בס"ד
גאווה או לגיטימציה? / להפטרת
פרשת חוקת / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
הפרשנות הגיאופוליטית של
סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של
פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו
השאלה הבאה (אות יד):
"ויאמר יפתח אל
זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם
לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה
זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח
רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה'
במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),
יפתח מעמיד להם תנאי
לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין
צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את
התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות
ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו
של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!
רבינו מביא תשובה של
"מפרשים" מבלי לציין מי הם:
ונראה שכוונת יפתח היא
על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם
אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון.
אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא
אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.
המניע אינו גאווה. המניע
הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת
'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם
לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את
יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי
בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.
יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך?
