעויין שם, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום:

המתבייש בחטאו - מוחלים לו. הבושה - יש בה ייסורי נפש הממרקים את האדם. אדם זה, שעסק בביוש אחרים, טוב לו במיוחד שיתבייש כדי לכפר על עוונו. הוא לא חס על כבוד הבריות, ואין לחוס עליו, אולם אין זו נקמה. עונשי התורה - כפרה יש בהם. מתוך הביזיון אותו חווה המצורע בטומאתו, ודאי התבייש וחזר בתשובה, וממילא טקס טהרתו הופך להיות חגיגה של חזרה לדרך של נקיות וטהרה.

 

Wednesday, March 16, 2022

תכל'ס, תביאו עולות!

 תכל'ס! תביאו עולות! / לפרשת צו / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו עקרון רוחני דומיננטי מאד, במיוחד מיום שחרב המקדש: "ונשלמה פרים שפתינו". כשאין קרבנות יש תפילות. עקרון קרוב (עיינו מנחות דף ק"י עמ' א'): כל העוסק בתורת העולה – כאילו הקריב עולה! לימוד הפרשות העוסקות בקרבנות, הריהו כהקרבה בפועל.

השאלה עולה מאליה: אז למה צריך להקריב בפועל? רבינו יתחיל משאלה אחרת בפשט:

זאת "תורת" העולה היא העולה וגו'. אמרו חז'"ל "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה", ויש להבין: למה דוקא בעולה אמרה תורה רמז זה?

הרב שואל: מדוע בחרה התורה לשים את הרמז דווקא בקרבן העולה? (אמנם, המעיין שם בגמרא במנחות, יגלה כי מדרש זה נאמר גם על שאר קרבנות. אולי כוונת רבינו לומר, למה שמו את המילה "תורת" בכל הקרבנות, ולא הסתפקו במקום אחד, וצריך עוד לעיין).

כדי לענות על השאלה, הרב מקדים מדברי ר' יעקב פיתוסי (טוניס-ירושלים, המאה ה-18):

ונ"ל על פי מה שכתב הרב "ירך יעקב" ז''ל בפרשת וירא על פסוק "ויגדל הילד ויגמל" (דף ח' עמ' ב'), דיש לחקור: כיון דהעוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכן בכל הקרבנות, א"כ מאי נפקא מינה בבנין בית המקדש ותירץ ב' תירוצים התירוץ הראשון דמעולה ומשובח יותר כשהוא בפועל והתירוץ השני דנפקא מינה בקרבנות כדי שיהנו הכהנים והנפקא מינה (ההבדל) בין ב' התירוצים, דלתירוץ א' אפילו בעולה יש נפקא מינה, דכשתהיה בפועל יותר משובח. ולתירוץ הב' בעולה דליכא בשר לאכילה, אין שום נפקותא ע"ש.

שואל הרב פיטוסי: אם באמת לימוד תורת הקרבנות, שוות ערך להקרבת הקרבן-למה להקריב ממש? שתי תשובות: א. מעשה בפועל עדיף מלימוד תיאורטי. ב. במעשה בפועל מהנים גם את הכהנים באכילת הקרבנות. ההבדל בא לידי ביטוי בקרבן עולה, כפי שממשיך רבי אלטר:

ואם כן, לפי זה יש לומר, דמשום הכי נכתב רמז זה בעולה, לומר כתירוץ הא', דהקרבן בפועל יותר משובח!...

רמז לדבר מוצא רבינו גם בהמשך הפרשיה:

וכן זה מרומז בסיום הפסוק "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" לפי מה שפירש הרב "אמרי שפר", דמה שאמרתי "הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה על המזבח" היינו דוקא "כל הלילה" - בזמן הגלות הנמשל ללילה, "עד הבקר" - דהיינו הגאולה, כי אז צריך להקריב בפועל. ואם כן תקשה: למה דוקא עד הבקר? אלא ודאי דהקרבן בפועל עדיף....

היינו מצפים שהתורה תתחיל מיד בתיאור דיני הקרבת העולה, אולם אין הדבר כן. הדינים מתחילים מהפסוק שאחריו. מדוע? כי באמצע ישנו רמז: תורת העולה היא כל הלילה, כל הגלות. אז די לנו בתורת עולה, שלמים ועוד. אולם כל זה עד הבקר. בבקר, בגאולה, אנו חוזרים ומחכים ליישם בפועל את מצוות הקרבנות.

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל

 

שבת שלום

רועי

Friday, March 11, 2022

מי הקרבן?

 מי הקרבן? / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

עם השלמת המשכן, עוברת התורה ללמד אותנו מה הן "הוראות התיפעול" של הבית הקדוש. פרשות ויקרא וצו מתארות ומרחיבות בסוגי הקרבנות השונים, ובאופן הקרבתם.

עם פתיחת החומש, עסקו רבים מגדולי ישראל בשאלת טעם הקרבנות. גם רבינו מאריך לעסוק בזה, וניגע  בנקודה אחת בס"ד:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשתנו בשם רבינו חננאל, דענין הקרבנות, הוא שעושים פועל דמיון למחשבותינו, שהקרבן נשחט ונזרק דמו, כמו כן אנו מוכנים להקריב את עצמנו על קידוש שמו יתברך ע"ש.

רבינו חננאל המובא ברמב"ן מסביר שתהליך ההקרבה, בא לשקף לאדם תהליך, שעליו להיות מוכן לו חלילה: מסירות נפש עד מוות. הקרבן עובר תהליך של איבוד לכבוד ה', והאדם רואה, חווה ומפנים.

רבינו מוצא רמז לדבר בלשון הפסוק:

וזה שאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר כדי שיהיה כל אדם מכם מוכן תמיד להקריב עצמו קרבן לה', למסור גופו ונפשו להשי"ת על קידוש ה', לכן אמרתי "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הדגש הוא על המילה "מכם". המטרה היא חינוך האדם. ובהמשך:

וזהו נמי רמז הכתוב הנ"ל (בפרשת צו, לקמן ו,ב) "זאת תורת העולה הִוא העולה" כתיב "הוא" וקרינן "היא", לומר שמטרת הקרבן היא כדי שילמד האדם הוא בעצמו להיות מוכן לעלות "מוקדה על המזבח", למסור עצמו על קידוש ה'.

המילה "היא" כתובה כמו "הוא", ומזה ישנו רמז שהפניה היא לאדם, ולא רק לבהמה (אמנם תופעה זו חוזרת ברוב התורה, למעט 13 פעמים שכתוב "היא", אך מצינו שנדרשו בזה דרשות על ידי חכמי ישראל).

רבינו מביא מדרש המחזק את הקשר שבין הדברים:

ובזה יובן המדרש על פסוק "ויקרא אל משה מאהל מועד - הדא הוא דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (מדרש זה הובא בספר משגב לדך), דהתכוין המדרש בתחילת פרשת הקרבנות לתת טעם על הקרבנות, שהכוונה, כדי להיות מוכנים למסור עצמנו על קידוש ה', כמבואר בפסוק "שמע ישראל... ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל נפשך, ובכל מאודך - אפילו נוטל את ממונך.

המדרש מחבר בן שני דברים שאינם קשורים, לכאורה. בין קריאת שמע וקרבנות. לאור דברי רבינו חננאל המסר מובן יותר: הקרבנות באים לחדד את המשמעויות של אותה קבלת עול מלכות שמיים: מסירות עד כלות.

 

לע"נ חמתי מרת שולה בת פרחה ז"ל

שבת שלום

רועי

על הדרך להדריך

על הדרך להדריך / לפרשת ויקרא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש ויקרא פותח את עם ישראל לחיים חדשים, בהם ישנו בית לכבוד ה', במרכז החיים של העם. משה רבינו ע"ה מצטווה להדריך ולהורות לעם ישראל, מהם הקרבנות, על מה מביאים אותם, ממה מביאים, ועוד.

ההדרכה מתחילה במילים (ויקרא א,ב):

ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, וגו'

רבינו מוהרח"ך שואל, מדוע התורה נוקטת כאן שתי לשונות: דיבור ואמירה? למה לא נאמר כאן "דבר..ודברת", או "אמור...ואמרת"? הרב מציע שני כיוונים, שיש בהם כדי ללמדנו כיצד פונים לאנשים שונים באופנים שונים המתאימים להם:

(א, ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. יש לפרש "דבר" דברים קשים אל האנשים החשובים כי האנשים החשובים אינם קצים בתוכחת, אבל שאר המון העם צריך להוכיחם במתק שפתים, וזהו ואמרת אליהם אמירה רכה.

הרב מחלק בין שני סוגי האנשים: החשובים, והשאר. "חשובים" משמעותו כאן אנשי מעלה. אנשים כאלה, אוהבים את התוכחות. "הוכח לחכם – ויאהבך" (משלי ט,ח). הם יודעים שאדם לא רואה נגעי עצמו, וממילא הם נעזרים בסביבתם כדי לקבל משוב. לדעת מה לתקן, וכיצד להתקדם. להם מתאים "דיבור", שבדרך כלל משמעותו הוא, מסר חריף וברור יותר. אמנם לציבור שעלול להפגע מהביקורת, יש להעיר בעדינות יותר, "ואמרת".

יסוד נוסף בדרך ההדרכה:

אי נמי (=או גם), במה שידוע מהמפרשים ז"ל על פסוק [משלי ט, ח] "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שיוכיח לחכם בפני הלץ "למה עשית כך וכך", הגם שהוא לא עשה כלום, ואז יתפעל הלץ, בידעו שהדברים שייכים לו ואז ישוב "ויאהבך" שלא ביישת אותו. וזה שאמר "דבר אל בני ישראל" החשובים, ועיקר האמירה שלך היא "אליהם" אל ההמונים וכנזכר לעיל.

פשט הפסוק במשלי הוא, שחכם אוהב התוכחות, והלץ שונא אותן, ואת המוכיח. היו שהציעו חידוש בפשט: "אל תוכח לץ" – בצורה ישירה, "פן ישנאך". מה הדרך? "הוכח" – לפני הלץ, "לחכם" על פשעיו של הלץ, כאילו החכם הוא זה שחטא, "ויאהבך" – הלץ! כי הוא מבין את טעותו, בלי שזה הוטח בו.

כך גם לימד משה: הוא הדריך ועודד את החשובים, ותוך כך הבינו גם הפשוטים את הדרך הנכונה לעבודת ה' במשכן.

לפעמים אנו מוצאים צורך להסב את תשומת הלב של אדם מסויים, להדרכה מסויימת. יהיו נא דברי רבינו אלה נר לרגלינו.


הקרבנות וארץ ישראל

הקרבנות וארץ ישראל / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

המשכן – עם כל מעלתו העצומה – אינו אלא תחנת ביניים. עיקר השראת שכינה, היא במקום אשר יבחר ה', בהר ה', הר הבית. כל מה שאנו מתחילים ללמוד מפרשתנו זו, על עניין הקרבנות, אין עיקרו במדבר, כי אם בכניסתם לארץ. לכאורה, הדבר אינו מובן: הרי קרבן – במיוחד אם הוא מקביל לעבודת התפילה – אינו מוגבל במקום, ומדוע דווקא הקפידו על ארץ ישראל?

ר' כ'לפון, מסביר מדוע דווקא בארץ, בעבודת ה' מתגלה עלינו מלכות ה':

(יד משה ב') ויקרא אל משה. איתא (=מובא, כתוב) במדרש הדא הוא דכתיב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". פירש אדוני אבי יצ"ו (=ישמרו צורו ויפדהו) , על פי מה שנראה לו לדחות טענת האומות, האומרים שהם רוב, ויש ללכת אחריהם, כיון שאנו בארץ ישראל, הוי כקבוע, וקבוע כמחצה על מחצה דמי.

ישנה טענה של אומות העולם (וזו טענה שלעיתים נשמעת גם אצלנו): הרי הולכים אחר הרוב, ואם הרוב הם גויים, אולי הצדק חלילה אצלם? כדי לענות על זה , הרב מגייס את הדין ההלכתי של "קבוע". משמעות הביטוי – על קצה המזלג – היא, שאם יש דבר מה שיש לו מקום קבוע, גם אם הוא נמצא בין הרבה קבועים אחרים, איני מכריע על פי הרוב, אלא מתייחס למציאות כחצי חצי. לדוגמא: חנות אחת מוכרת כשר, ותשע חנויות טרף, ונמצא בשר, שלא ברור מקורו, הבשר הוא ספק כשר, ולא ודאי טרף (יש לזה השלכות, ולא נאריך כמובן). לענייננו: הימצאות עם ישראל בארצו, מייצר מציאות של קבוע, ומבטל בזה את טענת הרוב.

לאור זה ממשיך הרב:

והנה מצות הקרבנות הם בארץ ישראל, כי במדבר לא הקריבו קרבנות, רק בהר סיני כמו שאמרו חז"ל. וזהו רמז דברי המדרש "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" דיני הקרבנות שעתידין להקריב רק בארץ ישראל, וממילא יש לנו דין קבוע, ולכך "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ולא ללכת אחרי רובא;

עבודת הקרבנות המיוחדת לארץ ישראל, היא המוכיחה כי אנו עם ה'.

ועל פי זה מובן מדרש נוסף:

ועל פי זה אפשר לפרש דברי חז"ל במדרש "כיון שהגליתנו מארצנו בדין הוא שלא לשמור את המצות". מכיון שאין לנו דין קבוע צריך ללכת אחרי הרוב אלו האומות! וזהו גם כן מה שאמרו חז"ל בגמ' (כתובות ק' ע"ב) "הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה", והוא מטעם האמור, שיש נגדו טענת רובא.

מזעזע! הימצאות של עם ישראל בחו"ל, יש בה אלמנטים של ניתוק מהקב"ה!, וזה בדיוק מהכיוון ההופכי: הימצאות ישראל בחו"ל, יש בה מעין הצדקת טענת האומות חלילה, ולכן נראה כמי שאין לו אלוקים, אלוקי ישראל.

דבר זה מתחדד במדרש הבא במיוחד:

 וזהו גם כן מה שאמרו במדרש "אמר הקב"ה לאברהם אם בניך נכנסים לארץ מקבלים את אלהותי". והוא על דרך האמור, כדי לבטל טענת רובא, וגם יהיו דומים כמו שיש לו אלוה;

 

בימים אלה, אנו מתפללים ומקווים כי הסערה העולמית, תגרום לעם ישראל להתקבץ ברחמים אל הארץ, ומתוך כך להגביר את השראת השכינה, וזירוז הגאולה השלמה.

 


הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים...

בס"ד הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים... / לפרשת בראשית / מתורת הרב בנציון כהן-יהונתן זצ"ל מזל טוב! השידוך הראשון בתורה, ואולי ...