וטהר! ליבנו...

בס"ד

וטהר! ליבנו... / להפטרת פרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשת בחוקותי, עם תוכחתה החמורה, מחפשת את שורש הפגם ואת דרך התיקון. בהפטרה נפגשים אנו עם קריאת הנביא ירמיהו (יז, יג):

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

רבינו מוצא בפסוק זה רמז עמוק. הוא קורא את המילה "מקוה" לא רק כ"תקווה", אלא גם כ"מקווה" - מי הטהרה המטהרים את הטמא. ומיהו המקווה המטהר את ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לתורה. כותב רבינו (אות ח):

מקוה ישראל ה' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו התורה תבלין". וכן אמרו בגמרא (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". וזהו רמז הפסוק "מקוה ישראל", דבר המטהר ישראל לאביהם שבשמים כמו מקוה המטהר טמאים, שם "ה'" רמז לתורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא...

רבינו נסמך על שני מאמרי חז"ל:

א. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב) - הקב"ה עצמו מודה שיצר הרע הוא מציאות. אך יחד עם הצרה ברא את הרפואה: התורה היא התבלין, שמכבה את בעירת היצר.

ב. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... ואם לאו, יעסוק בתורה" (ברכות ה, א) - הכלי להתגבר על היצר הרע הוא עסק התורה.

וזהו מבנה הרמז:

"מקוה ישראל" - זהו המטהר, הכלי שמגן על ישראל כמקווה המטהר את הטמא. "ה'" - רמז לתורה, שכולה שמותיו של הקב"ה.

כלומר: מי הוא ה"מקווה" של ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, המטהרת את הנפש מטומאת היצר הרע. 

ניכר כי הפסוק נושא בתוכו שתי משמעויות: האחת הפשוטה, "תקוות ישראל היא ה'"; והאחרת הנסתרת, "המקווה המטהר את ישראל - הוא התורה". ושתיהן אמת, ושתיהן מתחברות לאותו מסר.

יהי רצון שנזכה לעסוק בתורה ולטהר נפשותינו, ונזכה לכל הברכות הכתובות בפרשה.

ההיה זה חלום?...

 בס"ד

ההיה זה חלום?... / להפטרת פרשת בהר /  מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על רכישת האדמה של חנמאל בן דודו של ירמיהו – לירמיהו. תוך כדי תיאור המקרה, מספר הנביא (ירמיהו לב, ח ):

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא:

הדבר ארע לאחר שכך הוא התנבא, בפסוקים הקודמים (שם, ו - ז ):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:

הדבר תמוה ביותר: האם עד שלא יבוא חנמאל בפועל – לא יאמין הנביא בדבר ה'? רבינו מביא את השאלה מהספר 'שער בת רבים', והוא מביא את תירוצו, שאכן היה לירמיהו ספק האם מדובר בנבואה או שמא בחלום בלבד (אות י):

...ותרץ על פי מה שכתב הרמב"ם ז''ל (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ג) "לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין לו לאחר זמן, אלא אם הֶָעָנִי",..וירמיה ידע שחנמאל לא היה זקוק למכור שדהו מצד העניות. לכן חשב ירמיה בתחילה שאין זה נבואה רק חלום שחלם לו.

הרמב"ם פוסק שאדם לא יכול למכור את השדה שבאה לו בירושה מאבותיו ומשבטו, אלא אם כן מצבו הכלכלי חמור ביותר, מה שלא היה שייך אצל חנמאל. לירמיהו היה ברור שחנמאל לא יעבור על איסור זה, ולכן חשד שזה חלום שווא ותו לא.

אך אחרי כן כשבא אליו חנמאל, ואמר לו "כי לך משפט הירושה", ולחנמאל היה לו בנים מתחילה ואחר כך מתו, וירמיה לא ידע מזה. אך אחרי זה ששמע מכל זאת, ובין כך וכך ישאר השדה אצלו ואז רשאי לקנות גם כן, כי טעמא מאי פסק הרמב"ם שלא ימכור את שדהו? בכדי שלא יעבור השדה למשפחה אחרת, אבל כאן שהוא היורש, אין נפקותא בזה, לכן אמר "ואדע כי דבר ה' הוא", עד כאן דבריו ז"ל. ולזה בא הרמז לרמוז להאמור.

בדברי חנמאל המגיע למכור את השדה, יש טענה שהפתיעה את ירמיהו: אתה היורש! ומדוע? הרי הוא בן דוד ותו לא, ומה עם בני חנמאל? אלא שזה בישרו שלדאבון לב – בניו מתו ואין יורש אחר. כעת הבין ירמיהו את מטרתו של חנמאל: שמירת השדה בתוך אדמת השבט. אם כן – אין שום בעיה למכור את השדה בנסיבות אלה, וזה מה שמסביר שאכן היה זה דבר ה' ולא חלום.

רבינו מחדש כדרכו בדרך הרמז, שהדבר רמוז בגימטריה של תובנתו של ירמיהו:

"ואדע, כי דבר ה' הוא" (ירמיה לב, ח). גימטריא "לא כדברי חלום"...

בתובנה המתחדשת לירמיהו שמדובר על דבר ה', רמוזה גם דחיית המחשבה המוקדמת שהיה מדובר בחלום. (אמנם החשבון הגימטריה כאן אינו עולה באופן פשוט, אולם די בכך בכדי לאשש את החידוש של רבינו, ו"ליכא מידי דלא רמיזה באורייתא").

כשר שהוא נבלה וטרפה???

בס"ד

כשר שהוא נבלה וטריפה??? / להפטרת פרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרה נאמר (יחזקאל מד, לא):

כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים.

השאלה כאן ידועה: מדוע מוזכרים הכהנים דווקא, והרי האיסור נוהג בכל ישראל? כך כותב רבינו ומזכיר שני תירוצים לעניין (אות י):

השאלה כאן ידועה, האם ציווי זה שייך רק לכהנים? והמפרשים [ובמנחות מ"ה עמוד א'] תירצו לזה משום שהותר להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטרפה לכך הוצרך להזהירם על שאר נבילות וטרפות. ויש מי שאמר כדי לעבור בשני לאוין.

הסבר ראשון של הגמרא מסביר שיש חשש שהכהנים יקלו לעצמם, מפני שהם רגילים למלוק ולא לשחוט, ומליקה מחוץ לעבודת המקדש היא טריפה גמורה. כיוון שני: לכהנים יש איסור נוסף מעבר לישראלים בשל קדושתם הייחודית.

רבינו מציע פירוש אחר לגמרי, שאינו כפשוטו של מקרא:

ולי נראה לומר לא כפשוטו של מקרא, מה שאמר כאן 'הכהנים', הכוונה על אנשי מעשה המדקדקים על עצמם שאינם אוכלים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות יד, ב) "אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף השחיטה"...וכן כתב הטור (רבי יעקב בן רבינו אשר, יורה דעה בסוף סימן קט"ז) שהמדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלם.

ישנה מציאות הלכתית מורכבת בדיני שחיטה: בהמה גוססת, שאם תמות מוות טבעי, הרי בשרה יאסר באכילה, ויש בכך הפסד כספי גדול. בהמה זו מכונה "בשר כּוֹס כּוֹס", כלומר "שחוט! שחוט!". מצד אחד שוחטים כהלכה, אולם חכמים חששו מלאכול בהמה זו מכיון שעלולות להתעורר שאלות מה קדם למה – המוות מהשחיטה או  המוות הטבעי. המקור לכך הוא הנביא יחזקאל בעצמו, בשימוש בצמד המילים "נבלה וטרפה" ממש כמו בהפטרתנו! 

והכי איתא בגמרא (חולין לז, ב) דהא דאמר יחזקאל "נבילה וטרפה לא אכלתי" (יחזקאל ד, יד) היינו שלא אכל מבשר כוס כוס, שאומרים שחוט שחוט שלא תמות, לפי שמסוכנת היא..

מכאן מיישם רבינו את הפירוש על פסוקנו:

וזהו שאמר כאן "הכהנים" אלו החסידים המדקדקים על עצמם, "לא יאכלו כל נבילה וטרפה" משחיטת מסוכנת שפירכסה.

ישנה ציפייה מחסידים ואנשי מעשה שידעו להגביל עצמם ממצבים מסופקים, גם אם יש על מה לסמוך. כדרכו, רומז רבינו רמז בגימטריה המחזק את הפירוש:

ויש לרמוז כי ראשי תיבות כל הפסוק הזה גימטריא קע"ז (177) כחשבון "כוס כוס" (עם הכולל) לרמוז להאמור.

דרשתו של הרב הוטמנה על ידי יחזקאל בפסוק עצמו, וחיכתה לרבינו שיבוא ויגאלנה....

הכל בזכותכן, נשים!

 בס"ד

הכל בזכותכן, נשים! / להפטרת פרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחלוקת מנהגים מהי ההפטרה של פרשת קדושים, אם להפטיר מיחזקאל פרק כב נבואה המדברת על חטאיה של ירושלים, או שמא להפטיר את הפטרת פרשת אחרי מות (יחזקאל פרק כ), כדי לא לדבר גנות כה קשה על ישראל. מנהג הספרדים הוא כדעה השניה, וכך אומר רבינו (אות ט):

"ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהים, ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב, ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוטה יא, ב) "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ממצרים, וכזכותם עתידים אנו להגאל".

חכמינו מלמדים כי גאולת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדיקות, הן מצד היותן חלק מהמנהיגות כשפרה ופועה, והן מצד לקיחת האחריות וההתעקשות על המשך הבאת חיים לעולם, מול הגברים שהיו שבורי גוף ורוח עקב עבודת הפרך האכזרית.

הכח הנשי הזה הוא זה הרמוז גם בגאולה העתידה:

וזהו רמז הפסוק, "ביום בחרי בישראל לגאול אותם להיות עם סגולה, ואשא ידי לזרע יעק'ב", רמז לנשים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים" ובזכותם יגאלו.

כשה' פונה למשה רבינו להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מורה לו לפנות אל העם כ"בית יעקב" ובני ישראל". חכמינו מגלים לנו כי בית יעקב אלו הנשים. אם כן, לעתיד (שכנראה כבר הולך ומתגלה אל מול עינינו ב"ה) כשכח הסגולה הישראלי ילך ויתגלה – הנשים הן הנה שיובילו את התהליך. אמנם יהיו משברים רוחניים, קשיים וחוליי גלות בגוף וברוח, אבל הכח הנשי הוא זה שיסלול את הדרך לקרבת ה' וממילא לגאולה שלמה.

שהרחמים לא יהפכו לדין חלילה!

 בס‏"ד 

שהרחמים לא יהפכו לדין‏, חלילה‏!‏‏!‏ ‏/‏ להפטרת פרשת אחרי מות ‏/‏ מתורת רבינו רפאל כ‏'דיר צבאן זצוק‏"ל

ההפטרה לפרשת אחרי מות פותחת בפניה חריפה של הנביא יחזקאל אל עם ישראל ‏)יחזקאל כב‏, ב(‏‏:

וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט הֲתִשְׁפּוֹט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ

הפנייה ‏"בן אדם‏" נשמעת מוכרת ושגרתית‏. אולם רבינו מגלה בה שני שמות קדושים הרמוזים‏:

אפשר לפרש על פי הידוע ששם הוי‏"ה ב‏"ה המילוי שלו שם מ‏"ה‏, ב‏"ן‏, ס‏"ג‏, ע‏"ב‏. וזה תלוי במילוי‏, אם במילוי אלפי‏"ן‏, או במילוי ההי‏"ן‏, או במילוי יודי‏"ן‏, כידוע ליודעי ח‏"ן‏. והנה בתיבות ‏"בן אדם‏"‏, נרמזו שם ב‏"ן‏, ושם מ‏"ה‏, שהוא כחשבון אד‏'ם‏.

לשם הוי‏"ה ברוך הוא ישנן כמה צורות מילוי ‏)כתיבת כל אות בשלמותה(‏‏, כאשר לכל צורת מילוי של האות ה' ערך מספרי שונה‏. ארבעת המילויים המרכזיים הם‏: שם ע‏"ב ‏)מילוי יודי‏"ן(‏‏, שם ס‏"ג ‏)מילוי י' ו-א'(‏‏, שם מ‏"ה ‏)מילוי אלפי‏"ן(‏‏, ושם ב‏"ן ‏)מילוי ההי‏"ן בדרך מסוימת(‏‏. שמות אלו ידועים בעיקר לחכמי הקבלה‏. המילה ‏"בן"  ערכה המספרי  52‏, שהוא שם ב‏"ן‏. המילה ‏"אדם"‏ ערכה 45‏, שהוא שם מ‏"ה‏. שני שמות אלה נחשבים שמות של רחמים‏.

ועתה מגיע חידושו של רבינו‏:

וזהו רמז הפסוק ‏"ואתה ב‏'ן אד‏'ם‏" - שני שמות הנ‏"ל שהם רחמים - ‏"התשפוט התשפוט את עיר הדמים‏?‏‏"  איך מדת רחמים מתנהגת כמדת הדין‏, ולא סלחה לישראל כל תועבותם‏?‏

שאלה עמוקה נשאלת כאן‏: איך ייתכן שה‏'‏, שם הוי"ה, שמידתו רחמים‏ פונה בדברי תוכחה ושיפוט קשים כל כך‏?‏ ה‏"בן‏-‏אדם‏" שדרכו הנביא מדבר‏, רומז בשמותיו לרחמים - ואיך הוא שופט‏?‏

ויהי כמשי‏'ב‏ ‏"והודעתה את כל תועבותיה‏!"‏‏ כי עם ישראל עברו על המדה ועשו כמעט כל התועבות המבואר אותם אחר כך‏, ובזה הגדילו הסא‏'ה‏, ואפילו מדת הרחמים נהפכה כביכול למדת הדין‏.

הפסוק עצמו משיב לשאלה: כאשר התועבות מגיעות לשיאן‏, כאשר כף המאזניים נוטה לחובה מעל לכל גבול‏, גם מידת הרחמים נאלצת להתלבש בלבוש הדין. אין זו נקמה, אלא תגובה הכרחית לגודל החטא‏. כפי שמדגיש רבינו‏:

אבל גם זה רק על צו העונש, ולא נקמה חס ושלום, וכמו שאמר בסוף ‏)יחזקאל כ‏"ב‏, ט‏"ו(‏ ‏"ונחלת בך לעיני הגוים וידעת כי אני ה‏'‏"‏.

גם כאשר הדין בא לעולם‏, מטרתו תיקון ולא השמדה‏. סופו של הפסוק מגלה את הכוונה‏: ‏"וידעת כי אני ה‏'‏" לא ביטול‏, אלא הכרה‏. הדין בא לעורר ולקרב את ישראל אל ה' יתברך.