רועה צאן, או רועה של הרועה?...

 בס"ד

רועה צאן, או רועה של הרועה?.... / לפרשת פנחס / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו יודע שעם הכניסה לארץ יגיע זמנו להתחלף, והוא מבקש מהקב"ה מנהיג ראוי לעם האהוב שלו  (במדבר כז):

(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

בקשה זו מכילה כמה פרטים שיש להתבונן בהם. מיהו המנהיג הראוי בעיניו של משה רבינו?

רבינו מדייק בלשון התורה (אות ה):

ראוי להעיר על אומרו "אשר יצא לפניהם", ומה הוא המכוון בזה? וגם אומרו "אשר יוציאם ואשר יביאם" הוא מבואר הכפל. וגם אומרו "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין 'להם' רועה", תיבת 'להם' מיותרת, כי מה היה חסר כשיאמר "כצאן 'בלי' רועה"?

שואל רבינו בפשט המילים: מה המשמעות של הליכה לפני הצאן? מדוע זה משמעותי היכן הולך הרועה? ועוד: מה ההבדל בין להוציא לבין להביא בעניין הצאן? בסופו של דבר מדובר על טיפול. וכן המילה "להם" לא מוסיפה כלום לכאורה.

כדי להבין את כל פרטי הפסוק, מקדים רבינו שישנם 2 סוגי רועי צאן:

ויתכן כי ברועי הצאן יש שני מינים: יש רועה צאן באמונה שיהיו עיניו ולבו רק לתועלת צאן מרעיתו לשמרם משרב ושמש וקור וקרח, מחיות הטורפות, ולא יחוס על טרחו ועמלו, ורק לשמור הצאן מכל דבר רע. וזה נקרא רועה צאן בעצם וראשונה. ויש עושה מלאכתו רמיה, ולא יפנה אל כל מה שהוא לתועלת הצאן, ורק אל שכרו ולתועלתו עצמו הוא נושא את נפשו, וזה יקרא רועה צאן ב'שם' אבל לא ב'עצם', אבל ההוא רועה עצמו ולא את הצאן.

רועה נאמן הוא מי ששם את כל מחשבתו בהטבה לצאנו, לשמור ולהגן עליהם. הוא באמת רועה של הצאן. לעומתו יש מי שהצאן הוא רק הדרך שלו להתפרנס, והצאן באמת לא מעניין אותו כלל. הוא רועה צאן "במקרה" ולא "בעצם", אין לו שום חיבור פנימי עם המשימה שלשמה נילקח.

כמו בכבשים, כך במנהיגות של צאנו של ה', עם ישראל:

כן הדבר הזה יקרה ברועי צאן קדשים גדולי ופרנסי ומנהיגי הדור: יש פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, כי אם לקחת עטרה להתגדל בה ולישב ראש ולהשתרר על אחיו בני עמו. וזה יאות לו להקרא רועה 'עצמו' ולא רועה צאן קדשים. ויש רועה צאן מרעיתו באמונה ובתבונות כפיו ינחם, ועל מי מנוחות ינהלם, ועל מבועי הדת והאמונה ינחם בחסד ורחמים. לזה יקרא רועה צאן בעצם כי הוא לא ידרוש רק את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ולבל ידרוש שלומו וטובתו, יזדמן לפעמים למסור עצמו למיתה בעבורם אם יצטרך לזה...

ישנם שני סוגי מנהיגים לעם ישראל: יש מי שמתעניין במעמד שיקבל עקב מנהיגותו. פעולותיו אינן לשם שמים. הוא לא רועה את העם אלא את עצמו! לעומת זאת יש מי שכל מעייניו הוא ההטבה לקהלו: ייתן עצות טובות, יחפש להם מרגוע ונחת, וירומם את מעמדם הרוחני. הוא רועה צאן אמיתי. הוא מוכן אפילו לתת את חייו לעם ישראל כמשה רבינו.

לזה התחנן משה לפני הקב"ה:

וזו היא שבקש משה באומרו "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש" הראוי להיות לראש "על העדה". וזכר התנאי הנחוץ והדרוש לאיש אשר כזה, והוא "אשר יצא לפניהם" ירצה שאם תקום עליהם מלחמה הוא יחלץ חושים לצאת לפניהם לקראת נשק ולקדם פני המלחמה שיעמוד תמיד בראש צבאותיו באופן שימסור עצמו למיתה בעבורם...

דרישה ראשונה: בשעת מלחמה יוביל את הצבא במלחמה, תוך כדי סיכון עצמי. הוא מוביל מקדימה, הולך לפניהם.

וגם בעת שלום "יוציאם ויביאם" וינהגם בחן, בחסד ורחמים, ובחמלה רבה,

גם בשעת שלום יש הנהגות שגרתיות המביאות טוב וברכה לציבור, הן ביעדים, והן באופן ההנהגה (בחמלה ונעימות).

כל זה טמון במילה אחת, "להם":

כי בזולת זה "תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ירצה שלא 'להם' - להנאתם ולתועלתם - הוא רועה אותם ורק את עצמו הוא רועה להתגדל ולהשתרר עליהם ואז לא יקרא בעצם רועה צאן...כי ע"כ יפקוד ה' רק איש הראוי להקרא רועה צאן באמת ולא איש הרועה את עצמו.

שהמנהיג יהיה "להם" ולא "לו". שראשו יהיה רק בצאן מרעיתו. שכל מחשבתו תהיה בטובת עמו. שיהי ראוי באמת לתוארו ותפקידו. מנהיג הדואג לעצמו

וזו תהיה תוכחת מגולה לפרנסי הדור שבכל דור ודור.

יהי רצון שנזכה...

עם, קהל, או בני ישראל?

 בס"ד

עם, קהל, או בני ישראל? / לפרשת בלק / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל עומד בשערי ארץ ישראל, על גבול מואב. הם עטורים בניצחונות מול שני המלכים האימתניים סיחון ועוג. מואב רועדים מפחד  (במדבר כב):

(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

רבינו עומד על כמה קשיים לשוניים (אות ב):

ראוי להעיר על שינוי הלשון שבתחילה קראם 'עם' ולבסוף קראם 'בני ישראל' וגם הוא כפול, ... גם אומרו ילחכו 'הקהל' - צריך טעם לשינוי הלשון עוד הפעם לקרותם בשם.

3 שמות שונים נקראים ישראל בשני פסוקים אלה: עם, קהל ובני ישראל. מדוע? עוד שואל הרב על המילה "עתה" – מה עניינה? מה השתנה בין "קודם" ל"עכשיו"?

הרב מציע פירוש מעניין לסדר האירועים:

ויתכן כי מדרך ונימוס המלכים המדיינים זה עם זה, אשר ינצח ישלול שלל ויבוז בז, הנה אז יתוסף על מספר אנשי חילו בריבוי עצום, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם יתר השבויים שבואי מלחמה ההם עם יתר מספר חיל צבאותיו ויהיו לעזר לו.

ייתכן והחוק בעבר היה שכאשר מלך מנצח מלך אחר, לוחמי הצבא המפסיד הופכים להיות חיילים של המלך המנצח. ממילא, הכח הלוחם הולך וגובר ממלחמה למלחמה.

והנה באמת עם בני ישראל באותו עת היה מספרם קטון ודל כי שש מאות אלף רגלי מספר כזה במה נחשב לעמת מספר גדודי העמים, ועל כן מואב בתחלה לא היה ירא מהם, כי עם קטון הוא. אבל כאשר ראה בלק בן צפור "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" שהכום מכה רבה וישב ממנו שבי, כי אז נתרבה מספרם לרוב מאד ע''י שבויי מלחמה שיהיו עתה בעוזרם לצאת לקראת נשק, אז "ויגר מואב" וזה מסיבת "העם" שבויי האמוריים אשר לא מבני ישראל המה שנוסף על מספר גדודם ונעשה רב מאד בכמות. מעתה בא מורך בלבבו פן ילחם בו ויכל לו.

אמנם עם ישראל היו 60 ריבוא גברים, אולם עליהם להלחם עם עמים רבים בכנען וסביבתה. לפני מלחמות סיחון ועוג הצבא הישראלי עוד היה נראה בר שליטה. לאחר המלחמות – צבא השבויים הוסיף עצמה אדירה לעם ישראל! השבויים מכונים בשם "העם", ואינם מבני ישראל.

וגם זאת אחרת "ויקץ מואב מפני" איכות מעלת וחשיבות עם "בני ישראל", ועל ידי זה יהי אלהים עמם והנצחון יעמוד לימינם.

יש גם מעלה רוחנית מיוחדת קבועה בעם ישראל, וזה עצמו נותן יתר תוקף לצבא ישראל.

חיבור הדברים הללו – הוא המפחיד את המואבים:

ולכן "ויאמר מואב אל זקני מדין" לטכס עצה לקדם את פני הרעה. ואינו רחוק אצלי שהיתה מואב בימים ההם ממשלת עם...

בשלב הזה מואב ומדין עדיין ללא מנגנון של ניהול על ידי מלך, אלא יש מעין מועצת העם המנהלת את העמים הללו. דבר זה מסביר מדוע היותו של בלק מלך מואב מופיע רק לאחר מכן, "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", בעת ההיא, ולא קודם לכן (מדברי הרב באות א' לעיל). בצר להם הם מתייעצים זה עם זה:

כי עתה משני סיבות אלו: מסיבת כמותם שנתרבה כעת, ומסיבת איכותם מעלתם וחשיבותם בעיני אלהים "עתה" בלתי ספק "ילחכו הקהל" בכללותם הם ושבוייהם ששבו מהאמורי ולכך קראם בשם 'קהל' שם כולל שניהם יחד "את כל סביבותינו" ולא יניחו לנו שריד ופליט.

"עתה", עכשיו, עם סיום הקרבות נגד סיחון ועוג, בזמן בו הצבא הישראלי המתוגבר, המחובר, המכונה "קהל", אלו ואלו גורמים למואב לפעול ולהיערך למצב.

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

ידו של משה תוכיח!

 בס"ד

ידו של משה תוכיח! / לפרשת קרח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אזהרותיו של הקב"ה לעם ישראל שלא לנהוג כקורח במחלוקתו על משה, נהפכות ממש לאיסור תורה (יז, ה):

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

כשמעיינים בפסוק נראה כי יש כאן סרבול וייתור מילים (אות י):

הנה זה (המילים "כאשר דבר ה' ביד משה לו") מיותר לגמרי, כי יספיק אומרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו". וגם יקשה אומרו "ביד משה" שהיה לו לומר "אל משה". וגם יקשה יתור תיבת "לו" ומשוללת הבנה.

לאחר שהתורה מזהירה לא להיות כמו קורח, מכניסים את הדיבור אל משה – זה מיותר, ואם כבר הדבר מוזכר – מדוע בשפה לא ברורה? מדוע הביטוי הוא 'ביד' משה, ומדוע כתובה המילה 'לו' בסוף הפסוק?

מקדים רבינו:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו החולק על הכהונה נדון בצרעת וע"כ לקה עוזיהו המלך בצרעת.

צרעת לא מגיעה רק על לשון הרע, אלא גם על מחלוקת עם הכהונה. עוזיה מלך יהודה שהיה מלך צדיק, החליט בשלב מסוים להיות גם כהן גדול, אולם פרחה צרעת במיצחו (דברי הימים ב, כו), ומחמת הטומאה לא יכול היה לעבוד במקדש. אין כאן רק פתרון טכני להרחקתו, אלא גם עונש על הרצון לחלוק על הכהונה.

נמצא שיש שני מיני עונשים לחולק על הכהונה: אם שיקרה לו שימות במיתה משונה כמו שקרה לקרח ועדתו, ואם שילקה בצרעת כעוזיהו המלך.

שני עונשים אפשריים לחולק על הכהונה: מוות או צרעת, לא אלינו.

והנה (האות) וא'ו של "ולא יהיה כקרח" משמשת במקום שי'ן כמו "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) וכמבואר זה בספרי המדקדקים. וגם אומרו "ולא יהיה כקרח" מושך עצמו ואחר עמו, כמו "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) וכאלו אמר "ולא יהיה כקרח, ולא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו".

הרב מאיר 2 עניינים דקדוקיים:

א. לפעמים האות ו' באה באה במקום האות ש', במשמעות של נימוק: כדי ש.... (כפי שמצינו אצל המלך, שלא ירבה כסף ונשים כדי שלא ייטה ליבו מה', ושם נאמר הנימוק לאזהרה "ולא", במשמעות של "שלא") 

ב. "מושך עצמו ואחר עימו" – ישנו חלק מהפסוק שנאמר עבור יותר ממקום אחד, בלי לחזור על אותם מילים. הדוגמא שמביא הרב: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", שהמילה "ואל" נמשכת גם על סוף הפסוק, כאילו כתוב כך: "יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר".

כך גם אצלנו – ישנה אזהרה שלא לחלוק על הכהונה, עם איום מפני 2 עונשים אפשריים כנ"ל:

והענין הוא שבא לומר "זכרון לבני ישראל" ש"לא יקרב איש זר...להקטיר קטרת" - שלא יהיה כקרח וכעדתו להענשו בעונש מיתה כהם, וגם שלא יהיה עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה" שלקה ג"כ בצרעת לשעבר, כאשר נשתלח בשליחותו של מקום, ואמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך ויוציאה והנה ידו מצורעת" ויהיה "לו" כן כמוהו, ללקות גם הוא בנגע הצרעת.

התוספת שבסוף הפסוק באה להזהיר מפני עונש הצרעת! ומי המקור לכך? משה רבינו עצמו, שלקה – בידו! וזה מה שרמוז במילים "ביד משה". המילה "לו" מתייחסת לחוטא הנ"ל, החולק על הכהונה – אם יעשה כך עלול להיות "לו" כעונשם של קרח או של משה, חלילה.

(ועיין תנחומא צו אות טו, רד"ק מל"ב טו ה ואברבנאל שם, וכתבו רבינו בתוספת נופך).

שיחרור בדיבור

 

בס"ד

שיחרור בדיבור / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בסיכום חטא המרגלים מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא. העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

הקב"ה נשבע למשה על קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):

ראוי להעיר על יתור זה: כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?

כדי להסביר זאת, מקדים הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":

ויתכן כי הנה נתפרסם הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.

הדיבור על גורמי מתח ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:

כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.

עשו  רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.

לעומת זאת, בחטא העגל מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:

וכי על כן נאמר ג"כ במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת המלך שככה.

התורה אומרת שה' דיבר על מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.

זאת לעומת גזירת חורבן בית המקדש:

אבל אצל חורבן הבית נאמר "עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.

שם ה' 'זמם', ולכן החימה העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.

לאור כל הנ"ל, דברי ה' מובנים יותר:

ולזה אמר "אני ה' דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו" לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי" והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.

היתה אפשרות לעונש חמור יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה "מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש ממותק ברחמים.

מסיים הרב, שלפי דבריו גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:

ולפירוש זה ימתק לחך טעם פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.

בפסוק הנ"ל מופיע הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר), אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.

יש ביסוד שהרב לימדנו גם משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה, שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.

ואידך – זיל גמור.

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

מה שלי ומה לא?

בס"ד

מה שלי ומה לא? / לפרשת נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהפרשיות הקטנות הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק החותם את הפרשיה הוא (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

פשט הפסוק מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.

יחד עם זאת, הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?

רבינו מביא את דברי ר' עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:

הרב "בינה לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,

אדם רגיל לבחון מה שלו ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:

ולזה בא הכתוב לשלול זה באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו", אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו', כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.

אחד מהמלכים הגויים בזמן חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.

על בסיס זה מסביר רבינו:

בזה אני מבין מה שאמרו חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו". ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.

המדרש במסכת שמחות פרק ח מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום, כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...