איזה כיבוד מגישים ל...מלאך?

 בס"ד

איזה כיבוד מגישים ל...מלאך? / להפטרת פרשת נשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מספרת את סיפור לידתו של השופט שמשון, השופט הנזיר, וזה בעקבות פרשת הנזירות המופיעה בפרשה. נשלח מלאך לבשר לאשת מנוח ולאחר מכן לבעלה שלאחר שנות עקרותה היא תפקד בבן. מנוח רוצה לכבד את השליח המבשר – אותו הוא חשב לנביא, ולא למלאך – בגדי עיזים (שופטים יג, טו):

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:

מדקדק רבינו בדברי מנוח (אות י):

יש לדקדק תיבת "לפניך", שהיה לו לומר ונעשה "לך" גדי עזים.

מדוע יש לעשות את הגדי 'לפני' המלאך, ולא 'בשביל' או 'עבור' המלאך? ועוד מדקדק הרב: מנוח מדבר על גדי, ואילו המלאך דוחה את הצעתו לגבי ה'לחם', "אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ" (פסוק טז). מהי מהות השינוי?

ופירשו המפרשים ז''ל כי מנוח חשב שהמלאך לא יסמוך עליו שהגדי נשחט כדין בסכין כשרה, ולכך אמר למלאך נעצרה נא אותך ותהיה עומד על ידי ונעשה לפניך גדי עזים, ותראה שהכל כהלכה.

מנוח ואשתו היו בטוחים שהמבשר הוא בן אנוש, נביא, ולכן רצו לכבד אותו בארוחה. אמנם חז"ל מלמדים שמנוח היה עם הארץ, והוא ידע כי איש אלהים קדוש לא יאכל אצל כל אחד, ולכן יש בפיו הצעה: אני אשחט 'לפניך' – לידך, את גדי העיזים, וכך תראה שהשחיטה כשרה.

הנביא-מלאך מנצל את ההזדמנות להוכיח את מנוח:

לזה ענה לו המלאך "אם תעצרני לא אוכל בלחמך", כי אפילו אראה ששחיטה כדין, יש בעיה בלחם שלך אולי הקמח לא נקי מתולעים, או של שביעית, או בלי הפרשת תרומה וחלה.

גם אם הבשר כשר – מה לגבי שאר חלקי הארוחה? האם הלחם נעשה כהלכה, וקויימו בו כל המצוות התלויות בארץ? האם הוא נקי ומנופה?

אך אולי באמת מנוח הציע רק ארוחה עם בשר ללא לחם? על זה עונה המלאך:

ואם הכוונה שלך לתת לי לאכול הגדי בלי לחם, אז דבר זה קרבן "עולה, ולה' תעלנה" ולא לי.

אם מדובר על בשר בלבד – עדיף שתקריב לקב"ה.

רבינו – גם פה כבעוד מקומות - כמחנך הציבור, דורש את הסיפור שלא על פי פשוטו, כדי להוכיח בעדינות את קהל עדתו בענייני כשרות, ודברים שיוצאים מן הלב, בודאי גם ייכנסו אל לבבות אחרים.

מספר הסמוי מן העין...

 בס"ד

מספר הסמוי מן העין / להפטרת פרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הנביא הושע מתאר את הברכה הרבה שתבוא בעקבות כריתת הברית המחודשת בין ה' ובין עם ישראל בעקבות עזיבתם את אליליהם. אחת מהברכות תהיה ריבוי באוכלוסי ישראל. רבינו מחבר את הברכה הזו לענין המפקד של עם ישראל המופיע בפרשתנו, ומזכיר לנו כי ישנו סיכון בספירת עם ישראל (אות ט):

בהפטרה. "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב, א). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שאסור לספור ישראל, וכמו שמצינו (שמואל ב, פרק כד) בזמן דוד המלך כשמנה ישראל, היה נגף בשבעים אלף איש. וכן אמר ה' למשה (שמות ל, יב) "כי תשא ראש בני ישראל לפקודיהם", הזהירו "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם".

דוד המלך מוסת למנות את עם ישראל, דבר הגורם למגיפה נוראית. הסיבה היתה שאופן המנין מנוגד להלכה למנות באמצעות חפצים, ולא ממש את האנשים. משה רבינו מנה את ישראל על ידי חצאי שקלים, ובזה המנין לא גרם לנגף.

רבינו מתאר שכך גם נהגו אצלם למעשה בפועל:

וככה אנו עושים כפעם בפעם כשיהיה מפקד אוכלוסין, להודיע לציבור שכל נפש תשלם סכום כסף סמלי, וממנו עושים פדיון הנפש של מספר 'כסף', מאה וששים מטבע.

כאשר היו צריכים למנות את בני הקהילה (מן הסתם מסיבות מנהליות וכיו"ב) היו מבקשים סכום סמלי עבור כל נפש, וכך לא נמנו האנשים עצמם. יתרה מזו: מכסף זה היו עושים פדיון נפש, מעין תפילה וסגולה מיוחדת לשמירה ולהגנה.

אומר רבינו, שבכך לא רק נמנעים ממגיפה, אלא גם מורידים שפע וברכה:

וזהו רמז הפסוק "והיה מספר בני ישראל", אם יצטרכו לעשות מספר האוכלוסיא של ישראל, צריך לעשות תמורתו כסף כופר נפש, וזהו 'מספ'ר' אותיות "מכסף" (בחילוף אות רי"ש באות כ"ף באותית אי"ק בכ"ר), ועל ידי זה 'לא יהיה נגף בבני ישראל' ובהיפך 'יהיו כחול הים'.

ישנן כמה 'תמורות', כלי-רמז להמרת אותיות בעברית, כדי לפענח זרמי עומק. המוכר הוא א"ת ב"ש (א' היא ת', ב' היא ש' וכן הלאה). ישנה 'תמורה' נוספת הנקראת אי"ק בכ"ר, שבה האות א' היא י', י' היא ק', וכן הלאה.

מוצא רבינו רמז בהמרת אות אחת: המר את האות ר' (מהמילה 'מספר') באות כ', הרי לך המילה 'מכסף'! מספר שאינו בא כמנין ישיר של הנפשות אלא על ידי כסף, הוא המנין המותר, ועליו מדבר הנביא הושע. ומה התוצאה? "והיה מספר בני ישראל כחול הים"!

ויהי רצון שיפרנו ה' וירבנו, אמן

 

וטהר! ליבנו...

בס"ד

וטהר! ליבנו... / להפטרת פרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשת בחוקותי, עם תוכחתה החמורה, מחפשת את שורש הפגם ואת דרך התיקון. בהפטרה נפגשים אנו עם קריאת הנביא ירמיהו (יז, יג):

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

רבינו מוצא בפסוק זה רמז עמוק. הוא קורא את המילה "מקוה" לא רק כ"תקווה", אלא גם כ"מקווה" - מי הטהרה המטהרים את הטמא. ומיהו המקווה המטהר את ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לתורה. כותב רבינו (אות ח):

מקוה ישראל ה' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו התורה תבלין". וכן אמרו בגמרא (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה". וזהו רמז הפסוק "מקוה ישראל", דבר המטהר ישראל לאביהם שבשמים כמו מקוה המטהר טמאים, שם "ה'" רמז לתורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא...

רבינו נסמך על שני מאמרי חז"ל:

א. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב) - הקב"ה עצמו מודה שיצר הרע הוא מציאות. אך יחד עם הצרה ברא את הרפואה: התורה היא התבלין, שמכבה את בעירת היצר.

ב. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... ואם לאו, יעסוק בתורה" (ברכות ה, א) - הכלי להתגבר על היצר הרע הוא עסק התורה.

וזהו מבנה הרמז:

"מקוה ישראל" - זהו המטהר, הכלי שמגן על ישראל כמקווה המטהר את הטמא. "ה'" - רמז לתורה, שכולה שמותיו של הקב"ה.

כלומר: מי הוא ה"מקווה" של ישראל? ה' - דהיינו תורתו הקדושה, המטהרת את הנפש מטומאת היצר הרע. 

ניכר כי הפסוק נושא בתוכו שתי משמעויות: האחת הפשוטה, "תקוות ישראל היא ה'"; והאחרת הנסתרת, "המקווה המטהר את ישראל - הוא התורה". ושתיהן אמת, ושתיהן מתחברות לאותו מסר.

יהי רצון שנזכה לעסוק בתורה ולטהר נפשותינו, ונזכה לכל הברכות הכתובות בפרשה.

ההיה זה חלום?...

 בס"ד

ההיה זה חלום?... / להפטרת פרשת בהר /  מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על רכישת האדמה של חנמאל בן דודו של ירמיהו – לירמיהו. תוך כדי תיאור המקרה, מספר הנביא (ירמיהו לב, ח ):

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא:

הדבר ארע לאחר שכך הוא התנבא, בפסוקים הקודמים (שם, ו - ז ):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:

הדבר תמוה ביותר: האם עד שלא יבוא חנמאל בפועל – לא יאמין הנביא בדבר ה'? רבינו מביא את השאלה מהספר 'שער בת רבים', והוא מביא את תירוצו, שאכן היה לירמיהו ספק האם מדובר בנבואה או שמא בחלום בלבד (אות י):

...ותרץ על פי מה שכתב הרמב"ם ז''ל (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ג) "לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין לו לאחר זמן, אלא אם הֶָעָנִי",..וירמיה ידע שחנמאל לא היה זקוק למכור שדהו מצד העניות. לכן חשב ירמיה בתחילה שאין זה נבואה רק חלום שחלם לו.

הרמב"ם פוסק שאדם לא יכול למכור את השדה שבאה לו בירושה מאבותיו ומשבטו, אלא אם כן מצבו הכלכלי חמור ביותר, מה שלא היה שייך אצל חנמאל. לירמיהו היה ברור שחנמאל לא יעבור על איסור זה, ולכן חשד שזה חלום שווא ותו לא.

אך אחרי כן כשבא אליו חנמאל, ואמר לו "כי לך משפט הירושה", ולחנמאל היה לו בנים מתחילה ואחר כך מתו, וירמיה לא ידע מזה. אך אחרי זה ששמע מכל זאת, ובין כך וכך ישאר השדה אצלו ואז רשאי לקנות גם כן, כי טעמא מאי פסק הרמב"ם שלא ימכור את שדהו? בכדי שלא יעבור השדה למשפחה אחרת, אבל כאן שהוא היורש, אין נפקותא בזה, לכן אמר "ואדע כי דבר ה' הוא", עד כאן דבריו ז"ל. ולזה בא הרמז לרמוז להאמור.

בדברי חנמאל המגיע למכור את השדה, יש טענה שהפתיעה את ירמיהו: אתה היורש! ומדוע? הרי הוא בן דוד ותו לא, ומה עם בני חנמאל? אלא שזה בישרו שלדאבון לב – בניו מתו ואין יורש אחר. כעת הבין ירמיהו את מטרתו של חנמאל: שמירת השדה בתוך אדמת השבט. אם כן – אין שום בעיה למכור את השדה בנסיבות אלה, וזה מה שמסביר שאכן היה זה דבר ה' ולא חלום.

רבינו מחדש כדרכו בדרך הרמז, שהדבר רמוז בגימטריה של תובנתו של ירמיהו:

"ואדע, כי דבר ה' הוא" (ירמיה לב, ח). גימטריא "לא כדברי חלום"...

בתובנה המתחדשת לירמיהו שמדובר על דבר ה', רמוזה גם דחיית המחשבה המוקדמת שהיה מדובר בחלום. (אמנם החשבון הגימטריה כאן אינו עולה באופן פשוט, אולם די בכך בכדי לאשש את החידוש של רבינו, ו"ליכא מידי דלא רמיזה באורייתא").

כשר שהוא נבלה וטרפה???

בס"ד

כשר שהוא נבלה וטריפה??? / להפטרת פרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרה נאמר (יחזקאל מד, לא):

כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים.

השאלה כאן ידועה: מדוע מוזכרים הכהנים דווקא, והרי האיסור נוהג בכל ישראל? כך כותב רבינו ומזכיר שני תירוצים לעניין (אות י):

השאלה כאן ידועה, האם ציווי זה שייך רק לכהנים? והמפרשים [ובמנחות מ"ה עמוד א'] תירצו לזה משום שהותר להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטרפה לכך הוצרך להזהירם על שאר נבילות וטרפות. ויש מי שאמר כדי לעבור בשני לאוין.

הסבר ראשון של הגמרא מסביר שיש חשש שהכהנים יקלו לעצמם, מפני שהם רגילים למלוק ולא לשחוט, ומליקה מחוץ לעבודת המקדש היא טריפה גמורה. כיוון שני: לכהנים יש איסור נוסף מעבר לישראלים בשל קדושתם הייחודית.

רבינו מציע פירוש אחר לגמרי, שאינו כפשוטו של מקרא:

ולי נראה לומר לא כפשוטו של מקרא, מה שאמר כאן 'הכהנים', הכוונה על אנשי מעשה המדקדקים על עצמם שאינם אוכלים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות יד, ב) "אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף השחיטה"...וכן כתב הטור (רבי יעקב בן רבינו אשר, יורה דעה בסוף סימן קט"ז) שהמדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלם.

ישנה מציאות הלכתית מורכבת בדיני שחיטה: בהמה גוססת, שאם תמות מוות טבעי, הרי בשרה יאסר באכילה, ויש בכך הפסד כספי גדול. בהמה זו מכונה "בשר כּוֹס כּוֹס", כלומר "שחוט! שחוט!". מצד אחד שוחטים כהלכה, אולם חכמים חששו מלאכול בהמה זו מכיון שעלולות להתעורר שאלות מה קדם למה – המוות מהשחיטה או  המוות הטבעי. המקור לכך הוא הנביא יחזקאל בעצמו, בשימוש בצמד המילים "נבלה וטרפה" ממש כמו בהפטרתנו! 

והכי איתא בגמרא (חולין לז, ב) דהא דאמר יחזקאל "נבילה וטרפה לא אכלתי" (יחזקאל ד, יד) היינו שלא אכל מבשר כוס כוס, שאומרים שחוט שחוט שלא תמות, לפי שמסוכנת היא..

מכאן מיישם רבינו את הפירוש על פסוקנו:

וזהו שאמר כאן "הכהנים" אלו החסידים המדקדקים על עצמם, "לא יאכלו כל נבילה וטרפה" משחיטת מסוכנת שפירכסה.

ישנה ציפייה מחסידים ואנשי מעשה שידעו להגביל עצמם ממצבים מסופקים, גם אם יש על מה לסמוך. כדרכו, רומז רבינו רמז בגימטריה המחזק את הפירוש:

ויש לרמוז כי ראשי תיבות כל הפסוק הזה גימטריא קע"ז (177) כחשבון "כוס כוס" (עם הכולל) לרמוז להאמור.

דרשתו של הרב הוטמנה על ידי יחזקאל בפסוק עצמו, וחיכתה לרבינו שיבוא ויגאלנה....

הכל בזכותכן, נשים!

 בס"ד

הכל בזכותכן, נשים! / להפטרת פרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחלוקת מנהגים מהי ההפטרה של פרשת קדושים, אם להפטיר מיחזקאל פרק כב נבואה המדברת על חטאיה של ירושלים, או שמא להפטיר את הפטרת פרשת אחרי מות (יחזקאל פרק כ), כדי לא לדבר גנות כה קשה על ישראל. מנהג הספרדים הוא כדעה השניה, וכך אומר רבינו (אות ט):

"ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהים, ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב, ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוטה יא, ב) "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ממצרים, וכזכותם עתידים אנו להגאל".

חכמינו מלמדים כי גאולת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדיקות, הן מצד היותן חלק מהמנהיגות כשפרה ופועה, והן מצד לקיחת האחריות וההתעקשות על המשך הבאת חיים לעולם, מול הגברים שהיו שבורי גוף ורוח עקב עבודת הפרך האכזרית.

הכח הנשי הזה הוא זה הרמוז גם בגאולה העתידה:

וזהו רמז הפסוק, "ביום בחרי בישראל לגאול אותם להיות עם סגולה, ואשא ידי לזרע יעק'ב", רמז לנשים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים" ובזכותם יגאלו.

כשה' פונה למשה רבינו להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מורה לו לפנות אל העם כ"בית יעקב" ובני ישראל". חכמינו מגלים לנו כי בית יעקב אלו הנשים. אם כן, לעתיד (שכנראה כבר הולך ומתגלה אל מול עינינו ב"ה) כשכח הסגולה הישראלי ילך ויתגלה – הנשים הן הנה שיובילו את התהליך. אמנם יהיו משברים רוחניים, קשיים וחוליי גלות בגוף וברוח, אבל הכח הנשי הוא זה שיסלול את הדרך לקרבת ה' וממילא לגאולה שלמה.

שהרחמים לא יהפכו לדין חלילה!

 בס‏"ד 

שהרחמים לא יהפכו לדין‏, חלילה‏!‏‏!‏ ‏/‏ להפטרת פרשת אחרי מות ‏/‏ מתורת רבינו רפאל כ‏'דיר צבאן זצוק‏"ל

ההפטרה לפרשת אחרי מות פותחת בפניה חריפה של הנביא יחזקאל אל עם ישראל ‏)יחזקאל כב‏, ב(‏‏:

וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט הֲתִשְׁפּוֹט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ

הפנייה ‏"בן אדם‏" נשמעת מוכרת ושגרתית‏. אולם רבינו מגלה בה שני שמות קדושים הרמוזים‏:

אפשר לפרש על פי הידוע ששם הוי‏"ה ב‏"ה המילוי שלו שם מ‏"ה‏, ב‏"ן‏, ס‏"ג‏, ע‏"ב‏. וזה תלוי במילוי‏, אם במילוי אלפי‏"ן‏, או במילוי ההי‏"ן‏, או במילוי יודי‏"ן‏, כידוע ליודעי ח‏"ן‏. והנה בתיבות ‏"בן אדם‏"‏, נרמזו שם ב‏"ן‏, ושם מ‏"ה‏, שהוא כחשבון אד‏'ם‏.

לשם הוי‏"ה ברוך הוא ישנן כמה צורות מילוי ‏)כתיבת כל אות בשלמותה(‏‏, כאשר לכל צורת מילוי של האות ה' ערך מספרי שונה‏. ארבעת המילויים המרכזיים הם‏: שם ע‏"ב ‏)מילוי יודי‏"ן(‏‏, שם ס‏"ג ‏)מילוי י' ו-א'(‏‏, שם מ‏"ה ‏)מילוי אלפי‏"ן(‏‏, ושם ב‏"ן ‏)מילוי ההי‏"ן בדרך מסוימת(‏‏. שמות אלו ידועים בעיקר לחכמי הקבלה‏. המילה ‏"בן"  ערכה המספרי  52‏, שהוא שם ב‏"ן‏. המילה ‏"אדם"‏ ערכה 45‏, שהוא שם מ‏"ה‏. שני שמות אלה נחשבים שמות של רחמים‏.

ועתה מגיע חידושו של רבינו‏:

וזהו רמז הפסוק ‏"ואתה ב‏'ן אד‏'ם‏" - שני שמות הנ‏"ל שהם רחמים - ‏"התשפוט התשפוט את עיר הדמים‏?‏‏"  איך מדת רחמים מתנהגת כמדת הדין‏, ולא סלחה לישראל כל תועבותם‏?‏

שאלה עמוקה נשאלת כאן‏: איך ייתכן שה‏'‏, שם הוי"ה, שמידתו רחמים‏ פונה בדברי תוכחה ושיפוט קשים כל כך‏?‏ ה‏"בן‏-‏אדם‏" שדרכו הנביא מדבר‏, רומז בשמותיו לרחמים - ואיך הוא שופט‏?‏

ויהי כמשי‏'ב‏ ‏"והודעתה את כל תועבותיה‏!"‏‏ כי עם ישראל עברו על המדה ועשו כמעט כל התועבות המבואר אותם אחר כך‏, ובזה הגדילו הסא‏'ה‏, ואפילו מדת הרחמים נהפכה כביכול למדת הדין‏.

הפסוק עצמו משיב לשאלה: כאשר התועבות מגיעות לשיאן‏, כאשר כף המאזניים נוטה לחובה מעל לכל גבול‏, גם מידת הרחמים נאלצת להתלבש בלבוש הדין. אין זו נקמה, אלא תגובה הכרחית לגודל החטא‏. כפי שמדגיש רבינו‏:

אבל גם זה רק על צו העונש, ולא נקמה חס ושלום, וכמו שאמר בסוף ‏)יחזקאל כ‏"ב‏, ט‏"ו(‏ ‏"ונחלת בך לעיני הגוים וידעת כי אני ה‏'‏"‏.

גם כאשר הדין בא לעולם‏, מטרתו תיקון ולא השמדה‏. סופו של הפסוק מגלה את הכוונה‏: ‏"וידעת כי אני ה‏'‏" לא ביטול‏, אלא הכרה‏. הדין בא לעורר ולקרב את ישראל אל ה' יתברך.