מזימת הפירוד של פרעה

 בס"ד

מזימת הפירוד של פרעה / לפרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מלך מצרים החדש שלא ידע את יוסף מחפש מזימות כיצד להכניע את עם ישראל ולייאש אותם. הסיוט הגדול שלו: פלישה חיצונית למצרים, שבה עם ישראל ישמש ככח עזר להחלפת השילטון המצרי. הפתרון המיידי והפשוט הוא העבדות, שבאה להתיש את הגוף והנפש, ולהכחיד את שאיפת החירות, אבל רבינו מגלה (אות ז') כי המזימה היתה עמוקה וזדונית יותר...:

וישימו עליו שרי מסים, למען ענותו בסבלותם (א, יא). אפשר לפרש, כי פרעה הרגיש וידע שעם ישראל היו באחדות אחת, וזה יסוד גדול לקיומם ונצחונם, ופחד מזה, ולכך אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" בלשון יחיד, ולא אמר רבים ועצומים ממנו, שרמז להם הכח והעוצמה של ישראל בזכות האחדות שהיו כאיש אחד, שנאמר (לעיל פסוק ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות".

רבינו מדקדק במילותיו של פרעה: הוא מתאר את עם ישראל כ"רב ועצום", בלשון יחיד. התורה עצמה הגדירה את עם ישראל כביכול כנפש אחת, ישות אחת אחדותית ושלמה. זה מפחיד את פרעה. הוא יודע שכוחו של עם ישראל באחדותו. הפתרון הרע שלו מכוון להרוס אחדות זו:

לכן רצה להכניס ביניהם פירוד ושנאת אחים "וישימו עליו שרי מסים" ושוטרים ישראלים, שבעל כרחם יבצעו ההוראות של הממשלה וילחץ עליהם בעבודה וכיוצא, וזה גורם להם שנאה ופירוד כמו שנאמר בסוף הפרשה (ה, יט) "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", וגו', ובזה יהיה לו היכולת להשתלט עליהם ולא יזכו לגאולת מצרים.

הפרד ומשול. סכסוך פנימי בתוך העם. הוא ימנה פקידות מתוך העם, שמאלץ למלא את פקודותיו האכזריות של הממשל המצרי. דבר זה ייצר תסיסה פנימית ויקרע את עם ישראל לשתים חלילה. דבר זה אכן ארע, כאשר הוחמרה עבדותם של ישראל והם נדרשו ללקט את התבן באופן אישי. מילוי הפקודה יביא לאסון נורא של פירוד בתוך העם!

אות להצלחתו של פרעה במזימתו הרעה, מביא לנו רש"י בהמשך, כפי שמביאו הרב:

וכן כאשר ראה משה שני עברים נצים, והוכיח לרשע "למה תכה רעך", והוא ענה לו בחוצפה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (לקמן ב, יד), אמר משה "אכן נודע הדבר", ואיתא (=ומובא) במדרש (מדרש רבה שמות א, ל והביאו רש"י) 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראוים לכך'.

משה רבינו מנסה להפריד בין שני עברים המכים זה את זה. הם מעבירים עליו ביקורת על ניסיונו להשליט סדר ורוגע. הם לא מוכנים לקבל את בקשתו להמנע מהמחלוקת. משה ההמום עונה 'אכן נודע הדבר' - המדרש מסביר את דברי משה רבינו כמי שמצדיק את הסבל הנורא שהיה לעם! אנחנו אשמים בסבל כי אנחנו לא פועלים יחדיו, כעם אחד עם דאגה הדדית!

הפתרון הוא בחיבור משותף, בחידוש האהבה, בחידוש ההבנה כי אם אנו לא מחוברים – אנו חלילה פגיעים יותר. נאמץ ליבנו לאהוב בכל תקופה, גם אם הויכוחים ביננו נוקבים ועמוקים.

כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים

בס"ד

כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים / לפרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

שאלת האיזון בין קשיחות ורכות בחינוך היא אחת מהקשות שבתחום זה. הדבר קשה יותר כאשר נתבעת עליית מדרגה, התובעת מאמץ יתר. התלמיד, הבן, הבת, עלולים להפעיל גינוני פינוק כדי למנוע מעצמם את המאמץ הנדרש. המניפולציות הרגשיות הללו עלולות להשפיע על המדיניות של ההורים והמורים.

רבנו מוצא רמז בדברי יעקב אבינו לנורמה הראויה ברגעים כאלה. וכך הוא כותב (אות ו):

"הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (מט, ב). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב", עד כאן.

לרבינו הוקשתה כנראה הכפילות בפניה אל הבנים. הם גם בני יעקב, וגם בני ישראל. מדוע? האם זה רק עניין של שירה? ועוד: אם הם בני 'יעקב' – מדוע להקשיב ל'ישראל', ולא ל...'יעקב'?

כדי לענות על זה מקדים הרב את דברי חכמינו. ישנה מצוה לכבד את ההורים, וישנה מצווה ליראה מהם. בכבוד - הקדימה התורה את האב, וביראה - את האם. הטעם לכך הוא שיש כאן ציווי נגד האינטואיציה הבסיסית של רוב בני האדם, לירא יותר מאביהם ולכבד יותר את אימם. לענייננו לוקח הרב את הנחת היסוד שלאשה יש יותר נטיה לרחם.

על פי זה הרב רמז במקום אחר, בדין שילוח הקן:

ופירשו בזה הפסוק (דברים כב, ז) "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך", הכוונה בענין החינוך שהאם מטבעה משדלת הבנים בדברים, לכך צריך שלח תשלח את האם לאיזה מקום חוץ מהבית, כדי שלא תתנגד לך בחינוך, ואת הבנים תקח לך לחנכם.

הרב מתבטא בחריפות: לעיתים עליך – האב התובעני – לחנך את ילדיך כאילו אימם אינה נמצאת שם, להתעלם מפניותיה להקל את העול מהילד, ולקחת אחריות מורחבת יותר על החינוך! דברים קשים...

עוד מדרש מקדים הרב לפירושו:

עוד ידוע שהנשים נקראים 'יעקב', והאנשים נקראים 'ישראל', כמו שדרשו (שמות רבה כח, ב) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים. "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים.

בהקדמה למתן תורה משה פונה לעם ישראל בפניה כפולה, בית יעקב ובני ישראל. חז"ל מסבירים שמדובר על פניה לנשים ולגברים.

על סמך כל הנ"ל מסביר רבינו את דברי יעקב לבניו, רגע לפני פטירתו ולפני ציוויו המטילים חוב היסטורי כבד על כתפי בניו:

וזהו רמז הפסוק, "הקבצו ושמעו בני יעק'ב", אתם הילדים שתמיד שומעים רק בקול אמכם שאינה יודעת לחנך וללמד תורה, תעזבו את דבריה בנוגע לחינוך, "ושמעו" רק "אל ישראל אביכם" שהוא יודע לחנך וללמד.

כעת אתם מתחברים למסורת של אברהם ויצחק שעוברת רק דרך יעקב. המשך כריתת הברית בינם לבין הקב"ה. המוכנות לשאת עול היסטורי, ייעודי, הינו אתגר שפינוק יכול להורסו ולמונעו. לכן יש חובה לנתק לעת עתה את הויתור והרכות האמהי המלטף והמחבק, ולהגדיר את היעדים בחדות, גם אם הם יהיו קשים. רגע עילאי זה, של התגברות נשמת יעקב לפני פטירתו, חייב להיחרט ולהיצרב בליבם של השבטים הקדושים, רגע של העברת השרביט מהאב לבניו.

חשבון עכשווי וחשבון עתידי...

 בס"ד

חשבון עכשווי וחשבון עתידי / לפרשת ויגש / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין דבר שאין עליו מחיר, טוב או היפך הטוב. כל פעולה חיובית של אדם, תהא אשר תהא, תזכה אותו להיות שותף בקידום המציאות, ובשכר מאת ה'. אם ינסה במעשיו השליליים לעצור את הגאולה ותיקונו של עולם, גם על כך ישלם מחיר. במילים אחרות: הקב"ה לוקח ברצינות את האדם, החלטותיו ומעשיו.

ומה אם מדובר על דבר שלילי, שתוצאותיו טובות? רבינו מוצא יחס לכך בפרשתנו (אות ט), רמוז בדברי יוסף, במילה "ועתה", הנראית מיותרת במבט ראשון:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (מה, ה) אפשר לפרש הפסוק על דרך מה שפירוש ה'כתב סופר' בפרשת ויחי הפסוק "ועתה אל תיראו" (נ, כא), שרמז להם לעתיד לבא ייענשו על זה, וזה היה בזמן חורבן בית המקדש כמבואר בגמרא (יומא ט, א) וכן כתב רש"י (בפרקנו פס' יד) "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך" על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב.

ה'כתב סופר', הרב אברהם שמואל בנימין סופר, בנו של רבינו משה סופר, ה'חתם סופר', מגדולי פוסקי ישראל במאה ה-19 מחדש פירוש על המילה "ועתה" שתופיע שוב בפרשת ויחי. כפי שנקרא אי"ה בשבוע הבא, לאחר פטירת יעקב אבינו, אחי יוסף חוששים מנקמת יוסף. יוסף מרגיע אותם, אולם הוא רומז שלמרות שיש כאן תוכנית אלוקית להוריד את יעקב למצרים כאביו של המשנה למלך, על מעשה המכירה הנוראי הם ישלמו באירועים היסטוריים קשים – החרבת שני בתי המקדש.

לומד מכך רבינו גם לפרשתנו, שבמילה "עתה" ירמוז להם יוסף כי בנקודת הזמן ההיסטורית הזו פעולתם הובילה לטוב, אולם דרך העשייה תגבה מחיר כבד מנושא:

וזהו שאמר להם יוסף כאן "ועתה" עכשיו "אל תעצבו" – אין לכם עונש על מה שמכרתם אותי הנה, כי העניין היה מושגח מאת ה' "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" ו"לא אתם שלחתם אותי הנה". אבל יש לכם עונש של מחשבה וכוונה רעה שהקב"ה אינו מצרפה למעשה, אבל לעתיד לבוא, תתגלגלו בעשרה הרוגי מלוכה ותענשו.

כעת אין מחיר למכירה, אולם בעתיד ישולם מחיר: עשרת הרוגי מלכות, ר' עקיבא וחבריו, שנרצחו  באכזריות רבה בתקופות שונות על ידי הרומאים האכזרים.

נקודה עמוקה נמצאת כאן: בכל עושה ה' את רצונו. הרבה שליחים לו. ניתן לפעול על ידי טוב וחיובי, וזו הדרך הנכונה והמובחרת. אדם הפועל נגד רצון ה', אל יטעה לחשוב כי בכך תוכניותיו של הקב"ה לגבי עולמו ישתנו, חלילה. ההיפך: הוא יופתע לגלות שמעשהו קידם את התוכניות של בורא העולם. את המחיר הוא ישלם, אולם דבר אלוהינו יקום לעולם.

אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא

 בס"ד

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא / לפרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחשבה ילדותית שאם אדם הוא צדיק, אוטומטית יושפע עליו שפע חומרי עד בלי די. לעיתים הבטחות כאלה הן המניע של אדם להחליט על חזרה בתשובה... עיון בסיפורים אודות חייהם של גדולי ישראל במהלך הדורות מגלה כי אין הדבר נכון, וישנם לקב"ה שיקולים נוספים. רבינו מוצא מודל למצב כזה אצל יוסף הצדיק (אות יג):

"ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב). יש לפרש על פי הידוע, שיש לפעמים צדיק שהוא חסיד וקדוש, ותפילותיו וברכותיו רצויים לפני השם יתברך, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ועם כל זה הוא חי בדוחק, ואין לו פרנסה טובה, על דרך שאמרו בגמרא (ברכות יז, ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

רבי חנינא בן דוסא הוא דמות מופלאה בעולמם של חכמינו. אנו לא מכירים ולו הלכה אחת בשמו, אולם סיפורי ניסים רבים קשורים בדמותו הנשגבה והקדושה. תפילותיו פעלו ישועות גם בעבור גדולי חכמי ישראל! עם כל זה, הוא היה עני מרוד, והתפרנס יחד עם משפחתו בכמות דלה של קב חרובים (נפח של כ-1.2 ליטר!).

האם יש בדבר זה פגם בהנהגת ה' חלילה? הצדיק באמונתו וקדושתו מלמדנו שאין הדבר כך. רצונו של הקב"ה למנוע חלילה טובה חומרית ממנו, ואין הצדיק נכנס לחשבונות שמיים מהו הטעם לכך.

זו מעלתו של יוסף הצדיק:

וזהו רמז הפסוק "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק. "ויהי איש מצליח", בברכותיו ובתפלותיו - ותמיד נענה, ובכל זאת, "ויהי בבית אדוניו המצר'י", שהוא נמצא בצרות של עניות וכיוצא.

יוסף הצדיק חי בדוחק תחת שלטון של רב טבחים, המוציא להורג של המלך. הוא נתון ללחצים והצקות בלתי פוסקים מצד הגבירה, והוא נשאר בצידקו ותומתו.

למעשה, הניסיון של יוסף כמובן התרחב לעבר חיי שפע, והמפרשים מסבירים שמדובר על עמידה בניסיון כפול – עוני ועושר:

והמפרשים פירשו שזה רומז על נסיון העוני והעושר שהתפלל על זה שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "ריש (=עוני) ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי, ופן אורש וגנבתי" וגו'. וזהו רמז הפסוק, "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק, או על יוסף עצמו שהוא עמד בנסיון של הצלחה ושל יסורין, ותמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו, בין בזמן שהיה איש מצליח, בין כשהיה בצרה בבית הסוהר, ועוד תמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו.

שלמה המלך בקש להינצל מכל ניסיון, בין של עושר ובין של עוני. עושר בודק את האדם בנאמונותו לקב"ה ואמונה כי ברצון ה' ובברכתו זכה לעושרו, וניסיון העוני הוא להזהר מגניבה ושבועת שקר שעלולה לבוא בעקבות הגניבה. יוסף היה בשתי הנסיונות, בתחילה בבית המצרי ואחר כך כשעלה לגדולה. בכל המצבים הללו הוא נשאר בעמדתו, יוסף הצדיק.

לא מהאו"ם תבוא הישועה!

 בס"ד

לא מהאו"ם תבוא הישועה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

על ה'מסורה' כבר הרחבנו בעבר. בקצרה, מדובר על השוואה בין מקומות שונים בתנ"ך, בהן ישנה תופעה לשונית מיוחדת ונדירה. הפרשנים – ובעל הטורים נחשב מבין המובילים בתחום – הציעו קשרים בין המקומות השונים. הם ראו בשימוש זהה במטבע לשון כדבר הרומז על קשר זה או אחר.

כותב רבינו (אות יב):

"וריוח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית לב, יז) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד, יד)...

המילה רֶוַח מופיעה בתנ"ך פעמיים בלבד: במתנת יעקב לעשו, ובדברי מרדכי לאסתר, בשכנעו אותה להסתכן למען הצלת עם ישראל. אגב, בעל הטורים, ר' יעקב בן רבינו אשר, לומד מפה שאם חיים אצל גויים ורוצים רווח והצלה, פשוט שולחים בקשיש...

מה לומד רבינו מכאן?

יש לפרש כפי מה שאנו רואים בזמנינו, שהאומות עושים הפליה בין ישראל לשאר האומות, וכל מה שעושים האומות לישראל אין אף אחד המגנה אותם, ולעומת זה אם נחשדו ישראל שעשו דבר רע לאיזה מהאומות, אז האו"ם מגנה אותם.

בעיצומה של מלחמת הקיום בה אנו נתונים כעת, הצביעות זועקת לשמים: אומות הנוהגות באכזריות תת אנושית ננזפות בשפה רפה במקרה הטוב, ואילו כלפי עם ישראל – זעקות עד לב השמים כלפי כל מהלך מיקרו-מלחמתי. מסתבר שסיפור זה אינו חדש. האו"ם שבא לקדם שלום ושיח בין אומות היה ונשאר ארגון שהצביעות נוכחת בו כדבר שבשגרה.

אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים:

אבל השם יתברך המשקיף על עמו ישראל ועל ארץ ישראל, וכמו שנאמר (דברים י"א י"ב) "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", מביא תשועה לישראל ממקום לא צפוי, וכל דברי הסתה של האומות נגד ישראל יאבד זכרם!

ממשפחת העמים לרוב לא תגיע הישועה. הקב"ה משגיח על ארצו, ועל עמו היושב עליה בחן בחסד וברחמים. עינו משגיחה לטובה להפוך לנו לברכה ולטובה את כל ההתרחשויות. דברי הבלע של הגויים מתאדים והופכים לאבק היסטורי, ועם ישראל חי וקיים לעולם!

רמז לכך מוצא רבינו בהערת המסורה הנ"ל:

וזהו רמז בעל המסורה "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר", אם העולם עושים הפליה בין עם ישראל לשאר האומות אין לנו לפחד מזה, כי בהיפך זה מעורר רחמי שמים על ישראל, ו"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שלא היה צפוי.

עדר רומז לעם. אם ישנו רווח והפליה בין העדרים/העמים, זהו חוסר יושר וצדק. זה מסכן את היציבות של כלל האנושות כולה. כל עם פועל כרצונו, ומבין כי מה שמניע את היחס מהאומות הוא אינטרסים. במצב בו אין לנו יכולת לסמוך על שיקול הדעת והשיפוט המוסרי של האנושות, אנו חוזרים ונזכרים כי תמיד תבוא הצלה, ממקום אחר, מקומו של עולם ישתבח שמו.

אתה הסולם!

 בס"ד

אתה הסולם!! / לפרשת ויצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חזיונו של יעקב אבינו בהר המוריה, שם שקעה השמש במיוחד בשבילו, הוא חזיון של התגלות אלוקית, שנפתחת בהיכרות אישית ראשונה של יעקב אבינו עם ה' יתברך  (כח, יג(:

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק!

ובעקבות ההיכרות – ההבטחה היסודית:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ!

הדרך בה ה' יתברך מתגלה אל יעקב אבינו היא בחזיון של סולם. מדוע? מה בא הדבר ללמד את יעקב אבינו? ומה אותנו?

כותב הרב (אות ז, באפשרות השניה):

יש לפרש על פי מה שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק (תהלים קכא ה) "ה' צלך על יד ימינך", שהאדם בעולם הזה דומה הוא לצל, וכמו שהאדם עומד בשמש או בירח כל התנועות שהוא עושה הוא רואה אותם בצלו, כך האדם כלפי שמים: כל מה שהוא עושה עם ה' בענייני דת כך יקבל, אם בעולם הזה או בעולם הבא.

אדם מישראל הפועל בעניינים רוחניים, גורם לתנועות והשפעות בעולמות עליונים! כמו אדם המזיז ידו לעומת מקור אור, הוא רואה את צילו נע יחד עם ידו, כך גם מעשינו, דבורינו ומחשבותינו הטובים גורמים להשלכות בשורשי העולם. זהו הדבר הרמוז בתהלים:

וזהו "ה' צלך על יד ימינך", היא התורה שניתנה ביד ימין, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו".

ה' צילך – ממש! כביכול מגיב כצל לכל תנועה שאנו פועלים כאן בעולם התחתון.

וזהו המסר ליעקב אבינו:

וזהו רמז הפסוק "ויחלום", העולם הזה הדומה לחלום ארוך, האדם החי בו הוא כמו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ועל כל תנועה שהוא מניע הסולם מלמטה - מניע גם ראשו הנמצא בשמים, כך האדם כל מה שחוטא ופוגם בעולם הזה גורם פגם לנשמתו, גם כביכול להשכינה שבשמים,

כל מעשה של האדם ברגלי הסולם – בארץ – גורם לתנודות בראש הסולם – בשמים. גוף האדם כאן למטה משפיע על שורש נשמתו בעליונים. ולא רק על שורש נשמתו הוא משפיע אלא גם על הכוחות הרוחניים במציאות כולה:

"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", שבמעשיו הוא גורם ירידה כביכול למלאכים שנבראו ממעשיו וירידה לנשמתו, או גורם עלייה לנשמתו ועילוי לשכינה ולפמליא של מעלה, והכל תלוי "בו" היינו במעשיו. 

כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד (אבות ד, יא). מלאכים אלה יכולים לעלות ויכולים גם לרדת. הכל תלוי באדם הפועל.

אדם לעיתים יכול להקל על עצמו בטענות הבל של תחושת אפסיות. אין הדבר נכון. כאשר נפנים את גודל האחריות שלנו כלפי המציאות כולה, נוכל לאזור כוחות ולפעול לייצר מציאות טובה ושלמה יותר.