מקדים רפואה ל...ישועה!

 בס"ד

מקדים רפואה ל...ישועה! / להפטרת פרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ארבעה אנשים מצורעים שישבו מחוץ לשער שומרון, בעת שהרעב כבד על העיר. הם שאלו את עצמם: מה התועלת לשבת כאן עד מות? ומתוך כך החליטו ליפול אל מחנה ארם - ושם מצאו את המחנה נטוש. ה' הפיל פחד על הארמים שברחו והותירו את כל האוכל והרכוש, ובחסד גדול נתגלגל שאותם ארבעה מצורעים הם שבישרו לישראל את הישועה.

על מקרה זה עומד רבינו ומדייק (אות ד'):

"וארבעה אנשים היו מצורעים" (מלכים ב' ז, ג). יש לדקדק יספיק לומר 'וארבעה אנשים מצורעים'. ואפשר לומר שעברה מהם הצרעת, ומה שהיו מחוץ לעיר רק מצד הרעב שהיה בעיר, ומאת ה' היתה זאת שהיו מצורעים כדי שיהיו מחוץ לעיר, ונתגלגל הדבר שבחרו ליפול למחנה ארם, ואחר כך לבא להודיע לישראל.

רבינו מדייק במילה "היו": לשון עבר, כלומר היו מצורעים בעבר, אך כבר אינם. אם כן, שהותם מחוץ לעיר לא נבעה מדין מצורע המחוייב לשבת בדד מחוץ למחנה, אלא מן הרעב הכבד ששרר בשומרון. ובכל זאת, גילוי ההשגחה כאן הוא נפלא: מאת ה' היתה זאת שהיו מצורעים מלכתחילה, כדי שיימצאו מחוץ לעיר בשעה הנכונה - ומשם יתגלגל הדבר לישועת ישראל.

אמנם על פי חז"ל, שאמרו כי ארבעת המצורעים הם גיחזי ושלושת בניו - שעליהם נאמר "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב ה, כז) - נראה שהצרעת לא עברה מהם, ולא כדברי רבינו. אולם דברי רבינו יפים על דרך הפשט, שאין בו הכרח לזהות את המצורעים עם גיחזי ובניו, ובפשט הכתוב יתכן שהצרעת כבר לא היתה בהם. ו"מאת ה' היתה זאת" כדברי רבינו.

ראית או לא? הבנת או לא?....

 בס"ד

ראית או לא? הבנת או לא?... / להפטרת פרשת תזריע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת תזריע עוסקת בסיפורו של נעמן שר צבא ארם, שנרפא מצרעתו על ידי אלישע הנביא. בצמוד לפרשייה זו מופיעה בספר מלכים ב' פרשייה קודמת: איש שבא מבעל שלישה לאלישע, ובידו לחם בכורים. אלישע מצווה להאכיל ממנו מאה איש, והנס נעשה - כולם אכלו ונותר עוד. שתי הפרשיות הללו - הנס של המעט שרבה, ועניין נעמן - נסמכות זו לזו. ורבינו לומד מסמיכות זו לקח רחב (אות ו'):

"ונעמן שר צבא מלך" (מלכים ב ה, א). גימטריא "ראה ולא לקח מוסר" (עם כולל אחד ושלשה תיבות). לרמוז מה שכתב הרב שער בת רבים ז''ל הטעם שנסמך ענין נעמן לענין איש בא מבעל שלישה וגו', להראות לנו גודל חטאת גיחזי שאחרי שראה בעיניו הנס הנעשה על ידי אלישע שנשלחה הברכה במעט הכמות, היה לו לבטוח בה' להיות שמח בחלקו, ואם מעט הוא יוסיף לו ה' כהנה וכהנה, כי אין מעצור לה'.

אחת מדרכי הדרש של חכמינו היא 'סמיכות'. שני עניינים הצמודים זה לזה ברצף הפסוקים יכולים לתת נקודת מבט מורחבת על כל עניין בפני עצמו. גיחזי משרתו הנאמן של אלישע, עמד ליד רבו ועיניו ראו הכל. ראה את לחם הבכורים שהגיע ברמות נמוכות כל כך - ונשלחה הברכה והיה לרוב. ראה שאין מעצור לה', שאפילו מן המועט מוציא הקב"ה שפע. הלקח המתבקש היה אחד: בטח בה', שמח בחלקך, וגם אם זה נראה לך מעט מדי - גם המעט יספק אותך ברצון ה'.

אך הוא לגודל תשוקתו לא בטח בה' לעצור את תשוקתו מבלי רץ אחרי נעמן בגלל חמדת הכסף להרבות הון, ולכן לגודל חטאו שראה ולא לקח מוסר הפליגו חכמינו זכרונם לברכה שהוא אחד מהארבעה שאין להם חלק לעולם הבא, עד כאן דבריו ז"ל. ולזה בא הרמז הנזכר לרמוז האמור.

אך גיחזי, כשבא נעמן ושולח מתנות, לא עמד בפני תשוקתו. רץ אחרי נעמן, בחר בכסף - ונענש בצרעת נעמן שדבקה בו ובזרעו עד עולם. חז"ל אף מנו אותו בין ארבעת הדמויות, שאין להם חלק לעולם הבא.

המילים שבראש הפרק - "ונעמן שר צבא מלך" - שוות בגימטריה למילים "ראה ולא לקח מוסר". הרמז אינו אקראי. הנביא כבר רמז בשמו של נעמן את שורש חטאו של גיחזי: הוא ראה, ולא לקח מוסר. אתה צמוד לדמות קדושה כמו אלישע, ולא מפיק את התובנות הנכונות ממראה עיניך? מה גם שנעמן, שר הצבא הגוי שינה את כל אמונותיו בעקבות מפגש כזה, מפגש חד פעמי!

ואולי בזה יש השוואה נוספת לעניין הצרעת: היא באה בהדרגה, קודם בבית, ואז בבגדים, ואם האדם לא למד את המוסר ושינה דרכיו, הצרעת תפגע חלילה גם בגופו.

לעומת זה מלמדנו שלמה המלך (משלי כד, לב(: "רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר".

ה' - 'צבאות' שמו!

בס"ד

ה' – 'צבאות' שמו! / להפטרת פרשת שמיני / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מות בני אהרון בקרבתם אל הקודש הכתוב בפרשתנו מביא לכך שההפטרה שנקרא מספרת על מות עוזא בשמרו על קדושת ארון הברית החוזר מפלישתים. מתוך קנאת הקודש הוא שולח יד למנוע את נפילתו, אולם בזה הוא משלם בחייו.

הפסוק מתאר את ארון הברית באופן מאד מיוחד (שמואל ב ו, ב(:

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו

מהי המשמעות של שם זה? כותב רבינו:

איתא במדרש "לעתיד לבא הקב"ה יפרע מכל אומה ולשון דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות". ויש להבין מאיפה משמע שהקב"ה עתיד ליפרע מהאומות?

יש מדרש המקשר בין השם המוזכר על ארון הברית "ה' צבאות" לבין פעולת נקמת ה' מאת הגויים. מסביר זאת רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל:

וראיתי להרב 'אהבת יהונתן' ז"ל שפירש, דאיתא במדרש על פסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות" השביע הקב"ה האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ולכן לעתיד יפרע מהם על שלא עמדו בשבועתם. אמנם כל זה דוקא אי אמרינן שם 'צבאות' הוא שמו יתברך, אבל אם הוא רק תואר ולא שם העצם מפני מה יפרע מהם? ולזה אומר המדרש דכתיב "אשר נקרא שם שם ה' צבאות" דמכאן משמע דצבאות הוא שמו יתברך. עד כאן דבריו.

ה' משביע את הגויים עם יציאת ישראל לגלות, שלא יענו את עמנו יותר מדי. אם יעברו על השבועה (כמו שלצערנו קרה ברוב ימי ההיסטוריה) – הקב"ה ינקום את נקמתנו מהם. השבועה היא בשמו הקדוש, ומהו השם? 'צבאות', השבעתי אתכם – בצבאות, בשמי. מהיכן מוכח ששמו הוא 'צבאות'? מן הפסוק הנ"ל שבהפטרתנו.

רבינו מרחיב את הרעיון לפסוק מישעיה, שיש הנוהגים לקראו בקביעות בסיום קריאת ההפטרה מדי שבת (ישעיהו מז, ד):

גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

שלפי הנ"ל מסביר רבינו למה מופיעה המילה 'שמו':

...דלכאורה מלת 'שמו' נראית כיתירה. ולהאמור מובן: דאין ראיה שהקב"ה יגאלנו ויפרע מהאומות אלא ממה שנתבאר דה' יתברך שמו 'צבאות' והם עברו על השבועה.

אנו זועקים לה' 'גואלנו!!', אולם מכח מה? מכח שמך 'צבאות', מכח אותה שבועה שאם הגויים יפגעו בנו בגלותנו, ה' ישלם להם כגמולם.

אנו זוכים לחיות בדור בו א-ל הנקמות מופיע ופוגע בכל המנסים לפגוע בנו ובצמיחת קרן ישועתנו, ויהי רצון שמתוך כך נראה את הופעת הישועה השלמה במהרה בימינו אמן!

 

כתוב וזכור!

 

בס"ד

 

כתוב וזכור! / להפטרת שבת הגדול / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת שבת הגדול נלקחת מספר מלאכי, ובה קריאה מרגשת לזכור את תורת משה ולהתחזק בה לקראת הגאולה העתידה. רבינו מוצא בפסוקי ההפטרה רמזים עמוקים לדרכי השמירה וקליטת התורה בנפש האדם. הוא עומד על הפסוק הפותח את חלקה האחרון של ההפטרה (אות יא):

בהפטרת שבת הגדול. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב). סופי תיבות גימטריא "כתב" עם הכולל, לרמוז מה שאמרו בעלי הרמז, "וקנה לך חבר" (אבות א, ו) רוצה לומר ה'קנה' - זה הקולמוס - הוא יהיה חבר לכל מי שלומד תורה לכתוב על לוח וספר מה שנתחדש לו ותמצית דברי המפרשים ז"ל, כדי היות לו זכירה ולקלוט אותם במוחו, ולכן בא הרמז בסופי תיבות גימטריא כת'ב לרמוז אל האמור.

סופי התיבות של המילים "זכרו תורת משה עבדי" - ו', ת', ה', י' - שערכם הגימטרי הוא 421, ועם הכולל 422, שהוא ערכה של המילה כת"ב. הרמז עמוק: אם רוצה האדם לזכור את תורת משה, ילמד מהמשנה במסכת אבות "קנה לך חבר" - ה"חבר" הכוונה לקולמוס ה"קנה", לכלי הכתיבה! הידידות הגדולה ביותר של הלומד היא עם הכלי שבאמצעותו הוא מנציח את חידושיו ואת דברי רבותיו.

ממשיך רבינו ומוצא רמז נוסף, מורכב יותר, באותו פסוק עצמו:

וכן ראשי תיבות וסופי תיבות של "זכרו תורת משה עבדי" עם הכולל גימטריא "כי חיים הם למוציאיהם בפה ולא לימוד בלחש". לרמוז מה דאיתא בגמרא (עירובין נ"ג עמוד ב') "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה? אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש לאחר שלש שנים שכח תלמודו". ולזה בא הרמז הנזכר לומר כדי לזכור תורת משה צריך ללמוד בקול רם.

התלמוד מספר על ברוריה, אשת רבי מאיר, שראתה תלמיד שלומד בלחישה ונזפה בו. על פי הפסוק "ערוכה בכל ושמורה" - התורה נשמרת כאשר היא ערוכה בכל רמ"ח אברי הגוף, כלומר שנאמרת בקול רם שגם הגוף שותף בה. המסורת מספרת אף על תלמיד ששכח תלמודו כי למד בלחש. ועל כן הפסוק "זכרו תורת משה" - הציווי לזכור - נושא בתוכו, בראשיו ובסופיו, את המסר: בפה, בקול, בגלוי!

ולבסוף מוסיף רבינו רמז שלישי, הפעם מהאותיות הפנימיות של הפסוק:

ואם נסתכל על האותיות שניות של ארבעה תיבות "זכרו תורת משה עבדי" שהם כתובים בפנים ואינם גלוים, יעלו גימטריא "שכח", לרמוז כמו התלמיד של רבי אליעזר כשלמד בחשאי בפנים ובלחש שכח תלמודו. על כן בא הציווי באות זיי"ן רבתי לעורר האדם לשים לב ללמוד קול רם.

האות השניה בכל אחת מארבע המילים: כ', ו', ש', ב' - מספרן שהוא גימטריית המילה שכ"ח. אותיות אלו הן הנסתרות, שאינן נראות ואינן נשמעות. הן רומזות בדיוק על אותו תלמיד שלמד "בפנים", בחשאי - ושכח!

ומה עומד כנגד שכחה זו? הכתיבה וגם הקול הרם, שהם הגילוי של דברי התורה. ולכן האות ז' של תיבת "זכרו" כתובה ברבתי - גדולה מן הרגיל - כקריאה להתעורר: אל תסתיר את לימודך! גלה אותו, כתוב אותו, אמרהו בקול.

שלושה רמזים בפסוק אחד, כולם מצביעים על אותה דרך: זכירת התורה תלויה בהוצאתה מהכח אל הפועל - בכתיבה ובדיבור. ולא עוד אלא שהסתרת הלימוד, כפשוטה, גורמת לשכחה.

תורה שאינה נשארת רק כקול נסתר אלא יוצאת החוצה בכתב ובדיבור, היא זו המחוללת רושם בלומד, וייתכן שגם בסביבתו.

אתה ישראל או יעקב?...

 

‏בס"ד‏

‏אתה יעקב או ישראל? / להפטרת פרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל‏

‏ספר ויקרא פותח בציווי על הקרבנות, עניין מרכזי בעבודת ה'. הנביא ישעיהו מגלה לנו בהפטרה ביטוי עמוק לעבודה הפנימית המקבילה לה ‏(ישעיה מד, ה)‏:

‏זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה‏

‏מה ההבדל בין השמות "יעקב" ו"ישראל"? ומה מסתתר מאחורי הבחירה בשם אחד על פני השני? מסביר רבינו (אות ט):‏

‏יש לפרש על פי הידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום נקראים בשם 'יעקב' לשון עקבות ורמאות, ובזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בשם 'ישראל'.‏

‏חז"ל מגלים לנו כי שני השמות של יעקב אבינו אינם רק שמות היסטוריים, אלא מצבים רוחניים. "יעקב" - לשון עקב ורמאות - מתאר מצב של ריחוק וקרירות בעבודת ה'. "ישראל" לעומתו, שם של גבורה וזיקה עמוקה, שנאמר "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". כאשר ישראל אינם עושים רצון ה' - הם בדרגת יעקב. כאשר הם עושים רצונו - הם ישראל.‏

‏ולזה אמר הנביא מי ש'יאמר' אמירה רכה וחלשה 'לה' אני', ואינו דבוק כל כך בהשם יתברך ובתורתו, 'זה יקרא בשם יעקב' אינו עושה רצונו של מקום. אבל מי ש'יכתוב ידו' וכחו 'לה'' ועובד ה' בחשק ובמרץ, בשם ישראל יכנה הוא עושה רצונו של מקום.‏

‏הנביא ישעיהו מצייר שתי דמויות של עובדי ה'. הראשון "אומר" בלבד - "לה' אני". אמירה היא לשון רכה ("כה תאמר לבית יעקב"). אדם זה אינו מכחיש את שייכותו לה', אך גם אינו משקיע את עוצמתו לכך. "אמירה רכה וחלשה" היא, שאינה מחייבת דבר. כזה נקרא "יעקב".‏

‏השני "כותב ידו לה'" - הכתיבה מסמלת מחויבות. שטר, חוזה, אמנה. "ידו וכחו" - כל כוחותיו ניתנים לה'. עובד ה' "בחשק ובמרץ". כזה נקרא "ישראל".‏

‏הקשר לפרשת ויקרא עמוק: הקרבן אינו רק פעולה מכנית. "ויקרא" - קריאה מתוך קרבה אמיתית. מי שמביא קרבן מתוך "כתיבת ידו לה'" - הוא ישראל. מי שמביא קרבן מתוך הרגל בלבד, מבלי להכניס את לבו - הוא עדיין בדרגת יעקב.‏

‏ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בחשק ובמרץ, ולהיות נקראים בשם ישראל.‏

בידול, אחדות ונצחיות!

 בס"ד

 

בידול, אחדות, נצחיות / להפטרת פרשת פקודי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרת פרשת פקודי מתוארת בניית הים, שהיה מעין בריכת נחושת גדולה בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך ע"ה. בספר מלכים מוזכר הבקר הנושא אותו (מלכים א ז, מד):

וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד, וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם.

מדוע מדגיש הכתוב שהים הוא "אחד", ומדוע דווקא ה'בקר' נושאים אותו? רבינו מקדים שני יסודות לפני ביאור הרמז:

ראשית, מביא רבינו את דברי מורנו הרב 'דרש משה' (הלא הוא רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, בדרוש ב' לשבת זכור) בביאור הפסוק (ישעיהו נג, ו) "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ", שלכאורה הלשון כפול. וביאר:

הצאן הם היותר סכלים שבבהמות, שאין להם דעת והבנה וחכמה, אך הקדוש ברוך הוא המציא בהם מדה טובה שהם נגררים זה אחר זה יותר מכל בהמה, ולכן מצוי מאד עדרי צאן יותר מכל הבהמות, כי טבע הטביע בהם הבורא להיות נמשכים זה אחרי זה. וזהו שאומר: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ" - שהיינו תועים בלי דעת כמו הצאן שאין להם דעת, ובכל זאת לא עשינו כמו הצאן שיש בהם מדה טובה ללכת אחד אחרי השני באחדות אחת, אלא "אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ" - בפירוד, כל אחד לבדו.

הצאן אינו בעל חיים חכם, ומה שנתן לו ה' כדי לעזור לו בהגנתו הוא העדריות, ההליכה בקבוצה בה יש יותר הגנה לכל פרט. מבקר הנביא את עם ישראל : חטאנו בכפל - הן בסכלות כצאן, הן בפירוד שהצאן עצמו אינו נכשל בו. הצאן הסכל מאוחד; ואנו, שזנחנו את התורה, פנינו איש לדרכו.

שנית, מקדים רבינו מה שמובא במדרש, ששתי אותיות ה"ן" אין להן בן זוג באלפא-ביתא. והוא מה שרומז הפסוק (במדבר כג, ט):

הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

אותיות "ה"ן" - שאין להן בן זוג כדי להגיע לשלמות של עשר ושל מאה - הן הן סמל הבידול של ישראל מן האומות, שהיא גדולתם ועוזם.

ועל פי שני יסודות אלה מבאר רבינו את רמז הפסוק שבהפטרה:

וזהו רמז הפסוק: "וְאֶת הַיָּם" - גימטריה ה"ן. "הָאֶחָד" - שהם בודדים כל אחד לבד, כך ישראל צריכים להיות מבודדים ולא מתערבים באומות, כדרכם של הצאן שיש להם האחדות והליכוד. אבל אם ישראל יהיו כמו הבקר שאין לו מדת האחדות, ובמקום "עם אחד" נהיה מחולקים לשנים עשר שבטים - אז נהיה "תַּחַת הַיָּם" בשפלות, ואין לנו אותה ברכה של "הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."

המילה 'הים' היא בגימטריה 'הן'. כלי 'אחד' זה כפי שמדגיש הפסוק יוצא רק אם אנחנו שומרים על ייחודנו. הווה אומר: כאשר שנים עשר שבטי ישראל מאוחדים ומגובשים - הרי הם "ים אחד", ובאחדותם מתגלה בדידותם הנשגבת מן האומות. אולם אם יהיו מפורדים, שנים עשר בקר מחולקים ללא ליכוד - הרי הם "תחת הים", בשפלות, ומאבדים את ייחודם וסגולתם.

האם נהיה מובחנים ומאוחדים וממילא נישאים, או חלילה מופרדים וממילא מושפלים? הדבר תלוי בנו...

יכין ובועז - הכנה עצמית וסיוע מלמעלה!

בס"ד

יכין ובועז - הכנה עצמית וסיוע מלמעלה / להפטרת פרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשת ויקהל עוסקת בבניין בית המקדש על ידי שלמה המלך (מלכים א, פרקים ה-ו). כשם שבפרשה עצמה מתאר משה את הקמת המשכן, כך ההפטרה עוסקת בבית המקדש שיבנה לדורות. 

בשמות עמודי הפתח של בית המקדש, "יכין" ו"בועז", מוצא רבינו יסוד בעבודת ה׳. רבינו ידרוש על פסוק בהפטרה, בשמו של מרן החיד"א זצ"ל (רבי חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל):

"ויקם את העמוד הימני, ויקרא שמו יכין. ויקם את העמוד השמאלי, ויקרא את שמו בועז" (מלכים א ז, כא). פירש מרן החיד"א זצ"ל על פי מה שאמרו חז"ל (קידושין ל,  ב): "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - לא יכול לו". אך זה דוקא כשהאדם מכין עצמו לנהל מאבק נגד יצר הרע, שכן "הבא ליטהר מסייעין אותו". ואם הוא עצמו אינו עושה מאומה, אין לו לצפות לשום עזרה וסיוע מלמעלה. זהו "ויקם את העמוד הימני".

שני העמודים שהציב שלמה המלך בפתח ההיכל אינם רק קישוט אדריכלי. שמותיהם טומנים בחובם מסר רוחני לכל הדורות. "יכין" - מלשון הכנה, מרמז על חובתו של האדם עצמו: להכין את עצמו, לקום ולפעול. "בועז" - "בו עוז" - רומז לעוז הניתן מלמעלה, לסיוע האלוהי המגיע לאדם לאחר שעשה את שלו.

לימדונו חז"ל כי יצר הרע מתחדש בכל יום. אין זו מלחמה שנסתיימת ואין זו ניצחון חד פעמי. מאידך, הבטיחה התורה שהקב"ה עוזר לאדם הנלחם ביצרו. אולם, תנאי יסוד הוא שהאדם עצמו יתכונן תחילה. "הבא ליטהר - מסייעין אותו" (שבת קד, א): הסיוע בא רק בעקבות הצעד הראשון שעושה האדם מעצמו.

ניכר כי שני עמודים אלו, כשהם עומדים בפתח הבית, כמו מזכירים לכל הנכנס: לפני שתיכנס לפני ה׳ - הכן את עצמך תחילה (יכין), ואז תזכה לסיוע ועוז מלמעלה (בועז). זהו הסדר הנכון, ואין להפכו.

שבת שלום,

רועי