כשהמתפלל יודע שאין לו באמת אלהים...

 

בס"ד

כשהמתפלל יודע שאין לו באמת אלהים... / להפטרת פרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנבואה על אליהו הנביא ועימות הכרמל היא אחת הדרמטיות ביותר בנביאים. מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, עמד אליהו לבדו, ביקש מהעם לבחור, ואחר כך הציע את המבחן הגדול - מי יוריד אש מן השמים. נביאי הבעל קראו אל אלוהיהם מן הבוקר ועד הצהרים. לאחר שלא קיבלו מענה, פנו לגידוד (=פציעה עצמית) וצעקה (מלכים א יח, כח):

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם.

ויש לשאול: מה עניין ה"קול הגדול" כאן? האם הגובה של הצעקה משנה משהו בפנייה לאלוהיהם?

רבינו רפאל צבאן ע"ה עומד על כך (אות יא):

"ויקראו בקול גדול" - עם שלש תיבות יעלו גימטריא "חיאל בית האלי" בדיוק. לרמוז מה שאמרו במדרש  שנביאי הבעל חפרו מנהרה מתחת למזבח, והחביאו שם אדם אחד בשם חיאל בית האלי כדי להצית אש בעצי המזבח מלמטה, כאשר ישמע קולם, אך השם יתברך זימן לו נחש שם הכישו ומת.

נביאי הבעל לא הסתפקו בצעקות. הם חפרו מנהרה חשאית מתחת למזבח, והחביאו שם איש אחד, ושמו - חיאל בית האלי. תכניתם: בשעה שישמע חיאל את קולות נביאי הבעל קוראים בקול גדול, הוא יצית אש בעצי המזבח מלמטה, ויעשה את "הנס" בעצמו!

אלא שהקדוש ברוך הוא הכין לחיאל תשובה הולמת: נחש הכישו, ומת שם בתוך המנהרה.

כאן מוצא רבינו את החיבור הנסתר: אותו קול גדול שבו קראו נביאי הבעל כביכול לאלוהיהם - הוא הקול שנועד לסמן לחיאל להצית את האש! ולכן הכתוב מרמז בדיוק בשלש המילות "ויקראו בקול גדול" - שעולות בגימטריה "חיאל בית האלי" - אל מי קראו בקולם הגדול. לא לבעל. לחיאל!

רבינו בעינו החדה מבחין כי מה שהתורה שבעל פה מספרת, ונראה לעיתים לעיניהם של ליצנים כמעין תוספת ספרותית משעשעת, אינו אלא השלמה של התמונה כפי שהיתה, אלא שהנביא רומז זאת בעדינות דרך הגימטריה.

 

שבת שלום,

רועי

מהו המקדש האמיתי, בעצם?...

 בס"ד

מהו המקדש האמיתי, בעצם? / להפטרת פרשת תצוה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרת פרשת תצוה, אנו קוראים על הציווי לנביא יחזקאל (מג, י):

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת

לכאורה, היה צריך לומר "הגד אל בית ישראל". מה משמעות "הגד את בית ישראל"? רבינו (אות יג) עומד על כך:

לכאורה היה צריך לומר 'הגד אל בני ישראל'! ופירש הגאון מלבי"ם ז"ל הכוונה להגיד להם כי את בית ישראל את  הבית, בית ישראל הם הבית, והבית תלוי בהם. עיין שם.

המלבי"ם (רבינו מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, מגדולי הפרשנים האחרונים לתנ"ך, רוסיה-רומניה, המאה ה-19) חושף עומק מרתק: הציווי לנביא אינו רק להציג בפני ישראל את תכניות הבנין. הנביא מצווה לגלות להם מי הם - הם הבית. השכינה אינה קשורה לאבנים ולמבנה, אלא לנשמות ישראל.

וזה על דרך מה שאמר הנביא (ירמיה ז, ד) "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה", שלא לחשוב "היכל ה'" – 'היכל ה'' דוקא - אלא 'היכל ה' המה', ישראל הם היכל ה', וכדברי המפרשים זצ"ל.

ירמיהו מחזק זאת בדרכו: בימיו נהגו אנשים לבטוח בהיכל הפיזי כאילו הוא בעצם קיומו מגן עליהם. הנביא מוחה: ההיכל אינו קיר האבן - ישראל עצמם הם היכל ה'! ה' יתברך אינו מחפש את המבנה כשלעצמו. המבנה אינו אלא לבוש לבית האמיתי – הם בני ישראל. שמירה על הבית מתחילה משמירה עצמית רוחנית המונעת נפילות ומרידה בה'.

הבניין שלא נגמר...

 בס"ד

הבנין שלא נגמר... / להפטרת פרשת תרומה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. ההפטרה מתארת את השלמת בנין בית המקדש בידי שלמה המלך (מלכים א ו, ט-יב):

וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ... הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה.

רבינו עומד על קושי תחבירי בפסוקים: הפסוק מתאר תחילה שהבנין הסתיים — "ויכלהו". ומיד לאחר מכן, כשה' פונה לשלמה, הוא אומר "הבית הזה אשר אתה בונה" — בהווה, כאילו המלאכה עודנה בעיצומה. כיצד ניתן להסביר את רצף הסיפור?

מסביר רבינו בשם ספר 'כרם הצבי':

שהכוונה אחרי גמר הבנין הגשמי צריך עוד בנין רוחני שיבואו אנשים להתפלל ולעבוד את ה' בבית כנסת, וזה עוד לא היה, ולכן אמר לו 'אשר אתה בונה' - לעתיד.

הבנין החומרי אמנם הסתיים, אולם תכליתו האמיתית — להזרים רוח קדושה, שיבואו אנשים ויעבדו את ה' בתוכו — היא מלאכה שעדיין לפניו. ובאופן זה מדבר אליו ה': הבנין שאתה בונה, הבנין הרוחני, עדיין בעיצומו.

ומוסיף רבינו רמז (אות טו):

ואפשר לרמוז כי המלים "הבית הזה אשר אתה בונה" יעלו גימטריא כחשבון "הבנין הרוחני שיהיה נאדר בקודש" עם חמשה מלים לרמוז להאמור.

הפסוק עצמו, בערכו המספרי, רומז למהות הנסתרת שמאחוריו: בניין הרוח המביא את ערכי הקודש מעולמות עליונים אל העולם הזה, הוא תהליך בניה מתמיד ונצחי, הנבנה מדור לדור.

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות...

 

בס"ד

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות... / להפטרת פרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

זכינו להיוולד בעולם בו העבדות היא דבר מגונה, ולו רק באופן עקרוני. בשורתה של היהדות ניצחה לאחר אלפי שנים. מעולם שבו לשחרר עבדים היה דבר מוזר ומשונה, עד לעולם בו באופן רשמי שיעבוד של אדם נחשב לחוסר מוסריות ולפשע.

מהי הסיבה שציוותה התורה לשחרר את העבד העברי? בהפטרתנו ישנה נבואה קשה נגד מעשה מכוער שעשו אנשי ירושלים, שהחזירו את עבדיהם לשעבר לעבוד אותם שוב, לאחר ששיחררו אותם!

התוכחה מתחילה בהקדמה על המצווה לשחרר את העבדים (מדרשו של שם, אות יב):

"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו" וגו' (ירמיה לד, יג-יד).

מדייק רבינו:

לשון הכתוב מורה, שבזה שהוציאם ממצרים היתה סיבה לצוותם על שלוח עבדים לחפשי.

הנביא ירמיהו מחבר בין יציאת מצרים לבין שחרור עבדים. ההדגשה היא תמוהה: הציווי היה ביום הוציאו אותם מארץ מצרים. זה מאד תמוה, שכן הציווי ניתן לאחר מעמד הר סיני שהיה ימים רבים אחרי יציאת מצרים! מהי כוונת הנביא? מסביר רבינו:

ונראה דהיינו טעמא כיון שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, בדין הוא שנקבל עבודתו יתברך עלינו, כמאמר הכתוב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ודרשו רבותינו ז"ל (בבא מציעא י, א) ""עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים", ולכן ציונו על שילוח עבדים.

באופן ראשוני אינטואיטיבי היינו מפרשים באופן הבא: הרי אתם עם ישראל חוויתם את אכזריות השעבוד, אם כן כיצד תוכלו לשעבד את אחיכם? לכן שחררו אותם!

לא כך מסביר רבנו. רבנו מחדש כי יציאת מצרים מגלה שישנו רק שיעבוד אחד בעולם: לקב"ה. היציאה ממצרים יצרה ריק, ואקום, במקום בו היתה שליטה על עם ישראל. מה או מי  ימלא את אותו ואקום? האם ייתכן שאדם אחר ייכנס לשם וישעבד את אחיו העברי? אין הדבר ראוי, אלא רק הקב"ה בעצמו הוא מי שינהיג את הישראלי שזכה זה עתה בחירותו. אנו עבדי ה' באופן ישיר, ולא עבדים לעבדים שלו. עבדות זו – אין חירות גדולה ממנה.

"ניצרה על דל שפתי"

 

בס"ד

"ניצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג) / להפטרת פרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

המפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני מוביל לקבוע לפרשתנו כהפטרה, את הגילויים העליונים של ישעיה הנביא עם  גילויי מראות אלוהים (ישעיהו ו, א(:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל

תוך כדי המעמד הנשגב ישעיהו מופתע שלמרות שהוא טמא שפתיים והוא יושב בתוך עם טמא שפתיים – עדיין הוא זוכה לכל המעמד. התגובה חריפה, ומלאך  גורם לו לכווייה על שפתיו. לומד רבינו (אות יח):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק (קהלת ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו", כל הצרות והעמל הבא על האדם הוא בעון פיהו שלא שמר פיו מלשון הרע, רכילות, מאכלות אסורות וכיוצא.

הפסוק בקהלת מדבר על כך שאדם עמל כל חייו כדי להתפרנס, "לפיהו". זה הפשט. חז"ל דורשים רובד נוסף: 'עמל' הוא קשיי החיים הבאים בשל עוונותיו של האדם. ומהי הסיבה שחלילה עמל רע זה מגיע? פיהו של האדם, הן ממה שהוא מכניס (אוכל אסור) ובין מה שהוא מוציא (דיבורים אסורים).

ועל זה צועק הנביא "אוי לי כי נדמיתי!", מרוב יסורין וצער, וזה לסיבת "כי איש טמא שפתים אנכי", וחטאתי בהרבה עונות המיוחסות לפה ושפתים,

ישעיה מתוודה על עוונות פיו הגורמות לו לסבול יסורים וצער.

על זה עף אליו המלאך ונגע על פיו שלא יכול לדבר בלשון צחה רק (=אלא) בגמגום, וזה מונע ממנו הרבות בדברים, ובזה "וסר עונך" שהיית רגיל בו שלא לחזור עליו עוד,

לאחר הוידוי, מגיע תורם של הייסורים לכפרה, אולם גם הם באים מתוך תיקון לעבר ולעתיד. התיקון לעתיד: הגבלת כח הדיבור על ידי אותה כווייה על השפתיים. כל מילה מעכשיו תישקל. המאמץ ידרוש תשומת לב על כל מילה ומילה – האם שווה הכאב של הוצאתה מהפה?

גם "וחטאתך" מה שחטאת לפני זה בעון זה "תכופר", בזכות היסורין הללו שנעשה ערל שפתים, וכשהוא מדבר "אזיל חוורא ואתי סומקא" (הלובן בפנים הולך ובא האודם, הסומק) ומתבייש ברבים.

עונש זה מכפר גם על העבר, וזה מכוחה של הבושה. התלמוד במסכת ברכות (יב, ב) לומד ממעשה עם שאול המלך שהמתבייש מוחלים לו על עוונותיו. ישעיה מבין כי הדיבור הכבד שיהיה לו ויגרום לו להתבייש, יפעל על עברו, ויכפר על הפעמים בהם כשל בלשונו.

טהרת הפה בכלל והדיבור בפרט, היא דרך להגיע לאותה השגה גבוהה, רמה גבוהה, של מפגש עם תוכן עמוק ופנימי יותר, ובעצם – ואולי זה גם הקשר לפרשת יתרו – לחיבור מדוייק יותר עם התורה, הדיבר האלוהי.

תבחר את המלחמה שלך!

 בס"ד

תבחר את המלחמה שלך... / להפטרת פרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

שירתה של דבורה הנביאה, רומזת לא מעט למתן תורה  (שופטים ה, ד):

ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם:

על מה מדובר? מגלה לנו רש"י על פי חז"ל:

ה' בצאתך משעיר – זה מתן תורה...ומה עניינה לכאן? כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא לדבק בה...ולכך נמסרו ישראל ביד הגויים על פרישתם הימנה וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו...

דבורה אומרת בתחילת שירתה את הסיבה לכל השיעבוד תחת יד יבין וסיסרא: עזיבת התורה. אם ישראל היו דבקים בה', כל האסון לא היה קורה.

רבינו ממשיך קו זה (אות יח):

"יבחר אלהים חדשים, אז לחם שערים, מגן אם יראה ורומח, בארבעים אלף בישראל" (שם ח). אפשר לפרש בדרך רמז על פי מה שכתבו חכמינו זכרונם לברכה שיש לו לאדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, לתורה, ולעבודה, ולשינה, וסימן לדבר "אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח), "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג, יג). תיבת א'ז גימטריא שמונה, לומר שיחלק היום לשלשה חלקים, שמונה שעות לעבודה, ושמונה שעות ללמוד תורה, ושמונה שעות לשינה.

כל אדם מחוייב לעסוק בתורה נתח משמעותי של היום. חז"ל הציבו רף של שליש היום, שמונה שעות. הדבר רמוז בכמה מופעים של המילה "אז" שערכה המספרי הוא שמונה, לרמוז שיש לתת שליש לפרנסה ('דרכך'), שליש לתורה ('תשכיל') ושליש לשינה (ואולי גם שאר צרכי הגוף).

זו הביקורת אותה מעבירה דבורה על דורה:

וזהו רמז הפסוק "יבחר אלהים חדשים",...כאשר ישראל עזבו את ה' והלכו אחרי אמונת עבודה זרה, מיד באה עליהם מלחמה שערה ולא עזר להם מגן ורומח. על כן כאשר נכנעו להשם יתברך ובזה הצליחו במלחמה ונכנע האויב, ועשו שירה בשירתם שהם מקבלים עליהם להאמין בהשם יתברך ולעסוק בתורתו,

העם ירד מן הדרך ובחר אלהים חדשים, מה שגרם לעונש לבא בדמות שיעבוד לכנען. הקושי עורר את העם לחזור בתשובה, אל התורה.

וזהו "אז לחם שערים" שמונה שעות כחשבון א'ז יהיו בשביל לח'ם הרוחני, גם ללחום מלחמתה של תורה, בשערי'ם המצויינים בהלכה, כי רק בזכות זה יהיה "מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף ישראל", ...

אז – שמונה שעות – ילמדו תורה! במקום להילחם עם האויב אנו מעדיפים את מלחמתה של תורה! אמנם יש להקפיד בכך לפני שהצרות חלילה באות...

אבל אין די רק ללמוד, אלא גם לקיים, כרמוז כאן:

ויש לרמוז בתיבת שערי'ם שהיא גימטריא כת"ר (620) כחשבון תרי"ג (613) מצות ושבעה דרבנן, לרמוז שקבלו עליהם ללמוד התורה וגם לקיים מצותיה, ולא תהיה משפה ולחוץ...

המילה 'שערים' רומזת לשני דברים: הדרש הוא על שערי הלכה, לימוד התורה. הערך המספרי של המילה הוא כמנין מצוות דאורייתא ודרבנן, מה שרומז לחובה לקיים את מה שנלמד.

יהי רצון שזכות התורה תסיר מעלינו כל אויב ורודף!

 

ענן שנותן מכות??

 בס"ד

ענן שנותן מכות?? / להפטרת פרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ריסוקה של מצרים בפרשתנו הוביל למנהג של קריאת הפטרה על קריסתה העתידית של מצרים, בספר ישעיהו פרק יט, כפסק הרמב"ם בספר אהבה. בהפטרה זו מדובר על משבר גדול שיגיע למצרים, כאשר חלק משמעותי משבר זה הוא פגיעה בנילוס, האל ומקור החיים שלהם. אחרי שיבינו שאין להם שום פתרון, ויראו את ישועת ישראל, הם יבינו שה' אלהי ישראל הוא המלך היחיד שיכול להושיע, מה שיביא להכרת ה'.

רבינו מוצא חיבור פנימי בין שתי המפלות של מצרים (אות כב):

(בהפטרה כמנהג עירנו אי ג'רבא-טוניס-והאיטליניה). "הנה ה' רוכב על עב קל, ובא מצרים" (ישעיה יט, א). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שהמילוי של שם הוי"ה ב"ה במילוי יודי"ן הוא מספר ע"ב (72),

רבנו נוגע בעדינות במושג מעולם הסוד: לקב"ה אין סוף שמות. למעשה, כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה כפי שהביא הרמב"ן בהקדמתו לתורה. אמנם שמו העיקרי הוא י-ק-ו-ק, אבל גם שם ניתן לכתיבה באופן רב של אופנים. האחד מהם נקרא "שם עי"ן בי"ת". הוא נוצר מכך ש"פותחים" את שם הוי"ה, וכותבים כל אות בשלמותה: ה-י' ייכתב כ"יוד", ה-ה' תכתב כ"הי", וכן הלאה. הערך המספרי של כל שם זה הוא 72, ע"ב.

שם קדוש זה נרמז בשלשה פסוקים אחד אחרי השני בפרשת בשלח (שמות יד, יט-כא) בקריעת ים סוף: "ויסע מלאך האלהים" וגו', "ויבא בין מחנה מצרים" וגו' "ויט משה את ידו" וגו'. שמספר כל פסוק ע"ב אותיות, לרמוז להשם הקדוש ע"ב מילוי שם הוי"ה ביודי"ן, כמו שהאריך בזוהר הקדוש וכידוע לבעלי ח'ן, ובשלשה שמות אלו היתה קריעת ים סוף.

שם זה כבר רמוז בתורה עצמה בפסוקים הקודמים לקריעת ים סוף. ישנם 3 פסוקים רצופים שבכל אחד מהם 72 אותיות בדיוק. המיקום של הופעת שם זה אינה מקרית כמובן. התורה לוחשת רז לבעלי הסוד להבין כיצד ארעה המכה. והנה שם זה חוזר גם במכה העתידית של מצרים המופיעה בהפטרה כמנהגנו:

וזהו מה שאומר הפסוק "הנה אנכי רוכב על ע'ב", רמז להשם הקדוש הנזכר, "ובא מצרים" להתנקם בהם ולהטביעם בים סוף.

גם במכה העתידית, שם של ע"ב מופיע ומכה את מצרים.

ניכר כי מעבר לפשט הגלוי והצף לעין כל, חדי העין מבחינים ברקמה עדינה שקושרת ומחברת אירועים לכדי יריעה אחת, גלויה וניסתרת.