מי זאת "זאת"?

 בס"ד

מי זאת "זאת"? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תורת הרמז מלמדת אותנו להתבונן ברעיונות המוחבאים בין קפלי פסוקי התנ"ך, ולקבל מהם משמעויות אמיתיות, על אף שהמסרים אינם חלק מהמהלך הטבעי – סיפורי של המקור המלמד. רבנים רבים מנהיגי ציבור משתמשים בתורה זו כדי להנחיל תובנות חינוכיות לצאן מרעיתם.

רבינו ירמוז בפסוקי התחלת הפרשה – רעיונות על זוגיות...(אות ג):

"זאת חקת התורה" (יט, ב) אפשר לפרש על פי מה שאמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יז אות ז) "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום, עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה", עד כאן.

חז"ל מספרים סיפור המראה את עצמת השפעת האשה על בית האדם. מידותיה הטובות מקרינות על כל משפחתה, ובעלה בראשם. לצערנו, הדבר פועל גם בכיוון ההפוך.

עוד ידוע שהאשה נקראת 'זאת', על דרך שנאמר (בראשית ב, כג) "לזא'ת יקרא אשה",

המילה 'זאת' רומזת לאשה! בבריאת האשה, אדם הראשון מגדיר את היוצאת מצלעתו במילה "זאת", ומכאן יש רמז למקומות אחרים:

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה "חקת התורה". היא העיקר לשמירת התורה, שאם היא חסידה תהפוך בעלה לחסיד, ואם בהיפך בהיפך.

הדרך לחיי תורה בבית מתחילה מאשה הרואה את חיי התורה והאמונה כבסיס לבית כולו. אם האדם בוחר לו לרעייתו מישהי שמרכז חייה הוא הנחלת התורה לדור הבא, הדברים ודאי ישפיעו ויקרינו לטובה, ובית זה יגדל ויפרח בזכות אשה נעלה זו.

כיוון אחר על בסיס הרמז לאשה:

אי נמי (=או גם) ירמוז מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות י, א) "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" וגו' (מלכים ב' כ' א').

התלמוד דורש את הפסוק המספר על ביקור החולים של הנביא ישעיהו בבית המלך חזקיהו, ומרחיב את הנעשה באותו אירוע: ישעיהו מודיע לחזקיהו בשורה קשה: הוא יפסיד עולם הזה ועולם הבא! הסיבה היא שחזקיהו בחר שלא להתחתן. טענתו היתה שהוא יודע שיצאו ממנו בנים רשעים והוא לא מוכן לקחת בזה חלק. ישעיהו נוזף בו על כך, ואומר לו שמכיון שיש לו מצוה להתחתן, אין תפקידו לעשות חשבונות שמים.

מסיפור זה לומד רבינו גם מענה לטענות על טרדות ושיקולים אחרים:

ומזה יש ללמוד שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד לקיים מצות פריה ורביה, ולא יחשוב מחשבות מה יהיה לעתיד איך אפשר לפרנס אשה וילדים ואיך לחנך ילדיו בדור פרוץ זה וכיוצא, כי חובת האדם לקיים מה שמוטל עליו, ומה שיהיה אחר כך הוא בידי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטנו. אבל בדבר אחד צריך לחשוב ולבדוק ולברר לקחת לו אשה טובה ממשפחה טובה וכשרה זרע קדש, שבזכות זה יזכה לחיים טובים וכשרים על שלחן הטהרה, וגם זרעו יהיו דור ישרים וכידוע שהעיקר בקדושת וטהרת האשה.

קשה לגדל ילדים. ישנם גם אתגרים חומריים כפרנסה וגם אתגרים רוחניים כקשיי חינוך בדור מתירני. אומר הרב: אין לך לעשות שיקולים המתחכמים כנגד עיקר המצוה של פריה ורביה. ממש כביקורתו של ישעיהו כלפי חזקיהו: את חשבונות השמים – השאר לשמים.

והיכן רמוז המסר?

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה, המצוה לקחת אשה היא "חקת התורה", ואין שום טעם בעולם שיכול לבטל מצוה זו,...וזהו שהמשיך לומר, "אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל", אלו הבחורים שעדיין נקראים 'בנים' צריכים לקיים מצות פריה ורביה בפחות זמן,...

לקחת אשה – זו מצוה אותה חייב האדם לקיים ללא הפעלת ספקות היוצאים מגדר ההשתדלות האנושית הסבירה. חפש את האשה הראויה, התמימה-שלמה, ללא מום בהנהגותיה, ובזה תזכה להשגחת ה' ולעזרתו.

 

כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

ועמי מצוות - טעם לשבח או טעם לגנאי?

 טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:

(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,

ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:

והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין מן הראוי לעשותם!

מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:

ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם – אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!

מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים עם ה', ח"ו.

כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה, ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן המצוות:

באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,

אם נכונים הדברים ברופא – נכונים הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.

הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל, בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!

ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב (=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת הקב"ה.

טענה חריפה אומר הרב: אם אדם מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם עצמו! במילים אחרות: חוקי התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה, המקרב את המצווה אל הלב.

יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!

שבת שלום

רועי

מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף

 מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התורה מתחלקות כידוע בכמה אופנים. אחד המרכזיים מופיע בפרשתנו: חוקים, לעומת משפטים. מצוות שטעמן נסתר ואלקי, ומצוות שטעמן נתפס בשכל האדם. מקור הדברים בחז"ל, ורש"י מציג אותם כך:

כתב רש"י ז''ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (=מצערים) את ישראל: מה מצוה זו? ומה טעם יש בה? לפיכך כתיב בה 'חֻקה' - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"

מצוה שטעמה אינו נתפס בשכל האדם, עלול לגרום לעג מצד אומות העולם, וגם צער מצד השטן, הוא יצר הרע: למה לקיים מצוה זו? כדי למנוע זאת מאיתנו, מניחה התורה מראש את המצוה כנתון אלוקי, שאין לערער אחריו. יחד עם זאת. ניתן לדקדק יותר בדברי המדרש:

ופירש בספר 'מעינה של תורה', דכשאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע "מה מצוה זאת? ומה משמעות יש לה? הלא אין זו מצוה חס וחלילה כלל ועיקר!", ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה!! מה רב ועמוק טעמה של מצוה זו אשר קיימת!!", כדי להביאו לידי גאוה ויוהרא...

רבנו מביא ממעיינה של תורה דרוש מוסרי נפלא: בכל מצוה יש אתגר התגברות על מניעות שונות. זה יצר הרע ש"לפנינו", לפני עשיית המצווה. אולם ישנו אתגר נוסף: הגאווה בעקבות ההצלחה. ראה – אומר היצר הרע – איך "שיחקת אותה", התגברת על כל המכשולים...אין כמוך!

כנגד זה מזהירה התורה, כפי שרומזים אצלנו חז"ל:

על כן יתן האדם מישראל דעתו תמיד ויזכור "גזירה היא מלפני!",  שלפני המצוה יאמר גזירה היא מה' יתברך, וחייב אני לקיימה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר, אחרי שקיים המצוה, יסיח דעתו ממנה, ולא יהרהר אחריה, כאילו לא עשה מאומה. עיין שם.

חז"ל רמזו שעלינו לגשת למצווה – לכל מצווה, גם למשפטים! - רק כחיוב, שאינו נתון כלל לשיקול דעת. ולאחר קיום המצוה, אנו ממשיכים הלאה, ולא מתעסקים במעלת עצמנו. לא מהרהרים אחריה- אחרי עצם קיומה.

לפי יסוד זה, אנו לומדים פירוש חדש בברכת "השכיבנו" הנאמרת בתפילת ערבית:

ובזה מובן שפיר (=היטב) מה שאנו אומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", שאנו מבקשים מה' יתברך להסיר השטן 'מלפנינו', כלומר מלפני קיום המצוה, שלא יביאנו לזלזל במצוה לומר 'מה מצוה זו ומה טעם יש בה', וגם להסר שטן 'מאחרינו', אחרי שקיימנו את המצוה, שלא יביאנו לידי התפארות על שזכינו לקיים מצוה כה גדולה.

השטן הוא יצר הרע, כך מלמדים אותנו חז"ל. כשאנו מתפללים שה' ישבור ויסיר את השטן, אין הכוונה רק לנזקים ומזיקים, אלא גם לצדדים הרעים שבאישיותנו. אנו רוצים שכל מצווה תקויים בטהרתה, לגשת אליה מתוך מחוייבות לקב"ה, וללא כל חשש של התגברות רע.

ויהי רצון שנזכה לטהרת הלב בכל מעשינו ועסקינו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

עובד את ה', או את השכל שלי?...

עובד את ה' או את השכל שלי? / לפרשת בחוקותי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הברכות המופיעות בתחילת פרשתנו, מותנות בעשייה מצידנו (ויקרא כ"ו,ג'):

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

הכתוב כורך את החוקים ואת המשפטים כתנאי אחד לקבלת הברכה.

מה הקשר ביניהם? האם ישנה גם תלות? כותב רבינו:

ועוד נראה לי בדרך רמז על פי מה שכתב הבן איש חי ז"ל ריש פרשת חקת לחקור, דכיון שגם החוקים הכתובים בתורה יש בהם טעם, אם כן למה התורה לא כתבה הטעם שלהם, והשאירה אותם כחוק בלי טעם? ותירץ, דהקב"ה רצה לנסות את ישראל אם ישמרו את המצוות לשם ה', ויהיה לבם שלם עם ה' לשמור את החקים כמו המשפטים, עיין שם.

הבן איש חי, רבינו יוסף חיים מבגדד ע"ה שואל:הרי לכל מצוה יש הגיון. גם לחוקים, שטעמם אינו נגלה לשכל אנושי, ודאי ישנו טעם והגיון. אם כן, מדוע הקב"ה לא מוסר לנו אותו? הרי בכך נוכל לקרב את הקיום אל ליבנו! ומתרץ הבא"ח, שהחוק הוא מעין מבחן אמונה: האם אתה עושה את המצוה לשם ה', או רק אם אתה מבין.

רבינו לוקח את העקרון הזה, צעד אחד קדימה:

וזה שאמר " אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו" - שניהם כאחד טובים - אז זה סימן, "ועשיתם את'ם", אותיות אמ'ת, שאתם מקיימים המצוות לאמתתם, כלומר באמת לשם שמים, ולא רק בגלל הטעם שנמצא בהם, שהם כמצוות שכליות.

אדם המקיים את חוקי התורה, שטעמם אינו מושג לנו, מעיד כי כל מצוותיו לשם שמים! אם לא היה מקיים את החוקים, היינו אומרים, שמא קיום שאר המצוות אצלו, הוא מפני טעמם הנקלט בשכל האנושי! ממילא, כששני סוגי המצוות מקויימות יחדיו, יש חותם של אמת, על כלל עבודת האדם כלפי ה'.

לפי זה מסביר רבינו את הפסוקים המופיע בתהלים פ"ט:

לב  אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ;    וּמִצְו‍ֹתַי, לֹא יִשְׁמֹרוּ.

לג  וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם;    וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם.

וכך הוא מסביר:

וזהו רמז הכתוב "אם חקתי יחללו", אז גם "ומצותי לא ישמרו" אפילו שמקיימים!

ישנה תלות וזיקה בין החוקים למשפטים: מי שאינו מקיים את החוקים, ובזה הוא מחלל אותם, הופך אותם לדבר חולין, בזה עצמו הוא מראה שהמצוות – אותם הוא לכאורה שומר! – אינן אמיתיות אצלו, ואין הדבר נחשב כאילו הוא מקיימם.

התורה – חותמה אמת. גם קיומה צריך להיות ממקום של אמת.

ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' באמת ובשמחה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי