יום רביעי, 5 בפברואר 2025

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה!

 בס"ד


חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה! / לפרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פלא הוא חיבור של רוחני וגשמי. כך מבאר הרמ"א, רבינו משה איסרליש זצ"ל, מגדולי הפוסקים מלפני כחמש מאות שנה, בהסברו למילים "ומפליא לעשות", שבברכת 'אשר יצר'. אין הסבר ראציונאלי אנושי לחיבור מסוג זה. מתן תורה הוא אחד מהשיאים הקיימים לחיבורים מסוג זה. תורה אלוהית לבני אנוש. כדי לקבל את התורה יש ליצור כלים נכונים שיעשו את ההתאמה הגבוהה ביותר האפשרית.

מה הם הכלים וההכנות? רומז הרב (אות ב):

ויסב אלהים את העם, דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל (יג, יח) אפשר לרמוז בזה מה שאמרו במדרש רבה פרשת במדבר (פרשה א, ז) "בשלשה דברים ניתנה תורה: באש ובמים ובמדבר", ופירשו המפרשים ז"ל הכוונה, האש, רומז לשקדנות וההתלהבות בלימוד תורה כאש בוערת. המים, רומז למדת הענווה, על דרך אומרם (תענית ז, א) "אין המים נזחלים אלא למקום נמוך". המדבר, רומז על מדת ההסתפקות כאדם ההולך במדבר שהוא מסתפק במה שיש לו....

חז"ל במדרש רבה אומרים כי כדי לקבל תורה יש לשים לב כי הקב"ה בחר לתת את התורה עם "תפאורה" משולשת: אש (כאמור במפורש בפרשת יתרו) מים (כרמוז בהפטרת פרשתנו, בשירת דבורה "ארץ רעשה אף שמים נטפו", שופטים ה, ד) ומדבר. אין הדבר סתמי. יש בזה מסר לעם על הדרכים לקנות את התורה:

האש מבטאת החום וההתלהבות. כדי לזכות לתורה יש להתניע את הלימוד עם חום פנימי וחיצוני, התלהבות ושמחה. אחרת התורה חיצונית לנו.

המים מבטאים את מידת הענווה, שכם המים תמיד זולגים למקום הנמוך ביותר שהם יכולים להגיע אליו. אדם בעל גאווה לא קונה חיבור אמיתי לתורה, והדברים נשארים חיצוניים לנשמתו.

המדבר מרמז למידת ההסתפקות במועט. אדם המרגיל עצמו לחיי רווחה, ולפתע חלילה הם נפגעים, יתאמץ להחזירם גם על חשבון לימוד התורה.

בפרשתנו, המכינה את התשתית לקבלת התורה, נמצא רמז זה בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק, "ויסב אלהים את העם", והשפיע עליהם להיות בעלי מדות נכונות כדי לקבל התורה. א) "דרך המדבר", להיות מסתפקים בהכרחי. ב) "ים סוף", להיות בעלי ענוה כמו המים. ג) "וחמושים", שיהיו זריזים ונלהבים ללמוד תורה כמו חייל החמוש בכלי מלחמה. ובאמצעות שלש מדות טובות הללו עלו בני ישראל וזכו בקבלת התורה.

אומר הקב"ה: אתם הולכים לפגוש את דבריי בעוד כ-50 יום, היו מוכנים! ללא הכנה לא יעשו בכם הדברים רושם! בואו בהתלהבות! היו ענוותנים להקשיב! אל תחשבו שבהון גדול טמון האושר! עם רכישת שלוש מידות אלה ודאי תהיו ראויים לחבר את הפלא הגדול, רוח וחומר, תורה וישראל.

יום חמישי, 30 בינואר 2025

יד כהה - על שום מה?

 בס"ד



יד כהה – על שום מה? / לפרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילין מניחים על יד שמאל, כידוע. המקור לכך נמצא בסוף פרשתנו (יג, טז):

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם

מביא החזקוני את דברי חז"ל:

ידכה - יד כהה, לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית

חז"ל העומדים על שינוי הכתיב של המילה 'ידך' לצורה הייחודית 'ידכה', מילה שכביכול מורכבת מהמילים 'יד כהה', כלומר אינה חדה כיד הימין המוכנה לכל משימה. יד חלשה.

אך מתבקש הוא שרבינו יגלה כאן את הרעיון הבא (אות יט):

והי'ה אותיות הוי"ה. לרמוז מה שאומר הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חיל". וזהו רמז הפסוק 'והיה' שם הוי"ה ברוך הוא, יהיה "על ידכה" - במעשה ידיך, ולא בכחך וגבורתך אתה עושה חיל, וראיה לזה "כי בחוזק" ידו יתברך "הוציאנו ה' ממצרים", מה שאין כח טבעי יכול להוציא ישראל ממצרים תחת יד פרעה האכזרי, וכך בכל דבר ודבר תמיד יד ה' עשתה זאת ולא בכח הטבע.

'והיה' רומז לשם יקוק בשיכול אותיות. על האדם לזכור כי ידו הכהה אינה זו הפועלת את ההצלחות. יש לזכור את הקדוש ברוך הוא שהוא זה הנותן לנו חיל, כאמור בחומש דברים. תביעה זו מופיעה כבר כאן ביציאת מצרים: שם הויה נמצא בציווי התפילין, והוא צריך להיות לנגד עיניך בעוסקך במעשי ידיך. הדרך לזכור זאת היא על ידי זכרון יציאת מצרים הנמצא בתפילין. יציאת מצרים היא אות ומופת כי קריטריון ההצלחה אינו בהכרח השתדלות האדם ויכולתו. במצרים היינו בתכלית השפלות, ואף על פי כן יצאנו, מה שמעיד על יד ה' הפועלת נפלאות. כך גם במעשי ידיך, גם אם אתה בע"ה בריא ומוכשר, ברכת ה' היא משפיעה טוב על הצלחותיך. ללא ברכת ה', גם יד ימינך עלולה חלילה להיות יד כהה, חלשה.

כך היהודי, טרם צאתו ליום עבודתו, נזכר ומתחזק בקשר אל הקב"ה מקור ההצלחה והברכה.

 

יום שלישי, 21 בינואר 2025

עלייה מתמדת לנצח - כיצד?

 בס"ד

עליה מתמדת לנצח - כיצד? / לפרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חכמי המסורה סימנו השוואה מעניינת בין פרשתנו לפרשת פנחס:

מסרה. לכן אמור לבני ישראל אני ה' (שמות ו, ו) ואידך, לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב)

צמד המילים "לכן אמור" מופיע בשתי המקומות. מהו הרמז בשימוש במטבע לשון זה?

מקדים רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על פי הידוע, כמה גדול זכות של האדם המזכה את הרבים, שכתב הרב חובות הלבבות (פרק ז') שמעלתו בשמים יותר ממלאכי רום, כי המלאכים נקראים עומדים שאינם עולים יותר ממדרגה שלהם, אבל המזכה את הרבים תמיד עולה ממדרגה למדרגה אפילו אחרי פטירתו, כי זכות הרבים שעושים העולם בחייו גם אחרי פטירתו תלוי בו.

אין מעלה גדולה מזיכוי הרבים! כאשר יהודי מזכה יהודים נוספים בעשיית טוב, תורה ותפעלה, מקרב את ליבם ומעשיהם לרצון ה' יתברך, הוא בזה זוכה למדרגה שהיא גבוהה מזו של המלאכים. מדוע? כי בכך הוא מנצח את השפעת המוות: המוות בא לעצור את התקדמותו הרוחנית, אבל פירות מעשיו הממשיכים לאחר מותו מעלים אותו מעלה מעלה גם אחרי הפרידה מהגוף.

ועוד סיבה:

ועוד יש לו זכות שהוא משכך כח מדת הדין המקטרגת על ישראל ומשיב חמתו יתברך, וכמו שאמרו במדרש שהשם יתברך אמר לנח: אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה, אין רשות לקטרג למעלה?

אם מישהו מטפל בבעיה רוחנית ומעשית בעולם הזה, אין טעם להפעיל את בית הדין של מעלה, שהרי הבעיה בטיפול! אם כן, התוכחה מביאה לביטול הדין בשמים! דבר זה נאמר מפורשות ע"י הקב"ה לאחר מעשה פנחס:

 וכן מצינו בפינחס אשר קנא לכבוד השם יתברך בענין השטים, אומר הפסוק (במדבר כ"ה י"א) "השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

הדין התקיף שנעשה למטה ביטל את חריפות העונש מלמעלה.

רבינו מחבר בין המקרים בעניין של התיקון של כלל הציבור: כמו פנחס שבדונו דין למטה ביטל את הדין שלמעלה, כך יש לאדם לפעול לשנות את המציאות השלילית למטה בתוכחותיו, ובכל להסיר את הדין מעל עם ישראל.

וזהו רמז דברי המסורה, "לכן אמור לבני ישראל", שחובת כל אחד מישראל להוכיח זולתו, וכמו שנאמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", והתוכחה תהיה להכניס בלב ישראל  אמונתו יתברך, "אני ה" יחיד ומיוחד,  שזה אחד ‏ מי"ג עיקרים יסוד דת אל ותורתו,

"אמור" - מי יאמר? כל אחד מישראל! מה יאמר? "אני ה'!". למד את אחיך על מציאותו של הקב"ה. זכה אותו! האר עיניו! קרבהו בעבותות של אהבה!

ועל ידי זה "לכן אמור" למוכיח גם לצבור המקבלים התוכחת "הנני נותן לו את בריתי שלום", המוכיח יזכה למחיצה גדולה בשמים, ומלאכי השרת יוצאים לקראתו ואומרים לו 'יבוא שלום', וגם הצבור הנוכח יהיה להם שלום מעונשים וגזירות רעות ויזכו לחיים טובים.

"בריתי שלום". זו זכות המוכיח והמקשיבים לו. זוכים לברכת טוב ושלום מאת הקב"ה ומאת מלאכי השרת. תנועה רוחנית בלתי הן בחייו והן לאחר מותו.

יום חמישי, 16 בינואר 2025

מזימת הפירוד של פרעה

 בס"ד



מזימת הפירוד של פרעה / לפרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מלך מצרים החדש שלא ידע את יוסף מחפש מזימות כיצד להכניע את עם ישראל ולייאש אותם. הסיוט הגדול שלו: פלישה חיצונית למצרים, שבה עם ישראל ישמש ככח עזר להחלפת השילטון המצרי. הפתרון המיידי והפשוט הוא העבדות, שבאה להתיש את הגוף והנפש, ולהכחיד את שאיפת החירות, אבל רבינו מגלה (אות ז') כי המזימה היתה עמוקה וזדונית יותר...:

וישימו עליו שרי מסים, למען ענותו בסבלותם (א, יא). אפשר לפרש, כי פרעה הרגיש וידע שעם ישראל היו באחדות אחת, וזה יסוד גדול לקיומם ונצחונם, ופחד מזה, ולכך אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" בלשון יחיד, ולא אמר רבים ועצומים ממנו, שרמז להם הכח והעוצמה של ישראל בזכות האחדות שהיו כאיש אחד, שנאמר (לעיל פסוק ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות".

רבינו מדקדק במילותיו של פרעה: הוא מתאר את עם ישראל כ"רב ועצום", בלשון יחיד. התורה עצמה הגדירה את עם ישראל כביכול כנפש אחת, ישות אחת אחדותית ושלמה. זה מפחיד את פרעה. הוא יודע שכוחו של עם ישראל באחדותו. הפתרון הרע שלו מכוון להרוס אחדות זו:

לכן רצה להכניס ביניהם פירוד ושנאת אחים "וישימו עליו שרי מסים" ושוטרים ישראלים, שבעל כרחם יבצעו ההוראות של הממשלה וילחץ עליהם בעבודה וכיוצא, וזה גורם להם שנאה ופירוד כמו שנאמר בסוף הפרשה (ה, יט) "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", וגו', ובזה יהיה לו היכולת להשתלט עליהם ולא יזכו לגאולת מצרים.

הפרד ומשול. סכסוך פנימי בתוך העם. הוא ימנה פקידות מתוך העם, שמאלץ למלא את פקודותיו האכזריות של הממשל המצרי. דבר זה ייצר תסיסה פנימית ויקרע את עם ישראל לשתים חלילה. דבר זה אכן ארע, כאשר הוחמרה עבדותם של ישראל והם נדרשו ללקט את התבן באופן אישי. מילוי הפקודה יביא לאסון נורא של פירוד בתוך העם!

אות להצלחתו של פרעה במזימתו הרעה, מביא לנו רש"י בהמשך, כפי שמביאו הרב:

וכן כאשר ראה משה שני עברים נצים, והוכיח לרשע "למה תכה רעך", והוא ענה לו בחוצפה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (לקמן ב, יד), אמר משה "אכן נודע הדבר", ואיתא (=ומובא) במדרש (מדרש רבה שמות א, ל והביאו רש"י) 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראוים לכך'.

משה רבינו מנסה להפריד בין שני עברים המכים זה את זה. הם מעבירים עליו ביקורת על ניסיונו להשליט סדר ורוגע. הם לא מוכנים לקבל את בקשתו להמנע מהמחלוקת. משה ההמום עונה 'אכן נודע הדבר' - המדרש מסביר את דברי משה רבינו כמי שמצדיק את הסבל הנורא שהיה לעם! אנחנו אשמים בסבל כי אנחנו לא פועלים יחדיו, כעם אחד עם דאגה הדדית!

הפתרון הוא בחיבור משותף, בחידוש האהבה, בחידוש ההבנה כי אם אנו לא מחוברים – אנו חלילה פגיעים יותר. נאמץ ליבנו לאהוב בכל תקופה, גם אם הויכוחים ביננו נוקבים ועמוקים.

יום רביעי, 8 בינואר 2025

כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים

בס"ד



כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים / לפרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

שאלת האיזון בין קשיחות ורכות בחינוך היא אחת מהקשות שבתחום זה. הדבר קשה יותר כאשר נתבעת עליית מדרגה, התובעת מאמץ יתר. התלמיד, הבן, הבת, עלולים להפעיל גינוני פינוק כדי למנוע מעצמם את המאמץ הנדרש. המניפולציות הרגשיות הללו עלולות להשפיע על המדיניות של ההורים והמורים.

רבנו מוצא רמז בדברי יעקב אבינו לנורמה הראויה ברגעים כאלה. וכך הוא כותב (אות ו):

"הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (מט, ב). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב", עד כאן.

לרבינו הוקשתה כנראה הכפילות בפניה אל הבנים. הם גם בני יעקב, וגם בני ישראל. מדוע? האם זה רק עניין של שירה? ועוד: אם הם בני 'יעקב' – מדוע להקשיב ל'ישראל', ולא ל...'יעקב'?

כדי לענות על זה מקדים הרב את דברי חכמינו. ישנה מצוה לכבד את ההורים, וישנה מצווה ליראה מהם. בכבוד - הקדימה התורה את האב, וביראה - את האם. הטעם לכך הוא שיש כאן ציווי נגד האינטואיציה הבסיסית של רוב בני האדם, לירא יותר מאביהם ולכבד יותר את אימם. לענייננו לוקח הרב את הנחת היסוד שלאשה יש יותר נטיה לרחם.

על פי זה הרב רמז במקום אחר, בדין שילוח הקן:

ופירשו בזה הפסוק (דברים כב, ז) "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך", הכוונה בענין החינוך שהאם מטבעה משדלת הבנים בדברים, לכך צריך שלח תשלח את האם לאיזה מקום חוץ מהבית, כדי שלא תתנגד לך בחינוך, ואת הבנים תקח לך לחנכם.

הרב מתבטא בחריפות: לעיתים עליך – האב התובעני – לחנך את ילדיך כאילו אימם אינה נמצאת שם, להתעלם מפניותיה להקל את העול מהילד, ולקחת אחריות מורחבת יותר על החינוך! דברים קשים...

עוד מדרש מקדים הרב לפירושו:

עוד ידוע שהנשים נקראים 'יעקב', והאנשים נקראים 'ישראל', כמו שדרשו (שמות רבה כח, ב) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים. "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים.

בהקדמה למתן תורה משה פונה לעם ישראל בפניה כפולה, בית יעקב ובני ישראל. חז"ל מסבירים שמדובר על פניה לנשים ולגברים.

על סמך כל הנ"ל מסביר רבינו את דברי יעקב לבניו, רגע לפני פטירתו ולפני ציוויו המטילים חוב היסטורי כבד על כתפי בניו:

וזהו רמז הפסוק, "הקבצו ושמעו בני יעק'ב", אתם הילדים שתמיד שומעים רק בקול אמכם שאינה יודעת לחנך וללמד תורה, תעזבו את דבריה בנוגע לחינוך, "ושמעו" רק "אל ישראל אביכם" שהוא יודע לחנך וללמד.

כעת אתם מתחברים למסורת של אברהם ויצחק שעוברת רק דרך יעקב. המשך כריתת הברית בינם לבין הקב"ה. המוכנות לשאת עול היסטורי, ייעודי, הינו אתגר שפינוק יכול להורסו ולמונעו. לכן יש חובה לנתק לעת עתה את הויתור והרכות האמהי המלטף והמחבק, ולהגדיר את היעדים בחדות, גם אם הם יהיו קשים. רגע עילאי זה, של התגברות נשמת יעקב לפני פטירתו, חייב להיחרט ולהיצרב בליבם של השבטים הקדושים, רגע של העברת השרביט מהאב לבניו.

יום רביעי, 1 בינואר 2025

חשבון עכשווי וחשבון עתידי...

 בס"ד



חשבון עכשווי וחשבון עתידי / לפרשת ויגש / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין דבר שאין עליו מחיר, טוב או היפך הטוב. כל פעולה חיובית של אדם, תהא אשר תהא, תזכה אותו להיות שותף בקידום המציאות, ובשכר מאת ה'. אם ינסה במעשיו השליליים לעצור את הגאולה ותיקונו של עולם, גם על כך ישלם מחיר. במילים אחרות: הקב"ה לוקח ברצינות את האדם, החלטותיו ומעשיו.

ומה אם מדובר על דבר שלילי, שתוצאותיו טובות? רבינו מוצא יחס לכך בפרשתנו (אות ט), רמוז בדברי יוסף, במילה "ועתה", הנראית מיותרת במבט ראשון:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (מה, ה) אפשר לפרש הפסוק על דרך מה שפירוש ה'כתב סופר' בפרשת ויחי הפסוק "ועתה אל תיראו" (נ, כא), שרמז להם לעתיד לבא ייענשו על זה, וזה היה בזמן חורבן בית המקדש כמבואר בגמרא (יומא ט, א) וכן כתב רש"י (בפרקנו פס' יד) "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך" על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב.

ה'כתב סופר', הרב אברהם שמואל בנימין סופר, בנו של רבינו משה סופר, ה'חתם סופר', מגדולי פוסקי ישראל במאה ה-19 מחדש פירוש על המילה "ועתה" שתופיע שוב בפרשת ויחי. כפי שנקרא אי"ה בשבוע הבא, לאחר פטירת יעקב אבינו, אחי יוסף חוששים מנקמת יוסף. יוסף מרגיע אותם, אולם הוא רומז שלמרות שיש כאן תוכנית אלוקית להוריד את יעקב למצרים כאביו של המשנה למלך, על מעשה המכירה הנוראי הם ישלמו באירועים היסטוריים קשים – החרבת שני בתי המקדש.

לומד מכך רבינו גם לפרשתנו, שבמילה "עתה" ירמוז להם יוסף כי בנקודת הזמן ההיסטורית הזו פעולתם הובילה לטוב, אולם דרך העשייה תגבה מחיר כבד מנושא:

וזהו שאמר להם יוסף כאן "ועתה" עכשיו "אל תעצבו" – אין לכם עונש על מה שמכרתם אותי הנה, כי העניין היה מושגח מאת ה' "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" ו"לא אתם שלחתם אותי הנה". אבל יש לכם עונש של מחשבה וכוונה רעה שהקב"ה אינו מצרפה למעשה, אבל לעתיד לבוא, תתגלגלו בעשרה הרוגי מלוכה ותענשו.

כעת אין מחיר למכירה, אולם בעתיד ישולם מחיר: עשרת הרוגי מלכות, ר' עקיבא וחבריו, שנרצחו  באכזריות רבה בתקופות שונות על ידי הרומאים האכזרים.

נקודה עמוקה נמצאת כאן: בכל עושה ה' את רצונו. הרבה שליחים לו. ניתן לפעול על ידי טוב וחיובי, וזו הדרך הנכונה והמובחרת. אדם הפועל נגד רצון ה', אל יטעה לחשוב כי בכך תוכניותיו של הקב"ה לגבי עולמו ישתנו, חלילה. ההיפך: הוא יופתע לגלות שמעשהו קידם את התוכניות של בורא העולם. את המחיר הוא ישלם, אולם דבר אלוהינו יקום לעולם.

יום רביעי, 25 בדצמבר 2024

אלהים גדול!

בס"ד



אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה!

  בס"ד חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה! / לפרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל פלא הוא חיבור של רוחני וגשמי. כך מבא...