יום רביעי, 19 ביוני 2024

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד



היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

יום שישי, 14 ביוני 2024

מה שלי ומה לא?

בס"ד



מה שלי ומה לא? / לפרשת נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהפרשיות הקטנות הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק החותם את הפרשיה הוא (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

פשט הפסוק מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.

יחד עם זאת, הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?

רבינו מביא את דברי ר' עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:

הרב "בינה לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,

אדם רגיל לבחון מה שלו ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:

ולזה בא הכתוב לשלול זה באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו", אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו', כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.

אחד מהמלכים הגויים בזמן חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.

על בסיס זה מסביר רבינו:

בזה אני מבין מה שאמרו חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו". ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.

המדרש במסכת שמחות פרק ח מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום, כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...


יום רביעי, 5 ביוני 2024

הכל בזכות הילדים!!

בס"ד



הכל בזכות הילדים! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ההתארגנות ליציאה למסע אל ארץ ישראל, ישנו מנין של כלל העם, איש איש למשפחתו. האם יש בזה רק עניין טכני? או שמא המניין והייחוס הם בעלי משמעות רוחנית?

כותב רבינו (אות ב):

שאו את ראש וגו' (א ב) במדרש תנחומא: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם, ואמרו מה ראו אלו להתקרב? אמר להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שהביאו בני שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", ועל זה כתיב "אלה המצות אשר צוה ה'", וסמך "שאו" וגו' שלא זכו ישראל בתורה אלא בשביל ספר היוחסין ע"כ

המדרש תנחומא מקשר בין סיום חומש ויקרא לתחילת חומש במדבר. הקשר הוא התלות בין קיום המצוות – קבלת התורה, לבין המניין והייחוס המשפחתי. אלא שלא ברור מה הקשר...

והוא כמו זר נחשב, דמי תלה זה בזה? ופירשו במה שכתוב בילקוט בשעת קבלת התורה אמר להם הקב"ה "תנו לי ערֵבים" אמרו לו "בנינו ערֵבים" ונתרצה הקב"ה, ההדא הוא דכתיב "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ואין עז אלא תורה... ולזה אמר בתנחומא..."הביאו לי ספר יוחסין שלכם", כי אני לא נתתי תורה לישראל כי אם ע"י ערֵבים והם בניהם, ואם כן...אתם הביאו לי ספר יוחסין לתת בניכם ערֵבים, וזה לא יכלו להביא, כי ילדיהם ילדי זנונים הם, אלו דבריהם ז"ל.

המדרש אומר שהקב"ה ביקש ערבים על קיום התורה, והסכים שיהיו אלה הילדים. אולם כדי שזו תהיה ערבות אמיתית צריך לוודא שמדובר על הבנים האמיתיים של האדם והעם, מה שאצל הגויים פחות ניתן להוכיח באופן חד וברור.

לפי זה, עניין הייחוס הוא מהותי לקבלת אמון מה' מבחינה טכנית: יש לך ערבים? תקבל פיקדון. לא? שכח מזה...

אולם רבינו מקשה על כך: מלווה רגיל זקוק לערב כדי להקל על הפרעון, אך למה ה' צריך זאת? וכי יש בעיניו יתברך הבדל ממי לפרוע חובותיו? ועוד: גם אם יש ערב, הלא קודם פונים ללווה, ורק אם אינו משלם הולכים לערב. מי יאמר לה' שלא יפרע חובו?...אז מה הצורך בערב?

לאור שאלות אלה, רבינו מעמיק מבט במדרש וחושף משמעות נוספת:

ובזה אני מבין דברי הילקוט ששאל מהם הקב"ה לתת ערבים...אך לפי האמור הנה נכון כי ראה ית' מראש שעתידין אומות העולם לקנאות בישראל בקבלם התורה, ולטעון "מה ראו אלו להתקרב ממנו?" וע"כ הקדים רפואה למכה, לשאול מהם ערבים בשעת הקבלה, ונתנו בניהם ערבים למען יסתום פי כל המקטרגים עליהם...בהשיב להם "הביאו לי ספר יוחסין שלכם", ...והם לא יוכלו לאמר "גם אנחנו בנינו ערבים", מאחר שאין להם ייחוס כי ילדי זנונים.

בחירת ערבים כתנאי, ודווקא את הבנים, היתה עצה עמוקה מאיתו יתברך לשמור את התורה דווקא לעם ישראל. ישנם מדרשים המדברים על תלונות של הגויים על רצונם להיות כמו עם ישראל, אום ישנן מגבלות המונעות זו. אומר רבינו: זו המגבלה שנוצרה – העדר ערב אמין. כדי למנוע מהגויים את התלונה, הקדים ה' תנאי בלתי אפשרי, שיימנע שייכות בין הגויים לתורה, שהיא אינה שייכת לנשמתם, אלא לעם ישראל בלבד.

  

יום רביעי, 29 במאי 2024

זכות הארץ מגנה!

 בס"ד



זכות הארץ מגנה! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו כלפון משה זצוק"ל

בסיומן של הקללות, מבטיחה התורה שהקב"ה ירחם, גם אם לא בזכותם של ישראל עצמם (ויקרא כו,מב):

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר

רבינו עומד על כמה דיוקים בפסוק:

...יש לדקדק: למה לא התחיל באברהם כסדר תולדותם? ועוד מה הלשון "אף"? מה ריבוי יש? ועוד מה פירוש "והארץ אזכור"? והלא היא דומם!

3 שאלות שואל רבינו: 1. למה הפסוק מתחיל מיעקב אבינו ולא מאברהם שהוא הראשון? 2. "אף" הוא מילה של תוספת. מהי התוספת האמורה כאן? 3. מה המשמעות של זכות הארץ?

מסביר רבינו:

ונראה לומר כי אברהם הוליד ישמעאל ויצחק. ומיצחק יצאו יעקב ועשו. אך יעקב כל זרעו קודש קדשים. לכן התחיל ביעקב שכל זרעו קודש קדשים. ואחר כך אמר "ואף את בריתי יצחק", הגם דחצי זרעו אינו ישראל, וזכותו הוי כאלו מתחלק לזרעו, בכל זאת אזכור זכותו רק לישראל. ואחר כך אמר "ואף את בריתי אברהם", שמחצית זכותו כאלו שייך לישמעאל, והמחצית השני חציו לישראל וחציו לעשו, ולכאורה אין לו זכות בשביל ישראל רק הרביעית. עם כל זה השי"ת זוכר כל זכותו רק לישראל לבד.

זכות האבות של אברהם ויצחק שייכת כולה לישראל!! יכולנו לחשוב שזכותם תתחלק גם לבניהם האחרים ולנכדים, לישמעאל ולעשו, אולם התורה מציבה אמירה ברורה: אני אזכור את מלוא זכויותיהם של יעקב ובניו, שכולם קודש, והם השורש של עם ישראל. לכן הפסוק מתחיל בו. אולם לא די בכך. גם את זכויות יצחק – כולם! – אזכור רק לעם ישראל. וכן לגבי אברהם. לכן יש כאן חידוש, ומתאימה המילה "אף".

ומה לגבי זכות הארץ?

וסיים לומר "והארץ אזכור", לומר. אפילו שהארץ היא דומם ואין לה זכיות, בכל זאת ה' ברחמיו יזכור את הטוב והישר שנעשה ממנו בארץ ישראל כאלו יש לה זכיות להגן.

לפי הפירוש הזה, אכן אין זכויות לארץ עצמה. זכויות הארץ רומזות למעשים הטובים שנעשו על ידי עם ישראל בארץ ישראל, לפני שגלו ממנה.

אפשרות אחרת:

או יש לומר פירוש "והארץ אזכור", היינו הברית שכרת ה' עם אברהם יצחק ויעקב לתת להם הארץ, יזכור זה לישראל כי רק ישראל הם הנקראים זרע יצחק ואברהם, ולהם משפט הירושה בארץ, וסוף כל סוף ישובו אל ארצם הקדושה.

זכות הארץ היא הברית והשבועה שנתן ה' לאבות, שבניהם – עם ישראל – יירשו אותה. חבל ההצלה שנותן תקווה לישראל בהיותם בארץ אויביהם ח"ו, הוא המחוייבות של ה' יתברך להבטחתו לתת לנו את ארץ ישראל. ממילא, לא ייתכן שהגלות תמשך לנצח.

אשרינו שאנו זוכים לראות זאת בעינינו!

תורה שלמה - מפי חכם!

בס"ד



תורה שלמה מפי חכם / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

התורה מתנה את הברכות הנפלאות הכתובות בפרשתנו, בכך שנלך בחוקות ה'. מהי אותה הליכה? מה הציפיה מאיתנו? מסביר רבינו:

...יש לפרש במה שכתוב באבות (ב, ה) "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", כי אינו יודע איך האופן לקיים את המצוות, וגם אם יודע יהיו חסרים תיקון, ולפעמים בחשבו לעשות מצוה עושה עבירה, וכמעשה דרבי עקיבא שמצא מת מצוה וכו'.

חכמינו לימדונו במסכת אבות, שאדם לא יכול להתעלות למדרגות ירא חטא וחסיד, אם יש לו חסרון בידיעה. הוא לא ידע איך לקיים את המצווה. וגם אם ידע – לא יקיימה על הצד השלם. וגם אם הוא חושב שהוא עושה אותה על הצד השלם – לפעמים זה רק דימיון, והמעשה אינו מצוה כי אם חטא. דוגמא לכך, הוא סיפורו של ר' עקיבא, המופיע במסכת דרך ארץ (ז, י). ר' עקיבא למד תורה, אולם לא למד את הפרקטיקה אצל החכם, או בשפת חכמים "לא שימש תלמידי חכמים". פעם אחת הלך בדרך, וראה גופת יהודי. רצה ר' עקיבא לכבדו, וסחבו עד לעיר כדי לקברו. רבותיו הסבירו לו שבזה הוא בעצם חילל את כבוד המת, והיה עליו לקברו במקום מציאתו. הרי לנו ההכרח לשמוע וללמוד את התורה דווקא מפי חכם, מעביר שמועה.

כיצד נינצל מבעיות אלה?

והתיקון לזה הוא שיבא לשמוע הדרשה מהחכם, וגם שישאל לחכמים להורות לו את הדרך שילך בה ואז יקיים את המצוות כתיקונם.

לשמוע שיעורי תורה, ובמיוחד הלכה. בנוסף, יש לדעת לשאול את החכמים שאלות הוראה הלכה למעשה.

לבעיה זו, ולפתרונה, רומזת התורה:

וזהו "אם בחקותי תלכו" – רצה לומר, בשביל חוקותי, "תלכו" לחכם ללמוד ממנו איך הוא קיום המצוות כראוי, אז "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" - לשון תיקון, כמו "ועשתה" את צפרניה - שהמצוות שאתם שומרים, יהיו מתוקנים כדת וכהלכה על פי התורה.

ההליכה היא לצורך לימוד ושאלה. רבינו מפרש את האות ב' במשמעות של סיבה, בעבור (כמו דרשת רש"י על המילה "בראשית", בעבור ראשית). אם בשביל חוקותי תלכו, הרי שאז את את מצוותי תשמרו. אלה לא מילים המהוות חלק מהתנאי (אם..את מצוותי תשמרו, אז...), אלא חלק מהתוצאה (אם תלכו לשאול, אז את המצוות תעשו כראוי). הפועל "לעשות" נמצא בתורה גם במשמעות של ביצוע איכותי, תיקון.

התורה מצפה מאיתנו שנתאמץ לעשות רצון ה' בצורה הנכונה והשלמה ביותר, מה שלא ניתן לעשות ללא לימוד יסודי ורציני, המחובר לתלמידי חכמים. 

המימד הנפשי של עונשי החטא

 בס"ד



המימד הנפשי של עונשי החטא / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הברכות והופכן מופיעה בפרשתנו. הנחת היסוד שלנו היא שיש דין צדק ובעקבותיהן חלילה עלולות להגיע הצרות. רבינו מעיין במבנה של הקללות, ומוצא שם דבר שנראה כביכול חסרון יושר וצדק (אות ו):

"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (כה, יח) - הנה זה יראה עוול בחוקו יתברך חלילה שייסר את האדם לתת לו פי שבע על חטאתיו! ועוד שאין זה מדרכו ית', כי מרובה מדה טובה ממידת פורענות, ואיך ישנה ה' את דרכו לייסר החוטא יותר משיעור הראוי לו כפי חטאו?

מפשט הפסוק משמע שהעונש יהיה עוצמתי פי שבע מהחטא! רבינו שואל שתי שאלות על פסוק זה: האחת, איפה הצדק? הרי עונש אמור להיות מידה כנגד מידה, ומי כה' אלוקינו שיודע לאזן ולשקול מהו העונש המדוייק לכל מעשה, אם כן – למה יכפיל פי שבע? שנית, למה בברכות לא מצאנו שהנתינה תהיה פי שבע? הרי יש לנו כלל, שמידת טובו של הקב"ה גדולה בהרבה ממידת הדין שלו.

מתרץ הרב:

ויתכן כי נודע שהעלבון אשר יקבל האדם מזולתו יגדל מאד ביתר שאת כאשר יבא מאוהבו הנאמן כי גם אם יהיה העלבון קל יחשב לאיש ההוא העולב דם שפך כי גחלים הוא חותה על ראש הנעלב. וכמו שפי' הרב בינה לעתים ז"ל כוונת הכתוב "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיהו מ, ב) ירצה (=כוונתו) כאשר לקחה יסוריה מאוהבה נאמן ה' צבאות שמו בעל הרחמים - זה נחשב אצלה כאלו לקחה כפלים בכל חטאתיה ע"ש.

הרב בינה לעיתים (ר' עזריה פיז'ו, מגאולני איטליה במאות ה-16-17) התמודד עם שאלה דומה בספר ישעיהו, שם אומר ה' שירושלים לקתה ונענשה פי שתיים ממה שחטאה. הא כיצד? אלא שאותה מכה משני אנשים שונים – תורגש באופן אחר: אם המכה הוא האויב, המכה עלולה להיות כואבת, אך לא מעבר למה שהיה קורה במכה דומה שהתרחשה מנפילה או דבר דומה. אולם, אם המכה הוא אדם שאוהב את המוכה, מעבר לכאב הפיזי, נוספת גם ההשפלה, האכזבה ותחושת הניבגדות, שמעצימות את הכאב עד מאד.

ולכוונה זו יאמר ה' כי בלי ספק שאעניש את החוטא כפי השיעור הראוי לו - לא יעדיף ולא יחסיר, אך יגדל הכאב מאד בבחינת היותי אני ה' בעל הרחמים המייסר אתכם בעצמי, לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. עלבון זה יכאיב אתכם מאד, כאלו לקיתם פי שבע כחטאתיכם גם כי יהיה העונש מקביל ומתאים כפי ערך החטא.

אין אוהב לעם ישראל יותר מה' יתברך. ישנם מדרשים המייחסים לקב"ה בתור "רֵעַ", חבר קרוב! אם העונשים באים – אפילו מדודים לפי גודל החטא – העלבון העצום יכביד את עוצמת המכה, הרבה מעבר למכה עצמה, ה' יצילנו.

 

יום שלישי, 21 במאי 2024

פרנסה היא לא תירוץ....

 בס"ד



פרנסה היא לא תירוץ... / לפרשת בהר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

שמיטה בשנים מקבילה לשבת בימים. עניינן הוא ההבנה שה' הוא המנהיג את המציאות ובתוך כך גם את פרנסת האדם. אין האדם פועל הכל מכוחו, וברכת ה' היא תעשיר.

הגדרת המצוה היא כך (ויקרא כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

מה באות המילים "שבת לה'" ללמד? אם המסר היה המצוה ותו לא – הפסוק היה יכול להסתיים במילים "ושבתה הארץ". כותב רבינו (אות א):

יתור אומרו שבת לה', יתכן שבא הכתוב לתת טעם למצוה זו מה שכתבו הראשונים כי בכל שנה יש שני חדשים שיש בהם בטול תורה, והם יומי דניסן ויומי דתשרי, שבהם עוסקים בזריעה וחרישה וקצירה ובשדותיהם וכרמיהם, וכמו שאמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.

העבודה החקלאית היא תובענית ואינטנסיבית. החקלאי חייב להיות במעקב צמוד אחר צרכי שדותיו. החודשים העמוסים ביותר הם תשרי וניסן, שבהם מתבצעת השתילה והקציר. רבא (במסכת ברכות לה, ב) בקש מתלמידיו שלא יבואו לשיעוריו בחודשים אלה כי בהם תלויה פרנסתם לכל השנה. אומר רבינו, שמעשה זה מסביר את הצורך בגדרת השמיטה כשבת לה' – לצורך לימוד תורת ה':

ולזה צוה ה' לעשות שמטה להשלים חסרון ב' חדשים שבכל שנה ושנה שבהם בטול תורה למען יעסקו בתורה כל השנה בהיותם פנויים ממלאכה וזה יאמר הכתוב "ושבתה הארץ" והטעם הוא להיות "שבת לה'", שהשביתה הזאת היא לכבודו ית' למען יעסקו בתורתו, ולהשלים החסרון אשר בטלו אותה בשנים שעברו.

חסרון ממוסד של חודשיים בכל שנה למשך שש שנים – עולה לכדי 12 חודשים – שנה שלמה. את החסרון הזה באה השמיטה למלא!

צרכי הפרנסה הם מהותיים לאדם. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. יחד עם זאת צרכי הפרנסה הם אינטנסיביים ותובעניים, ועלולים להשכיח מהאדם את מטרתו האמיתית, להיות עובד ה', העוסק בתורתו. שנה שלמה בה הוא נמנע מעבודה שגרתית (למעט תחזוקה למניעת נזק), מאפשרת מרחב של פנאי ללימוד התורה, ולהראות שלמרות הצרכים המהותיים, התורה הנמצאת בראש מעייננו.

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

  בס"ד היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם ה...