יום שישי, 3 בפברואר 2023

המן - אוכל שמאפשר ניסיונות

המן – האוכל שמאפשר את הניסיון / לפרשת בשלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

לאחר החוויה המרוממת של שירת הים, המציינת את טביעת המצרים ואת הפרידה הסופית מהם, מגיע השלב בו צריך להתחיל להתקדם בדרך. הקב" מבטיח להם שמה שיהיה לפרנסתם הוא האוכל הפלאי – המן (טז, ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא

כאשר מעיינים בפסוק, מגלים כי ישנה תוספת לא קשורה לכאורה: העם צריך לאכול, ולכן יקבל לחם מן השמים. זה מובן. מה שלא מובן, הוא סוף הפסוק, "למען אנסנו". מה עניין הניסיון לבעיית הפרנסה? מסביר רבינו (חלק א, סעיף יז):

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב דברי שאול ז"ל בפרשת בהעלותך בפסוק "זכרנו את הדגה" וגו', דכשהיו ישראל במצרים היו רגילים במאכלות גסות המגדלות בשר ונותנים עובי וגסות בגוף, יען כי היו עובדים כחומר ולבנים, ובאמת כיון שרצה הקדוש ברוך הוא לתת להם התורה רצה שיזדככו ויהיה מאכלם דק מאד, ולכן האכילם המן. ע"ש.

רבינו מקדים לצורך תשובתו את דברי בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון, המסביר כי ביציאה ממצרים היו ישראל צריכים לשנות גם את סוג המאכלים שלהם. אכילתם במצרים היתה לצורך הישרדות בעבודה קשה ביותר, ומאכליהם היו צריכים להיות יותר גסים ועבים. אדם ששקוע בסוג כזה של אכילה, מתקשה לעסוק בתורה. החומריות שלו רבה. התורה – לימודה וקיומה - תובעת יותר עדינות וזַכּוּת מהאדם.

אומר רבינו, שבמצב כזה לצפות מהאדם שיתמודד עם יצריו – זה קשה מאד. משל לאדם שהורגל במוזיקה רועשת, וכעת מבקשים ממנו לשים לב לדיוק עדין בקטע מוזיקלי – אוזנו לא רגילה לכך, ואין סיכוי שישים לב. הוא הדבר גם ברוחניות. אדם ששקוע באכילה כבדה ותאוונית, לא ישים ליבו לדקויות ורגישויות רוחניות ומידותיות.

וזהו שאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" - לחם דק לזכך גופם,

לפני שעם ישראל יצא לדרכו החדשה, של עבודת ה', הוא חייב קודם לשנות תפריט.

ומעתה בזאת יבחנו הילכו בתורתי אם לא, ובלתי המן אין נסיון כי בודאי גופם גשמיי וחומריי מאד, וקשה להם לשמור התורה הרוחנית.

לאחר שינוי התפריט לאוכל דק ורוחני יותר, עדין יותר, ניתן להתחיל לתת לעם משימות רוחניות. כעת יש מקום לצפות ממנו להתמודד ולעמוד בניסיונות שעוד בוא יבואו.

יש בדברי רבינו גם מבט חינוכי: כדי לאפשר לילד, או אפילו לכל אדם, התמודדות מוצלחת עם אתגרים של מידות ומעשים, יש לייצר תשתית שתאפשר לו את זה. אחרת אנו לעיתים מניחים אותו במצב שהוא על גבול קצה יכולתו, והסיכוי שייפול וייכשל גדול מדי. אמנם אנו מאמינים כי האדם מועמד בניסיון רק אם הוא יכול לעמוד בו, אולם מצידנו עלינו לנסות ולאפשר כמה שיותר סיכוי להצלחה בהתמודדויות.

 

 

יום רביעי, 25 בינואר 2023

טעמה של מצוות פדיון פטר חמור

 טעמה של מצוות פדיון פטר חמור / לפרשת בא / הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

אחת המצוות הראשונות שנצטוו ישראל עם יציאתם ממצרים היא מצוות פדיון פטר חמור. במצוה זו בעל החמור נותן לכהן שה, תמורת בכור החמור שנולד לו. אם לא רצה לתת, מצוה התורה את הבעלים להרוג את אותו עייר בכור.

לאחר הצגת המצווה, מופיעה שאלת הבן:

 יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,...יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ...

רבינו מציג קושיה שהעלו המפרשים על סמיכות השאלה למצווה (פרק יג)

ו)...עיין בריש ספר עיר דוד ז"ל שפירש משם מורנו הרב רבי העשיל זלה"ה, דמה שמתקשה הבן לשאול בזאת המצוה משאר המצוות, הוא משום כי האומות הם בסוג חמור וישראל הם בסוג שה, ולכן מתקשה לשאול, כיון דעיקר מצות הפדיה הוא משום שפדה הקדוש ברוך הוא בנו בכורו ישראל שהוא שה, ונתן תמורתו בכורי מצרים שהם חמור, אם כן הוי לן לפדות שה בחמור כמו שהיה במצרים, ולא חמור בשה, יעויין שם, ודברי פי חכם חן.

שאלת הבן: אם אנו אומרים שמצרים נמשלו לחמורים, ועם ישראל לצאן, היה ראוי שהמצוה תהיה אחרת: כל בכור שה שיוולד לנו – נחליף אותו בעייר, שכן המצרים היו תמורת ישראל!

רבינו מסביר את התשובה לשאלת הבן באופן הבא (סעיף ז):

אי נמי נראה לפרש כי מה שנצטוינו לפדות חמור בשה, הוא משום דכבשם שבמצרים על מה שלא רצו לתת פדות לבנו בכורו ישראל, לשלח אותו חפשי לעבוד את ה' אלהיו הנקרא כהן (סנהדרין דף ט"ל ע"א), נענשו המצריים בבכוריהם וכמו שאמר הכתוב (לעיל ד, כב-כג) "בני בכורי ישראל וגו' הנה אנכי הורג את בנך בכורך",

בעונש מכת בכורות, היתה פעולה של תמורה ופיצוי בין שני עמים: שחרור של בכורי מצרים תמורת שחרור של בכורי ישראל. זה היה תוכן נאומו הראשון של משה לפרעה, "ותמאן לשלחו – הנה אנכי הורג את בנך בכורך".

המצרים יכלו ללכת בטוב:

ואילו שלחו בני ישראל שהוא השה, היה להם פדות נפש בכוריהם שהם סוג חמור. נמצא שרצונו יתברך היה לפדות בכורי החמור ממות בשה ישראל לתתו לכהן הוא אלהיו יתברך, ולכן לזכר זה נצטוינו במצות פדיית פטר חמור לתת פדיונו שה לכהן,

אם השה היה הולך לכהן – לא היה קורא כלום לבכור החמור. אבל לא כך נהגו המצרים:

ואם לא תפדה וערפתו לפטר חמור כמו שנהרגו בכורי מצרים, והוי ממש דומה בדומה.

מי שלא פודה את חמורו – הוא בסוף נערף.

רבינו מוצא כאן השוואה מדוייקת בין המצוה לסיפור ההיסטורי: יכולת להשאר עם בכור החמור (בכורי מצרים) תמורת שה (שחרור היהודי) שהיה ניתן לכהן (הקב"ה), אולם בעקבות הסירוב – ייהרג בכור החמור, כפי שארע בסוף לבכורי מצרים.

לפי זה מובנת התשובה הכתובה בתורה לשאלת הבן:

וזהו כוונת התשובה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' בל בכור" וגו' - על שלא פדו המצריים בכוריהם סוג חמור, בתת השה לאלהיו שהוא הכהן, ולכן צריך לפדות פטר חמור בשה, ואם לא תפדה וערפתו. כן נראה לי נכון.

לפי דברי הרב המצוה היא תזכורת ישירה לכל מהלך שחרור ישראל ממצרים.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ויהב בן טל ז"ל

 

יום שלישי, 17 בינואר 2023

קדושה מקרבת את הגאולה!

 קדושה מקרבת את הגאולה / לפרשת וארא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאום הפתיחה שהקב"ה נושא באזני משה, אומר הקב"ה כך (ו, ו):

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם...

מטבע לשון זה "לכן אמור" הינו נדיר, וכפי שהמסורה מעירה, הוא מוזכר שוב רק עוד פעם אחת, כפי שמעיר רבינו:

שניים במסורה: הכא (=כאן), ואידך "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב)

מעשהו של פנחס שאינו סובל מציאות של פריצות בעם ישראל, מזכה אותו בברית שלום, וההודעה היא באותו מטבע לשון: "לכן אמור". האם יש קשר?

מסביר רבינו:

נראה לפרש שבאה המסורה לרמוז טעם שזכו ישראל לגאולה קודם הזמן, משום שגדרו עצמם מן העריות וכמו שאמרו ז"ל.

עם ישראל יצאו לפני סוף הזמן. נאמרו בכך הסברים שונים מדוע עם ישראל זכו לכך. הסברו של  רבינו מתבסס על דברי הרב חיד"א, המעמיק במדרש חז"ל (חומת אנך בראשית פרשת ויגש אות ז):

ואמרו במדבר רבה פ"ג דבעבור שישראל נזהרו מזנות במצרים נגאלו ומשמע דאם לא היו זהירין בזנות לא היו נגאלים. וכתבנו בעניותנו בקונטריס שמחת הרגל, דממה שהיו הנשים יולדות ששה בכרס א' שלא כדרך טבע מוכח דנזהרו מזנות, דאם אמרו דהבא על ערוה מוליד היינו דעולם כמנהגו נוהג דזהו הטבע, אבל לפרות ולרבות חוץ מהטבע דרך נס ודאי הוא טובה תוכח"ת (=הוכחה טובה) דנזהרו מזנות, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי וא"כ במצרים שילדו חוץ מהטבע דרך נס ודאי דנזהרו מזנות.

רבינו החיד"א מביא מהמדרש ראיה שלא שלטה פריצות המצרים בישראל: אם הקב"ה טורח לעשות נס בו כל אשה תלד ששה בכרס אחד, נראה שילדים אלה באו בהיתר, שאם לא כן, מדוע לטרוח בנס עבור עבירה? על בסיס זה מסביר רבינו הרב מקיקץ את הקשר בין הפרשיות השונות:

וזהו שאמר "לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' והוצאתי אתכם וגו' בזרוע נטויה" - קודם הזמן, משום גדר ערוה שגדרתם עצמכם כמו שעשה פנחס גדר ערוה, במה שנקם נקמת הברית וזכה לברית שלום.

פנחס לא היה מסוגל לסבול מצב של פגיעה בצניעות. פעולתו הדרמטית קיצרה את המגיפה שהתחוללה בעם ישראל. התוצאה ממעשה זה של גדר לערווה הוא קיצור הצער והסבל. כך גם שמירתם של ישראל מפני חטא זה, מה ששמר על גדר קדושה, קיצר גם הוא את סבלם של ישראל.

בימים אלה של השובבי"ם, נלמד מכך את המעלה העצומה של שמירת גדרי קדושה, ומתוך כך ימהר ה' לגואלנו ולהוציאנו מצרותינו, אמן.

יום שלישי, 10 בינואר 2023

כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף...

 כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף... / לפרשת שמות / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

העם המצרים רואה בעיניים כלות כיצד עם ישראל הולך ומתחזק, פרה ורבה.

הם מטכסים עצה לפעול (א, י):

הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

באופן הפשוט, ההתחכמות היא תוכנית השיעבוד לעם ישראל. אולם, רבינו מביא דרש:

איתא במדרש: מכאן שרצה לבטל מהם את המילה.

רבינו מביא מדרש (מובא בקהילת יעקב לר' ישראל אלגזי זצ"ל) שההתחכמות של המצרים היתה להסיר את החוק שהטיל עליהם יוסף הצדיק עשרות שנים קודם לכן, בשנות הרעב. החוק היה שעליהם לעשות ברית מילה. מדוע?

ופירש הרב דברי מרדכי [סגרון] ז"ל על פי מה שכתב הרב שלום דוד (מערכת ג' אות ד') הטעם שיוסף כפה את המצרים למול אף על פי שלא גיירן, משום שידע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאוות המשגל, וידע יוסף שעתידין המצרים לשלוט בישראל ומכל שכן ששולטין גם בנשותיהן, וח"ו אם שולטין בנשותיהן אין להם תקומה לעולם, ולכן כפה אותם למול שעל ידי זה תכנע תאוותם ולא ישלטו בנשותיהן, והמצרים מכובד הרעב הודו לדברו ומלו עצמם. ע"ש.

ישנם טעמים רבים למצוות המילה. הרמב"ם מסביר כי ע"י הסרת הערלה, ההנאה המינית נחלשת, וכך האדם נעשה פחות משועבד ליצר זה. זו היתה מטרתו של יוסף: להכניע את היצר הזה גם אצל המצרים. אך זה היה למען עם ישראל. יוסף יודע שמצרים הם העם שישעבד את עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כדי ששליטת המצרים לא תהיה על נשות ישראל, יש לנסות ולצמצם את היקף השליטה.

ולכן כשראו המצרים עם ישראל רב ועצום נתייראו פן ירבה, ורצו להשתעבד בהם באופן שלא יעלו מן הארץ, לכן ניטלו '"מהם" המילה, כלומר מן המצרים עצמם, שהיו מקודם מלין את עצמן בגזירת יוסף כדי לשלוט בישראל וכל שכן בנשותיהן ח"ו, ואז לא היה להם תקומה. ע"ש.

ההתחכמות הזו לרעה, נועדה להכביד את עול המצרים על עם ישראל, על ידי פגיעה בנשות ישראל. בדרך זו רצו לצמצם את גדילתם וצמיחתם.

רבינו מוצא רמז לכך גם במינויו של אותו מלך חדש שלא ידע את יוסף, בדבריו של אונקלוס:

ואפשר שזהו כוונת תרגום אונקלוס על פסוק "אשר לא ידע את יוסף" שתרגם: "דלא מקיים גזירת יוסף" - היינו מצות המילה.

המלך החדש לא ידע את "גזירת" יוסף. פעולת המילה מכונה לעיתים "גזירה" אצל קדמונינו, ולזה רומז אונקלוס. המאבק בעם ישראל הוא בביטול גזירה זו.

והקב"ה הצילנו מידם...

 

יום שלישי, 3 בינואר 2023

נפלה נא ביד יוסף...

 נפלה נא ביד יוסף... / לפרשת ויחי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

לאחר קבורת יעקב אבינו מתעורר החשש של האחים מפגיעתו של יוסף אחיהם (נ, טו):

וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

מפרשים רבים עומדים על השימוש הלא ברור במילה "לו", שמשמעותה הרגילה היא "הלואי". וכי הם רוצים להפגע?

רבינו מסביר זאת על פי המדרש (חלק ג, אות ב):

איתא במדרש: "והשב" - זה יוסף, "ישיב" = זה עשו. ע"כ.

ישנו מדרש (מובא בספר פרשת דרכים, ולא ידוע מקורו) המסביר את כפילות הלשון של האחים "השב-ישיב", כשתי אפשרויות של תשלום חובם: או על ידי יוסף, או על ידי עשו. מה עניין עשו לכאן?

ויש לפרש "לו ישטמנו יוסף" הכוונה הלואי שישטמנו יוסף, כדי לגבות את חובו ממנו ויתכפר לנו עווננו, על ידי ש"ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו", כי אם לא ישיב לנו יוסף גמולנו אז "ישיב" לנו "עשו" - זה הקיסר שהרג עשרה הרוגי מלכות בשביל עון מכירת יוסף כנודע.

ישנו תג מחיר שיכול להיגבות על ידי אחיהם יוסף, וישנו תג מחיר קשה הרבה יותר שעלול ח"ו להיגבות על ידי הגויים. עשו במקרה הזה. ברור הדבר שישנה עדיפות להענש על ידי האח, שכן רחמיו מרובים יותר, מאשר להיענש על ידי הגויים, שאין גבול לאכזריותם.

וזהו שאומר המדרש "השב" - זה יוסף, "ישיב" - זה עשו, כלומר ממה נפשך אנו חייבים ללקות וגמולנו ישוב בראשנו, אם מיוסף אם מעשו, ולכן הלואי שיהיה זה מיוסף ולא מעשו.

אכן האחים משתוקקים לעונש מיוסף! "הלוואי ישיב לנו!"

לצערנו יוסף לא הענישם והדבר אכן התגלגל לעשרת הרוגי מלכות שסיפורי הריגתם מסמרי שיער וקורעי לב, כאכזריותו של עשו הרשע וצאצאיו.

האחים מנחילים לנו את ההבנה כי כאשר חייב להיות עונש, רצוי שיהיה בדרך של רחמים. כך גם יאמר דוד לגד (שמואל ב, כד, יד):

 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-ה' כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.

שנזכה לגאולה בחסד וברחמים במהרה, אמן

יום שלישי, 27 בדצמבר 2022

נער ישראל - ואוהבהו!

נער ישראל – ואוהבהו! / לפרשת ויגש / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נאומו הנשגב של יהודה אלא מול המשנה למלך מצרים, הלא הוא אחיו יוסף, מהווה שיא בספר בראשית. סוגיית מאבקי האחים זה בזה, שהתרגלנו לראות לאורך החומש,  משנה כיוון, וכעת אנו מוצאים אח שמוסר נפשו למען אחיו.

בנאום זה מצאו חכמים קריאות כיוון לדאגה ההדדית שראויה להיות בין היהודים. בכיוון זה גם הולך רבינו. הוא דן בפסוק (מד, לד):

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

דורש רבינו (סעיף ז):

אי נמי יש לפרש "כי איך אעלה" וגו', שהפסוק הזה מעורר את האדם שלא לבד יטרח לישר את נפשו להיות צדיק ירא ה' וסר מרע, ולא ישגיח ולא ידאג כל כך על זולתו, להוכיח את כל אחינו בית ישראל מדרכם הרעה שיראה בהם.

עבודת ה' היא משימת חיים משמחת אך מאתגרת. מתוך העיסוק בתיקון העצמי: עבודת המידות, העמקת התפילה וקיום המצוות, עלול האדם להתכנס לתוך עצמו, ולשכוח מאחיו היהודי, שגם זקוק לדחיפה ועידוד רוחניים.

כי באמת אמרו רבותינו ז"ל שלא ישיג האדם שלימות נפשו רק בשלימות נפש אחינו גם כן, שנהיה כולנו צדיקים וישרים, כי כל ישראל ערבים זה בזה, "וכשלו איש באחיו" [ויקרא כו, לז], ודרשו ז"ל [שבועות לט, א] בעון אחיו.

אחד מהיסודות הייחודיים של תורת ישראל היא הערבות ההדדית. הדבר פועל לשלילה, שחטאיו של יהודי אחד עלולים לפגוע בכלל ישראל ח"ו. והדבר פועל גם לחיוב, שכאשר יהודי מתקדם, הוא מרים את העם עימו. יש להרבות אם כן ביהודים שיפעלו להרים את כלל ישראל, וזה מה שמלמד יהודה:

וידוע כי "נער" כינוי לכנסת ישראל על דרך מה שאמר הכתוב [הושע יא, א] "כי נער ישראל ואוהבהו". וזהו שאמר הכתוב שישער כל אדם בדעתו ויחשוב בלבבו לאמר "כי איך אעלה אל אבי" שבשמים על ידי כשרון נפשי לבד, "והנער" - זה כללות ישראל, איננו אתי בכישרון?

הנער – הוא עם ישראל כולו. כל יהודי חייב להתאזר בכוחו של יהודה ולומר: לא ייתכן שאעלה ואתעלה אל אבי, אל הקב"ה, ושאר העם אינו עימי! הרי איני משתלם בכך. איני מגיע למטרה כאשר אני מגיע לשם לבד. עלי לדאוג לנער, לכלל ישראל, ולחברם לקב"ה, לעלות אל אבי.


לע"נ מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שזו היתה מגמת חייו, ב-70 שנות הרבצת תורה, להעלות עימו את הנער לאביו.



יום רביעי, 21 בדצמבר 2022

בוטח אמיתי ובוטח חסיד

 בוטח אמיתי ובוטח חסיד / לפרשת מקץ / מתרות רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

שר המשקים כפוי הטובה, לא מספר לפרעה על הנער העברי, אלא רק כעבור שנתיים. רש"י מסביר זאת כעונש (לעיל מ, כג):

וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים,

מקורו של רש"י הוא במדרש, ומביאו רבינו (מדרשו של שם אות ג):

איתא במדרש (רבה פט, ג): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" וגו', שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וגו' והזכרתני" וגו', ניתוספו לו שתי שנים במשמר. עכ"ל. והוא תמוה שאומר "זה יוסף", ומפרש הפסוק הפך מעשיו של יוסף!

המדרש הזה תמוה מאד! אומר רבינו. מצד אחד יוסף מכונה אדם שבוטח בה', ומיד אחר כך מציגים את חטאו בכך שסמך על שר המשקים...כיצד ניתן להסביר מדרש זה?

מתרץ רבינו שני תירוצים:

ואפשר לומר דמאי דקאמר "זה יוסף" אינו רצונו לומר שהפסוק הזה מדבר כלפי יוסף אלא כלומר שמאמר הפסוק הזה, המשבח ומאשר לבוטח בה', זה נלמד מיוסף. כי יראה הרואה מה עלתה לו ליוסף על דבר קטן שאמר לשר המשקים להזכירו לטובה, על כי נראה ח"ו כמסיר בטחונו בה', אם כן מה נלמד גודל אשרו של הבוטח בה'.

לפי הפירוש הראשון, הפסוק כלל לא נאמר על יוסף. יוסף הוא המקור לכך שמאושר הוא הבוטח בה', בניגוד ליוסף ששם מבטחו בשר המשקים, ונענש בעיכוב של שנתיים.

הסבר שני (אות ד), לפיו באמת הפסוק נאמר על יוסף:

אי נמי יש לפרש כפשוטו "זה יוסף" שעליו אומר הכתוב "אשרי הגבר" וגו', כי ממה שנענש על דבר קל כזה שאמר לשר המשקים להזכירו שבאמת אין זה נחשב עון לכלום, שאין לו לאדם להיות חובק ידיו מבלתי השתדלות לנפשו, אלא יש לו לעשות מה שבידו לעשות וישליך על ה' יהבו כי הרבה פתחים למקום להושיעו, אם מצד עצתו זאת או ממקום אחר, ועל דרך "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" |דברים טו, יח]...

באמת, מכל אדם אחר היינו מצפים לפעול למען שיחרורו, כולל לבקש מהגוי שחייב לו טובה. אין לו לאדם לחבוק ידיים ולהימנע ממאמצים להחלץ מצרותיו. אין בכך כל עוון.

בדרך כלל.

יש יוצאי דופן:

ורק ממה שראינו שנענש יוסף על ידי זה, מוכרח לומר שהיה יוסף כל כך חסיד ושלם בבטחונו בה' עד שדקדק ה' עמו כחוט השערה,...

באמת הבוטח המושלם בה' שעליו דיבר הפסוק הוא יוסף. מה הראיה? שכאשר הוא עושה דבר פשוט, טבעי ומתבקש, כדי לעזור לעצמו לצאת ממצב הביש שלו – הוא דווקא נענש! אם היה עושה דבר מה פגום – היינו מבינים. אולם הוא פעל כמצופה מכל אחד, ולמרות זאת ריצה עוד שנתיים במאסר. אין זאת כי אם מפני שלמעלתו של יוסף – יש כאן ירידת מדרגה.

רבינו מלמד כי הקב"ה מצפה מהאדם לפעול לפי כלי עולם הזה, מתוך תפילה שתשרה הברכה בפעולה הזו, ואין האדם הרגיל יכול להתחבא מאחורי מילים ריקות של בטחון. עליו לפעול ולהתפלל לברכת ה'.

המן - אוכל שמאפשר ניסיונות

המן – האוכל שמאפשר את הניסיון / לפרשת בשלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל לאחר החוויה המרוממת של שירת הים, המציינת את טביעת המצרים וא...