בס"ד
רפואת הצרעת: ענווה /
לפרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
אין אפשרות של יציאה מהצרעת
ללא מפגש עם כהן. זוהי הלכה יסודית גם לגבי טומאת הצרעת וגם לגבי טהרתה (ויקרא יד, ב):
זֹאת תִּהְיֶה
תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן
רבינו כ'דיר עומד על
נקודה מעניינת: מדוע הוא צריך להיות "מובא" אל הכהן? מדוע שלא ילך לבד?
עונה רבינו:
"והובא אל הכהן"
(יד, ב). וכן לעיל (יג, ב) בפרשת תזריע כתיב, "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא
אל הכהן". נראה שבא לרמוז כיוון שעוון לשון הרע בא על ידי הגאוה כמו שנאמר (תהלים
י"ב ה') "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הלכך
דין הוא "והובא" על ידי אחרים "אל הכהן" כדי להתבייש ולהכנע.
עוון לשון הרע הוא אחד הגורמים
המרכזיים לעונש הצרעת.
מדוע אדם מתיר לעצמו
לדבר לשון הרע? דוד המלך אומר בתהילים שהסיבה היא גאוה, "נגביר שפתינו..מי
אדון לנו??", הגברת הדיבור לבלי חוק מעיד שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו מורם
מכולם. ניתן להסביר זאת שבכך הוא מתעלם מקיומו של הקב"ה המשגיח על מעשיו ואף
על מוצא פיו, או בכך שהמדבר מרגיש שהוא נטול חסרונות, ורק האחר זקוק לתיקון.
עונש הצרעת הוא מידה
כנגד מידה: אתה התגאת, כעת תובל כאחרון הפחותים לבחינת מעמדך.
סיפור תנ"כי המשקף
זאת:
וכעניין נעמן שבא לאלישע
בסוסיו ורכבו בגאוה כדי לרפאת אותו מצרעתו, אבל אלישע דחה אותו בשתי ידים שלא יצא
לקבל פניו רק שלח לו לטבול, ובזה היה נבזה בעיניו והצרעת פרחה.
בהפטרת פרשת תזריע
מסופר: נעמן שר צבא ארם היה מצורע, ובעצת שפחתו הלך לבקש רפואה מהנביא אלישע
ע"ה. רבינו מציב נקודת מבט מעניינת לסיפור: הבעיה של נעמן היתה גאוה! זה מה
שגרם לצרעת. הוא מגיע לנביא כאילו הוא מגיע לעיר לאחר כיבוש הירואי, עם רכבו
ופרשיו. הנביא יודע שעם הגאווה הזו הוא לא יתרפא לעולם, לכן הוא מתייחס אליו בחוסר
כבוד: הוא לא יוצא לקבל את פניו כראוי וכמקובל, אלא שולח לו שליח עם ציווי רפואי
מוזר: לך טבול בירדן. ציווי זה נשמע לנעמן הגאוותן כהזוי ובלתי מועיל. רק לאחר שדחקו
בו, הוא טובל ונרפא. מה שריפא את נעמן הוא הקטנת גאוותו!
לכן מדגישה התורה: אין
די שילך המצורע בעצמו לבדו אל הכהן, בסתר ובהחבא, אלא עליו ללכת מושפל, מורכן ראש,
מלווה בידי אנשים המכירים את מצבו, ומתוך כך יישבר ליבו ותוכנע גאוותו.
מפתיע רבינו: המילים
עצמן רומזות יסוד זה!
ויש לרמוז בתיבות
"והובא אל הכהן", גימטריא קל"א (131) כחשבון ענו'ה לרמוז להאמור.
מדהים! שלושת המילים
הללו, המחייבות הובלה של המצורע אל הכהן על ידי אחרים – יוצאות בדיוק גימטריא של
המילה ענוה! זו המטרה וזו התכלית: השפל עצמך, ותתרפא מן המחלה האיומה.