הכל בגלל הקול!

 בס"ד

הכל בגלל הקול  / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לקראת הימים הנוראים העיסוק בהתרת נדרים מוגבר מאד: יש הנוהגים לעשות התרת נדרים 4 פעמים עד יום הכיפורים! ישנו גם את אחד מרגעי השיא של יום הכיפור המגיע עם פתיחתו, והוא תפילת "כל נדרי". דברי חז"ל החמורים על המפר את נדריו ידועים בציבור, ועמנו רגיל לומר "בלי נדר" לבל ייכשל בעוון זה.

בפרשתנו אומרת התורה  (כג, כב):

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

שואל רבינו (אות ח):

הנה זה מיותר כי בלי ספק שהנודר ואינו משלם בידו עון אשר חטא!

שואל הרב: מה הטעם בסיומת "והיה  בך חטא"? אם התורה אוסרת להתעכב עם קיום הנדר, הרי שלפנינו כתובה העבירה, ומה הטעם בתוספת זו?

כדי להסביר את זה, רבינו מצטט משל מהגאון ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, בעל המשלים המפורסם: מעשה באדם שהלך לבקר בבית סוהר עם שר בית הסוהר. בסיורו הוא רואה שכל האסירים חיים בדוחק, אולם בתא אחד יושב אדם זקן, שנראה כי הוא מקבל תנאים טובים, מאכל, משקה, ומיטה נוחה. האורח שאל את השר מה השתנה אסיר זה מכולם. ענה לו השר כי אסיר זה מרצה עונש על כך שלקח סחורה בהקפה ולא שילם, עקב פשיטת רגל. שמע זאת המבקר ועשה מעשה: נכנס למסעדה ואכל ללא הרף. לבסוף – סרב לשלם. הוא נעצר והושלך לכלא. לתדהמתו, הוא הושלך בתא צר עם תנאים גרועים, ולא כמו אותו זקן.הוא בקש לקרוא לשר בית הסוהר, ושאלו: הרי מי שלוקח ואינו משלם – מקבל תנאים טובים! ענה לו השר: שוטה! הוא לקח ורצה לשלם, אולם לא הצליח, לכן הוא נענש בעונש קל. אתה בחרת לקחת ולא לשלם, ולכן תענש בחומרה!

הנמשל ברור: ישנן עבירות שמאתגרות את האדם. עלו להתמודד, אולם הוא לא בחר את הכניסה למצב הבעייתי מראש. נדר לעומת זאת הוא מצב אליו האדם נכנס מרצונו. עבירה זו – היה טוב לה שלא תבוא לעולם!

זהו הרמז בפסוק:

והוא לדעתי מאמר הכתוב, "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, ויהיה בך חטא" אם לא תשלם. ופן יקשה לבבך לאמר מה נשתנה חטא זה משאר עבירות שלא נאמר בהם כזה? לזה השיב, יען ש"כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", שאין אתה מצווה לנדור, ואם כן מאחר שאסרת עצמך בעוון נדרים מבלי מכריח אז תקרא פושע, ואין לך התנצלות לומר יצרי תקפני, מאחר שאינך מצווה על זה, משא"כ בשאר עבירות שאתה מצווה יועיל לך התנצלות לאמר 'יצרי תקפני ואנוס אנכי' ויקל עונשך,

דברי המגיד מדובנא רמוזים בפסוק עצמם, בייתור של המילים "והיה 'בך' חטא" – בך! בגללך! זה מה שהפך את ביטול הנדר לחמור במיוחד. בעבירה רגילה ישנו פיתוי יצר, וישנו מעין "תירוץ". בנדרים אין הדבר כן, אלא האדם הנודר הוא זה שיצר את התשתית לעבירה, דבר שניתן היה לוותר עליו במקרה כזה.

לאור זה, מובן גם הפסוק בקהלת (ה, ד):

והוא ממש מאמר החכם "טוב שלא תדור וגו' כי למה יקצוף האלהים על קולך", ירצה כי כבר בקולך זה חייבת את עצמך למלך הכבוד ה' צבאות שמו בדבר שאינך חייב בו ואין מצווה לעשותו כי אם לא תשלם "יקצוף האלהים עליך וחבל את מעשי ידיך".

רבינו מדקדק בלשון הפסוק בקהלת: למה הכעס הוא על "קולך"? הרי העבירה היא ביטול הנדר, לכאורה? אלא שזהו אותו רעיון בדיוק: הכל התחיל מהקול! ולכן כבר על זה ישנו כעס. עצם הכניסה למצב הנדר, וממנו לחילול הדיבור.

מאבק בנאפוטיזם בתורה?

 בס"ד

מאבק בנאפוטיזם בתורה? / לפרשת שופטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סדרי הממשל הצפויים בארץ מתחילים לקבל צורה של הוראות וציוויים. עולם ללא משפט הוא עולם שצפוי לחורבן והרס, בוקה ומבולקה של אותה חברה. יחד עם זאת, מערכת משפטית שאין לה מוסר – הרסנית לא פחות. מסיבה זו ישנם כמה ציוויים על השופטים, וביניהם (טז, יט):

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

כותב הרב טייב (אות ב):

ואחשוב כפי קיצורי, ואינו רחוק אצלי שזה אינו צווי לדיינים שזה כבר הזהיר אותם בפרשה הקודמת באו' "ואצוה את שופטיכם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש" ופעמים רבות בתורה כתוב לאמר והוזהרו הדיינים על ככה, ומה לו לכפול הדברים?

הרב מתחיל בשאלה מהי המשמעות של ציווי נוסף לדיינים, לאחר שכבר צווו פעמים רבות על זהירות ואחריות, צדק ויושר? שאלה זו מתווספת לשאלה שהרב שאל בתחילת הדיבור הנ"ל: מדוע אין ו' החיבור לפני "לא תכיר פנים", כמו שיש לפני "ולא תקח שוחד"?

אלא ניתן לומר שיש כאן חידוש עצמאי נוסף:

אלא זו אזהרה אל ראשי העם הממונים ובידם לבחור אנשים חכמים כאות נפשם וביד כל אחד מעיני העדה לבחור אנשים.

הציווי בפסוק הנ"ל אינו לדיינים, אלא למנהיגי הציבור!

ולכן אחרי צוותו את השופטים לשפוט את העם משפט צדק שב לצוות ולהזהיר כל אחד שבידו הסיפוק והיכולת לבחור אנשים לאמר לו אתה בן אדם לא תטה משפט לעשות עוול בענין הבחירה אשר תבחר.

מדובר על סוגיה של מינוי אנשים למשימות ציבוריות. כח הבחירה הניתן למנהיג הוא כח שמפתה לקבל החלטות לא מוסריות:

והעוול ההוא יהיה על שני פנים, א'. אם ע"י הכר פנים לקרוביך או לאוהביך גם שיהיו בלתי הגונים וראויים לכך, לזה הזהיר הכתוב "לא תכיר פנים" ותשא פנים לקרוביך הבלתי ראויים לכך. שנית, יהיה העוול ההוא ע"י מקח שוחד ממי שאינו ראוי לאותה אצטלא למנותו לראש כמו שנהוג בדורנו דור יתום.

2 סוגי שחיתות נמנים כאן, והפסוק הפונה אל המנהיגים נקרא באופן הבא: לא תטה משפט (של מינוי אנשים לתפקידים ציבוריים) על ידי הכרת פנים של מקורבים וקרובים (אין ו החיבור כי זהו פירוט של הכלל שנאמר בתחילת הפסוק), ולא על ידי קבלת שוחד על מינויים.

ולפי זה כך יש להבין את המשך הפסוק:

ורק "צדק צדק תרדוף" בדבר הבחירה והמינוי בעניין שיהיה הצדק אזור מתניך, והאמונה אזור חלציך, ויהיה האמת נר לרגליך, ויראת שדי לנגד עיניך

רדוף רק אחר הצדק. לכך אתה צריך להתאזר בתכונות נפש של אמונה, אמת ויראה. אדם הדבק בזה יוכל להתמודד עם הפיתויים הבאים יחד עם התפקיד הבכיר.

לפי זה מובנת דרשת חז"ל על הסמיכות לפסוק הבא:

ועל זה סמך הכתוב "לא תטע לך אשרה" לומר לך שאם היושרה עקשת (כלומר: עיקמת דברים ישרים) ובחרת והעמדת דיין שאינו הגון יחשב לך כאלו נטעת אשרה בישראל וכמו שדרשו ז"ל.

את איסור נטיעת עץ ליד מזבח ה', חז"ל דורשים כאיסור מינוי דיין שאינו הגון, והוא משול לנטיעת עץ של עבודה זרה! דרשה זו נותנת תוקף לחידוש של הרב. הבוחר שלא בצדק את בעלי התפקידים, הן מפני קרבה, והן מפני שוחד, הריהו כנוטע עץ של עבודה זרה, במקום של עבודת ה'.

רבינו קורא לדורו החוטא בכך "דור יתום". האם נגמלנו מזה?

שמחה שאינה פוסקת!

 

בס"ד

שמחה שאינה פוסקת! / לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק"ל

מצוות השמחה מלווה את היהודי בכל מצווה ומצווה. התורה ממקדת את הציווי על השמחה דווקא בהקשר של החגים, ובמיוחד בסוכות (טז, טו):

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

אל מול עיני רבינו עומד הכלל החז"לי (למשל בתלמוד ירושלמי ברכות ט, ה( "אכין ורקין מיעוטין", כלומר המילים 'אך' ו'רק' באו למעט מהמשמעות של הציווי שנאמר. אם כן יש לברר גם אצלנו: מהו המיעוט שבשמחה הרמוז בפסוק "והיית אך שמח"?

כותב רבינו בהסברו השני (אות יח):

וגם המיעוט בא להורות מאמר החכם שאין רע מוחלט בעולם ואין טוב מוחלט בעולם שאין טוב שאין כרוך בעקבו רע ואין רע שלא יהיה כרוך בעקבו הטוב,

ישנה תובנה המסתובבת בעולם שעולמנו מורכב מטוב שבהכרח מעורב בו רע, וברע שבהכרח מעורב בו טוב. במציאות כזו עלול האדם לחשוש מקיום מצוות השמחה.

ולזה בא האלהים לבשר לאיש הישראלי המצווה ממנו ית' לשמוח בשמחת החג לבל יחוש לתוגה הבאה בטבעו אחר השמחה כי אני ערב לך שלא תהיה אך שמחה בלתי תוגה אחריה (נחמיה ח, י) "כי חדות ה' היא מעזכם" לבל תאונה אליך רעה.

שמחה של מצוה היא שמחה שאין אחריה תוגה וצער. זו אינה שמחה המעורבת בעצב וצער, מכיוון שמקורה הוא עליון ואלוקי. הרב מזכיר פסוק בנחמיה המתאר את בכיים של עם ישראל בעקבות דברי התוכחה הנאמרים להם. העם בוכה, ונחמיה מנחם אותם: לכו כעת לשמוח. זוהי שמחה של קרבה לה', של תיקון ושל התקדמות.

לפי זה מסביר רבינו פסוק בתהילים (סח, ד):

וזה לי כוונת המשורר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", אשר מלבד הכפל עוד אומרו "וישישו בשמחה" בלתי מובן. ולפי מכווננו יאמר כי בא לתת ההבדל שבין שמחת הרשעים לשמחת הצדיקים, כי שמחת הרשעים היא עדי רגע ואחריה תוגה, לא כן שמחת הצדיקים ש"ישמחו ויעלצו לפני אלהים" ועוד "ישישו" באותה "שמחה", שלא תפסק מהם ונגע לא יקרב באהליהם ולא יאונה לצדיק כל און.

הפסוק בתהילים מדבר על שמחת הצדיקים בשני חלקיו, ולא ברור מה בא החלק השני להוסיף על החלק הראשון? ועוד לא ברור מהי הכפילות בחלק השני "וישישו בשמחה"?

לפי הקדמתו של הרב הדבר מובן כעת: שמחת הצדיקים היא לפני ה', ולכן היא אינה רגעית וחולפת, אלא עוד "וישישו בשמחה", באותה שמחה תמשיך שמחתם להתחדש ולהתגבר עוד ועוד.
שנזכה לשמוח בשמחה של מצווה!

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

משה רבינו - ה"הסדרניק" הראשון?

 

בס"ד

משה רבינו – ה"הסדרניק" הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לפני נאומו של משה רבינו התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים המופיעים (א, ד–ה):

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

מהי המשמעות של הסמיכות שבין ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?

כותב רבינו (אות ב):

הקושי מורגש, כי מה בצע להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא", ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב לצאת לקראת נשק,

תירוצו של הרב בנוי על כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה, וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):

אמר להו (ר' אלעזר בן פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).

התלמוד מספר שם על תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר' אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.

כל זה נכון לכלל הציבור. משה רבינו מציג מודל אחר:

ובא הכתוב להגיד שבחו של משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.

התורה מתארת לנו את מעלת משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.

חיבור מיוחד זה יופיע בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.

האם נשמותיהם של משה ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?

ארץ ישראל אינה למכירה!

 בס"ד

ארץ ישראל אינה למכירה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

חומש במדבר לקראת סיומו. פרשתנו מסכמת את מה שהיה במדבר (המסעות) ומתחילה להציב צעדים מעשיים בבניינה של הארץ (גבולות, התחלת החלוקה, ועוד). עם החיבור לצדדים המעשיים של ההתיישבות בארץ מצוה ה' יתברך (לג, נג):

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

מהו ההבדל בין ה'הורשה' ל'ישיבה'? לכאורה זו אותה משמעות! מהו הציווי או ההנהגה אותם באה התורה לחדד? כותב רבינו (אות א):

הנה הכפל מבואר, וגם נתינת טעם זו אין לה מקום פה.

יש כאן כפילות לא ברורה כנ"ל, וגם הנימוק שהתורה נותנת "כי לכם נתתי" וכו', אינו מנמק לכאורה את חלקו הראשון של הפסוק.

רבינו מציע שני כיוונים, נתמקד בשני:

עוד יתכן לפרש כשנדייק עוד ייתור אומרו "וישבתם בה", כי בלי ספק שלישיבה ניתנה ולא לשממה!

מה החידוש במילים "וישבתם בה"? וכי מישהו יעלה על דעתו שמתנת הארץ ניתנה עם אפשרות להשאירה בורה ושממה?

כדי לענות על כך, הרב נכנס לסוגיה הלכתית בדיני ירושות. בסוף הדיון הוא מביא את דבריו של ספר בשם 'אורים גדולים':

...והרב 'אורים גדולים' ז"ל הקשה עליו: תקשי ליה במתנת הארץ שניתנה לאברהם שאמר לו ה' "ולזרעך אחריך", למאי אצטריך? אלא ודאי כוונתו ית' שזרעו של אברהם לא יירש מכוחו אלא מכח הנותן ב"ה וכוונתו שיד כולם תהיה שווה בארץ לבל יוכל שום אדם למכור, כי הזוכה אינו זוכה מכח אביו אלא מכח הנותן והנותן אינו חפץ במכר כמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות ע"ש.

מתוך קושיה על דברי הר"ן בסוגיה שם, מביא ה'אורים גדולים' ראיה לכך שניתן לחדד מהי מטרת הירושה לפי דברי המוריש. היורש לא יוכל לעשות מה שרוצה במידה ויוחדה מטרה מסויימת (אין כאן פסיקה, אלא רק מהלך דרוש). ראייתו מאברהם אבינו: ה' מחדד שהמוריש זה הוא ית', ולכן הוא מגדיר את ה"שימוש הנאות": להתיישבות ולא למכירה. אף בן מבניו של אברהם לא יוכל לומר שמכיוון שדינו כיורש רגיל מאברהם אבי האומה, לכן ברצותו יוכל למכור את ארץ ישראל. אין הדבר כן. המוריש הוא הקב"ה והוא מגדיר מה מותר לעשות בארץ: להתיישב, לפתח ולקדם, אולם לא למכרה לעולם.

לפי זה יובנו הפסוקים אצלנו:

וזה אצלי מאמר הכתוב "והורשתם את הארץ", אבל אין לכם רשות רק 'לשבת בה', לישיבה ניתנה ולא למכירה. והטעם יען "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", ירצה שאין אתם זוכים בה מכח אבותיכם, ורק מכוחי אתם באים לרשת אותה, ואני אינני חפץ במכירה רק בישיבה לבד.

הורשת הארץ היא פעולת הכיבוש מהגויים. הישיבה – הגדרת תכלית קבלת הארץ. הנימוק: הנותן הוא ה'. לא רק לאבות הקדושים אלא לכל אחד ואחד מצאצאיהם. כל אחד יחשוב שהוא המקבל מאת ה', וממילא עליו לעמוד בדרישות: יישב את הארץ ואל תמכרנה!