בס"ד
מורה גדול קטן / להפטרת
פרשת האזינו / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל
השבת אמנם נקרא את הפטרת
שבת 'שובה', אולם אנו נעסוק בהפטרה הרגילה של פרשת האזינו.
מוקד הפרשה הוא בשירת
העתיד של עם ישראל, והשירה מביאה את חכמינו לקבוע את שירת דוד כהפטרת האזינו. אחד
מהשבחים שאומר דוד המלך עליו השלום לה' הוא (שמואל ב כב, לו):
וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ
וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי
המפרשים מסבירים שהמילה 'עֲנֹתְךָ'
באה מהמילה 'ענווה'. מהו השבח כלפי הקב"ה?
כותב רבנו אלטר:
בהפטרה. וענותך תרבני. אפשר
לומר דרצה לומר על ידי שאני לומד מהענוה שלך, וכמו שאמרו רז''ל שהקב"ה רצה
ללמד אותנו מדת הענוה במה שאמר "נעשה אדם" בלשון רבים לומר שהתייעץ עם
המלאכים לפני בריאת אדם הראשון, כדי שנלמד להתייעץ ולהימלך הגדול עם הקטן וזה יהיה
על ידי מדת הענוה,
התורה מספרת שכאשר ברא
ה' את אדם, אמר זאת בלשון רבים "נעשה", כאילו הוא נעזר במישהו בעשיית
האדם ! המדרש מספר שמשה רבנו בכותבו את התורה, הגיע לפסוק זה והזדעזע, שכן מפה
עלולים אנשים ללמוד שיש חלילה עוד בורא לעולם! ענה לו הקב"ה שבאופן זה הוא
מעדיף להעביר מסר מוסרי לעולם: אפילו בורא העולם שכוחו אינסופי, גם הוא מתייעץ עם
מלאכיו - משרתיו. אם בורא עולם כך, האדם על אחת כמה וכמה ראוי לו להיאזר במידת
הענווה ולהתייעץ גם עם הקטנים ממנו. זו הענווה אליה רומז דוד המלך בשבחו של
הקב"ה.
בזה 'תרבני' ותגדלני וכמו
שאמרו רבותינו ז"ל "מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב"
והמשפיל עצמו מתרומם.
בזהר הקדוש מלמדנו רבי
שמעון בר יוחאי עליו השלום שאדם המקטין עצמו בעולם הזה, שאינו מתגאה ושאינו עסוק
בהבלטת עצמו וערכו, בעולם העליון יהיה גדול וניכר לפני בורא עולם. ההקטנה כאן
מעצימה שם, בעולם האמת. אומר דוד המלך לקב"ה: אתה ריבית - גידלת אותי. לימדת
אותי איך להיות גדול באמת, ולא לחיות בדמיונות של גודל. וזו כיצד? נהגת בענווה
בבריאת העולם וחינכת אותנו ללכת בדרכיך.
