יום שלישי, 21 במאי 2024

פרנסה היא לא תירוץ....

 בס"ד



פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה' הוא המנהיג את המציאות ובתוך כך גם את פרנסת האדם. אין האדם פועל הכל מכוחו, וברכת ה' היא תעשיר.

הגדרת המצוה היא כך (ויקרא כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

מה באות המילים "שבת לה'" ללמד? אם המסר היה המצוה ותו לא – הפסוק היה יכול להסתיים במילים "ושבתה הארץ". כותב רבינו (אות א):

יתור אומרו שבת לה', יתכן שבא הכתוב לתת טעם למצוה זו מה שכתבו הראשונים כי בכל שנה יש שני חדשים שיש בהם בטול תורה, והם יומי דניסן ויומי דתשרי, שבהם עוסקים בזריעה וחרישה וקצירה ובשדותיהם וכרמיהם, וכמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.

העבודה החקלאית היא תובענית ואינטנסיבית. החקלאי חייב להיות במעקב צמוד אחר צרכי שדותיו. החודשים העמוסים ביותר הם תשרי וניסן, שבהם מתבצעת השתילה והקציר. רבא (במסכת ברכות לה, ב) בקש מתלמידיו שלא יבואו לשיעוריו בחודשים אלה כי בהם תלויה פרנסתם לכל השנה. אומר רבינו, שמעשה זה מסביר את הצורך בגדרת השמיטה כשבת לה' – לצורך לימוד תורת ה':

ולזה צוה ה' לעשות שמטה להשלים חסרון ב' חדשים שבכל שנה ושנה שבהם בטול תורה למען יעסקו בתורה כל השנה בהיותם פנויים ממלאכה וזה יאמר הכתוב "ושבתה הארץ" והטעם הוא להיות "שבת לה'", שהשביתה הזאת היא לכבודו ית' למען יעסקו בתורתו, ולהשלים החסרון אשר בטלו אותה בשנים שעברו.

חסרון ממוסד של חודשיים בכל שנה למשך שש שנים – עולה לכדי 12 חודשים – שנה שלמה. את החסרון הזה באה השמיטה למלא!

צרכי הפרנסה הם מהותיים לאדם. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. יחד עם זאת צרכי הפרנסה הם אינטנסיביים ותובעניים, ועלולים להשכיח מהאדם את מטרתו האמיתית, להיות עובד ה', העוסק בתורתו. שנה שלמה בה הוא נמנע מעבודה שגרתית (למעט תחזוקה למניעת נזק), מאפשרת מרחב של פנאי ללימוד התורה, ולהראות שלמרות הצרכים המהותיים, התורה הנמצאת בראש מעייננו.

יום שלישי, 14 במאי 2024

מי קודם למי - אבא או אמא?...

 בס"ד



מי קודם למי – אבא או אמא?.... / לפרשת אמור / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ידועה השאלה בעניין הסתירה לכאורה בין ציווי התורה לכבד את ההורים, לבין הציווי ליראה מהם. בכבוד – האב קודם ("כבד את אביך..."), ואילו ביראה – האם קודמת ("איש אימו...תיראו"). רש"י על פי חז"ל הסביר שיותר טבעי לבן לכבד את אימו, ולירא מאביו, ולכן התורה הפכה את הסדר, כדי שאדם יתגבר על טבעו: יכבד את שניהם ויירא משניהם.

רבינו מציף את שאלה גם בפרשתנו (אות ב):

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתי ולאחיו  (כא ב) - ראוי להעיר למה בכהן הדיוט הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב לאם?

לכהן הדיוט יש מצוה להיטמא לקרובו הנפטר ב"מ. לכהן הגדול יש איסור להיטמא – ואפילו לאביו ולאימו. במצוות הכהן ההדיוט להיטמא אימו מוזכרת לפני אביו, ואילו באיסור הטומאה שנאמר לכהן הגדול – אביו מוזכר לפני אימו. מדוע?

ורבינו הרא"ש ז"ל בפרפראותיו כתב יד, הובאו דבריו בספר 'יד שאול' תירץ דגבי כהן הדיוט שמקיל עליו הכתוב ליטמא התחיל באם, כלומר, לא מיבעיא (=ברור הדבר ש) אמו שהיא ודאית שיטמא לה, אלא אפי' אביו שהוא ספק יטמא לו גם כן. לא כן גבי כהן גדול, שהחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר, לא מיבעיא האב שהוא ספק שלא יטמא, אלא אפילו האם שהיא ודאית לא יטמא...

רבינו שאול הכהן (שהשבוע ב-ו' אייר חלה פקידת שנתו. היה סבו של רבינו משה כ'לפון הכהן) מביא את דברי רבינו אשר המסביר כי התשובה טמונה בעניין הוודאות. הקשר הביולוגי-עובדתי בין האם לבנה גבוה מזה של האבא. האמא – היא בודאי האמא. מסיבה זו התורה הופכת את הסדר – מהדבר היותר ברור מאליו, לדבר המחודש יותר: לענין טומאת כהן הדיוט, ברור שיטמא לאימו שהיא ודאית, והחידוש הוא שמצווה להיטמא גם לאביו. לעניין הכהן הגדול – ברור שלא יטמא לאביו שזיקתם נמוכה יותר, והחידוש שאפילו לאימו שהיא ודאית – לא ייטמא.

רבינו מוסיף הסבר משלו, המבוסס על דברי רש"י בעניין כיבוד והרים ומוראם שהזכרנו לעיל:

ולי אני עבדו יראה, יען כי הכתוב תלה הטומאה בקורבה כמו שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו", ונודע שהבן דעתו קרובה אל האם מן האב, וחיבה יתירה נודעת לו לאם מן האב, לכך התחיל באם לומר: לא מיבעיא האם הקרובה לו מאד שיטמא לה, כי הטומאה תלויה בקורבה, אלא גם האב שאינו קרוב לו כל כך, שאין לו חיבה יתירה, אפילו הכי יטמא לו. אבל בכהן גדול שבא להחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר: לא מיבעיא האב שקורבתו אליו מעוטה שלא יטמא לו, אלא אפילו האם שקורבתו אליה מרובה – עם כל זה לא יטמא.

גם לפי פירוש זה, התורה מתחילה את ציוויה – ב"מובן מאליו", ועוברת אל החידוש:  הבסיס של הטומאה למת הוא הקירבה. עם פטירת אהוב, הפרידה קשה מאד, כואבת. כל רגע של ביחד הופך להיות נכס בל יסולא בפז. טבעו של אדם שקירבתו לאימו גבוהה יותר מקרבתו לאביו, כפי שלמדנו ברש"י בתחילת הדברים. אומרת התורה: מותר לכהן ההדיוט להיטמא לאימו-אהובתו. בנוסף, מותר גם לאב, למרות שלעיתים הקשר עימו רופף יותר. וכן הדבר בכהן גדול: לאביו הוא לא ייטמא, והדבר יכול להתקבל יותר בליבו. החידוש הוא שהתורה מונעת ממנו, עקב קדושתו הגבוהה והכלל-ישראלית, מלהיטמא אפילו לאימו, למרות שהרצון העמוק להיפרד ממנה פרידה אחרונה.

ויהי רצון שנזכה לחיים ארוכים שמחים ומלאים, אנו וכל ישראל!


יום רביעי, 8 במאי 2024

נטירה במסוה של אהבה

 בס"ד



נטירה במסווה של אהבה / לפרשת קדושים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

רבות הן המצוות העוסקות בתחום שבין האדם לחבירו בפרשתנו. המפורסמת שבהן (יט, יח):

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי ה'

האם יש קשר בין הציוויים הפותחים את הפסוק, לבין מצות "ואהבת לרעך כמוך"?

כותב רבינו (אות ז, עמ' רמה):

עוד יש לפרש 'לא תקום' וגו' במה שאני רגיל לפרש מאמר המלך במשליו (משלי כו, כז) "כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב", והכפל מבואר

כדי לענות על השאלה, רבינו מקשה על כפילות בפסוק הנ"ל במשלי: הרי ברור שהמנסה להזיק - יינזק בעצמו, ומדןע להביא שתי דוגמאות?

אך הכוונה היא כי יש שני מיני שונאים: יש שונא גלוי ויש שונא שבלב ולב ידבר, מראה תומה וחיבה יתירה ותחתיה ערמה שנאה ואיבה, וזה קשה מן הראשון...וע"כ המשיל הראשון לכורה שחת הגלויה לכל, והשני לגולל אבן ומראה עצמו היות כוונתו לטובה להסיר מכשול מהדרך לבל יכשלו בה בני אדם, והוא כוונתו להרע לגלול האבן לנגד אויבו להכשל בה...

ישנו אויב גלוי - ממנו קל להזהר, ואויב דו-פרצופי שהסכנה ממנו רבה יותר, שכן יחסו מהתל בנו. שלמה המלך מדבר על שני הסוגים, וממשיל אותם לשני סוגי נזקים: בור גלוי, ואבן שכביכול מוסטת לצד.

לפי זה מחדש הרב פירוש נפלא במקום נוסף במשלי (יז, יג):

ובזה אנו מבינים מ"ש המלך במשליו "משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" ירצה... שעושה לו טובה הנראה לעינים, ותחתה צפונה רעה לא ידע שחרה (=זמן בואה. ישעיהו מז, יא) וידמה לנחש ישך ולצפעוני יפריש, וזה אומרו "משלם רעה" לוטה במעטה "הטובה" שיעשה טובה וממנה תפתח הרעה הבאה עליו זה ראוי לעונש קשה ומר שלא תמוש רעה מביתו...

מחדש הרב שהביטוי 'רעה תחת טובה' פירושו 'רעה המוחבאת מתחת לכיסוי (כמו מפה) של טוב'. אדם הנוהג כך ראוי לכל גנאי ועונש, כי הוא פועל בנכלוליות, ופוגע באופן קשה בחבירו.

לאור כל זאת יענה הרב על השאלה שבפתיחה:

וזה אומרו "לא תקום" וגו',  בא להזהיר על המין השני הקשה ש"לא תקום ולא תטור" שנאה בלבך, ותכסה אותה במשאון (=חושך. רש"י על משלי כו, כו) כי תראה לו פנים שוחקות כאלו אתה "אוהב לרעך כמוך" למען ייתן אמון בך, לכרות לו שוחה עמוקה להפילו במהמורות בל יקום...

הנטירה שבלב היא חמורה. והיא חמורה פי כמה אם היא מולבשת במעטה של אהבה. לפי זה כך יש לקרוא את הפסוק: לא תטור באופן של הפגנת אהבה שקרית לרעך!

ולכן מזהיר הפסוק:

לזה אמר "אני ה' ", ירצה, אני ה' המבין טוחות (=כליות, פנים האדם) ויודע מה שבקרב הלב פנימה, הוא יריב את ריבו אתך לנקום נקמתו ממך.

מי מעיד מה בליבך? הקב"ה. לכן גם אם יחשוב אדם להונות באהבת שקר את רעהו, יש דין ויש דיין.

יום רביעי, 1 במאי 2024

רמזי חטא בני אהרון

 

בס"ד



רמזי חטא בני אהרון / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

תעלומת טעם פטירתם של בני אהרון נדב ואביהוא העסיקו את חכמינו ואת המפרשים לדורותיהם. רבינו בדרכו המיוחדת מוצא את הרמזים לדעות השונות שנאמרו:

אחרי מות וגו'. אחר'י נוטריקון א'ש זרה, ח'צי גוף, ר'חיצת י'דים.

המילה אחרי יש בה ראשי תיבות: אש, חצי, רחיצת, ידיים.

מה המשמעות?

רמז לדברים שבשבילם מתו שהם: (א) אש זרה, וגם בעוון (ב) שלא נשאו נשים ועדיין הם פלג גופא, וגם בעוון (ג) שלא רחצו ידיהם (ע' להרב חומת אנך ז"ל).

פשט הפסוקים מלמד שבני אהרון הביאו אש זרה, אשר לא ציוה אותם. ישנן כמה אפשרויות להסביר את החטא בזה: חוסר אמונה בירידת האש השמימית, שאיפת דביקות שפורצת את גבולות הציווי וההיתר, ועוד.

הרמז השני נוגע לחטא אחר: כניסתם של בני אהרון כאשר הם אינם נשואים. יש סיכום בעיסוק בקדושה במצב של רווקות. מפגש עם השלמות דורש מצב של שלמות, מה שלא קיים בחיים ללא נישואין.

הרמז השלישי מתייחס לכך שלא התקדשו כיאות לפני כניסתם לעבודה.

רבינו לקח את הרעיון לדרוש במילים אלה ראשי תיבות, מהגאון הרב חיד"א, בספרו "חומת אנך" על פרשת שמיני, אות ד'. אלא ששם הרחיד"א מציג ראשי תיבות של המילים "אש זרה" ורבינו דורש מהמילה "אחרי". אלה דברי הגאון חיד"א:

אש זרה אשר לא צוה אותם. שמעתי כי בתיבות אש זרה רמוזים החטאים שאמרו רז"ל בש"ס ובמדרשים והם ראשי תיבות אש זרה באופן זה. אש. שתויים. זרע. רחוצים. הוראה.

ממשיך רבינו הרב חוויתא, שאת האות ר' ניתן לפתוח גם בשני אופנים אחרים המרמזים על דעות נוספות:

וכן אות הרי"ש נוטריקון ר'בנות או ר'איה, רמז למה שכתבו ז"ל שמתו בשביל שנהגו רבנות בעצמם שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וכו'. גם אמרו רז"ל שמתו על שהציצו בשכינה.

שתי דעות נוספות רמוזות כאן:

(ד) נדב ואביהוא שידעו את גובה מעלתם, רצו כבר להכנס לתפקידים הרמים המיועדים להם. יחד עם זאת, הדבר היה במחיר המעטת כבודם של אביהם ודודם הקדושים.

(ה) פריצת הגבולות המותרים בקרבה אל הקודש. מה שמכונה כאן "ראיה".

רבינו מאיר לנו כי כפשוטם של דברי חז"ל, אין דבר שאינו רמוז בתורה.

תתעורר, תתעורר....

 בס"ד


תתעורר, תתעורר... / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עבודת יום הכיפורים היתה בעלת עוצמה והשפעה עבור כל השנה (טז, ל):

(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:

פסוק זה נאמר על ידינו במהלך תפילות יום כיפור עשרות פעמים!

אולם רבינו מסב את תשומת לבנו לנקודת מבט נוספת: האם באמת התיקון דרך יום הכיפורים הוא המושלם? או שמא ישנה דרך נבחרת יותר?

כותב רבינו (אות ג):

...כי הנה נודע כי התשובה שישוב אדם מרשעו היא באה על שני פנים: א' הבאה ע"י התעוררות אלהית במה שיוצא ה' את כלי זעמו וימטר עליו בלחומו לפקוד בשבט פשעו ובנגעים עונו. ב' הבאה מהתעוררות עצמו כי יירא ויפחד מגדולת האדון ה' ומהדר גאונו, וזו היא התשובה המעולה.

ישנן באופן כללי שתי דרכים לשוב בתשובה: האחת בדרך של תזכורות – לעיתים קשות חלילה – לשנות את דרכינו. השניה והמובחרת היא כאשר האדם יתבונן בגדולת ה' ויבין מעצמו כי אין זה ראוי לפעול נגד רצונו יתברך.

כבר דוד המלך בתהלים רמז לכך:

והוא אצלי מ"ש המשורר החסיד (תהלים צ) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", אמר כי אתה ה' ברוב חסדך תשב אנוש ותעוררהו לשוב אליך, כי אם לא שב בעקיצה קלה אל תרף ממנו ותדכאהו ביסורין קשים עדי יתעורר משנת איוולתו לבוא עדיך. אבל אי זה רצוי ומקובל אצלך? רק "ותאמר" ותכריז לכל באי עולם לאמר "שובו" מעצמכם אתם "בני אדם" מבלי תצטרכו למעורר חיצוני לתוכחתי או לתוכחת אחרים רק תתעוררו לשוב מהתעוררות עצמכם מיראתי או מאהבתכם אותי.

פסוק זה, תשב אנוש וכו', מדבר למעשה על שתי דרכי תשובה שונות: זו שבאה מתוך דיכוי, צער וייסורים, וזו שבאה מתוך דיבור ואמירה רכים. ברור הוא שיש לשאוף תמיד לשינוי שבא מתוך רגשי כבוד והערכה לבורא עולם.

כך גם רומזת התורה בענייננו:

ודרוש זה ילמד הכתוב באומרו "כי ביום הזה יכפר עליכם" עיצומו של יום וגודל קדושתו ויום ענות אדם נפשו הוא גורם חשוב לכניעת הלב והם סיבות המעוררים האדם אל התשובה, אבל אין זה עיקר ממה שירצה בו ה' ובזה לא בחר ה' רק הוא חפץ כי "לפני ה' תטהרו" אתם מצד עצמכם בלתי שום מעורר מחוץ.

יום כיפור הוא יום אדיר וגדול בימי שנה. זה ברור. אולם אין זה מושלם שצער העינוי הוא שיוביל את האדם לעצור את מירוץ חייו, ומתוך הסיגוף לחשב מסלול מחדש. הרצוי הוא "לפני ה' תטהרו". כל הקיום, כל המציאות, כל החיים הם בבחינת תהליך של טהרה, מפני שאתה מרגיש שאתה "לפני ה'", עבדו ובנו המשתוקק לעשות רצונו יתברך.


יום שלישי, 16 באפריל 2024

הכל תלוי בך, חבר!

 בס"ד



הכל תלוי בך, חבר / לפרשת מצורע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בפרשתנו מספרת התורה על דרך התיקון של הצרעת. כמו שבתהליך יצירת הטומאה היה מעורב הכהן, כמו כן גם בתהליך התיקון.

אולם האופן שבו הדברים כתובים מעלה שאלה אצל רבינו (אות א):

א, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע [יד, ג]. הנה תיבת מן הצרוע הוא שפת יתר.

ברור הדבר שהצרעת היתה אצל המצורע, ומה טעם כפל הלשון?

ויתכן במה שנודע שהצרעת בא על חטא לשון הרע וראיה ממרים, וכן דרשו ע"פ "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע.  הנה כי כן כאשר ישים הצרוע אל לבו לשמור פתחי פיו לבל ישוב עוד לכסלה (=לטיפשותו) ושב ורפא לו.

כפי שכבר למדנו בדברי הרב בדרשתו על פרשת תזריע, יסודו של נגע הצרעת אינו בעניין חיצוני, אלא בפגם עמוק פנימי שיש לרפא אותו בתהליך פנימי. הרפואה בא תבוא אם האדם ישים על ליבו שלא להכשל שוב.

וזה אומרו "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת" וזה מסיבת "[מן] הצרוע" עצמו, ששם אל לבו לתקן עותתו ומידו היתה זאת לו כי נרפא הנגע.

כמו שהעונש נבע מתוך מצבו הרוחני השפל של המדבר לשון הרע ורכילות, וכן של המוציא שם רע, כך גם מייחסת התורה את ההצלחה של "הטיפול" לאדם ששינה את הרגליו והחל לבלום את פיו.

השהיה מחוץ למחנה, חוויית הבדידות, היא זו שגורמת לאדם להבין את כל תוצאות הפירוד שגרם בדיבוריו הרעים, ומתוך כך החוטא עובר תהליך פנימי, שבא לידי ביטוי בשוב בשרו לתיקונו.

יום רביעי, 10 באפריל 2024

הצרעת - נגע פנימי או חיצוני?

 בס"ד



הצרעת – נגע פנימי או חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

טומאתה של הצרעת היתה מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)

מדייק רבינו (אות ד):

הייתור (הכפילות) מבואר כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו. וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.

בסוף תיאור סוגי נגעי העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו, אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.

וזו גם המשמעות של שני ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):

ומה יובן סמיכות הכתובים בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו' ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים לעשות ככל אשר יורוך.

סמיכות אזהרת ההקשבה לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.

מתוך כך, האדם מתבונן על עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.

פרנסה היא לא תירוץ....

  בס"ד פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה'...