לאן נעלם משה רבינו?

 לאן נעלם משה רבינו? / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נהגו יהודי טוניס (ועוד קצת מקומות) לעשות סעודה ביום ה' שלפני שבת יתרו. אחד מההסברים הוא שמנהג זה הוא לזכר הסעודה בה השתתף יתרו וזקני ישראל (יח, יב):

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

מי משתתף שם? יתרו, אהרון וזקני ישראל. מה לגבי משה רבינו? מדוע לא מוזכר כאן? אומר רבינו:

תיבות "לחם עם חותן" סופי תיבות "ממן", בא הרמז לתת טעם למה לא נזכר משה רבינו ע"ה שבא עמהם בסעודת מצוה זו של יתרו,

הרב מוצא רמז מה אכלו באותה סעודה עם חותן משה: מן.

כיצד הדבר קשור למשה רבינו? ואיזו בעיה יש כאן?

והטעם לזה ראיתי בספר מדרש תלפיות ז"ל (ערך ירידת המן) וזה לשונו: משום שהמן היה בשביל משה כמאמר רבותינו ז"ל (תענית ט, א), וכיון שכן נמצא שהסעודה שהיתה מן המן היא משל משה, וקיימא לן (ירושלמי ערלה פ"א הלכה ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (=מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו – של נותן המזון). ולכן לא ישב משה רבנו ע"ה בסעודה, כדי שלא יתביישו יתרו והאוכלים עמו, ע"ש.

ידוע שאחת ממדרגות הצדקה הגבוהות היא מתן בסתר. אחת הסיבות היא מפני שמקבל מתנה מתבייש ממי שנתן לו, ולכן עדיף שלא יידע מי הוא הנותן. ודאי באוכל ממש.

אומר המדרש תלפיות שזו היתה הסיבה שמשה רבינו נעדר מאותה סעודה!

חכמינו אומרים ש-3 המתנות הטובות של המדבר היו בזכות מרים (המים), אהרון (ענני הכבוד) ומשה (המן). אפשר בעצם להסתכל על משה רבינו בתור נותן המן לכלל ישראל. יש מן המבוכה בדבר לחכמי ישראל אחרים שאין מעלתם גורמת לזה, ולכן השתתפותו היתה יכולה לצער את המשתתפים הנכבדים. מסיבה זו הוא נעדר.

רבינו מחזק את פירושו של המדרש תלפיות:

ולזה טמן ברמז (=ביטוי מליצי על בסיס דברי חכמים) "לחם עם חותן" - סופי תיבות "ממן", דהיינו שהיתה הסעודה מן המן, ולכן לא בא עמהם משה.

כדי שלא תהיה בושה למשתתפים האחרים (אולי בהתחשב בכך שמגיע גם אורח מבחוץ, ויש בכך מבוכה נוספת) מעדיף משה שלא לשבת בארוחה מיוחדת זו.

גם כאן אנו לומדים על מעלותיו ומידותיו המרוממות של משה רבינו.

המן - אוכל שמאפשר ניסיונות

המן – האוכל שמאפשר את הניסיון / לפרשת בשלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

לאחר החוויה המרוממת של שירת הים, המציינת את טביעת המצרים ואת הפרידה הסופית מהם, מגיע השלב בו צריך להתחיל להתקדם בדרך. הקב" מבטיח להם שמה שיהיה לפרנסתם הוא האוכל הפלאי – המן (טז, ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. 

כאשר מעיינים בפסוק, מגלים כי ישנה תוספת לא קשורה לכאורה: העם צריך לאכול, ולכן יקבל לחם מן השמים. זה מובן. מה שלא מובן, הוא סוף הפסוק, "למען אנסנו". מה עניין הניסיון לבעיית הפרנסה? מסביר רבינו (חלק א, סעיף יז):

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב דברי שאול ז"ל בפרשת בהעלותך בפסוק "זכרנו את הדגה" וגו', דכשהיו ישראל במצרים היו רגילים במאכלות גסות המגדלות בשר ונותנים עובי וגסות בגוף, יען כי היו עובדים כחומר ולבנים, ובאמת כיון שרצה הקדוש ברוך הוא לתת להם התורה רצה שיזדככו ויהיה מאכלם דק מאד, ולכן האכילם המן. ע"ש.

רבינו מקדים לצורך תשובתו את דברי בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון, המסביר כי ביציאה ממצרים היו ישראל צריכים לשנות גם את סוג המאכלים שלהם. אכילתם במצרים היתה לצורך הישרדות בעבודה קשה ביותר, ומאכליהם היו צריכים להיות יותר גסים ועבים. אדם ששקוע בסוג כזה של אכילה, מתקשה לעסוק בתורה. החומריות שלו רבה. התורה – לימודה וקיומה - תובעת יותר עדינות וזַכּוּת מהאדם.

אומר רבינו, שבמצב כזה לצפות מהאדם שיתמודד עם יצריו – זה קשה מאד. משל לאדם שהורגל במוזיקה רועשת, וכעת מבקשים ממנו לשים לב לדיוק עדין בקטע מוזיקלי – אוזנו לא רגילה לכך, ואין סיכוי שישים לב. הוא הדבר גם ברוחניות. אדם ששקוע באכילה כבדה ותאוונית, לא ישים ליבו לדקויות ורגישויות רוחניות ומידותיות.

וזהו שאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" - לחם דק לזכך גופם,

לפני שעם ישראל יצא לדרכו החדשה, של עבודת ה', הוא חייב קודם לשנות תפריט.

ומעתה בזאת יבחנו הילכו בתורתי אם לא, ובלתי המן אין נסיון כי בודאי גופם גשמיי וחומריי מאד, וקשה להם לשמור התורה הרוחנית.

לאחר שינוי התפריט לאוכל דק ורוחני יותר, עדין יותר, ניתן להתחיל לתת לעם משימות רוחניות. כעת יש מקום לצפות ממנו להתמודד ולעמוד בניסיונות שעוד בוא יבואו.

יש בדברי רבינו גם מבט חינוכי: כדי לאפשר לילד, או אפילו לכל אדם, התמודדות מוצלחת עם אתגרים של מידות ומעשים, יש לייצר תשתית שתאפשר לו את זה. אחרת אנו לעיתים מניחים אותו במצב שהוא על גבול קצה יכולתו, והסיכוי שייפול וייכשל גדול מדי. אמנם אנו מאמינים כי האדם מועמד בניסיון רק אם הוא יכול לעמוד בו, אולם מצידנו עלינו לנסות ולאפשר כמה שיותר סיכוי להצלחה בהתמודדויות.