יום חמישי, 30 ביוני 2022

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ.

חז"ל מספרים שהשירה הית המעין הכרת טובה על הודעת הנס הגדול שארע ממש מעל ראשיהם של ישראל - הריגת האמוריים שארבו להם בראשי הצוקים.

אולם חז"ל במקומות אחרים חיברו את השירה לתורה. לקראת הכניסה לארץ, מכירים במעלתה של התורה כמי שהולכת להנחות את החיים בארץ, אולם יש לגשת נכון אל התורה בכדי להבין אותה כראוי, במיוחד אם מוסר התורה - משה רבינו - הולך להעלם מחייהם, בעקבות הופעת הבאר.

המהלך נרמז בשיר, כדברי אור החיים הקד' (במדבר פרק כא)

ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב"ר ס"ד) ...הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן,

השלב הראשון הוא האבות. הם התשתית הנפשית המאפשרת לקבל את התורה. הם מייצרים כלים, חופרים, שתהיה נשמה ראויה לתורה, בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה.

ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה,

השלב השני: התורה בפועל, זו שבכתב וזו שבעל פה. התורה בלבוש הזה כבר ניתנת ללמידה לבני ישראל.

ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו,

השלב השלישי הוא ההתאמה לכל דור: לכל דור יש כלים ראויים כדי לקבל את האור של התורה. האור אינו משתנה, אך המקבלים צריכים להיות מתאימים. זו עבודתם של חכמי הדורות. אבל דווקא בשל כך, ישנה סכנה שבה החכם ירגיש בעל הבית מוחלט על הדברים, ולכן ישנה אזהרה בסוף השירה:

וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו:

שם נמוך ושם עליון

 שם עליון ושם נמוך / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

לעם ישראל שמות רבים. 70 ליתר דיוק. אולם ישנם כינויים מצויים יותר, ולפי הופעתם, התורה מוסרת לנו את האווירה של הסיפור או הציווי. בפרשתנו מופיע רצף של שמות בפסוק אחד (כ,א):

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם

גם בני ישראל, גם עדה, גם העם. מה המשמעות?

אומר ר' חיים בן עטר, כך:

אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים,...

בני ישראל הוא שם נעלה, רוחני וגבוה, המתאר מצב גבוה. עדה זהו ביטוי פחות מוצלח, נפגשנו בו סביב המרגלים. מה מהות החיבור שבין שני אלה? מסביר רבינו, שיש מצב ביניים: רוב העם בסדר, ועל פיו אנו בוחנים את השאר. הרוב מכריע לטובה

ומה הטעם לספר לנו כאן על מעלת העם? מכיוון שיכולנו לחשוב שתלונתם על מים, שתבוא מיד בפסוק הבא, באה ממקום של רשעות ונמיכות, באה התורה לחדש שעם ישראל היו ברמה גבוהה אלא שלחץ המים דחקם.

אמנם צריך עיון מה יסביר לגבי הביטוי "העם " המופיע לקראת סוף הפסוק.

חז"ל לימדונו כפי שהרב רומז בדבריו ש"העם" הוא שם גנאי.

מה ההגיון? אנו יודעים ששם פרטי לא מופיע עם ה' הידיעה . איננו קוראים לחברינו "האליהו" "המשה". זה לא מתחבר. מתי נאמר כך בכל זאת? כאשר אנו אומרים זאת כגנאי, "היוסי הזה מעצבן!". מה עומד מאחורי זה?

אדם אינו חפץ. חפץ נספר ביחידות. אדם לא. יכול להיות אדם שכולל בתוכו עוצמות של עשרות אנשים; הפיכתו לחפץ אחד תשקר בנוגע למהותו.

כך גם עם ישראל: אם הם הולכים בדרכי ה' ועושים רצונו, הם "בני ישראל", שייכים למהלך של שררה עם אלוקים. אולם אם הם הולכים בניגוד לרצון ה', הם סתם עוד עם, אחד מיני רבים, "העם".

יהי רצון שנזכה לממש את תפקידנו כעם ייחודי ומטא-היסטורי, המצעיד את העולם כולו לעבר רצון השם.

אל תקרר את ההתלהבות!

אל תקרר את ההתלהבות! / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית חטאו של משה, העסיקה רבות את גדולי ישראל בכל הדורות. מהו אותו חטא חמור, שבגינו קיבל משה רבינו גזירה כה קשה, העומדת בניגוד לחלום חייו - כניסה לארץ ישראל? נאמרו פירושים רבים. כל כך רבים, עד כדי כך, שאחד מהמפרשים כתב, שלא נעים לו לכתוב פירוש נוסף, ולהוסיף על חטאי משה....

רבינו ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, חותר בעיונו בפשט, להבין את הנקודה, ולהאיר לנו כיצד לפעול נכון במצבים שונים (יד משה אות ה'):
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. ... ואשר אני הצעיר אחזה לי לעיקר עומק פשוטו של מקרא שיש חוב ומצוה על כל אדם בכלל ועל קדושי עליון בפרט, לקדש ה' ברבים. וכל מה שתגדל מעלת האדם כן תגדל עליו חובת קידוש שמו ברוך הוא ברבים. וכן לבעלי רוח הקודש יותר, וכן לנביאים, וכן לאדון הנביאים, כל אחד לפי מדרגתו והמטרה אשר אליה התכונן...

עם ישראל הוא עם עם תפקיד: לקדש את ה'. קידוש ה' הוא הן בחיי הכלל – עצם קיום האומה על פי תורתה בארצה, והן בחיי הפרט. משימה זו תלויה במדרגת האדם. ככל שאדם גדול יותר, נתבעת ממנו יותר מסירות לעניין.

והנה אם היו משה ואהרן בעת שנקהלו עליהם הקהל ורבו עמהם, היו נופלים שם על פניהם לקבל מחזות הנבואה, ובו בפרק ובאותה שעה היה דבר ה' אליהם לעיני כל הקהל לאמר "קח את המטה" וגו', היו כל הקהל מקדישים ומעריצים שמו ברוך הוא, ורואים כי השכינה שרויה ביניהם, ויש ה' בקרבם: שכמעט רגע בקשו מים וה' ענה אותם באופן נסיי. והיה מתקדש ה' ברבים לעיני כל ישראל יותר ויותר. ואולם משה ואהרן בלכתם אל אהל מועד ונפלו שם על פניהם וה' ענה להם קח את המטה וגו', עם כי היה בזה קידוש ה' להוציא מים מצור החלמיש. בכל זאת לא היה הקידוש ה' כל כך לעיני כל הקהל אשר באו להתייצב ולריב אתם על זה. כי כבר נתפזרו כמו שיעיד על זה הכתוב קח את המטה והקהל את העדה וגו'. ואם כבר היו מוקהלים לא יכון לשון זה.

פוספסה הזדמנות אדירה של קידוש ה'!! עם ישראל זועק למים, פונה למנהיגים שמוליכים אותם כבר 40 שנה, אנשי אלוקים! אם היו באותו רגע משיגים את הנבואה ופונים אל ה', היה צפוי שה' ייתן להם מענה מיידי, ושמו של ה' היה מתקדש באופן מעולה, מול כל העם!

אולם, כיוון שהם כבר פנו לאוהל, ושם התחילו להתארגן, ביני וביני עם ישראל התפזר, ועוצמת הרושם, היתה כבר חלשה יחסית:

ועם כי קיים משה רבינו ואהרן דבר ה' ויקהילו את הקהל אל פני הסלע, בכל זאת כבר נתקרר חומם ולא היה פועל בהם כל כך, כמו אם עדיין הם מקוהלים בבקשתם ומיד יראו הפעולה.

פגם נוסף בהתמהמהות:

ועוד כי זה גרם שלא  ראו ישראל כי ה' מצוי בקרבם ובעת שהם מבקשים, ממש נדרש להם, ורק אחרי שהלכו למשכן והעתירו לה'.

עם ישראל עלולים לחשוב, שה' חלילה לא איתם, לא בקרבם, וחלילה לא אוהבם. המחשבה שרק תיווך משה ואהרון הוא המועיל לעם ישראל – היא מחשבה בעייתית.

תוצאה נוספת של העיכוב:

וזאת שלישית, שאם משה ואהרן עשו הכל ברגע שביקשו מהם ישראל, היה נרגש להם כי ה' מרוצה להם גם בלתי עתירה ובקשה. שהרי לעיניהם ובפניהם הם רואים כל מה שהיה. לא כן עתה יכולים לטעות ולחשוב שאינם רצויים לפניו יתברך, ורק משה ואהרן העתירו בעדם אל ה' ונענו. לכן אמר להם יען לא האמנתם, פועל יוצא לקהל. שלא עשו פעולה זו להאמין את הקהל. בה'. ומבאר על ידי מה ? ואמר "להקדישני לעיני בני ישראל" באותה שעה של התחממות והתרגשות שלהם...

מחדש הרב: "יען לא האמנתם", פירושו: לא גרמתם להאמין (לא כמקובל "אתם בעצמכם הייתם חסרי אמונה). היו משה ואהרון יכולים לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, אם היו עושים את הנס הוצאת המים מיידית ובמקום.

ולהיותם קדושים וטהורים נחשב זה או זה להם לחטא, כמו שנאמר בקרובי אקדש. וזהו שאמר המה מי מריבה וגו' יקדש בם במשה ובאהרון כמשה ואהרן.

למדרגתם של קדושי עליון אלה – מדובר על טעות קשה מאד, ועונשה בצידה.

עלינו לשים לב בכל מצב בו אנו נמצאים, כיצד נוכל לקדש את שמו ברבים, ולא להחמיץ את הרגע.

 


ועמי מצוות - טעם לשבח או טעם לגנאי?

 טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:

(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,

ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:

והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין מן הראוי לעשותם!

מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:

ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם – אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!

מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים עם ה', ח"ו.

כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה, ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן המצוות:

באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,

אם נכונים הדברים ברופא – נכונים הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.

הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל, בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!

ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב (=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת הקב"ה.

טענה חריפה אומר הרב: אם אדם מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם עצמו! במילים אחרות: חוקי התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה, המקרב את המצווה אל הלב.

יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!

שבת שלום

רועי

מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף

 מצוה בטהרה מתחילה ועד סוף / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התורה מתחלקות כידוע בכמה אופנים. אחד המרכזיים מופיע בפרשתנו: חוקים, לעומת משפטים. מצוות שטעמן נסתר ואלקי, ומצוות שטעמן נתפס בשכל האדם. מקור הדברים בחז"ל, ורש"י מציג אותם כך:

כתב רש"י ז''ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (=מצערים) את ישראל: מה מצוה זו? ומה טעם יש בה? לפיכך כתיב בה 'חֻקה' - גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה"

מצוה שטעמה אינו נתפס בשכל האדם, עלול לגרום לעג מצד אומות העולם, וגם צער מצד השטן, הוא יצר הרע: למה לקיים מצוה זו? כדי למנוע זאת מאיתנו, מניחה התורה מראש את המצוה כנתון אלוקי, שאין לערער אחריו. יחד עם זאת. ניתן לדקדק יותר בדברי המדרש:

ופירש בספר 'מעינה של תורה', דכשאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר הרע "מה מצוה זאת? ומה משמעות יש לה? הלא אין זו מצוה חס וחלילה כלל ועיקר!", ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר הרע "מה טעם יש בה!! מה רב ועמוק טעמה של מצוה זו אשר קיימת!!", כדי להביאו לידי גאוה ויוהרא...

רבנו מביא ממעיינה של תורה דרוש מוסרי נפלא: בכל מצוה יש אתגר התגברות על מניעות שונות. זה יצר הרע ש"לפנינו", לפני עשיית המצווה. אולם ישנו אתגר נוסף: הגאווה בעקבות ההצלחה. ראה – אומר היצר הרע – איך "שיחקת אותה", התגברת על כל המכשולים...אין כמוך!

כנגד זה מזהירה התורה, כפי שרומזים אצלנו חז"ל:

על כן יתן האדם מישראל דעתו תמיד ויזכור "גזירה היא מלפני!",  שלפני המצוה יאמר גזירה היא מה' יתברך, וחייב אני לקיימה, "ואין לך רשות להרהר אחריה", כלומר, אחרי שקיים המצוה, יסיח דעתו ממנה, ולא יהרהר אחריה, כאילו לא עשה מאומה. עיין שם.

חז"ל רמזו שעלינו לגשת למצווה – לכל מצווה, גם למשפטים! - רק כחיוב, שאינו נתון כלל לשיקול דעת. ולאחר קיום המצוה, אנו ממשיכים הלאה, ולא מתעסקים במעלת עצמנו. לא מהרהרים אחריה- אחרי עצם קיומה.

לפי יסוד זה, אנו לומדים פירוש חדש בברכת "השכיבנו" הנאמרת בתפילת ערבית:

ובזה מובן שפיר (=היטב) מה שאנו אומרים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", שאנו מבקשים מה' יתברך להסיר השטן 'מלפנינו', כלומר מלפני קיום המצוה, שלא יביאנו לזלזל במצוה לומר 'מה מצוה זו ומה טעם יש בה', וגם להסר שטן 'מאחרינו', אחרי שקיימנו את המצוה, שלא יביאנו לידי התפארות על שזכינו לקיים מצוה כה גדולה.

השטן הוא יצר הרע, כך מלמדים אותנו חז"ל. כשאנו מתפללים שה' ישבור ויסיר את השטן, אין הכוונה רק לנזקים ומזיקים, אלא גם לצדדים הרעים שבאישיותנו. אנו רוצים שכל מצווה תקויים בטהרתה, לגשת אליה מתוך מחוייבות לקב"ה, וללא כל חשש של התגברות רע.

ויהי רצון שנזכה לטהרת הלב בכל מעשינו ועסקינו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

יום רביעי, 22 ביוני 2022

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.

מידות הרסניות

מידות הרסניות / לפרשת קרח / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

אתגר המידות הוא האתגר הבסיסי של כל אחד מאיתנו. האתגר הקיומי העיקרי. אנו מאמינים כי אין מידה שלא ניתן לתקן ולהעלות. לכל דבר יש סיכוי להגיע לתיקונו. ומה קורה אם מדובר על תרכובת של מידות רעות? מסתבר שזה היה הדבר המרכזי שהפיל את קרח. על המילים "ויקח קרח", אומרים חז"ל ש"לקח מקח רע לעצמו". מהו המקח הרע? מנחת כהן, טז,א:

ובעיקר מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, נראה לפרש במה שאמרו רז"ל על פסוק (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", כי מי שיש לו מדת הגאוה, תיקונו הוא לומר לו "ראה שיש גדולים ממך בממון ואתה נחשב עני לנגדם!", ומי שיש לו חמדת ממון, תיקונו הוא לומר לו "ראה הפחותים ממך, ולמה תיגע להעשיר? הלא כבר מצאת דייך, כי אתה עשיר גדול!".

כסף וזהב, נדל"ן ומעמד, אינם "קנין" אמיתי בעיני חז"ל. גלגל חוזר הוא בעולם, לא עלינו. מה שהוא באמת שייך לאדם, מה שבאמת ראוי לשם "קנין", הוא תכונות ומידות. יש מקח טוב, ויש גם את ההיפך...

גבה עיניים הוא גאוותן, רחב לבב הוא חמדן ממון. הפסוק אומר שכאילו הקב"ה לא יכול להסתדר עם מי שהוא גם חמדן וגם גאוותן. מדוע? כי דרך ההסברה שלהם היא הפוכה ומנוגדת: את תאוות הממון מצננים, כאשר משקפים לאדם את רוב עושרו ביחס לשאר הציבור. את הגאווה מצננים כאשר מראים לאדם שהוא לא גדול העשירים. וזו הבעיה:

והנה מי שיש לו מדת הגאוה ומדת החמדה גם יחד אין לו שום תיקון, כי אם תבוא להסיר ממנו מדת הגאוה, באמרך אליו "ראה שיש עשירים יותר ממך, ולמה תתגאה??", אז אתה מגביר עליו מדת החמדה, כי בזה הוא חומד ומתאוה להיות עשיר כמותם. ואם תבא להסיר ממנו מדת החמדה, באמרך אליו "הלא אתה איש עשיר גדול, ויש פחותים ממך!", בזה את מגביר עליו מדת הגאוה, כי בזה הוא מתגאה!

ממש סתירה חזיתית! אם נטפל בגאוה בטענת "יש עשירים ממך", מידת החמדנות תניע אותו לצבור עוד ועוד, ואם נטפל בחמדנות בטענת "יש פחותים ממך", מידת הגאווה תחמיר אצלו! זוהי המצוקה שבגינה זועק דוד המלך:

וזהו "גבה עיניים" דהיינו מי שהוא גאה, "ורחב לבב" דהיינו שיש לו חמדת ממון, "אותו לא אוכל" - שאיני יכול לתקנו, כי התיקון למדת הגאוה קלקול למדת החמדה וכן בהפך, ולכן אין בו שום תיקון.

ומכאן לעניינו של קרח, שסבל משני העניינים:

והנה קורח היתה לו מדת הגאוה שבקש להיות כהן גדול, וגם היתה לו חמדת ממון, ואם כן אין לו שום תרופה, ולכן אמרו זכרם לברכה, ש"לקח מקח רע לעצמו", שהמקח שלקח - הם המדות המגונות - הוא רע בהחלט, שאין בו שום תרופה.

חיבור שתי המידות הללו בקרח הם שהובילו לסוף הבלתי נמנע של אובדנו.

הרב מביא משל:

ודומה למי שיש לו חולי הקדחת (=חום) והצינה, שאם יתן לו הרופא רפואה לחולי הקדחת, שהוא דבר קר לקרר החום, אזי מתגבר עליו החולי של הצינה. ואם יתן לו רפואה חמה לחולי הצינה, אז בזה יתעורר ויגבר עליו חולי הקדחת, שהוא חם, וילאה כל רופא מובהק לבקש תרופתו, ולזה קראו מקח רע.

שתי מחלות סותרות הן הנמשל לענייננו: תרופה של מחלה זו, היא סם המוות למחלה האחרת, וההיפך.

נתפלל שה' יעזרנו לקנות אך ורק מקח טוב, מידות נעלות.

באר התורה

באר התורה / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש שירת הבאר מפתיעה בנוכחותה במהלך התהליך של ההכנות לכניסה לארץ. חז"ל מספרים שהשירה הית המעין...