"ניצרה על דל שפתי"

 

בס"ד

"ניצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג) / להפטרת פרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

המפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני מוביל לקבוע לפרשתנו כהפטרה, את הגילויים העליונים של ישעיה הנביא עם  גילויי מראות אלוהים (ישעיהו ו, א(:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל

תוך כדי המעמד הנשגב ישעיהו מופתע שלמרות שהוא טמא שפתיים והוא יושב בתוך עם טמא שפתיים – עדיין הוא זוכה לכל המעמד. התגובה חריפה, ומלאך  גורם לו לכווייה על שפתיו. לומד רבינו (אות יח):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק (קהלת ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו", כל הצרות והעמל הבא על האדם הוא בעון פיהו שלא שמר פיו מלשון הרע, רכילות, מאכלות אסורות וכיוצא.

הפסוק בקהלת מדבר על כך שאדם עמל כל חייו כדי להתפרנס, "לפיהו". זה הפשט. חז"ל דורשים רובד נוסף: 'עמל' הוא קשיי החיים הבאים בשל עוונותיו של האדם. ומהי הסיבה שחלילה עמל רע זה מגיע? פיהו של האדם, הן ממה שהוא מכניס (אוכל אסור) ובין מה שהוא מוציא (דיבורים אסורים).

ועל זה צועק הנביא "אוי לי כי נדמיתי!", מרוב יסורין וצער, וזה לסיבת "כי איש טמא שפתים אנכי", וחטאתי בהרבה עונות המיוחסות לפה ושפתים,

ישעיה מתוודה על עוונות פיו הגורמות לו לסבול יסורים וצער.

על זה עף אליו המלאך ונגע על פיו שלא יכול לדבר בלשון צחה רק (=אלא) בגמגום, וזה מונע ממנו הרבות בדברים, ובזה "וסר עונך" שהיית רגיל בו שלא לחזור עליו עוד,

לאחר הוידוי, מגיע תורם של הייסורים לכפרה, אולם גם הם באים מתוך תיקון לעבר ולעתיד. התיקון לעתיד: הגבלת כח הדיבור על ידי אותה כווייה על השפתיים. כל מילה מעכשיו תישקל. המאמץ ידרוש תשומת לב על כל מילה ומילה – האם שווה הכאב של הוצאתה מהפה?

גם "וחטאתך" מה שחטאת לפני זה בעון זה "תכופר", בזכות היסורין הללו שנעשה ערל שפתים, וכשהוא מדבר "אזיל חוורא ואתי סומקא" (הלובן בפנים הולך ובא האודם, הסומק) ומתבייש ברבים.

עונש זה מכפר גם על העבר, וזה מכוחה של הבושה. התלמוד במסכת ברכות (יב, ב) לומד ממעשה עם שאול המלך שהמתבייש מוחלים לו על עוונותיו. ישעיה מבין כי הדיבור הכבד שיהיה לו ויגרום לו להתבייש, יפעל על עברו, ויכפר על הפעמים בהם כשל בלשונו.

טהרת הפה בכלל והדיבור בפרט, היא דרך להגיע לאותה השגה גבוהה, רמה גבוהה, של מפגש עם תוכן עמוק ופנימי יותר, ובעצם – ואולי זה גם הקשר לפרשת יתרו – לחיבור מדוייק יותר עם התורה, הדיבר האלוהי.

תבחר את המלחמה שלך!

 בס"ד

תבחר את המלחמה שלך... / להפטרת פרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

שירתה של דבורה הנביאה, רומזת לא מעט למתן תורה  (שופטים ה, ד):

ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם:

על מה מדובר? מגלה לנו רש"י על פי חז"ל:

ה' בצאתך משעיר – זה מתן תורה...ומה עניינה לכאן? כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא לדבק בה...ולכך נמסרו ישראל ביד הגויים על פרישתם הימנה וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו...

דבורה אומרת בתחילת שירתה את הסיבה לכל השיעבוד תחת יד יבין וסיסרא: עזיבת התורה. אם ישראל היו דבקים בה', כל האסון לא היה קורה.

רבינו ממשיך קו זה (אות יח):

"יבחר אלהים חדשים, אז לחם שערים, מגן אם יראה ורומח, בארבעים אלף בישראל" (שם ח). אפשר לפרש בדרך רמז על פי מה שכתבו חכמינו זכרונם לברכה שיש לו לאדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, לתורה, ולעבודה, ולשינה, וסימן לדבר "אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח), "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג, יג). תיבת א'ז גימטריא שמונה, לומר שיחלק היום לשלשה חלקים, שמונה שעות לעבודה, ושמונה שעות ללמוד תורה, ושמונה שעות לשינה.

כל אדם מחוייב לעסוק בתורה נתח משמעותי של היום. חז"ל הציבו רף של שליש היום, שמונה שעות. הדבר רמוז בכמה מופעים של המילה "אז" שערכה המספרי הוא שמונה, לרמוז שיש לתת שליש לפרנסה ('דרכך'), שליש לתורה ('תשכיל') ושליש לשינה (ואולי גם שאר צרכי הגוף).

זו הביקורת אותה מעבירה דבורה על דורה:

וזהו רמז הפסוק "יבחר אלהים חדשים",...כאשר ישראל עזבו את ה' והלכו אחרי אמונת עבודה זרה, מיד באה עליהם מלחמה שערה ולא עזר להם מגן ורומח. על כן כאשר נכנעו להשם יתברך ובזה הצליחו במלחמה ונכנע האויב, ועשו שירה בשירתם שהם מקבלים עליהם להאמין בהשם יתברך ולעסוק בתורתו,

העם ירד מן הדרך ובחר אלהים חדשים, מה שגרם לעונש לבא בדמות שיעבוד לכנען. הקושי עורר את העם לחזור בתשובה, אל התורה.

וזהו "אז לחם שערים" שמונה שעות כחשבון א'ז יהיו בשביל לח'ם הרוחני, גם ללחום מלחמתה של תורה, בשערי'ם המצויינים בהלכה, כי רק בזכות זה יהיה "מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף ישראל", ...

אז – שמונה שעות – ילמדו תורה! במקום להילחם עם האויב אנו מעדיפים את מלחמתה של תורה! אמנם יש להקפיד בכך לפני שהצרות חלילה באות...

אבל אין די רק ללמוד, אלא גם לקיים, כרמוז כאן:

ויש לרמוז בתיבת שערי'ם שהיא גימטריא כת"ר (620) כחשבון תרי"ג (613) מצות ושבעה דרבנן, לרמוז שקבלו עליהם ללמוד התורה וגם לקיים מצותיה, ולא תהיה משפה ולחוץ...

המילה 'שערים' רומזת לשני דברים: הדרש הוא על שערי הלכה, לימוד התורה. הערך המספרי של המילה הוא כמנין מצוות דאורייתא ודרבנן, מה שרומז לחובה לקיים את מה שנלמד.

יהי רצון שזכות התורה תסיר מעלינו כל אויב ורודף!

 

ענן שנותן מכות??

 בס"ד

ענן שנותן מכות?? / להפטרת פרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ריסוקה של מצרים בפרשתנו הוביל למנהג של קריאת הפטרה על קריסתה העתידית של מצרים, בספר ישעיהו פרק יט, כפסק הרמב"ם בספר אהבה. בהפטרה זו מדובר על משבר גדול שיגיע למצרים, כאשר חלק משמעותי משבר זה הוא פגיעה בנילוס, האל ומקור החיים שלהם. אחרי שיבינו שאין להם שום פתרון, ויראו את ישועת ישראל, הם יבינו שה' אלהי ישראל הוא המלך היחיד שיכול להושיע, מה שיביא להכרת ה'.

רבינו מוצא חיבור פנימי בין שתי המפלות של מצרים (אות כב):

(בהפטרה כמנהג עירנו אי ג'רבא-טוניס-והאיטליניה). "הנה ה' רוכב על עב קל, ובא מצרים" (ישעיה יט, א). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שהמילוי של שם הוי"ה ב"ה במילוי יודי"ן הוא מספר ע"ב (72),

רבנו נוגע בעדינות במושג מעולם הסוד: לקב"ה אין סוף שמות. למעשה, כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה כפי שהביא הרמב"ן בהקדמתו לתורה. אמנם שמו העיקרי הוא י-ק-ו-ק, אבל גם שם ניתן לכתיבה באופן רב של אופנים. האחד מהם נקרא "שם עי"ן בי"ת". הוא נוצר מכך ש"פותחים" את שם הוי"ה, וכותבים כל אות בשלמותה: ה-י' ייכתב כ"יוד", ה-ה' תכתב כ"הי", וכן הלאה. הערך המספרי של כל שם זה הוא 72, ע"ב.

שם קדוש זה נרמז בשלשה פסוקים אחד אחרי השני בפרשת בשלח (שמות יד, יט-כא) בקריעת ים סוף: "ויסע מלאך האלהים" וגו', "ויבא בין מחנה מצרים" וגו' "ויט משה את ידו" וגו'. שמספר כל פסוק ע"ב אותיות, לרמוז להשם הקדוש ע"ב מילוי שם הוי"ה ביודי"ן, כמו שהאריך בזוהר הקדוש וכידוע לבעלי ח'ן, ובשלשה שמות אלו היתה קריעת ים סוף.

שם זה כבר רמוז בתורה עצמה בפסוקים הקודמים לקריעת ים סוף. ישנם 3 פסוקים רצופים שבכל אחד מהם 72 אותיות בדיוק. המיקום של הופעת שם זה אינה מקרית כמובן. התורה לוחשת רז לבעלי הסוד להבין כיצד ארעה המכה. והנה שם זה חוזר גם במכה העתידית של מצרים המופיעה בהפטרה כמנהגנו:

וזהו מה שאומר הפסוק "הנה אנכי רוכב על ע'ב", רמז להשם הקדוש הנזכר, "ובא מצרים" להתנקם בהם ולהטביעם בים סוף.

גם במכה העתידית, שם של ע"ב מופיע ומכה את מצרים.

ניכר כי מעבר לפשט הגלוי והצף לעין כל, חדי העין מבחינים ברקמה עדינה שקושרת ומחברת אירועים לכדי יריעה אחת, גלויה וניסתרת.

אחריתה של מצרים...

בס"ד

אחריתה של מצרים... / להפטרת פרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

גדולתה של מצרים קורסת שלב אחרי שלב בעקבות המכות. ההפטרת הפרשה מדברת על עוד חורבן עתידי שיבוא על מצרים, אלא שהנביא יחזקאל סומך לכך תוצאה שנראית לא קשורה כלל (יחזקאל כט):

(טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: (טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלהים:

מדוע נפילתה של מצרים לשפלות תגרום לכך שיישכח עוון כלשהו מעברם של ישראל? מסביר הרב (אות יד):

אפשר על פי מה שכתב הרב אהבת יהונתן ז"ל, כי מלך הכוזרים שאל לחבר היהודי איך עשו בני ישראל קרבן פסח במצרים, והלא אסור להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש, ואם כן עברו היהודים על איסור שחוטי חוץ. השיבו החבר, כי היהודים עשו את קרבן פסח בארץ גושן, שבאמת היתה שייכת לארץ ישראל, אלא שלפי שעה היתה נתונה אז תחת שלטון מצרים.

רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' (ב, יד) מליץ יושר על עבודה רוחנית כגון נבואה וקרבנות שנעשו מחוץ לגבולות ארץ ישראל – לכאורה. רבי יהונתן אייבשיץ (אהבת יהונתן, הפטרת ויצא) מסביר את דבריו לענין קרבן פסח שנעשה בגושן באופן הבא:

והכוזרי כתב כי ארץ גושן היא מן ארץ ישראל לפי הכוכב רק שלא נטלוה ישראל בתחומי ארץ ישראל ומוכח הלבנה היא כוכב של ארץ גושן.

כלומר: גושן מהותית שייכת לארץ ישראל, ולכן אין בעיה של קרבן. אלא שהדבר קשה, שכן מפורש בתורה שארץ גושן שייכת למצרים! אלא שמדובר על מציאות זמנית, כל זמן שמצרים בעצמתה. אולם עם קריסת מצרים מתגלה טבעה האמיתי של גושן ושייכותה לארץ ישראל.

יוצא איפוא כל עוד מצרים ממלכה גדולה ושליטה גם על גושן, היה הדבר נחשב לבני ישראל לחטא בקרבן פסח הראשון ושחטו שתוטי חוץ, אבל כאשר מצרים תהיה ממלכה שפלה ולא תשלוט עוד על גושן, אז לא יזכר עוד החטא הזה, שכן יתברר לכל כי גושן אינה שייכת כלל למצרים אלא לארץ ישראל.

כל זמן שמצרים בתקפה ועצמתה, היא שולטת על ארץ גושן וממילא יש מקום לשאלת מלך כוזר מדוע הקריבו מחוץ לארץ ישראל, אולם מתנבא יחזקאל שמצרים תהיה ממלכה שפלה, קטנה ודלה, וממילא לא תשלוט על ארץ גושן. במציאות זו תסור שאלת מלך כוזר מעל החבר-היהודי, ובזה לא ייזכר להם הדבר כעוון. כך מסביר

רומז הרב רמז להטעים את הדבר:

ואפשר לרמוז זה כי תיבות "עון בפנותם אחריהם" עם שלשת המילים עולים כמספר "בעשותם הפסח" לרמוז להאמור.

המילים בהפטרה רומזת במספרן על עניין קרבן פסח – שהוא העוון המדובר כאן. עוון של הניתוק בין מעשה הקרבנות למקום הקדוש, ארץ ישראל.

איך מעבירים מהנהגת דין לרחמים?

בס"ד

 

כיצד מעבירים מהנהגת דין לרחמים? / להפטרת פרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מדי פעם נתקל בע"ה במנהגים ייחודיים של יהודי ג'רבא לעניין ההפטרה. הספרדים מפטירים השבת מפתיחת דברי ירמיהו, והאשכנזים מישעיהו כז. קהילות ג'רבא מפטירות את ההפטרה הכתובה ביחזקאל (טז, א – ב):

(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

הפטרה זו אינה קלה לשמיעה, עד כדי כך שרבי אליעזר במסכת מגילה (ד, י) הורה "אין מפטירין בהודע את ירושלים!". הרמב"ם בסוף סדר התפילה (כרך אהבה) פוסק שמותר לקרוא ואף לתרגם לציבור דוברי הארמית את ההפטרה הזו.

רבינו עומד על הפער בין תחילת הקטע בו כנסת ישראל מושווית לתינוק מוזנח, ובין סוף הקטע בו ה' חס ומרחם עלינו. מהו הגורם לשינוי זה? כותב הרב (אות כא):

"בן אדם, הודע את ירושלים את תועבותיה" - תיבת "הודע" עם הכולל גימטריא כחשבון 'אלהים' שהוא מדת הדין. שבתחילה אומר הנביא שהשם יתברך התנהג עם ישראל במדת הדין ולא חסה עלייך עין..., ואחרי זה מתעוררת מדת הרחמים "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמיך חיי", כי תיבות "בדמיך חיי" גימטריא שם הוי"ה ארבעה פעמים,

מידות הדין והרחמים רמוזות במילים בהן פונה אלינו ה': המילה 'הודע' היא אלהים=דין, והמילים המטלטלות 'בדמייך חיי' הן מאה וארבע, ארבע פעמים שם הויה ברוך הוא.

אגב זאת מעיר הרב:

והמספר הזה מורגל אצל יהדות אי ג'רבא והאיזור, כשתורמים תרומה תורמים כחשבון ארבע פעמים שם הוי"ה ברוך הוא לעורר רחמים.

יהודי ג'רבא נהגו לתרום צדקות על סך מאה וארבע מהמטבעות המקומיים, כדי לרמוז את ריבוי החסד, בדמייך חיי'.

אולם מהו המעבר? כיצד עוברים מדין לרחמים? דבר זה רמוז בסוף ההפטרה:

ולבסוף הנביא אומר "ותיפי במאד מאד", והוא על דרך מה שכתב הגאון חתם סופר ז"ל...שיש שני דברים חשובים שהקדוש ברוך הוא מבקש מישראל לעשותם, והם תורה וגמילות חסדים, וזה נרמז בתיבת מא'ד, שהיא נוטריקון "מימינו אש דת" (דברים לג, ב) , וכן "משכיל אל דל" (תהלים מא, ב) והנביא אומר שישראל תיקנו עצמם ומחזיקים בפעמיים "מאד מאד", היינו בשני דברים החשובים הנ"ל.

הגאון רבי משה סופר, ה'חת"ם סופר' מדגיש כי ישנם שני דברים מרכזיים שעם ישראל נתבע לעשות: תורה וחסד. רבינו מוסיף נדבך ורומז את הדרכים הללו במילה "מאד", שהם ראשי תיבות של פסוקים העוסקים בכך. וכך דרשתו: כיון שהתייפינו ב'מאד מאד', דהיינו הדברים הרמוזים בהם שהם תורה וגמילות חסדים – הרי שנתעלנו להיות נדונים מתוך חסד ורחמים. זהו המסר של הנביא יחזקאל לדורות: תורה וגמילות חסד מבטלים דינים ומעוררים את הרחמים.

אין שילטון באותו יום!

 
בס"ד

אין שילטון באותו יום! / להפטרת פרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרידה של יעקב מבניו, והעברת האחריות הלאה לדורות הבאים, מובילה את חכמינו לקבוע שהפטרת ויחי היא תופעה דומה אצל דוד המלך, המעביר את המנהיגות לבנו שלמה המלך.

כך פותח דוד המלך את דבריו  (מלכים א ב, א –ב):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:

באופן פשוט המילים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" אינן אלא מילות פתיחה הממסגרות את המשך הדברים: מכיון שדוד יוצא מן העולם לבית עולמו, אלה המשימות שעל שלמה בנו להשלים.

רבינו מבין כי אין כאן משפט שהוא נתון עובדתי גרידא, אלא מסר יסודי העומד בפני עצמו (אות י):

בהפטרה. "ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ". פירשו המפרשים ז"ל כי דוד המלך עליו השלום צוה לבנו שלמה שלא יחשוב אחרי שהוא נמצא בהיכלי שן ומטתו ששים גבורים סביב לה נקיון וסדר אכילתן על ידי הרופאים, אין נחשים ועקרבים ועוד, אם כן לא ימות, דכשאין מחלה אין מיתה?

שלמה גדל כנסיך בבית דוד. משרתים, חיילי משמר, אוכל בשפע, פיקוח רפואי מתמיד – כל אלה הם סביבת החיים הטבעית שלו במשך שנים רבות. מעטפת כזו נראית כחוסמת באופן מוחלט את פגעי החיים והבעיות איתן מתודדים בני האדם. אין רעב וצמא, אין הזנחה רפאוית, ואין שום אויב אנושי או טבעי שיכול לחדור את מעטפת השומרים של בית המלך.

גובה הלב אורב מעבר לפינה....

לזה אמר לו תמיד תחשוב בלבך "אנכי הולך בדרך כל הארץ" כמו כולם, וכשיגיע הזמן לא יעזור לו היכלי שן ורופאים מומחים וכו', אלא כדרך כל הארץ עשיר ורש נפגשו בבית עלמין, עושה כולם ה'.

דוד המלך נותן כלי חשוב וראשוני שהנחה אותו כמלך: חיים ומוות בידי ה' יתברך. שום דבר לא יכול למנוע את קיצו של האדם. מי יותר מתאים מדוד עצמו לומר כן, שהיה מלך עוצמתי והכניע עמים רבים תחתיו! מלך אחר כמותו יכול כבר להרגיש שבידיו חיים ומוות! לא כן דוד מלכנו, אחד מסמלי הענווה של עמנו. "מוות וחיים בידי ה' בלבד!" הואט אומר לבנו.אל תחשוב שתחיה לנצח. אל תחשוב שבידך כח המחליף את הקב"ה.

בהנחיה זו כבר כלולות הרבה מידות טובות: אם אתה מודע לגבולות כוחך ומשך חייך על האדמה, תזכור כי ה' יתברך נמצא מעליך, ותשתדל למצות את חייך לעשות רצונו.

שני עצים בתוכנו...

 

בס"ד

שני עצים בתוכנו... / להפטרת פרשת ויגש / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

האיחוד המחודש של יוסף עם שאר המשפחה משתקף היטב בחזון בדברי יחזקאל שנקרא בהפטרה. חזון בו עם ישראל המפולג בין 2 השבטים המרכזיים, חוזר ומתאחד בדור הגאולה.

רבינו לוקח את מסר החיבור ומשליך אותו לחיבור הפנימי, בחייו של האדם (אות טז):

"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, וכל בית ישראל חבריו. וקרב אתם אחד אל אחד, לך לעץ אחד" (יחזקאל לז, טז-יז). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שהאדם מחויב לתת פרנסה רוחנית לנשמתו כשם שהוא נותן פרנסה לגוף, וששניהם קשורים יחד. כי אם האדם לא יפרנס הגוף לא יכול לפרנס הנשמה, כי לא יהיה לו כח לזה. ואם האדם יפרנס רק את הגוף ולא הנשמה גם כן לא יהיה לו קיום, כי אי אפשר לגוף לחיות בלי נשמה.

שאלת היחס בין העולם החומרי לרוחני מלווה את האנושות מאז עומדה על דעתה. המאבק המתמיד בין שניהם הוליד גישות המקצינות לריחוק מהגוף עד כדי סיגוף, ולקיצוניות של נהנתנות פיזית חסרת גבולות, שפעמים רבות היתה קשורה לסגידה לכוחות אלה. התורה הקדושה מדריכה לתת לכל כח את מקומו ההכרחי. חיזוק הגופניות כדי לבנות כלי חזק להוצאה לפועל של רצון הנשמה, וחיזוק הרוחניות כדי לתת משמעות קיומית לאדם, ואולי אף יותר מכך: להצדיק רוחנית את קיום האדם.

וזהו רמז הפסוק "ואתה בן אדם קח לך ע'ץ אחד", רמז לגוף. על דרך שנאמר (דברים כ, יט) "כי האדם ע'ץ השדה", "וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו", להתאמץ ולהתרוצץ לפרנס גופו וגם בני משפחתו, וגם לעזור לחבריו הזקוקים עזרה גשמית.

האדם נמשל לעץ כידוע. הרב רומז שהעץ הראשון של יהודה הוא העץ הגשמי. אמנם אין די בעיסוק בחומריות שלך אלא גם בחומריות של הסובבים אותך – משפחתך, וגם הנזקקים שבעם.

וכנגד זה גם כן "ולקח לך ע'ץ אחד", רמז לנשמה שהפרנסה שלה תורה ומצות הנקראים 'עץ', על דרך שנאמר (משלי ג, יח) "ע'ץ חיים היא", ולא רק לנשמתו, אלא גם "ליוסף" רמז לבניו הנוספים ונולדים להיות "ע'ץ אפרי'ם" לפרות ולרבות בתורה ומצות, ולא רק משפחתו, אלא "כל בית ישראל חבריו" לזכות את הרבים.

העץ השני הוא התורה, הרוחניות, "עץ חיים". גם שם יש לדאוג לא רק לעצמי אלא למשפחתי ולכל ישראל (כאן מופיעה המילה 'כל', "וכל בית ישראל...", מה שלא מופיע בעץ יהודה). יהודי אמור לשאול את עצמו 'כיצד אני מרבה תורה ומזכה את הרבים?'.

המשימה היא לחבר אותם לחיים הרמוניים, שלמים ומדוייקים:

"וקרב אותם אחד אל אחד", לפרנס את שניהם הגוף והנשמה שוה בשוה, ובזה יהיו הגוף והנשמה לעץ אחד, עוזרים אחד לשני.

אם אדם ער לחשיבות של כל אחד מהכוחות במקומו, הרי שבכך הוא מעלה את עצמו ואת העם במסילה העולה בית אל לחיים של שלמות.