יום שלישי, 20 בפברואר 2024

מתי להחריש ומתי לדבר בקול?

 בס"ד


מתי להחריש ומתי לדבר בקול? / לפרשת תצווה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בגדי הכהן נושאים בתוכם מסרים ורמזים רבים. אין הם בגדים להופעה מפוארת ונכבדת בלבד, אלא גם כלי כפרה על מגוון עבירות חמורות, וכן מסרים רוחניים ומידותיים רבים.

על המעיל נאמר (שמות כח):

(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

אומר התלמוד (זבחים פח, ב)

מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע

מתוך כל מראהו המפואר של המעיל, חז"ל מתמקדים דווקא בשוליו, בפעמונים, ומזה ר' חנינא מסיק שלבישת המעיל מכפרת על לשון הרע, קול טוב מבטל קול רע.

רבינו מרחיב דרוש זה (אות ח):

והיה פי ראשו בתוכו - הנה אמרו ז"ל שהמעיל הוא מכפר על לשון הרע, וזה ירמוז הכתוב שיהיה "פי ראשו" שהפה יהיה סגור בתוכו, בקרב לבו, ויאלם דום לבל ידבר מאומה רע, "שפה יהיה לפיו סביב" שישמור לפיו מחסום, וסגור יהיה תמיד לא יפתח, באופן שיהיו שפתותיו כאלו ארוגים הם "מעשה אורג" ודבוקים יחד זה בזה באופן ש"לא יקרע", כלומר שלא יפתחו כלל לדבר רע.

פרט ראשון במעיל התכלת: הגימור של שפת הבגד חייב להיות רקום באופן שלא ייקרע. הרמז הוא סגירת הפה מכל דבר רע. פה סגור מכל נבלה, לשון הרע ורכילות. אדם צריך לחוש גאילו הוא שם ממש מחסום או גדר סביב פיו לבל ייפתח לדבר רע.

אם כן, אם באמת המסר של המעיל הוא עצמת השתיקה, מה הטעם לפעמוני הזהב?

והטעם לפעמוני זהב לומר שאם יצטרך לדבר דבר הצריך לו ידבר בנחת ובקול נמוך כקול הזוג זהב בענבל מקשקש בתוכו שאין בכל המתכות שבעולם שהקשקוש משמיע קול נמוך כזהב ולכן יזהר אדם שיהיה דיבורו הנצרך בנחת ובקול נמוך

אדם חי בעולם. צריך לדבר, לשוחח ולעסוק במלאכתו. את זה יעשה בקול נעים ונמוך, כדי להשמיע דבריו בנחת.

אבל...

זה רק במילי דעלמא. אך "ונשמע קולו בבואו אל הקדש", שבמילי דשמיא בבואו אל הקדש להתפלל או ללמוד תורה צריך להשמיע בחוץ קולו ולדבר כאות נפשו בלי מעצור דבר

בכל מה שקשור לדיבורי קודש, כלימוד תורה ותפילה, לא יחשוש להרים קולו. ירים קולו לחזק את כוונת התפילה, ישנן בקול רם את דברי התורה להטמיע אותם בליבו, ויאמר דברי אמת ללא חשש ופחד.

וגם "ובצאתו" לעסקיו ג"כ יוכל לדבר כל צרכו "ולא ימות" ולא יאונה לו כל און לא כן בדברו דיבור של איסור יחוש לעצמו פן ה' יגפנו.

כשהתורה מברכת "ברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו), הכוונה היא על פעילותו של האדם מחוץ לביתו לצרכי פרנסתו. התורה רומזת לכך גם כאן: בצאתו של האדם לעבודתו, ידבר כפי צרכו (בנחת ונעימות כנ"ל) ולא יחשוש מכך, שאין בכך כל רע.


יום חמישי, 15 בפברואר 2024

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד



תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:


יום שלישי, 6 בפברואר 2024

בוחר בעבדות???

 בס"ד


בוחר בעבדות?? / לפרשת משפטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

התורה לא רואה בעין יפה מציאות של עבדות. להלכה, יהודי נמכר לעבדות רק אם מצבו הכלכלי הגיע עד לתחתית או אם הוא גנב, ועליו לשלם ואין לו מנין. גם אז כידוע תקופת עבדותו מוגבלת מאד. שש שנים בלבד.

אומרת התורה (שמות כא, ב):

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

מדקדק רבינו (אות א):

ראוי להעיר שלא אמר שש שנים "תעבוד בו". וגם יקשה על אומרו "יצא" לחפשי, ולא אמר "תשלחנו" חפשי חנם.

אם מדובר על מערכת של עבדות, התורה היתה צריכה להשתמש בלשון יותר פסיבית ביחס לעבד. הוא הרי כפוף לאדונו, ולכן האדון עובד בו, והוא אינו עובד לעצמו. כמו כן בסיום ששת השנים האדון משחררו, והוא לא הולך מרצונו החופשי.

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל בקידושין (כב, ב) מה נשתנה אזן מכל שאר האיברים? אלא אזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע. וכתב הרב יד יוסף בטעם שלא ענשו הכתוב להרצע בתחלת בואו בתחלת שש לעבוד בשר ודם כמוהו, יען כי בתחלה היה אנוס מפני עניו ושפלות מצבו. לא כן אחר שש שצוה ה' לאדונו להעניק לו מפרי טובו מכל אשר ברכו ה', ועם כל זה לא יאבה העבד לצאת לחפשי רק יאבה לעבוד את אדוניו. על כן אזן ששמעה וכו' תרצע ע"ש באורך.

הרב יד יוסף מקשה קושיה חזקה: מדוע רוצעים את אוזן העבד רק בסיום שש שנים, אם הוא לא רוצה לצאת? הרי הסיבה לרציעה היא עצם העבדות, שכן אוזננו שמעה בסיני שאנו עבדי ה', ולא עבדי בשר ודם, ומה ההבדל בין תחילת העבדות לסוף ששת השנים? ומתרץ: בתחילה היה העבד מוכרח להימכר. לא היתה לו ברירה. הוא היה זקוק לכסף. אולם עם סיום ששת השנים וההתבססות הכלכלית, ובצירוף חיוב האדון לתת מתנה מכובדת לעבדו בשעת שיחרורו, הבחירה עוברת לעבד: האם תבחר בחירות?

כי על כרחך בראשית הימכרו לו כי היה אנוס בדבר נהג בו הכתוב כבוד לומר "שש שנים יעבוד", כאלו הוא יעבוד מעצמו בלתי קול נגיד ומצוה המושל בו לעבוד עבודת עבודה ומכריחו על כך. וגם בצאתו חפשי אמר "יצא לחפשי" כאלו מעצמו ומרצונו יצא כאלו לא אדונים לו לחכות לפקודת אדוניו להוציאו חפשי,

התורה מתייחסת לעבד בתחילת הדרך כבן חורין! הוא עובד (כאילו מעצמו ומרצונו) והוא יוצא (כאשר יבחר בכך).

מה שאין כן בסוף שש, שמצווה אדוניו להעניק לו מפרי צדקתו מבלי הצטרך לעבוד אל הזולת, ועם כל זה יאמר "אהבתי את אדוני לא אצא חפשי", ועל כן נענש ברציעת האזן, נאמר "ועבדו" לעולם, ולא "ויעבוד" לעולם כמו שכתב בתחלה, כי עתה נהג בו הכתוב מנהג בזיון וציוה את אדוניו להעבידו כאות נפשו על רוע בחירתו, לברוח עבד לה' ולהיות עבד לאנוש בן תמותה כמוהו.

בסוף שש השנים, יכול העבד להתחיל חיים חדשים, בהם הוא יהיה משועבד רק לה' יתברך, ולא לשום בשר ודם כערכו. והיה אם אכן יבחר בעבדות כדרך חיים, התורה תתייחס אליו כאל כזה. משפה מעודנת, המציגה אותו כבעל רצון חופשי לעבודה, אל שפה המטיחה את האמת בפניו, ומבהירה לו כי בחר בדרך שלילית המצמצמת את מרחבי הבחירה החופשית שלו. בשלב זה נכון יהיה לסמן בגופו את מעמדו השפל החדש, כמי שבחר עבודת אדם לעומת עבודת ה'.

האם התורה מדברת על בחירה בעבדות רק בעולם העתיק?

כנראה שלא, ואידך זיל גמור....


יום חמישי, 1 בפברואר 2024

לא תשא את שם...האדם!

 בס"ד



שמירת הדיבור מצילה את צלם אלקים שלך.../ לפרשת יתרו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

נשמת החיים שנופח הקב"ה באדם בשעת הבריאה היה כח הדיבור המייחד את האדם מכל חיה על פני האדמה. כח הדיבור ממית ומחיה. כח הדיבור מקרב ומרחיק. כח הדיבור מזכה בחיי עולם הבא ומוריד עד שאול.

בעשרת הדברות ישנה התייחסות לדיבורי אמונה, כגון הקדשת השבת, אולם גם לדיבורים שליליים כעדות שקר ושבועת שוא.

כותב רבינו (אות יח):

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו (כ,ז)  הכפל מבואר באומרו 'את אשר ישא את שמו לשוא'

שואל רבינו, מה הטעם בכפילות שבסוף הפסוק? יכול היה לומר "כי לא ינקהו ה'", והיינו מבינים שמדובר על הנושא את שם ה' לשוא! עוד ישאל הרב בהמשך דבריו: מדוע דווקא על עבירה זו נאמר שה' לא ינקה את העושה?

מעמיק הרב למצוא את הרעיון שרמוז כאן:

ויבואר במה שכתב הרב "בינה לעתים" (ר' עזריה פיג'ו, איטליה, המאה ה-16-17) שהאדם הבדילו ה' לטובה מבהמות יער בכח הדברי שבו ולזה יזהר לשמור הכח הזה כאישון עינו להשתמש בו רק במה שהוא רצון הבורא. והמשיל זה למלך שנתן מתנה יקרה לאיש אשר מצא חן בעיניו חרב משובצת אבני חפץ אשר ראוי לשמרה כאישון עינו, ואם תעבר עליו רוח שטות ויתקומם בה נגד המלך להלחם בו לא יצוייר גודל העונש הראוי, כי גם כל מצרי שאול לא יספיקו לרצות את עונו. כן הדבר הזה באדם אשר הוחן מאת בוראו במתן יקר כזה הוא כח הדברי אשר בו יבדל מהבהמה יצטרך לשומרו מאד מכל דבר רע ואם יתקומם בו נגד רצון בוראו אז יצא מגדר אדם ובא לגדר בהמה ואז אין קץ לעמו ולעונשו הגדול ע"ש.

ר' עזריה פיג'ו ממשיל את הקלקולים שבכח הדיבור, דהיינו שימוש בו נגד רצון ה', לשימוש בוגדני במתנת המלך. שימוש המנסה לפגוע במלך עצמו נותן המתנה היוקרתית. אדם שפוגם בכח הדיבור שלו, נמשל כבהמות נדמו, כי הוא לוקח את היתרון המרכזי שלו מעל הבהמות, שנתן לו ה', ופוגם בו. בזה כביכול פוגע במלך עצמו, חלילה.

ממשיך רבינו:

ונאמר כי תיבת 'ישא' ענינה 'הסרה' כמו 'ישא פרעה את ראשך מעליך' (בראשית מ, יט)

למילה ישא יש משמעות של "הורדה" ו"הסרה". משמעות זו נמצאת גם כאן.

ולזה יאמר 'לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא', וזה עון חמור מכל עבירות שבתורה שבו נאמר 'כי לא ינקה ה'' מה שלא נאמר כן בשאר עבירות.

והטעם לזה, כי לא ינקה ה' לאשר ישא ויסיר את שמו העצמי שם אדם להקרא בשם בהמה וחיה רעה, לסיבת שבועת שוא וכדומה, אשר בזה נתקומם נגד מלכו של עולם לעשות הרע בעיניו באותו מתן היקר שנתן לו הוא כח הדברי, ע"כ יגדל עונו מנשוא ונקה לא ינקהו.

המילה "ישא" השניה מדברת על האדם הדובר! זו לא אותה משמעות כמו בתחילת הפסוק. בתחילת הפסוק ישנו ציווי שלא לומר את שם ה' לשוא. בסיפא, בצמוד לחומרת עונשו, התורה אומרת את הנימוק ללאיסור ולחומרת עונשו: האדם מאבד את צלמו הייחודי, את גדלו, את תכונתו כאדם בעל דיבור.

ניתן נא לב לעניין חמור זה, לקבל צלם אדם בדיבור מרומם, מעלה ומקודש.

יום רביעי, 24 בינואר 2024

איך מושיעים את....ה' יתברך??

 בס"ד



איך מושיעים את...ה' יתברך? / לפרשת בשלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

נס קריעת ים סוף סותם סופית את הגולל על שיעבוד מצרים. עם ישראל נושע לאחר תקופה בת מאות שנים. אולם עיון בפסוק מגלה דבר מפתיע. הישועה לא היתה רק לעם ישראל (שמות יד, יג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

מדקדק מכך רבינו (אות ה):

התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' (יד, יג) והוא קשה לשמוע כי התשועה אינה לה', כי הוא אינו צריך לתשועה ורק לישראל להושיעם מיד אויב וא"כ תיבת ה' פה אין לה מקום ומהראוי יאמר "וראו את התשועה אשר יעשה ה' לכם"!

הניסוח של דברי משה תמוה: וכי ה' הוא זה שנושע? והלא ישראל הם אלה שנושעים על ידי מעשי ה'! היה ראוי לכתוב "את ישועתכם"! אלא שכאן מונח רעיון יסודי ועמוק:

ויתכן כפי מה ששמעתי אומרים על פסוק "ואתה הרם את מטך" שהכוונה כי ליצני הדור היו אומרים שהאותות שעשה משה במצרים אינם אלא מעשה כשפים ע"י המטה שיש בו כוח וסגולת הכישוף. ולשלול ולבטל דבריהם אמר לו "הרם את מטך" ירצה (=כוונתו) סלק את מטך והניחו בקרן זוית לבלי השתמש בו, ורק "נטה את ידך" לבדה "על הים ובקעהו" למען ידעו גויים כי רק יד ה' עשתה זאת ולא ע"י כישוף עכ"ש (=עד כאן שמעתי).

הרב מזכיר פירוש ששמע, שעונה על תמיהה בציווי ה': מה הפעולה שעשה משה רבינו לבקיעת ים סוף? הרי כתוב גם "הרם את מטך" – משמע ע"י המטה, וגם כתוב "נטה את ידך", משמע ע"י ידו של משה! אלא שהרמת המטה נעשתה כדי להראות שבעצם...הוא נדחק הצידה. המטרה היתה להראות לעם שאין כח למטה מצד עצמו, אלא הכל ברצון ה' בלבד.

ממשיך רבינו את קו המחשבה הזה:

ולפי זה נמצא כי בנס קריעת ים סוף בו שני מעלות טובות: א' שעל ידו נעשתה תשועה גדולה לה' כביכול במה שעל ידי זה נתפרסמה יכלתו ית' לעיני כל העמים. ב' תשועת ישראל מכף כל אויביהם.

יש לסיפור קריעת ים סוף שתי תוצאות טובות: חשיפת כוחו העצום של ה' יתברך, בניגוד לדעת חלק מהעם והעמים שחשבו שמשה פעל על ידי כישוף חלילה, ועצם שחרור ישראל משעבוד מצרים באופן סופי. כעת מובן הפסוק:

ולזה אמר "התיצבו וראו" שני תשועות, א' ישועת ה' במה שע"י קריעת ים סוף יגדל ה' לעיני כל הגוים כי עושה נפלאות לבדו ולא מעשה כשפים, ב' אשר יעשה תשועה עוד לכם להושיעכם מיד צריהם.

מעבר לישועה של ישראל מיד צר, יש מושג של ישועה של ה'! הכוונה היא בעצם לקידוש שמו וגילוי שמו לעיני הבריות. אדם רואה המון תופעות בחייו ויכול בקלות ליחסן לכל מיני גורמים לא נכונים. זה יכול להיות גורם ממשלתי, פוליטי, חברתי, היסטורי, אנושי ועוד. קריעת ים סוף, כפסגת פעולות שחרור ישראל מיד צר, מגלה כי המבט הנכון הוא ההבנה כי יד ה' פועלת את הכל, ובכך אנו מושיעים את ה' כביכול, ומביאים את העולם לתיקונו המושלם.

יפה המשך דברי הרב לימים אלו של מלחמה באויבינו ושונאינו. גם במלחמה צודקת ונעלית זו יש לחיילינו הקדושים תפקיד דומה, לגלות את יד ה' הפועלת נפלאות:

והוא אצלי כוונת המשורר ע"ה באומרו "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" ירצה (=כוונתו, רוצה לומר) אני בטחתי בך כי תפליא חסדך עמי לעשות עמי אות לטובה אשר מזה תתפרסם לבני אדם גדולתך ויכלתך, באופן שיתיחס זאת גם לך לישועה ותקרא ישועתך, גם שאינך צריך לה, ועוד "אשירה לה'" על ישועתי מיד רודפי...

יום חמישי, 18 בינואר 2024

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש!

 בס"ד



אויבים נופלים בזכות מסירות נפש! / לפרשת בוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לצורך ביטוי של אמונה, מצוה ה' את בני ישראל למרוח דם על המזוזות ועל המשקוף. מה המטרה? (שמות יב, יג):

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מקשה רבינו על פסוק זה (אות יב):

והפליאה נשגבה, כי האם יצטרך חלילה לאל לאות למען יכיר בתי ישראל לפסוח עליהם? ועוד יקשה אומרו "ולא יתן המשחית לבוא", כאלו המשחית הוא זולתו ית' והוא לא יתנהו לבוא אל בתיכם, והלא ה' בעצמו הוא המכה בעם, כמו שכתוב "ועבר ה' לנגוף את מצרים" אם כן מה כונת אומרו "ולא יתן המשחית"?

שואל רבינו: מה הצורך של הקב"ה לראות את הדם? וכי הוא אינו יודע היכן חי ישראלי והיכן גוי? ועוד: וכי יש איזה משחית חיצוני שיהרוג את הבכורות? הלא הקב"ה בעצמו וא זה שהורג את המצרים, כפי שנאמר בפסוק אחר!

מחדש הרב:

ואחשוב כי נודע שבזמן ההוא היו ישראל שקועים בטומאת גלולי מצרים והיתה מידת הדין מקטרגת עליהם לבל יגאלו

לעם ישראל יש בעיה רוחנית: מידת הדין מנסה למנוע את יציאת מצרים, כי עם ישראל היו עובדי עבודה זרה...

ולזה ראה מראש לזכותם לגאולה, וזה במה שיצום לשחוט תועבת מצרים לעיניהם וינתחוהו לגזרים ועי"ז ימסרו עצמם למות בידי המצרים בראותם אלהיהם נשחט לעיניהם ודמו נשפך בידי היהודים זה יהיה להם לזכות גדול ופתח תקוה להצלתם, וזה אומרו, "ועבר ה' לנגוף וגו' וראה את הדם" שקיימתם מצות ה' ומסרתם עצמכם למיתה לעשות רצונו, כי אז "ופסח ה' על הפתח" כי ישוב לפנות אליכם ברחמים בשכר זה וכל עוולה – היא מידת הדין – קפצה פיה לבל יגוף ה' אתכם בגלל המצרים על עוונותיכם רק אתכם יציל.

מריחת הדם היתה אקט של מסירת נפש מצד העם: שחיטת אלוהי מצרים לעיני מאמיניו מראה כי יש שינוי כיוון בכל ההתנהלות של עם ישראל: לא עוד אמונה באלהי מצרים, אלא בחירה באלהי ישראל, ה' יתברך. הפסיחה של ה' היא לא מעל הבית, אלא מעל טענות מידת הדין! ובזה תורצה השאלה הראשונה.
מלבד זה עוד הבטיח בטחון אחר והוא כי "לא יתן המשחית" וגו', ירצה, כי הנה בפעולה זאת יש סכנה גדולה נשקפת לאיש הישראלי כי מדי עבור המצרי וראה את הדם על הפתח... היתכן לא ינתקו מורשי לבבו להקהל ולעמוד על נפשם בפחי נפש ובחמה שפוכה?? זה בא במקלו וזה במגלו וזה בקרדומו וזה בחרבו להכנס אל בתי היהודים ולעשות בהם נקמות! ולזה הבטיח הכתוב כי מלבד כי יגן ה' עליכם ממידת הדין המקטרגת עליכם...עוד לא יתן ה' המשחית הם המצרים מרי נפש לבא אל בתיכם לנגוף אתכם בחרבות וברמחים כי ה' יתן מורך בלבבם לבל יהינו להזיק ולהרע אתכם...

"המשחית" אותו ימנע ה' מלבא הם המצרים הרותחים על הפגיעה באלהיהם. ראית הדם עלולה לעורר את חמתם להשחית ולפגוע בעם ישראל. בגלל מסירות הנפש הזו, ה' ייתן פחד בלב המצרים, והם יימנעו מלבוא ולהשחית בעם ישראל.

התורה מבטיחה כי יהודי שמוסר את נפשו מובטח כי בכך הוא רוכש סגולות עילאיות ומובטח שה' יפיל אויביו לפניו.

 

יום רביעי, 10 בינואר 2024

רוצה גאולה? וותר על המתנות!!

בס"ד



רוצה גאולה? וותר על המתנות! / לפרשת וארא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הקב"ה מקשה את ליבו של פרעה, ורבים מחכמינו שאלו מדוע עשה כן ה'. למה לא לאפשר לפרעה לשחרר כאשר תגיע נקודת השבירה, החל ממכת שחין, שם ה' מחזק את לב פרעה? למה צריכים לשחרר בכח ובהכרח, באותות, במופתים וביד חזקה, ולא לתת לרצונו החופשי של פרעה לעשות זאת?

מסביר רבינו (אות ב):

יתכן לפרש כתובים אלה ע"פ מ"ש המפרשים בטעם שעשה ה' ככה לשלח את ישראל מאת פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה אחרי הכותו את פרעה מכות גדולות ונאמנות ולא באופן שיתן בלבו רחמים לשלחם מטוב רצונו ולא ביד חזקה, יען שהוא ית' חפץ לקחת לו ישראל לסגולתו ולהיות לו לעם שלא ישתעבדו רק אליו ית' ולא לזולתו

מטרת יציאת מצרים: להפוך להיות עבדי ה', ולצאת מכל שיעבוד אחר. עם ישראל יהיו חייבים להבין שאין להם מחוייבות לאף אחד אחר מלבד הקב"ה.

וא"כ אם היה נותן בלבו לשלחם מרצונו הטוב כי אז נהיה תמיד כל הימים משועבדים אל פרעה שאם יזדמן יצטרך לשרתו ולעבוד לו כל מלאכת עבודה ויקרא להם לעבוד לא נוכל להשיב פניו ריקם כי אז יקראו כפויי טובה וע"כ הוציאם בעל כרחו שלא בטובתו לבלתי עבוד בנו עוד כל הימים

אם היינו יוצאים מטוב ליבו של פרעה, היינו נשארים משועבדים לו לעולם! גם אם לא בפועל אז בפוטנציאל, בתחושת המחוייבות. לכן רצה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך הכרח לפרעה, כדי שיובן לכל אורך ההיסטוריה שאין לנו שום מחוייבות כלפי הטבה כלשהי מצד פרעה.

וזה ממש מאמרו ית' אל משה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" בעל הרחמים "והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" והטעם לזה שלא הוצאתי אתכם באופן אחר בתת אל לבו לשלח אתכם ברצון הוא יען כי אני חפץ "לקחת אתכם לי לעם" להשתעבד לי בלבד ולא אל זולתי ו"להיות לכם לאלהים". ואם עשיתי באופן זה אז תצטרכו להשתעבד גם לזולתי, לזה (=ולכן) גאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הדבר רמוז גם בלשון המפורסמת של "ארבע לשונות של גאולה", "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", שהתכלית של כל הפעולות הללו הוא להיות לה' לעם, והוא יהיה לנו לאלהים. קשר כזה בלבד. ולכן גם פה מוזכר אופן הביצוע, זרוע נטויה ושפטים גדולים, כדי לייצר ניתוק מוחלט מהמשעבד הרשע הקודם, ולייצר קשר בל יינתק בין עם ישראל לגואלו האמיתי – ה' יתברך.


מתי להחריש ומתי לדבר בקול?

 בס"ד מתי להחריש ומתי לדבר בקול? / לפרשת תצווה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל בגדי הכהן נושאים בתוכם מסרים ורמזים רבים. אין הם ...