בידול, אחדות ונצחיות!

 בס"ד

 

בידול, אחדות, נצחיות / להפטרת פרשת פקודי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרת פרשת פקודי מתוארת בניית הים, שהיה מעין בריכת נחושת גדולה בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך ע"ה. בספר מלכים מוזכר הבקר הנושא אותו (מלכים א ז, מד):

וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד, וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם.

מדוע מדגיש הכתוב שהים הוא "אחד", ומדוע דווקא ה'בקר' נושאים אותו? רבינו מקדים שני יסודות לפני ביאור הרמז:

ראשית, מביא רבינו את דברי מורנו הרב 'דרש משה' (הלא הוא רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, בדרוש ב' לשבת זכור) בביאור הפסוק (ישעיהו נג, ו) "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ", שלכאורה הלשון כפול. וביאר:

הצאן הם היותר סכלים שבבהמות, שאין להם דעת והבנה וחכמה, אך הקדוש ברוך הוא המציא בהם מדה טובה שהם נגררים זה אחר זה יותר מכל בהמה, ולכן מצוי מאד עדרי צאן יותר מכל הבהמות, כי טבע הטביע בהם הבורא להיות נמשכים זה אחרי זה. וזהו שאומר: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ" - שהיינו תועים בלי דעת כמו הצאן שאין להם דעת, ובכל זאת לא עשינו כמו הצאן שיש בהם מדה טובה ללכת אחד אחרי השני באחדות אחת, אלא "אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ" - בפירוד, כל אחד לבדו.

הצאן אינו בעל חיים חכם, ומה שנתן לו ה' כדי לעזור לו בהגנתו הוא העדריות, ההליכה בקבוצה בה יש יותר הגנה לכל פרט. מבקר הנביא את עם ישראל : חטאנו בכפל - הן בסכלות כצאן, הן בפירוד שהצאן עצמו אינו נכשל בו. הצאן הסכל מאוחד; ואנו, שזנחנו את התורה, פנינו איש לדרכו.

שנית, מקדים רבינו מה שמובא במדרש, ששתי אותיות ה"ן" אין להן בן זוג באלפא-ביתא. והוא מה שרומז הפסוק (במדבר כג, ט):

הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

אותיות "ה"ן" - שאין להן בן זוג כדי להגיע לשלמות של עשר ושל מאה - הן הן סמל הבידול של ישראל מן האומות, שהיא גדולתם ועוזם.

ועל פי שני יסודות אלה מבאר רבינו את רמז הפסוק שבהפטרה:

וזהו רמז הפסוק: "וְאֶת הַיָּם" - גימטריה ה"ן. "הָאֶחָד" - שהם בודדים כל אחד לבד, כך ישראל צריכים להיות מבודדים ולא מתערבים באומות, כדרכם של הצאן שיש להם האחדות והליכוד. אבל אם ישראל יהיו כמו הבקר שאין לו מדת האחדות, ובמקום "עם אחד" נהיה מחולקים לשנים עשר שבטים - אז נהיה "תַּחַת הַיָּם" בשפלות, ואין לנו אותה ברכה של "הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."

המילה 'הים' היא בגימטריה 'הן'. כלי 'אחד' זה כפי שמדגיש הפסוק יוצא רק אם אנחנו שומרים על ייחודנו. הווה אומר: כאשר שנים עשר שבטי ישראל מאוחדים ומגובשים - הרי הם "ים אחד", ובאחדותם מתגלה בדידותם הנשגבת מן האומות. אולם אם יהיו מפורדים, שנים עשר בקר מחולקים ללא ליכוד - הרי הם "תחת הים", בשפלות, ומאבדים את ייחודם וסגולתם.

האם נהיה מובחנים ומאוחדים וממילא נישאים, או חלילה מופרדים וממילא מושפלים? הדבר תלוי בנו...

יכין ובועז - הכנה עצמית וסיוע מלמעלה!

בס"ד

יכין ובועז - הכנה עצמית וסיוע מלמעלה / להפטרת פרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ׳דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשת ויקהל עוסקת בבניין בית המקדש על ידי שלמה המלך (מלכים א, פרקים ה-ו). כשם שבפרשה עצמה מתאר משה את הקמת המשכן, כך ההפטרה עוסקת בבית המקדש שיבנה לדורות. 

בשמות עמודי הפתח של בית המקדש, "יכין" ו"בועז", מוצא רבינו יסוד בעבודת ה׳. רבינו ידרוש על פסוק בהפטרה, בשמו של מרן החיד"א זצ"ל (רבי חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל):

"ויקם את העמוד הימני, ויקרא שמו יכין. ויקם את העמוד השמאלי, ויקרא את שמו בועז" (מלכים א ז, כא). פירש מרן החיד"א זצ"ל על פי מה שאמרו חז"ל (קידושין ל,  ב): "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - לא יכול לו". אך זה דוקא כשהאדם מכין עצמו לנהל מאבק נגד יצר הרע, שכן "הבא ליטהר מסייעין אותו". ואם הוא עצמו אינו עושה מאומה, אין לו לצפות לשום עזרה וסיוע מלמעלה. זהו "ויקם את העמוד הימני".

שני העמודים שהציב שלמה המלך בפתח ההיכל אינם רק קישוט אדריכלי. שמותיהם טומנים בחובם מסר רוחני לכל הדורות. "יכין" - מלשון הכנה, מרמז על חובתו של האדם עצמו: להכין את עצמו, לקום ולפעול. "בועז" - "בו עוז" - רומז לעוז הניתן מלמעלה, לסיוע האלוהי המגיע לאדם לאחר שעשה את שלו.

לימדונו חז"ל כי יצר הרע מתחדש בכל יום. אין זו מלחמה שנסתיימת ואין זו ניצחון חד פעמי. מאידך, הבטיחה התורה שהקב"ה עוזר לאדם הנלחם ביצרו. אולם, תנאי יסוד הוא שהאדם עצמו יתכונן תחילה. "הבא ליטהר - מסייעין אותו" (שבת קד, א): הסיוע בא רק בעקבות הצעד הראשון שעושה האדם מעצמו.

ניכר כי שני עמודים אלו, כשהם עומדים בפתח הבית, כמו מזכירים לכל הנכנס: לפני שתיכנס לפני ה׳ - הכן את עצמך תחילה (יכין), ואז תזכה לסיוע ועוז מלמעלה (בועז). זהו הסדר הנכון, ואין להפכו.

שבת שלום,

רועי

כשהמתפלל יודע שאין לו באמת אלהים...

 

בס"ד

כשהמתפלל יודע שאין לו באמת אלהים... / להפטרת פרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנבואה על אליהו הנביא ועימות הכרמל היא אחת הדרמטיות ביותר בנביאים. מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, עמד אליהו לבדו, ביקש מהעם לבחור, ואחר כך הציע את המבחן הגדול - מי יוריד אש מן השמים. נביאי הבעל קראו אל אלוהיהם מן הבוקר ועד הצהרים. לאחר שלא קיבלו מענה, פנו לגידוד (=פציעה עצמית) וצעקה (מלכים א יח, כח):

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם.

ויש לשאול: מה עניין ה"קול הגדול" כאן? האם הגובה של הצעקה משנה משהו בפנייה לאלוהיהם?

רבינו רפאל צבאן ע"ה עומד על כך (אות יא):

"ויקראו בקול גדול" - עם שלש תיבות יעלו גימטריא "חיאל בית האלי" בדיוק. לרמוז מה שאמרו במדרש  שנביאי הבעל חפרו מנהרה מתחת למזבח, והחביאו שם אדם אחד בשם חיאל בית האלי כדי להצית אש בעצי המזבח מלמטה, כאשר ישמע קולם, אך השם יתברך זימן לו נחש שם הכישו ומת.

נביאי הבעל לא הסתפקו בצעקות. הם חפרו מנהרה חשאית מתחת למזבח, והחביאו שם איש אחד, ושמו - חיאל בית האלי. תכניתם: בשעה שישמע חיאל את קולות נביאי הבעל קוראים בקול גדול, הוא יצית אש בעצי המזבח מלמטה, ויעשה את "הנס" בעצמו!

אלא שהקדוש ברוך הוא הכין לחיאל תשובה הולמת: נחש הכישו, ומת שם בתוך המנהרה.

כאן מוצא רבינו את החיבור הנסתר: אותו קול גדול שבו קראו נביאי הבעל כביכול לאלוהיהם - הוא הקול שנועד לסמן לחיאל להצית את האש! ולכן הכתוב מרמז בדיוק בשלש המילות "ויקראו בקול גדול" - שעולות בגימטריה "חיאל בית האלי" - אל מי קראו בקולם הגדול. לא לבעל. לחיאל!

רבינו בעינו החדה מבחין כי מה שהתורה שבעל פה מספרת, ונראה לעיתים לעיניהם של ליצנים כמעין תוספת ספרותית משעשעת, אינו אלא השלמה של התמונה כפי שהיתה, אלא שהנביא רומז זאת בעדינות דרך הגימטריה.

 

שבת שלום,

רועי

מהו המקדש האמיתי, בעצם?...

 בס"ד

מהו המקדש האמיתי, בעצם? / להפטרת פרשת תצוה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרת פרשת תצוה, אנו קוראים על הציווי לנביא יחזקאל (מג, י):

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת

לכאורה, היה צריך לומר "הגד אל בית ישראל". מה משמעות "הגד את בית ישראל"? רבינו (אות יג) עומד על כך:

לכאורה היה צריך לומר 'הגד אל בני ישראל'! ופירש הגאון מלבי"ם ז"ל הכוונה להגיד להם כי את בית ישראל את  הבית, בית ישראל הם הבית, והבית תלוי בהם. עיין שם.

המלבי"ם (רבינו מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, מגדולי הפרשנים האחרונים לתנ"ך, רוסיה-רומניה, המאה ה-19) חושף עומק מרתק: הציווי לנביא אינו רק להציג בפני ישראל את תכניות הבנין. הנביא מצווה לגלות להם מי הם - הם הבית. השכינה אינה קשורה לאבנים ולמבנה, אלא לנשמות ישראל.

וזה על דרך מה שאמר הנביא (ירמיה ז, ד) "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה", שלא לחשוב "היכל ה'" – 'היכל ה'' דוקא - אלא 'היכל ה' המה', ישראל הם היכל ה', וכדברי המפרשים זצ"ל.

ירמיהו מחזק זאת בדרכו: בימיו נהגו אנשים לבטוח בהיכל הפיזי כאילו הוא בעצם קיומו מגן עליהם. הנביא מוחה: ההיכל אינו קיר האבן - ישראל עצמם הם היכל ה'! ה' יתברך אינו מחפש את המבנה כשלעצמו. המבנה אינו אלא לבוש לבית האמיתי – הם בני ישראל. שמירה על הבית מתחילה משמירה עצמית רוחנית המונעת נפילות ומרידה בה'.

הבניין שלא נגמר...

 בס"ד

הבנין שלא נגמר... / להפטרת פרשת תרומה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. ההפטרה מתארת את השלמת בנין בית המקדש בידי שלמה המלך (מלכים א ו, ט-יב):

וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ... הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה.

רבינו עומד על קושי תחבירי בפסוקים: הפסוק מתאר תחילה שהבנין הסתיים — "ויכלהו". ומיד לאחר מכן, כשה' פונה לשלמה, הוא אומר "הבית הזה אשר אתה בונה" — בהווה, כאילו המלאכה עודנה בעיצומה. כיצד ניתן להסביר את רצף הסיפור?

מסביר רבינו בשם ספר 'כרם הצבי':

שהכוונה אחרי גמר הבנין הגשמי צריך עוד בנין רוחני שיבואו אנשים להתפלל ולעבוד את ה' בבית כנסת, וזה עוד לא היה, ולכן אמר לו 'אשר אתה בונה' - לעתיד.

הבנין החומרי אמנם הסתיים, אולם תכליתו האמיתית — להזרים רוח קדושה, שיבואו אנשים ויעבדו את ה' בתוכו — היא מלאכה שעדיין לפניו. ובאופן זה מדבר אליו ה': הבנין שאתה בונה, הבנין הרוחני, עדיין בעיצומו.

ומוסיף רבינו רמז (אות טו):

ואפשר לרמוז כי המלים "הבית הזה אשר אתה בונה" יעלו גימטריא כחשבון "הבנין הרוחני שיהיה נאדר בקודש" עם חמשה מלים לרמוז להאמור.

הפסוק עצמו, בערכו המספרי, רומז למהות הנסתרת שמאחוריו: בניין הרוח המביא את ערכי הקודש מעולמות עליונים אל העולם הזה, הוא תהליך בניה מתמיד ונצחי, הנבנה מדור לדור.

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות...

 

בס"ד

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות... / להפטרת פרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

זכינו להיוולד בעולם בו העבדות היא דבר מגונה, ולו רק באופן עקרוני. בשורתה של היהדות ניצחה לאחר אלפי שנים. מעולם שבו לשחרר עבדים היה דבר מוזר ומשונה, עד לעולם בו באופן רשמי שיעבוד של אדם נחשב לחוסר מוסריות ולפשע.

מהי הסיבה שציוותה התורה לשחרר את העבד העברי? בהפטרתנו ישנה נבואה קשה נגד מעשה מכוער שעשו אנשי ירושלים, שהחזירו את עבדיהם לשעבר לעבוד אותם שוב, לאחר ששיחררו אותם!

התוכחה מתחילה בהקדמה על המצווה לשחרר את העבדים (מדרשו של שם, אות יב):

"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו" וגו' (ירמיה לד, יג-יד).

מדייק רבינו:

לשון הכתוב מורה, שבזה שהוציאם ממצרים היתה סיבה לצוותם על שלוח עבדים לחפשי.

הנביא ירמיהו מחבר בין יציאת מצרים לבין שחרור עבדים. ההדגשה היא תמוהה: הציווי היה ביום הוציאו אותם מארץ מצרים. זה מאד תמוה, שכן הציווי ניתן לאחר מעמד הר סיני שהיה ימים רבים אחרי יציאת מצרים! מהי כוונת הנביא? מסביר רבינו:

ונראה דהיינו טעמא כיון שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, בדין הוא שנקבל עבודתו יתברך עלינו, כמאמר הכתוב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ודרשו רבותינו ז"ל (בבא מציעא י, א) ""עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים", ולכן ציונו על שילוח עבדים.

באופן ראשוני אינטואיטיבי היינו מפרשים באופן הבא: הרי אתם עם ישראל חוויתם את אכזריות השעבוד, אם כן כיצד תוכלו לשעבד את אחיכם? לכן שחררו אותם!

לא כך מסביר רבנו. רבנו מחדש כי יציאת מצרים מגלה שישנו רק שיעבוד אחד בעולם: לקב"ה. היציאה ממצרים יצרה ריק, ואקום, במקום בו היתה שליטה על עם ישראל. מה או מי  ימלא את אותו ואקום? האם ייתכן שאדם אחר ייכנס לשם וישעבד את אחיו העברי? אין הדבר ראוי, אלא רק הקב"ה בעצמו הוא מי שינהיג את הישראלי שזכה זה עתה בחירותו. אנו עבדי ה' באופן ישיר, ולא עבדים לעבדים שלו. עבדות זו – אין חירות גדולה ממנה.

"ניצרה על דל שפתי"

 

בס"ד

"ניצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג) / להפטרת פרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

המפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני מוביל לקבוע לפרשתנו כהפטרה, את הגילויים העליונים של ישעיה הנביא עם  גילויי מראות אלוהים (ישעיהו ו, א(:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל

תוך כדי המעמד הנשגב ישעיהו מופתע שלמרות שהוא טמא שפתיים והוא יושב בתוך עם טמא שפתיים – עדיין הוא זוכה לכל המעמד. התגובה חריפה, ומלאך  גורם לו לכווייה על שפתיו. לומד רבינו (אות יח):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק (קהלת ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו", כל הצרות והעמל הבא על האדם הוא בעון פיהו שלא שמר פיו מלשון הרע, רכילות, מאכלות אסורות וכיוצא.

הפסוק בקהלת מדבר על כך שאדם עמל כל חייו כדי להתפרנס, "לפיהו". זה הפשט. חז"ל דורשים רובד נוסף: 'עמל' הוא קשיי החיים הבאים בשל עוונותיו של האדם. ומהי הסיבה שחלילה עמל רע זה מגיע? פיהו של האדם, הן ממה שהוא מכניס (אוכל אסור) ובין מה שהוא מוציא (דיבורים אסורים).

ועל זה צועק הנביא "אוי לי כי נדמיתי!", מרוב יסורין וצער, וזה לסיבת "כי איש טמא שפתים אנכי", וחטאתי בהרבה עונות המיוחסות לפה ושפתים,

ישעיה מתוודה על עוונות פיו הגורמות לו לסבול יסורים וצער.

על זה עף אליו המלאך ונגע על פיו שלא יכול לדבר בלשון צחה רק (=אלא) בגמגום, וזה מונע ממנו הרבות בדברים, ובזה "וסר עונך" שהיית רגיל בו שלא לחזור עליו עוד,

לאחר הוידוי, מגיע תורם של הייסורים לכפרה, אולם גם הם באים מתוך תיקון לעבר ולעתיד. התיקון לעתיד: הגבלת כח הדיבור על ידי אותה כווייה על השפתיים. כל מילה מעכשיו תישקל. המאמץ ידרוש תשומת לב על כל מילה ומילה – האם שווה הכאב של הוצאתה מהפה?

גם "וחטאתך" מה שחטאת לפני זה בעון זה "תכופר", בזכות היסורין הללו שנעשה ערל שפתים, וכשהוא מדבר "אזיל חוורא ואתי סומקא" (הלובן בפנים הולך ובא האודם, הסומק) ומתבייש ברבים.

עונש זה מכפר גם על העבר, וזה מכוחה של הבושה. התלמוד במסכת ברכות (יב, ב) לומד ממעשה עם שאול המלך שהמתבייש מוחלים לו על עוונותיו. ישעיה מבין כי הדיבור הכבד שיהיה לו ויגרום לו להתבייש, יפעל על עברו, ויכפר על הפעמים בהם כשל בלשונו.

טהרת הפה בכלל והדיבור בפרט, היא דרך להגיע לאותה השגה גבוהה, רמה גבוהה, של מפגש עם תוכן עמוק ופנימי יותר, ובעצם – ואולי זה גם הקשר לפרשת יתרו – לחיבור מדוייק יותר עם התורה, הדיבר האלוהי.