יום חמישי, 11 ביולי 2024

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד



למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

יום חמישי, 4 ביולי 2024

ידו של משה תוכיח!

 בס"ד



ידו של משה תוכיח! / לפרשת קרח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אזהרותיו של הקב"ה לעם ישראל שלא לנהוג כקורח במחלוקתו על משה, נהפכות ממש לאיסור תורה (יז, ה):

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

כשמעיינים בפסוק נראה כי יש כאן סרבול וייתור מילים (אות י):

הנה זה (המילים "כאשר דבר ה' ביד משה לו") מיותר לגמרי, כי יספיק אומרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו". וגם יקשה אומרו "ביד משה" שהיה לו לומר "אל משה". וגם יקשה יתור תיבת "לו" ומשוללת הבנה.

לאחר שהתורה מזהירה לא להיות כמו קורח, מכניסים את הדיבור אל משה – זה מיותר, ואם כבר הדבר מוזכר – מדוע בשפה לא ברורה? מדוע הביטוי הוא 'ביד' משה, ומדוע כתובה המילה 'לו' בסוף הפסוק?

מקדים רבינו:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו החולק על הכהונה נדון בצרעת וע"כ לקה עוזיהו המלך בצרעת.

צרעת לא מגיעה רק על לשון הרע, אלא גם על מחלוקת עם הכהונה. עוזיה מלך יהודה שהיה מלך צדיק, החליט בשלב מסוים להיות גם כהן גדול, אולם פרחה צרעת במיצחו (דברי הימים ב, כו), ומחמת הטומאה לא יכול היה לעבוד במקדש. אין כאן רק פתרון טכני להרחקתו, אלא גם עונש על הרצון לחלוק על הכהונה.

נמצא שיש שני מיני עונשים לחולק על הכהונה: אם שיקרה לו שימות במיתה משונה כמו שקרה לקרח ועדתו, ואם שילקה בצרעת כעוזיהו המלך.

שני עונשים אפשריים לחולק על הכהונה: מוות או צרעת, לא אלינו.

והנה (האות) וא'ו של "ולא יהיה כקרח" משמשת במקום שי'ן כמו "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) וכמבואר זה בספרי המדקדקים. וגם אומרו "ולא יהיה כקרח" מושך עצמו ואחר עמו, כמו "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) וכאלו אמר "ולא יהיה כקרח, ולא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו".

הרב מאיר 2 עניינים דקדוקיים:

א. לפעמים האות ו' באה באה במקום האות ש', במשמעות של נימוק: כדי ש.... (כפי שמצינו אצל המלך, שלא ירבה כסף ונשים כדי שלא ייטה ליבו מה', ושם נאמר הנימוק לאזהרה "ולא", במשמעות של "שלא") 

ב. "מושך עצמו ואחר עימו" – ישנו חלק מהפסוק שנאמר עבור יותר ממקום אחד, בלי לחזור על אותם מילים. הדוגמא שמביא הרב: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", שהמילה "ואל" נמשכת גם על סוף הפסוק, כאילו כתוב כך: "יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר".

כך גם אצלנו – ישנה אזהרה שלא לחלוק על הכהונה, עם איום מפני 2 עונשים אפשריים כנ"ל:

והענין הוא שבא לומר "זכרון לבני ישראל" ש"לא יקרב איש זר...להקטיר קטרת" - שלא יהיה כקרח וכעדתו להענשו בעונש מיתה כהם, וגם שלא יהיה עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה" שלקה ג"כ בצרעת לשעבר, כאשר נשתלח בשליחותו של מקום, ואמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך ויוציאה והנה ידו מצורעת" ויהיה "לו" כן כמוהו, ללקות גם הוא בנגע הצרעת.

התוספת שבסוף הפסוק באה להזהיר מפני עונש הצרעת! ומי המקור לכך? משה רבינו עצמו, שלקה – בידו! וזה מה שרמוז במילים "ביד משה". המילה "לו" מתייחסת לחוטא הנ"ל, החולק על הכהונה – אם יעשה כך עלול להיות "לו" כעונשם של קרח או של משה, חלילה.

(ועיין תנחומא צו אות טו, רד"ק מל"ב טו ה ואברבנאל שם, וכתבו רבינו בתוספת נופך).

יום שלישי, 25 ביוני 2024

שיחרור בדיבור

 

בס"ד

שיחרור בדיבור / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בסיכום חטא המרגלים מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא. העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

הקב"ה נשבע למשה על קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):

ראוי להעיר על יתור זה: כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?

כדי להסביר זאת, מקדים הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":

ויתכן כי הנה נתפרסם הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.

הדיבור על גורמי מתח ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:

כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.

עשו  רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.

לעומת זאת, בחטא העגל מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:

וכי על כן נאמר ג"כ במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת המלך שככה.

התורה אומרת שה' דיבר על מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.

זאת לעומת גזירת חורבן בית המקדש:

אבל אצל חורבן הבית נאמר "עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.

שם ה' 'זמם', ולכן החימה העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.

לאור כל הנ"ל, דברי ה' מובנים יותר:

ולזה אמר "אני ה' דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו" לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי" והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.

היתה אפשרות לעונש חמור יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה "מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש ממותק ברחמים.

מסיים הרב, שלפי דבריו גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:

ולפירוש זה ימתק לחך טעם פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.

בפסוק הנ"ל מופיע הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר), אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.

יש ביסוד שהרב לימדנו גם משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה, שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.

ואידך – זיל גמור.

יום רביעי, 19 ביוני 2024

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד



היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

יום שישי, 14 ביוני 2024

מה שלי ומה לא?

בס"ד



מה שלי ומה לא? / לפרשת נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהפרשיות הקטנות הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק החותם את הפרשיה הוא (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

פשט הפסוק מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.

יחד עם זאת, הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?

רבינו מביא את דברי ר' עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:

הרב "בינה לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,

אדם רגיל לבחון מה שלו ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:

ולזה בא הכתוב לשלול זה באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו", אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו', כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.

אחד מהמלכים הגויים בזמן חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.

על בסיס זה מסביר רבינו:

בזה אני מבין מה שאמרו חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו". ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.

המדרש במסכת שמחות פרק ח מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום, כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...


יום רביעי, 5 ביוני 2024

הכל בזכות הילדים!!

בס"ד



הכל בזכות הילדים! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ההתארגנות ליציאה למסע אל ארץ ישראל, ישנו מנין של כלל העם, איש איש למשפחתו. האם יש בזה רק עניין טכני? או שמא המניין והייחוס הם בעלי משמעות רוחנית?

כותב רבינו (אות ב):

שאו את ראש וגו' (א ב) במדרש תנחומא: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם, ואמרו מה ראו אלו להתקרב? אמר להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שהביאו בני שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", ועל זה כתיב "אלה המצות אשר צוה ה'", וסמך "שאו" וגו' שלא זכו ישראל בתורה אלא בשביל ספר היוחסין ע"כ

המדרש תנחומא מקשר בין סיום חומש ויקרא לתחילת חומש במדבר. הקשר הוא התלות בין קיום המצוות – קבלת התורה, לבין המניין והייחוס המשפחתי. אלא שלא ברור מה הקשר...

והוא כמו זר נחשב, דמי תלה זה בזה? ופירשו במה שכתוב בילקוט בשעת קבלת התורה אמר להם הקב"ה "תנו לי ערֵבים" אמרו לו "בנינו ערֵבים" ונתרצה הקב"ה, ההדא הוא דכתיב "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ואין עז אלא תורה... ולזה אמר בתנחומא..."הביאו לי ספר יוחסין שלכם", כי אני לא נתתי תורה לישראל כי אם ע"י ערֵבים והם בניהם, ואם כן...אתם הביאו לי ספר יוחסין לתת בניכם ערֵבים, וזה לא יכלו להביא, כי ילדיהם ילדי זנונים הם, אלו דבריהם ז"ל.

המדרש אומר שהקב"ה ביקש ערבים על קיום התורה, והסכים שיהיו אלה הילדים. אולם כדי שזו תהיה ערבות אמיתית צריך לוודא שמדובר על הבנים האמיתיים של האדם והעם, מה שאצל הגויים פחות ניתן להוכיח באופן חד וברור.

לפי זה, עניין הייחוס הוא מהותי לקבלת אמון מה' מבחינה טכנית: יש לך ערבים? תקבל פיקדון. לא? שכח מזה...

אולם רבינו מקשה על כך: מלווה רגיל זקוק לערב כדי להקל על הפרעון, אך למה ה' צריך זאת? וכי יש בעיניו יתברך הבדל ממי לפרוע חובותיו? ועוד: גם אם יש ערב, הלא קודם פונים ללווה, ורק אם אינו משלם הולכים לערב. מי יאמר לה' שלא יפרע חובו?...אז מה הצורך בערב?

לאור שאלות אלה, רבינו מעמיק מבט במדרש וחושף משמעות נוספת:

ובזה אני מבין דברי הילקוט ששאל מהם הקב"ה לתת ערבים...אך לפי האמור הנה נכון כי ראה ית' מראש שעתידין אומות העולם לקנאות בישראל בקבלם התורה, ולטעון "מה ראו אלו להתקרב ממנו?" וע"כ הקדים רפואה למכה, לשאול מהם ערבים בשעת הקבלה, ונתנו בניהם ערבים למען יסתום פי כל המקטרגים עליהם...בהשיב להם "הביאו לי ספר יוחסין שלכם", ...והם לא יוכלו לאמר "גם אנחנו בנינו ערבים", מאחר שאין להם ייחוס כי ילדי זנונים.

בחירת ערבים כתנאי, ודווקא את הבנים, היתה עצה עמוקה מאיתו יתברך לשמור את התורה דווקא לעם ישראל. ישנם מדרשים המדברים על תלונות של הגויים על רצונם להיות כמו עם ישראל, אום ישנן מגבלות המונעות זו. אומר רבינו: זו המגבלה שנוצרה – העדר ערב אמין. כדי למנוע מהגויים את התלונה, הקדים ה' תנאי בלתי אפשרי, שיימנע שייכות בין הגויים לתורה, שהיא אינה שייכת לנשמתם, אלא לעם ישראל בלבד.

  

יום רביעי, 29 במאי 2024

זכות הארץ מגנה!

 בס"ד



זכות הארץ מגנה! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו כלפון משה זצוק"ל

בסיומן של הקללות, מבטיחה התורה שהקב"ה ירחם, גם אם לא בזכותם של ישראל עצמם (ויקרא כו,מב):

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר

רבינו עומד על כמה דיוקים בפסוק:

...יש לדקדק: למה לא התחיל באברהם כסדר תולדותם? ועוד מה הלשון "אף"? מה ריבוי יש? ועוד מה פירוש "והארץ אזכור"? והלא היא דומם!

3 שאלות שואל רבינו: 1. למה הפסוק מתחיל מיעקב אבינו ולא מאברהם שהוא הראשון? 2. "אף" הוא מילה של תוספת. מהי התוספת האמורה כאן? 3. מה המשמעות של זכות הארץ?

מסביר רבינו:

ונראה לומר כי אברהם הוליד ישמעאל ויצחק. ומיצחק יצאו יעקב ועשו. אך יעקב כל זרעו קודש קדשים. לכן התחיל ביעקב שכל זרעו קודש קדשים. ואחר כך אמר "ואף את בריתי יצחק", הגם דחצי זרעו אינו ישראל, וזכותו הוי כאלו מתחלק לזרעו, בכל זאת אזכור זכותו רק לישראל. ואחר כך אמר "ואף את בריתי אברהם", שמחצית זכותו כאלו שייך לישמעאל, והמחצית השני חציו לישראל וחציו לעשו, ולכאורה אין לו זכות בשביל ישראל רק הרביעית. עם כל זה השי"ת זוכר כל זכותו רק לישראל לבד.

זכות האבות של אברהם ויצחק שייכת כולה לישראל!! יכולנו לחשוב שזכותם תתחלק גם לבניהם האחרים ולנכדים, לישמעאל ולעשו, אולם התורה מציבה אמירה ברורה: אני אזכור את מלוא זכויותיהם של יעקב ובניו, שכולם קודש, והם השורש של עם ישראל. לכן הפסוק מתחיל בו. אולם לא די בכך. גם את זכויות יצחק – כולם! – אזכור רק לעם ישראל. וכן לגבי אברהם. לכן יש כאן חידוש, ומתאימה המילה "אף".

ומה לגבי זכות הארץ?

וסיים לומר "והארץ אזכור", לומר. אפילו שהארץ היא דומם ואין לה זכיות, בכל זאת ה' ברחמיו יזכור את הטוב והישר שנעשה ממנו בארץ ישראל כאלו יש לה זכיות להגן.

לפי הפירוש הזה, אכן אין זכויות לארץ עצמה. זכויות הארץ רומזות למעשים הטובים שנעשו על ידי עם ישראל בארץ ישראל, לפני שגלו ממנה.

אפשרות אחרת:

או יש לומר פירוש "והארץ אזכור", היינו הברית שכרת ה' עם אברהם יצחק ויעקב לתת להם הארץ, יזכור זה לישראל כי רק ישראל הם הנקראים זרע יצחק ואברהם, ולהם משפט הירושה בארץ, וסוף כל סוף ישובו אל ארצם הקדושה.

זכות הארץ היא הברית והשבועה שנתן ה' לאבות, שבניהם – עם ישראל – יירשו אותה. חבל ההצלה שנותן תקווה לישראל בהיותם בארץ אויביהם ח"ו, הוא המחוייבות של ה' יתברך להבטחתו לתת לנו את ארץ ישראל. ממילא, לא ייתכן שהגלות תמשך לנצח.

אשרינו שאנו זוכים לראות זאת בעינינו!

למה נחש ולמה שרף?

  בס"ד למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נח...