זכויות וברכות!

 בס"ד

זכויות וברכות! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ברכתו של משה נאמרת במילים מלאות הוד, וברגעים של הוד, יום פטירתו של המנהיג האהוב והמסור כאב לבניו וכרועה לעדרו, משה רבינו עליו השלום. הברכות המיוחדות, יש בהן גם תפילה וגם גילויי מהות של חלקי העם השונים והייחודיים.

רבינו מתקשה בנקודה אחת יסודית – על עצם הברכה! דבריו מתחילים בשאלה על הפסוקים (לג, ב-ה):

(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

שואל רבינו (אות ב):

ואמר ה' מסיני בא וגו' - להבין המשך וקשר הכתובים הנראים כמשוללי הבנה.

מה הקשר בין פסוק לפסוק בהקדמת ברכות השבטים?

ייתכן עם מה שאמרנו למעלה שברכת צדיק לא תחול על הבלתי מוכן ורק תחול על המוכן, ולזה אמר שהגיד הכתוב כי משה ברך את ישראל לפני מותו, בא להסיר הקושי שאיך תחול ברכתו עליהם בהיותם בעת ההיא בלתי מוכנים? אשר אתמול היה מוכיחם בדברים קשים כגידים באומרו "ממרים הייתם" וגו' וכן "אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה", איך עתה ברכם באפס מקום אל הברכה שתחול?

יש כלל בענייני ברכות – צריך לתת לברכה על מה לחול (כמו אליהו הנביא שברר שיש לאשה הצרפית מעט קמח ומעט שמן, ועליהם הוא החיל את ברכת השפע, במלכים א פרק יז). ממילא יש לשאול על משה רבינו: אתמול דברת דברי כיבושים קשים על עם ישראל, אם כן, על איזה זכות תחול הברכה? כינית את ישראל עם קשה עורף, ממרים, ועוד, ובאיזו זכות יזכו שתחול עליהם הברכה? לכן, כהקדמה לברכה, רוצה משה רבינו להסביר מהו הכלי עליו תחול ברכתו:

ולזה בטרם ברכם היה מחפש איזה זכויות שהיו בידם. וזכר בתחילה זכות קבלת התורה שהיה בידם באומרו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא רמז למתן תורה, שהחזירה על ישמעאל שבא מהר פארן, וגם החזירה לעשו הבא משעיר ולא רצו לקבלה, וזה אומרו "אף חובב עמים", ירצה כי אף שהוא ית' חובב עמים ורצה לתת להם תורתו הם לא אבו לקבלה עד כי באו "כל קדושיו" הם זרע ישראל "בידיך" וברשותך כי הם קבלוה ברצון והקדימו עשייה לשמיעה ובאו בידיך וברשותך.

זכות ראשונה: קבלת התורה. כל העמים קבלו אפשרות לזכות בתורה, אולם רק ישראל בחרו בה. עצם המוכנות היא דבר עצום, ויש לברכה על מה לחול!

יש עוד:

ונוסף עוד כי הם "תוכו לרגליך" שהתענו תחת ידיך והלכו אחריך במדבר ארבעים שנה בארץ לא זרועה.

דבריו הפיוטיים והמרגשים של ה' בפי ירמיהו הנביא (פרק ב) "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" הם הזכות האדירה השניה שמכוחה תחול הברכה. לעזוב מצב חיים של עבדות, תלותי אך יציב, למסע בלתי נודע במדבר – הלא דבר הוא!

זכות זה, וגם זכות מה שנשאו "מדברותיך" שקבלו דבריך ותורתך הקדושה אשר "צוה לנו משה מורשה" שלא עזבוה ושמרוה כאישון עינם כירושה שאין לה הפסק, כל אלה ימציאו מקום אל הברכה שתחול עליהם.

שני אלה – כוחם אדיר, אולם יש משהו שהוא מעל הכל:

ועוד זכות אחר להם גדול מכל אלה הוא כי "ויהי בישורון מלך", ירצה שהוא ית' תחילת ידיעת מציאותו ומלכותו ואמונת אלהותו לא היתה רק (=אלא) בישורון, ומהם נתפרסמה אלהותו לכל באי עולם, וזה נמשך "בהתאסף ראשי עם" הם האבות הקדושים אשר הכירו דרכיו ומציאותו, והם הנחילו האמונה הצרופה הזאת לזרעם אחריהם "יחד שבטי ישראל", ומשם נתפרסמה לכל באי עולם.

זכות אבות!

מי שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, ודרך עם ישראל התפרסמה אמונתם הייחודית בה' אחד יחיד ומיוחד – מקנים זכות קיום לצאצאיהם עד סוף הדורות, וממילא, הברכה תחול כדי לאפשר קיום וצמיחה לעם ישראל בניהם

כי על כל אלה, גם אם לפעמים תמעד קרסולם מני הדרך הטובה, עם כל זה תמצא מקום הברכה לחול עליהם ע"י הזכיות האלה שקדמו להם.

גם אם לפעמים עם ישראל מועד וכושל, יפה כוחן של זכויות אלה לזכות את עמנו לעד בברכות עד בלי די!

אל תהיה הפכפך!

 בס"ד

אל תהיה הפכפך! / לפרשת האזינו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בשירת התוכחה של משה רבינו, זמן קצר לפני לכתו לבית עולמו, הוא מעביר על עם ישראל את הביקורת הבאה (לב, כ):

...כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

מהן התהפוכות המתרחשות על ידי עם ישראל? כותב רבינו (אות ז):

המכוון אצלי בזה, והוא במה שנודע כי לעבודת ה' יצטרך האדם להשתמש בשני דברים הופכיים, והם הקור והחום: שבבוא יצרו להסיתו לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ישתמש בקור לקרר את עצמו לשבת במנוחה לבל יעשה מאומה רע, ובבואו להסיתו לבטלו ממצוות עשה ישתמש בחום לחמם את עצמו ולטרוח בכל כוחו לקיים מצות ה' ולהתרחק בכל היכולת מהעצלה והרפיון.

קור וחום הינם שני הפכים. הם קיימים גם בנפש האדם: הקור המבטא עצלות והימנעות מפעולה, והחום המבטא תנועה זריזה. אדם צריך להשתמש בכל כח במקום הנכון: אם נקרית לפניו עבירה, ישתמש בקור ויימנע מלעשותה. אם מזדמנת לו מצווה –יחמם עצמו ויזדרז לעשותה.

אולם ישנם רשעים הפועלים בדיוק להיפך, כדברי הרב עזריה פיג'ו זצ"ל, בספרו בינה לעיתים:

וכמ"ש הרב "בינה לעתים" מה שכתב החכם במשליו (משלי כב, ה) "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", ירצה, כי הנה אלה רשעים...הם את הישרה יעקשו, כי ישתמשו בקור בקיום מצוות עשה לבלתי קיימם, ויאחזו במידת העצלה והרפיון וישתמשו בחום לעבור על הלא תעשה, לזה הזהיר שלמה לאמר כי שומר נפשו ירחק מהם.

עיקש, ההולך בדרך הפוכה ממה שראוי ונכון, הוא הרשע ממנו יש להתרחק. מי שרוצה לשמור על נפשו לבל תיפול בעבירות, ולמען תתעלה במצוות, ירחק ממי שמהפך את הדרך הראויה והנכונה. וזו המשמעות בפסוק שלנו:

...וזה כוונת אומרו "כי דור תהפוכות המה" ירצה, כי ברוב אוולתם שגו להשתמש בשני ההפכים האלה בדרך עקש ואת הישרה יעקשו להשתמש בהם בדרך לא טוב ולזה קרא אותם דור תהפוכות.

תלונת משה היא על אותם המשתמשים בכוחות שנתן להם ה' לצורך הפוך מהצורך הראוי והנכון.

רבינו מביא משל נאה לעניין:

משל לסוחר, שבעת שהיה מחוץ לבית הגיע לביתו קונה עשיר שבא לבצע אצלו רכישה גדולה. כאשר לא מצא את מבוקשו פנה לדרכו ורכש מסוחר אחר. כאשר בא הסוחר לביתו ושמע את הדבר מאשתו – כעס עליה כעס רב מדוע לא באה לקרוא לו! והורה לה מכאן והלאה שאם מישהו מחפש אותו – תזדרז ותקרא לו. לאחר כמה ימים הגיע בעל חובו של אותו סוחר, ושוב הסוחר לא היה בבית. זכרה אשתו את הוראתו וקראה לסוחר ממקום המצאו. כאשר הגיע הסוחר במרוצה וראה כי מדובר בבעל חובו בערה בו חמתו על אשתו...אמר לה: כשהיה צריך להזדרז – התעצלת, וכשהיה צריך להתעצל – הזדרזת?

ועל זה מסיים הרב:

כן הדבר הזה ברשעים: כי במקום שיש להם ריוח בדבר בשמרם מצות ה' משתמשים בעצלה ורפיון, ובמקום הפסד - הם ממהרים וקמים כארי וכלביא לעבור את פי ה' אלוהיהם.

נלמד נא כולנו לרכוש את מידת הזריזות וההתלהטות כאש לעשות מצוות עשה, ולהיות קרים כקרח ועצלים בבוא אלינו פיתוי לעבור חלילה על מצוות לא תעשה.

הרמטכ"ל שלא מחליפים!

 בס"ד

הרמטכ"ל שלא מחליפים! / לפרשת וילך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה מודיע לכולם על חילופי המנהיגות הצפויים לעם ישראל (דברים לא, ג):

ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

מי שיוביל את העם בכניסתו לארץ הוא יהושע, ולא משה רבינו, עם כל הכאב שבדבר.

יחד עם זאת, ישנם כמה קשיים בפסוק זה, כפי שמעיר רבינו (אות ב):

ראוי להעיר, מה צורך בדברים אלה פה, ומה גם שכבר ידעו כל ישראל דבר זה! עוד יקשה אומרו "יהושע הוא עובר לפניך" אחרי אומרו "ה' אלוקיך הוא עובר" וכו' שזה נחשב כיהודה ועוד לקרא (כלומר: תוספת מיותרת) כי אחרי תשועת ה' שווא תשועת אדם. גם יקשה יתור אומרו "ועשה ה' להם וגו' אחרי או' הוא ישמיד וגו' .וגם באומרו ליהושע "חזק ואמץ" - מה טעם לחיזוק זה? וגם יקשה ייתור אומרו "ואתה תנחילנה אותם" אחרי אומרו "כי אתה תבוא את העם הזה"!

ישנו רצף קשיים בפסוק זה: א. כבר ידעו ישראל שה' ינחילם את הארץ. ב. אם ה' עובר – מה זה משנה שיהושע גם עובר? מה הוא מוסיף מול ה' יתברך? ג. מהי המשמעות של איזכור מלחמות סיחון ועוג? ד. מדוע יהושע צריך חיזוקים? ה. מה התוספת במשימת ההנחלה שקיבל יהושע, לאחר שקיבל את משימת הבאת העם?

כדי לענות על כלל שאלות אלה, מקדים הרב:

וייתכן במה שאמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה, א) "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", להודיענו ההפרש שיש בין גדולת ומעלת משה למעלת יהושע כיתרון השמש לירח, ולזה חש משה פן ירך לבבם בסור צלם מעליהם משה עבד ה' ולא יוכלו קום בפני אויביהם הרבים, וזכות יהושע קטון לעומת רבו אלופו ומיודעו להגן בעדם, ומזה ידיהם תרפינה לצאת לקראת נשק, וגם יהושע יבוא מורך בלבבו ביודעו גודל מעלת רבו ופחיתות ערכו לעומתו,

משה רבינו הוא מקור הכח והעוצמה של יהושע. במותו, עלול ליפול על העם פחד בהעדר זכותו העצומה של משה. אבל לא רק העם יפחד אלא גם יהושע. הוא יודע את ערכו מול רבו. גם עליו יכול ליפול פחד עם מות משה. משה יודע את זה ומחזק את לב כולם:

וע"כ ראה משה כי נכון הדבר לחזק את לבם באומרו ש"גם כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", ויחסר לכם זכותי, עם כל זה אל תפחדו ואל תרהו (על פי ישעיהו מד, ח) כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך הוא הנלחם לכם, והוא אשר ישמיד את הגוים האלה, ולה' התשועה ויהושע אתו רק לעבור לפניך בראש צבאותיך כאשר דבר ה' וזה הוא חפצו ורצונו ית' שיהושע יהיה עומד בראש הצבא...

ה' הוא מפקד הצבא! אין לכם מה לפחד. האדם היום כאן ומחר בעולם האמת, ואילו הקב"ה חי וקיים לעד והוא זה שיוביל את מלחמות כיבוש הארץ. תפקידו של יהושע הוא להיות הנציג העומד בראש הצבא, אולם אין הניצחון תלוי בו. מסיבה זו יש לחזק את יהושע לפני פטירת משה.
והראיה?

"ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג" וגו', ירצה, כי גם אנכי כאשר נלחמתי עמהם ונצחתי אותם לא היה זה מצד כחי ועוצם ידי או בגודל זכותי עשיתי את החיל הזה, רק (=אלא) מחסד אלהים אשר גבר על יראיו ולא אני. וגם לכם יעשה ה' ככה ועל כן "אל תיראו ואל תערצו מפניהם". וגם אתה, יהושע, אל תירא מהיות קטון אתה בעיניך...כי ה' אלהיך הוא יהיה עמך לא ירפך גם כי הזכות איננו מספיק.

גם אני לא הייתי הגורם לניצחון! כך אומר משה ליהושע. הניצחון על סיחון ועוג היה מחסד ה', ולא מזכות משה. אם הדבר נכון לגבי משה, הוא יכול בהחלט גם לעזור ליהושע, ואל לו להיות בחשש ופחד. זכות האדם לבדה אין בה כדי לעזור באתגר גדול זה, אלא יש להשען על חסד ה'.

ומדוע ישנה כפילות של משימת ההבאה ומשימת ההנחלה? מהו החידוש שיש בדברים? מסביר רבינו:

ואומרו "כי אתה תבוא" ולא אמר 'תביא' את העם הזה. יתכן, שבא ללמדנו לאחוז בסנסני המדה היקרה מדת הענוה אשר היא אבן פנה ויסוד לכל מדות הטובות, לזה אמר, אם אתה לא תתנשא לכל לראש רק אתה 'תבוא' את העם, והיית כאחד מהם בלתי השתרר עליהם...אז תתעלה ותהיה למו לראש ולקצין "ואתה תנחילנה אותם" כי מאן דאיהו זעיר איהו רב.

המשימה היא ההנחלה. הדרך היא הענוה. הרמז הוא במילה 'תבוא', כאילו אתה יהושע מגיע כאחד מהם ולא כמובילם. אם תבוא בגישה של ענוה במנהיגותך הציבורית, בהכרח שגם תזכה להוקרה מהעם וגדולה מה', ותביאם אל ארץ ישראל.

 

קרבה מאולצת וקרבה רצויה...

 

בס"ד

קרבה מאולצת וקרבה רצויה / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

איך באים לדין? מהי הגישה הנכונה לחפש את קרבת ה'?

אנו עומדים לפני יום הדין ואנו מחפשים דרכים להצליח בדין. מה הפרשה מציעה לנו?

נאמר בפרשתנו (ל, ז - ח) :

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

רבינו לא מפרט את השאלה אך מתשובתו נראה ששאלתו היא מהו הקשר בין הניצחון על האויבים, לבין החזרה בתשובה?

וכה דברי הרב (אות ג, בהסברו השני):

...יאמר, שיש ג' מיני התעוררות אל התשובה, א. ע"י יסורין. ב. ע"י ראותו במפלת רשעים יתן אל לבו לשוב פן יקרנו כאלה. ג. והמעולה מכל כשיתעורר מעצמו.

התעוררות לקרבת ה' נגרמת בעיקר מ-3 גורמים: צער אישי, לימוד ממפלת רשעים, והטוב ביותר – התעוררות פנימית.

מהלך זה הוא הנרמז בפסוקינו:

וזה יאמר כי לפעמים תתעורר לשוב ע"י שיבואו עליך 'הקללה' אז 'והשבות אל לבבך' להתעורר לשוב.

הקב"ה יכול לתת מכות שיגרמו לאדם לחשב את דרכו, ולהרהר בתיקון מעשיו.

ויש מין התעוררות אחר ע"י מה שיתן ה' "את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" אז "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" כי תירא פן יקרך אסון כהם.

הסוג השני הוא התבוננות במה שקורה לגויים. העונשים הבאים על אויבי ישראל שנהגו ברשעות ברדיפתם אחרי עם ישראל, אינם רק סגירת מעגל מוסרית על פשעיהם, אלא גם איתות לנו, עם ישראל, הצופים מהצד ולוקחים מוסר.

אך אין זו התשובה המעולה שירצה בה ה', רק ירצה כי "אתה תשוב" מעצמך "ושמעת בקול ה'" מבלי שום מעורר מחוץ. ואם תעשה כזאת, אז יוסיף ה' שנית ידו להותירך ה' בפרי בטנך לטובה וישיש עליך לטובה.

הדרך המושלמת היא השיבה  אל ה' דרך ההשבה אל הלב. זו מעידה על הזדהות פנימית. על השתרשות של דבר ה' בתוך הנפש של השב. מסביר רבינו, כי על אדם זה מבטיחה התורה (שם פס' ט):

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

כאשר האדם שב אל ה' מתוך הזדהות פנימית, תבוא גם ברכת ה' מתוך הזדהות פנימית. הקב"ה לא רק שיברך את האדם, אלא הברכה תבוא מתוך ששון, שבו מתבטאת יותר ההזדהות הפנימית.

אם אני ראש - ברור שאיני זנב! לא?....

בס"ד

אם אני ראש, אז אינני זנב, לא?... / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סעודות ליל ראש השנה נפתחות באכילת מאכלים המסמלים תפילות וברכות לשנה מבורכת ומוצלחת. אחד מהם הוא אכילת ראש הכבש או ראש הדג, כאשר הרעיון מופיע בפרשתנו (כח, יג):

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה

רבינו כדרכו, מדקדק במילות הפסוק ועומד על כפילות לכאורה (אות ח):

היתור מורגש באומרו "ולא לזנב", גם אומרו "ולא תהיה למטה" מיותר אחרי אומרו "והיית רק למעלה".

יש כאן כפילות – כפולה: כפל הביטוי "ראש" ו"למעלה", ושלילת ההיפך "לא לזנב" ו"לא תהיה למטה". מה רומזת התורה?

וייתכן כי באומרו "ונתנך ה' לראש" כבר יתכן שיהיה ראש לשועלים, כלומר לאנשים פחותים ונבזים ...לזה אמר "ולא לזנב" ירצה, שלא תהיה ראש לזנב ולאנשים פחותים, רק תהיה ראש לאריות לאנשים שרים ונכבדים ואתה תהיה ראש להם, ושוב ראיתי שכן פי' ה' "בינה לעתים".

הסבר ראשון: תהיה ראש – לראשים ולא לזנבות! ראש לאנשים בעלי ערך ומעלה.

ומה לגבי מעלה ומטה?

ועל אומרו "ולא תהיה למטה" ירצה שלא תהיה למעלה ועליון על מה שהוא למטה ופחות מערכך, באופן שימצא גבוה ממך (ש)אתה למטה אצלו, לזה אמר, כי מה שאמרתי "והיית רק למעלה" ירצה שתהיה עליון בעצם וראשונה על כל האנשים...

יש למעלה מוחלט, שאין למעלה ממנו, ויש למעלה יחסי, שישנו מי שיהיה גבוה ממנו. ברכת ה' מדגישה ומדייקת: זו עליונות מוחלטת.

פירוש אחר:

או יאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", כי יזדמן לפעמים אדם שיהיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאד, ולז"א, "ונתנך ה' לראש" שתהיה מוצלח באושר ועושר, אך ההצלחה הזאת "לא תהיה 'לך' לזנב" רצונו לומר בסוף ובאחרית ימיך ימי זקנה ושיבה ויהיה ראשיתך מצער, רק תרדפך ההצלחה כל ימיך לעולם באופן שתהיה תמיד "רק למעלה" שכל ימי חייך יהיו במצב המעלה "ולא תהיה למטה" שלא יתייחס לך שום זמן מימי חלדך מצב ה'מטה' ורק יתייחס אליך בכל ימיך רק מצב ה'מעלה' בלבד.

תהיה לראש – בעל מעלה וברכה, אך לא רק בזמן ה'זנב' כלומר סוף ימיך, אלא כל ימיך חייך. כל החיים יהיו רצף של 'מעלה' ללא 'מטה' כלל. לפי זה חציו השני של הפסוק מסביר ומעמיק בכוונת החצי הראשון.

הסבר שלישי לברכה מיוחדת ומעולה זו:

או יאמר, כי הנה נודע מאמר החכם 'תכלית עליה ירידה ותכלית ירידה עליה',...

ישנו ביטוי עממי שאחרי עליות בהכרח תהיינה ירידות ואחרי ירידות – עליות. אם כן, המתברך בכל הטוב והשפע המוזכרים בפסוקים הללו – חשש מקנן בליבו: שמא אגיע לתכלית המעלה ומשם ארד ואפול חלילה! נגד חשש זה מבטיחה התורה:

וזה אומרו "ונתנך ה' לראש" שתעלה במעלות סולם ההצלחה "ולא תהיה לזנב" שלא יהיה לך ירידה ממנה!

עלייה מתמדת, ראש מוביל כל הזמן ולא ירידה לאחור ח"ו.

ויען כי תהיה "רק למעלה" 'רק' הוא מיעוט, ירצה,  שלא תעלה לתכלית העלייה לחוש פן יהיה לך ירידה אבל תהיה "רק למעלה" וזה יהיה לך למען לא תרד ותהיה למטה...

המילה 'רק' משמעה מיעוט (כפי שכבר כתבנו באחת הדרשות לאחרונה). להיות רק למעלה משמעו: אך ורק במצב זה. התורה בעצמה מסבירה זאת: "ולא" במשמעות של "כדי שלא" (כפי שהדבר נמצא בכמה וכמה פסוקים בתורה). תהיה למעלה – כדי שלעולם לא תהיה למטה. חיבור שני חלקי הפסוק מבשר על תהליך מתמיד של צמיחה, ללא שום חשש ממסלול הפוך.

שנזכה לשנה בה נהיה רק לראש ולא לזנב, אמן!

 

(אגב, יש הסבר נוסף. מוזמנים לפתוח את הספר ולראות...) 

הכל בגלל הקול!

 בס"ד

הכל בגלל הקול  / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לקראת הימים הנוראים העיסוק בהתרת נדרים מוגבר מאד: יש הנוהגים לעשות התרת נדרים 4 פעמים עד יום הכיפורים! ישנו גם את אחד מרגעי השיא של יום הכיפור המגיע עם פתיחתו, והוא תפילת "כל נדרי". דברי חז"ל החמורים על המפר את נדריו ידועים בציבור, ועמנו רגיל לומר "בלי נדר" לבל ייכשל בעוון זה.

בפרשתנו אומרת התורה  (כג, כב):

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

שואל רבינו (אות ח):

הנה זה מיותר כי בלי ספק שהנודר ואינו משלם בידו עון אשר חטא!

שואל הרב: מה הטעם בסיומת "והיה  בך חטא"? אם התורה אוסרת להתעכב עם קיום הנדר, הרי שלפנינו כתובה העבירה, ומה הטעם בתוספת זו?

כדי להסביר את זה, רבינו מצטט משל מהגאון ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, בעל המשלים המפורסם: מעשה באדם שהלך לבקר בבית סוהר עם שר בית הסוהר. בסיורו הוא רואה שכל האסירים חיים בדוחק, אולם בתא אחד יושב אדם זקן, שנראה כי הוא מקבל תנאים טובים, מאכל, משקה, ומיטה נוחה. האורח שאל את השר מה השתנה אסיר זה מכולם. ענה לו השר כי אסיר זה מרצה עונש על כך שלקח סחורה בהקפה ולא שילם, עקב פשיטת רגל. שמע זאת המבקר ועשה מעשה: נכנס למסעדה ואכל ללא הרף. לבסוף – סרב לשלם. הוא נעצר והושלך לכלא. לתדהמתו, הוא הושלך בתא צר עם תנאים גרועים, ולא כמו אותו זקן.הוא בקש לקרוא לשר בית הסוהר, ושאלו: הרי מי שלוקח ואינו משלם – מקבל תנאים טובים! ענה לו השר: שוטה! הוא לקח ורצה לשלם, אולם לא הצליח, לכן הוא נענש בעונש קל. אתה בחרת לקחת ולא לשלם, ולכן תענש בחומרה!

הנמשל ברור: ישנן עבירות שמאתגרות את האדם. עלו להתמודד, אולם הוא לא בחר את הכניסה למצב הבעייתי מראש. נדר לעומת זאת הוא מצב אליו האדם נכנס מרצונו. עבירה זו – היה טוב לה שלא תבוא לעולם!

זהו הרמז בפסוק:

והוא לדעתי מאמר הכתוב, "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, ויהיה בך חטא" אם לא תשלם. ופן יקשה לבבך לאמר מה נשתנה חטא זה משאר עבירות שלא נאמר בהם כזה? לזה השיב, יען ש"כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", שאין אתה מצווה לנדור, ואם כן מאחר שאסרת עצמך בעוון נדרים מבלי מכריח אז תקרא פושע, ואין לך התנצלות לומר יצרי תקפני, מאחר שאינך מצווה על זה, משא"כ בשאר עבירות שאתה מצווה יועיל לך התנצלות לאמר 'יצרי תקפני ואנוס אנכי' ויקל עונשך,

דברי המגיד מדובנא רמוזים בפסוק עצמם, בייתור של המילים "והיה 'בך' חטא" – בך! בגללך! זה מה שהפך את ביטול הנדר לחמור במיוחד. בעבירה רגילה ישנו פיתוי יצר, וישנו מעין "תירוץ". בנדרים אין הדבר כן, אלא האדם הנודר הוא זה שיצר את התשתית לעבירה, דבר שניתן היה לוותר עליו במקרה כזה.

לאור זה, מובן גם הפסוק בקהלת (ה, ד):

והוא ממש מאמר החכם "טוב שלא תדור וגו' כי למה יקצוף האלהים על קולך", ירצה כי כבר בקולך זה חייבת את עצמך למלך הכבוד ה' צבאות שמו בדבר שאינך חייב בו ואין מצווה לעשותו כי אם לא תשלם "יקצוף האלהים עליך וחבל את מעשי ידיך".

רבינו מדקדק בלשון הפסוק בקהלת: למה הכעס הוא על "קולך"? הרי העבירה היא ביטול הנדר, לכאורה? אלא שזהו אותו רעיון בדיוק: הכל התחיל מהקול! ולכן כבר על זה ישנו כעס. עצם הכניסה למצב הנדר, וממנו לחילול הדיבור.

מאבק בנאפוטיזם בתורה?

 בס"ד

מאבק בנאפוטיזם בתורה? / לפרשת שופטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סדרי הממשל הצפויים בארץ מתחילים לקבל צורה של הוראות וציוויים. עולם ללא משפט הוא עולם שצפוי לחורבן והרס, בוקה ומבולקה של אותה חברה. יחד עם זאת, מערכת משפטית שאין לה מוסר – הרסנית לא פחות. מסיבה זו ישנם כמה ציוויים על השופטים, וביניהם (טז, יט):

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

כותב הרב טייב (אות ב):

ואחשוב כפי קיצורי, ואינו רחוק אצלי שזה אינו צווי לדיינים שזה כבר הזהיר אותם בפרשה הקודמת באו' "ואצוה את שופטיכם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש" ופעמים רבות בתורה כתוב לאמר והוזהרו הדיינים על ככה, ומה לו לכפול הדברים?

הרב מתחיל בשאלה מהי המשמעות של ציווי נוסף לדיינים, לאחר שכבר צווו פעמים רבות על זהירות ואחריות, צדק ויושר? שאלה זו מתווספת לשאלה שהרב שאל בתחילת הדיבור הנ"ל: מדוע אין ו' החיבור לפני "לא תכיר פנים", כמו שיש לפני "ולא תקח שוחד"?

אלא ניתן לומר שיש כאן חידוש עצמאי נוסף:

אלא זו אזהרה אל ראשי העם הממונים ובידם לבחור אנשים חכמים כאות נפשם וביד כל אחד מעיני העדה לבחור אנשים.

הציווי בפסוק הנ"ל אינו לדיינים, אלא למנהיגי הציבור!

ולכן אחרי צוותו את השופטים לשפוט את העם משפט צדק שב לצוות ולהזהיר כל אחד שבידו הסיפוק והיכולת לבחור אנשים לאמר לו אתה בן אדם לא תטה משפט לעשות עוול בענין הבחירה אשר תבחר.

מדובר על סוגיה של מינוי אנשים למשימות ציבוריות. כח הבחירה הניתן למנהיג הוא כח שמפתה לקבל החלטות לא מוסריות:

והעוול ההוא יהיה על שני פנים, א'. אם ע"י הכר פנים לקרוביך או לאוהביך גם שיהיו בלתי הגונים וראויים לכך, לזה הזהיר הכתוב "לא תכיר פנים" ותשא פנים לקרוביך הבלתי ראויים לכך. שנית, יהיה העוול ההוא ע"י מקח שוחד ממי שאינו ראוי לאותה אצטלא למנותו לראש כמו שנהוג בדורנו דור יתום.

2 סוגי שחיתות נמנים כאן, והפסוק הפונה אל המנהיגים נקרא באופן הבא: לא תטה משפט (של מינוי אנשים לתפקידים ציבוריים) על ידי הכרת פנים של מקורבים וקרובים (אין ו החיבור כי זהו פירוט של הכלל שנאמר בתחילת הפסוק), ולא על ידי קבלת שוחד על מינויים.

ולפי זה כך יש להבין את המשך הפסוק:

ורק "צדק צדק תרדוף" בדבר הבחירה והמינוי בעניין שיהיה הצדק אזור מתניך, והאמונה אזור חלציך, ויהיה האמת נר לרגליך, ויראת שדי לנגד עיניך

רדוף רק אחר הצדק. לכך אתה צריך להתאזר בתכונות נפש של אמונה, אמת ויראה. אדם הדבק בזה יוכל להתמודד עם הפיתויים הבאים יחד עם התפקיד הבכיר.

לפי זה מובנת דרשת חז"ל על הסמיכות לפסוק הבא:

ועל זה סמך הכתוב "לא תטע לך אשרה" לומר לך שאם היושרה עקשת (כלומר: עיקמת דברים ישרים) ובחרת והעמדת דיין שאינו הגון יחשב לך כאלו נטעת אשרה בישראל וכמו שדרשו ז"ל.

את איסור נטיעת עץ ליד מזבח ה', חז"ל דורשים כאיסור מינוי דיין שאינו הגון, והוא משול לנטיעת עץ של עבודה זרה! דרשה זו נותנת תוקף לחידוש של הרב. הבוחר שלא בצדק את בעלי התפקידים, הן מפני קרבה, והן מפני שוחד, הריהו כנוטע עץ של עבודה זרה, במקום של עבודת ה'.

רבינו קורא לדורו החוטא בכך "דור יתום". האם נגמלנו מזה?