מנהיגות קשוחה או רכה?

 בס"ד

מנהיגות קשוחה או רכה? / לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו עוסקת בהתמודדות של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על  עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי הלויים בשמירת המשכן (אות ח):

"ושמרתם את משמרת הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".

החל מהתנ"ך ועד דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם יש מצבים יוצאי דופן:

אך כל זה באדם שאינו מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה", והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.

מנהיג ציבור צריך לסגל לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל מעלה רמה מעל שאר הציבור.

אמנם יש לכך סייג חשוב: הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:

אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ, אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.

למשה רבינו אין בעיה להעיר בתקיפות – "לקצוף"! -  גם לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.

זהו הרמז בפסוקנו:

וזהו רמז הפסוק "ושמרתם את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.

המנהיג עומד על המשמר. בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה', ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.

ידו של משה תוכיח!

 בס"ד

ידו של משה תוכיח! / לפרשת קרח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אזהרותיו של הקב"ה לעם ישראל שלא לנהוג כקורח במחלוקתו על משה, נהפכות ממש לאיסור תורה (יז, ה):

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

כשמעיינים בפסוק נראה כי יש כאן סרבול וייתור מילים (אות י):

הנה זה (המילים "כאשר דבר ה' ביד משה לו") מיותר לגמרי, כי יספיק אומרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו". וגם יקשה אומרו "ביד משה" שהיה לו לומר "אל משה". וגם יקשה יתור תיבת "לו" ומשוללת הבנה.

לאחר שהתורה מזהירה לא להיות כמו קורח, מכניסים את הדיבור אל משה – זה מיותר, ואם כבר הדבר מוזכר – מדוע בשפה לא ברורה? מדוע הביטוי הוא 'ביד' משה, ומדוע כתובה המילה 'לו' בסוף הפסוק?

מקדים רבינו:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו החולק על הכהונה נדון בצרעת וע"כ לקה עוזיהו המלך בצרעת.

צרעת לא מגיעה רק על לשון הרע, אלא גם על מחלוקת עם הכהונה. עוזיה מלך יהודה שהיה מלך צדיק, החליט בשלב מסוים להיות גם כהן גדול, אולם פרחה צרעת במיצחו (דברי הימים ב, כו), ומחמת הטומאה לא יכול היה לעבוד במקדש. אין כאן רק פתרון טכני להרחקתו, אלא גם עונש על הרצון לחלוק על הכהונה.

נמצא שיש שני מיני עונשים לחולק על הכהונה: אם שיקרה לו שימות במיתה משונה כמו שקרה לקרח ועדתו, ואם שילקה בצרעת כעוזיהו המלך.

שני עונשים אפשריים לחולק על הכהונה: מוות או צרעת, לא אלינו.

והנה (האות) וא'ו של "ולא יהיה כקרח" משמשת במקום שי'ן כמו "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) וכמבואר זה בספרי המדקדקים. וגם אומרו "ולא יהיה כקרח" מושך עצמו ואחר עמו, כמו "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) וכאלו אמר "ולא יהיה כקרח, ולא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו".

הרב מאיר 2 עניינים דקדוקיים:

א. לפעמים האות ו' באה באה במקום האות ש', במשמעות של נימוק: כדי ש.... (כפי שמצינו אצל המלך, שלא ירבה כסף ונשים כדי שלא ייטה ליבו מה', ושם נאמר הנימוק לאזהרה "ולא", במשמעות של "שלא") 

ב. "מושך עצמו ואחר עימו" – ישנו חלק מהפסוק שנאמר עבור יותר ממקום אחד, בלי לחזור על אותם מילים. הדוגמא שמביא הרב: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", שהמילה "ואל" נמשכת גם על סוף הפסוק, כאילו כתוב כך: "יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר".

כך גם אצלנו – ישנה אזהרה שלא לחלוק על הכהונה, עם איום מפני 2 עונשים אפשריים כנ"ל:

והענין הוא שבא לומר "זכרון לבני ישראל" ש"לא יקרב איש זר...להקטיר קטרת" - שלא יהיה כקרח וכעדתו להענשו בעונש מיתה כהם, וגם שלא יהיה עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה" שלקה ג"כ בצרעת לשעבר, כאשר נשתלח בשליחותו של מקום, ואמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך ויוציאה והנה ידו מצורעת" ויהיה "לו" כן כמוהו, ללקות גם הוא בנגע הצרעת.

התוספת שבסוף הפסוק באה להזהיר מפני עונש הצרעת! ומי המקור לכך? משה רבינו עצמו, שלקה – בידו! וזה מה שרמוז במילים "ביד משה". המילה "לו" מתייחסת לחוטא הנ"ל, החולק על הכהונה – אם יעשה כך עלול להיות "לו" כעונשם של קרח או של משה, חלילה.

(ועיין תנחומא צו אות טו, רד"ק מל"ב טו ה ואברבנאל שם, וכתבו רבינו בתוספת נופך).

עיוורונו של קרח

 בס"ד

עיוורונו של קרח / לפרשת קרח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

כך שואלים חז"ל והמפרשים בעקבותיהם, והם מתרצים תשובות שונות.

רבינו מביא השוואה מופלאה שעושה רבינו יעקב בן רבינו אשר, "בעל הטורים". חידושו מבוסס

על השוואה של "המסורה", אותן מקבילות שתפקידן היה לסמן למעתיקי הספרים תופעות לשוניות ייחודיות. השוואות אלה מגלות גם השוואות תוכן:. וכך כותב בעל הטורים (במדבר יז, ג)

החטאים. ב' במסורה. החטאים האלה בנפשותם. החטאים את עמלק (ש"א טו יח). לומר לך כמו שאלה חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם, כדאיתא במדרש (תנחומא תצא ט) משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ בתוכה.

המילה "החטאים" מופיעה פעמיים בלבד בתנ"ך: אצלנו ככינוי לקרח ועדתו, ובספר שמואל, ביחס למלחמת שאול בעמלק, ששמואל מכנה אותם "החטאים". ההשוואה היא בכך שכמו שעמלק, ראה את המציאות ואת כוחו של עם ישראל, ובכל זאת החליט להילחם ולהפגע, כך פעלו גם קרח ועדתו: הם ראו את מעשי ה' ביד משה, ואעפ"כ החליטו למרוד בו. בעל הטורים קורא לזה "חוטא בנפשו". אולי הכונה ש"דמו בראשו", הוא האחראי על התוצאות המרות.

רבנו מוצא רמז לדבר בפרשה שלנו עצמה (חלק ב, אות ד, על טז, ו):

זאת עשו קחו לכם מחתות  - ראשי תיבות "עמלק" - לרמוז דקרח וכל עדתו הם כמו עמלק שהוא חטא בנפשו, שראה כל הנסים שנעשו לישראל ואף על פי כן נזדווג להם, כך קרח וכל עדתו חוטאים בנפשותם. ועל דרך שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בפסוק "החטאים האלה בנפשותם".

המילה עמלק רמוזה בפנייתו של משה לקרח ועדתו, לערוך את "מבחן הקטורת". אולי משה רבינ ובעצמ וכבר רומז להם שהם איבדו את הדרך, והולכים בדרכו של עמלק, שנכנס בעיניים פקוחות לאזור שבו מוכח שאין לו שליטה,והוא כולו שייך למציאות רוחנית-אלוהית (עם ישראל ומשה).

אם כן, למרות שחז"ל פתחו בשאלה "מה ראה לשטות זו", נראה שהתורה רומזת שלפעמים גם מי שרואה פיזית – לוקה בעיוורון ביחס למציאת האמיתית.

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.

מידות הרסניות

מידות הרסניות / לפרשת קרח / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

אתגר המידות הוא האתגר הבסיסי של כל אחד מאיתנו. האתגר הקיומי העיקרי. אנו מאמינים כי אין מידה שלא ניתן לתקן ולהעלות. לכל דבר יש סיכוי להגיע לתיקונו. ומה קורה אם מדובר על תרכובת של מידות רעות? מסתבר שזה היה הדבר המרכזי שהפיל את קרח. על המילים "ויקח קרח", אומרים חז"ל ש"לקח מקח רע לעצמו". מהו המקח הרע? מנחת כהן, טז,א:

ובעיקר מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, נראה לפרש במה שאמרו רז"ל על פסוק (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", כי מי שיש לו מדת הגאוה, תיקונו הוא לומר לו "ראה שיש גדולים ממך בממון ואתה נחשב עני לנגדם!", ומי שיש לו חמדת ממון, תיקונו הוא לומר לו "ראה הפחותים ממך, ולמה תיגע להעשיר? הלא כבר מצאת דייך, כי אתה עשיר גדול!".

כסף וזהב, נדל"ן ומעמד, אינם "קנין" אמיתי בעיני חז"ל. גלגל חוזר הוא בעולם, לא עלינו. מה שהוא באמת שייך לאדם, מה שבאמת ראוי לשם "קנין", הוא תכונות ומידות. יש מקח טוב, ויש גם את ההיפך...

גבה עיניים הוא גאוותן, רחב לבב הוא חמדן ממון. הפסוק אומר שכאילו הקב"ה לא יכול להסתדר עם מי שהוא גם חמדן וגם גאוותן. מדוע? כי דרך ההסברה שלהם היא הפוכה ומנוגדת: את תאוות הממון מצננים, כאשר משקפים לאדם את רוב עושרו ביחס לשאר הציבור. את הגאווה מצננים כאשר מראים לאדם שהוא לא גדול העשירים. וזו הבעיה:

והנה מי שיש לו מדת הגאוה ומדת החמדה גם יחד אין לו שום תיקון, כי אם תבוא להסיר ממנו מדת הגאוה, באמרך אליו "ראה שיש עשירים יותר ממך, ולמה תתגאה??", אז אתה מגביר עליו מדת החמדה, כי בזה הוא חומד ומתאוה להיות עשיר כמותם. ואם תבא להסיר ממנו מדת החמדה, באמרך אליו "הלא אתה איש עשיר גדול, ויש פחותים ממך!", בזה את מגביר עליו מדת הגאוה, כי בזה הוא מתגאה!

ממש סתירה חזיתית! אם נטפל בגאוה בטענת "יש עשירים ממך", מידת החמדנות תניע אותו לצבור עוד ועוד, ואם נטפל בחמדנות בטענת "יש פחותים ממך", מידת הגאווה תחמיר אצלו! זוהי המצוקה שבגינה זועק דוד המלך:

וזהו "גבה עיניים" דהיינו מי שהוא גאה, "ורחב לבב" דהיינו שיש לו חמדת ממון, "אותו לא אוכל" - שאיני יכול לתקנו, כי התיקון למדת הגאוה קלקול למדת החמדה וכן בהפך, ולכן אין בו שום תיקון.

ומכאן לעניינו של קרח, שסבל משני העניינים:

והנה קורח היתה לו מדת הגאוה שבקש להיות כהן גדול, וגם היתה לו חמדת ממון, ואם כן אין לו שום תרופה, ולכן אמרו זכרם לברכה, ש"לקח מקח רע לעצמו", שהמקח שלקח - הם המדות המגונות - הוא רע בהחלט, שאין בו שום תרופה.

חיבור שתי המידות הללו בקרח הם שהובילו לסוף הבלתי נמנע של אובדנו.

הרב מביא משל:

ודומה למי שיש לו חולי הקדחת (=חום) והצינה, שאם יתן לו הרופא רפואה לחולי הקדחת, שהוא דבר קר לקרר החום, אזי מתגבר עליו החולי של הצינה. ואם יתן לו רפואה חמה לחולי הצינה, אז בזה יתעורר ויגבר עליו חולי הקדחת, שהוא חם, וילאה כל רופא מובהק לבקש תרופתו, ולזה קראו מקח רע.

שתי מחלות סותרות הן הנמשל לענייננו: תרופה של מחלה זו, היא סם המוות למחלה האחרת, וההיפך.

נתפלל שה' יעזרנו לקנות אך ורק מקח טוב, מידות נעלות.

מה היו המניעים האמיתיים של קורח?

מה היו המניעים האמיתיים של קרח? / לפרשת קרח / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

קרח פיקח היה. כך מוסרים לנו חז"ל, וכך מובא ברש"י.

מסיבה זו אנו קוראים את דבריו, ואיננו מבינים את הטענה שמאחוריהם. מצד אחד הוא טוען (במדבר טז,ג):

רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':

משמע שהוא כופר בצורך במנהיגות, כי כולם קדושים. מאידך גיסא הוא מקבל את המבחן של משה, מבחן שיבחר מנהיג אחד לעם (שם פס' ז):

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

לפי דבריו שבהתחלה, אין טעם לבחור מנהיג אחד! עוד מוזר הדבר, שכן קורח בעצמו החזיק תפקיד מנהיגותי, ובודאי שהוא הבין את המשמעות של מנהיגות, ואת הכרחיותה, ומה ההיגיון שבטענותיו?

כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה אות ה):

והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי - יש לדקדק דהרי טענת קורח ועדתו, ש"כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ואין צריך להם מנהיג, ואם כן מה תשובת משה "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"?

הרב מציע כמה תשובות. חלקן נוגעות בפשט הסיפור, וחלקן נוגעות באסטרטגיות של בעל המחלוקת, קורח:

ואפשר לומר, מפני שידע קורח שאי אפשר לקיום שום קהל ועדה ולאום, בלתי מנהל ומדריך, על כן אמר "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", הכוונה רק אתם מתנשאים להיות ראשים, ולא זולתכם יעמדו לנהל ישראל. ולזה השיב לו משה "והיה האיש אשר יבחר ה", והכל בהשגחה פרטית.

פירוש ראשון נוגע בפשט טענתו של קורח: אין הוא טוען "כל העדה כולם קדושים", ולכן אין צורך במנהיג, אלה "כולם קדושים", אם כן המאגר של בעלי הפוטנציאל, רחב יותר ממשפחתו של משה. בודאי שקורח מבין שחייבים מנהיגות. משה משיב לו: נבחרנו. לא בחרנו להיבחר.

כיוון אחר:

ויותר יש לפרש לפי פשוטו כי קורח בא לבלבל ישראל לגמרי בטענה כוזבת: מאחר שה' יתברך שרוי בישראל, אם כן אינם צריכים להנהגת בשר ודם, ודי כי ינהיגם ה' כחפצו. ולזה אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה' לנהל אותם? וכדאי להם להתפטר מתפקידם, ואז ינהיגם ה'.

אך האמת, ידע קורח שזה אי אפשר להיות, בני אדם בהנהלה רוחנית. והוא (תגובת משה לקורח, לעשות מבחן מנהיגות. ר"כ) על דרך שאומר הכתוב (תהלים נ' כ”א) "דימית היות אהיה כמוך, אוכיחך ואערכה לעיניך", וכוונת קורח רק לבלבל ישראל ולהפריד בין אחים.

הרב טוען שאכן לפי הפשט, קורח מציג טענה לעם ישראל. טענה שהוא יודע שאינה נכונה. מטרת קורח היא להזיז את משה ואהרון מדרכו, בדרך לכיבוש המנהיגות. משה רבינו קולט את המגמה – וטומן לו מוקש: בא ונציג לעין כל מי האיש שיבחר ה'. כשקורח מסכים, פיו מכשילו. מתגלה לעיני כל כי מגמתו אינה לדאוג לכל העם, אלא למעמדו.

ר' משה מלמדנו, שאין לקבל טענה כזו. כל מי שיטען בכל חברה, ובכל הקשר, שאין צורך במנהיגות, הוא מאחז עיניים. בסופו של דבר, הוא יתאמץ לכבוש את השילטון.

לאחר עוד כמה הסברים, מסיים הרב בהסבר הבא:

...או שידע רוב הענוה של משה, ולכן לא חשב שדבריו ישובו ריקם, וצידד אולי משה יעלה אותו לאיזה מעלה מרוב הענוה של משה .

קרח מייצר משבר כדי לזכות בנתח מנהיגותי. הוא חושב שמשה אמנם השתלט על המנהיגות, אולם תכונת הענווה של משה, לא תעמוד מול עזותו שלו, וכדי לרצות את קורח, משה ייתן לו משהו. אך גם כאן מתגלה טעותו: מנהיגותו של משה לא באה לו מרצונו, אלא בעיקר – נגד רצונו. כך גם חלוקת המנהיגות, אינה נתונה לבחירתו (כפי שראינו שרק לאחר שה' מתיר לו לקחת 70 זקנים לסייעו, הוא ממנה אותם. בפרשת בהעלותך).

קרח, כמו בעלי מחלוקת רבים, אינו תמים כלל. ולכן – שוב – כמו טענתם של בעלי מחלוקת – עוטף את דבריו באידיאולגיה, המתעלמת מן האמת הפשוטה.

ויהי רצון שיצילנו ה' מכל מחלוקת שאינה לשם שמים, ונרבה שלום בעולם.

 

שלום (גם) במרומיו!

שלום (גם) במרומיו... / לפרשת קרח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מחלוקתו של קרח – כנגד מי היא? בפשטות נגד משה ואהרון. משה רבינו מטיח בקרח ואנשיו כי בעצם כוונתם אחרת:

יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-ה'...

אתם חולקים על הקב"ה!! זה בכלל לא עניין איתי ועם אהרון! מפרט רבינו:

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, נראה לי, על פי מה שכתב הגאון חיד"א פרשת אחרי-קדושים, על פסוק "וכי תזבחו" וגו' משם הרב בנין שלמה, דכל מחלוקת הנעשית כאן בארץ היא מגיעה עד לשמים, ששם המקטרגים עושים ג"כ מלחמה, וכל אחד מזכיר עונות שכנגדו,

הרב חיד"א ע"ה מלמדנו, כי מאבק בעולם התחתון לא נשאר מצומצם רק בו. שורש הנשמות הוא למעלה, וכל פעולה כאן, מייצרת השפעה ופעילות גם בעולמות עליונים.

אבל כל זה, רק אצל שורשי הנשמות. האם הדבר משפיע על הקב"ה עצמו?

וזה נוגע לה', כי מדתו לרחם ומדת הטוב להטיב, ומפני הקטרוג אינו משפיע "ועצר את השמים" וגו' וכשיש שלום, הוי כמשים שלום למעלה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו כז ה) "יעשה שלום לי", עיין שם.

אכן כן! הקב"ה כביכול מתקשה ללמד זכות על יושבי ארץ, שכן כל העת נשמעים קיטרוגים בבית דין של מעלה. קיטרוגים ודיבורים שליליים הנובעים מתוך ההשמצות שלמטה! וממילא, המונע את המחלוקתת, מאפשר להסיר את מחסומי הדין, ולאפשר זרימה טובה של חסד מאיתו יתברך.

אלה בעצם דברי משה לקרח:

ואם כן מעתה, זהו שאמר משה רבינו עליו השלום לקרח, שאף שהוא ועדתו עשו מחלוקת גדולה עם אהרן, הנה אהרן בעצמו, וגם משה רבינו ע"ה, להם כשלעצמם - אין להם שום הרגשה וצער מהמחלוקת הזאת, אך הצער הגדול כי במחלוקת הזו שאתה עושה למטה גורם מחלוקת למעלה בשמים, וא''כ "אתה וכל עדתך" ממש "הנועדים על ה'", אבל "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", כי על עצמו אינו חושש כלום, אך ורק על צער השמים הוא חושש.

בעצם זה שקרח חולק על אהרון, גם אם הוא אינו מבין זאת, הוא מייצר כאב וצער בשמיים. לאהרון ולמשה אין כלל נגיעה אישית במנהיגותם. לו יכל משה – הוא גם לא היה שם כלל. ומכיוון שקרח מעורר צער בשמים, ובמיוחד ביחס לשני האחים הקדושים, שיבין את השלכות מעשהו החמור.

לפי זה מובן עניין נוסף:

ובזה מובנים דברי התנא באבות "אוהב שלום ורודף שלום", וכו' ולכאורה הלשון כפול, אלא הוא הדבר אשר דברנו, שאוהב לעשות שלום למטה, ובזה "ורודף שלום" למעלה. וזהו שאמר נמי (=גם) "בקש שלום ורדפהו", ופירש רש"י: "במקום אחר", ולפי האמור, הדברים מובנים שפיר (=היטב) על דרך האמור.

אנו מוצאים מגוון ביטויי כפילות בתנ"ך ובחז"ל ביחס לשלום. לפי היסוד שלמדנו, הדברים מובנים יותר: כל עשיית שלום בעם ישראל למטה, מביאה לשלום גם למעלה, וממילא הדבר מוריד שפע וברכה על כלל ישראל.

ויהי רצון שנזכה להדבק במידותיו של אהרון הכהן!!