מעורבות מרוממת

 בס"ד

מעורבות מרוממת / לפרשת וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יוסף יורד לבורות עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר (לט, כא-כג):

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

שואל רבינו:

ראוי להבין כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן. וגם אומרו "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.

שתי שאלות עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד: מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?

רבינו מסביר כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם, ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.

כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק, לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.

מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:

גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.

מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.

כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.

עלייה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב!

 בס"ד

עליה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב / לפרשת וישלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב אבינו עם כל משפחתו ופמלייתו עושים מסע לבית אל, כדי לקיים את נדרו עם יציאתו לחרן, כפי שקראנו בפרשת ויצא. טרם הגעתם לביל אל מבקש יעקב ממשפחתו (לה, ב-ד):

(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

רבינו מציג כמה קשיים בפשט הסיפור:

א. אם יעקב יודע שיש לבני ביתו אלהי נכר – מדוע הוא ממתין עד עכשיו ולא מסלקם קודם לכן? ב. מדוע אמר "בתוככם" במקום "עמכם"? ג. למה נתנו את האלילים אשר "בידם" ולא "עמהם"? ד. ממתי נזמים הם אביזרי עבודה זרה? לא מצאנו דבר כזה.

מתרץ רבינו:

יתכן כי בהיות לבן עובד ע"ז כנראה (=כפי שאנו למדים) מהתרפים, חש יעקב על בני ביתו שגדלו בנוה רשע פן יש בהם שרש פורה ראש ולענה, ובלי ספק כאשר שב יעקב לארצו ציוום להסיר מהם כל מין ע"ז שהיו רגילים בבית לבן. אך בעת ציוהו ה' לעלות בית אל ולבנות שם מזבח...חשש עוד פן גם שהסירו הגלולים אולי נשאר בקרב לבם עוד מחשבת ע"ז, וימשך לו מזה רע שלא יוכל להוסיף קדושה ונבואה כי שאור שבעיסה יעכב, ולזה עוד ציום לאמר "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" - בקרב לבכם פנימה! וטהרו עצמכם גם ממחשבת פיגול של ע"ז.

ברור שיעקב סילק ביציאה מבית לבן כל עבודה זרה שהיתה בידי כל עבדיו המרובים. לא מזה חשש יעקב אבינו עליו השלום, אלא מהתפיסות האליליות שאולי עוד היו בלב בני ביתו. אמונות אליליות, ביטחון ותקווה ברעיונות שיש בהם כפירה באלהותו הבלעדית של הקב"ה – אלה הם הדברים אותם רוצה יעקב לעקור. כאשר יעקב אבינו מציב לעצמו שאיפה של עליה בקדושה וברוחניות, לעלות מדרגה בנבואה, גם מחשבות לב לא נקיות ולא ראויות פוגמות. את הזיקוק הזה מבצע יעקב אבינו.

ואומרו "אשר בידם" אולי שהיתה להם מין ע"ז עשויה בדמות צורת אדם בולטת ונזמים באזניה לנוי ונותנים אותם בידיהם כעין צמידים להראות לעיני העם כי הם לתכשיט ולנוי עשויים ומחשבותם לא כן, רק לשם ע"ז, אשר עד כה לא הרגיש יעקב בדבר וחשב כי לנוי בעלמא הם, והן עתה אחרי צוותו אותם להסיר מקרבם גם מחשבת ע"ז אז שבו הפעם מדרכם הרעה באמת ובלבב שלם, ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזני אלהי הנכר...

גם תכשיטים שהשאירו עבדיו ואמהותיו בידיהם, והיו נראים כמו קישוט ונוי, כעת נמסרו בידי יעקב. הם קישוטים שהיו "בידם". לאותם קישוטים היו כדמות אדם (או שמא פני אדם) עם נזמי אוזן. עליהם מספרת התורה. עבדיו ואמהותיו של יעקב הניחו את כל הקישוטים הללו לפני יעקב, כי בזה גילו שבעומק ליבם לא התייחסו לדבר רק כתכשיט אלא כפריט בעל ערך אלהי, וגם מזה הם מוכנים ורוצים להיפטר.

אדם החושב מחשבות של עליה והתקדמות בעבודת ה' ובקדושה, לא יכול לשמור על הרגליו הישנים, אלא עליו לחפש גם בנבכי נפשו את הדברים הזוקקים שיפור וטיבור.

רושם ראשוני במפגש עם רמאי

בס"ד

רושם ראשוני במפגש עם רמאי / לפרשת ויצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב אבינו בברחו מעשו שם פעמיו למשפחת אימו. הוא מגיע לבאר ושם מכיר את רחל. כעת עליו להכיר את משפחתה. הוא מספר לה כך  (כט, יב – יג):

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל  בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מדקדק רבינו:

הקושי מבואר, כי איך יאמר "כי אחי אביה הוא" והוא שקר מפורסם כי איננו בן אחי אביה רק בן אחות אביה. ועוד, שגם זה מיותר כי יספיק לומר כי בן רבקה הוא למען תכיר מה הוא לה. גם יקשה אומרו "ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב" וגו' הוא שפת יתר כי היה לו לקצר ולומר "ויהי כשמוע לבן את דברי בתו" וירץ וגו'

שואל רבינו כך: יעקב הוא בן אחי דודתה, ולא אחי אביה, כך שיש כאן חוסר דיוק. ועוד: למה הוא מייחס עצמו ללבן ולא לרבקה? ועוד: למה התורה מדגישה שמה שהניע את לבן לרוץ היה דווקא הנתון על כך שיעקב בן אחותו הגיע? בהמשך הדיבור יוסיף רבינו דיוק נוסף: מה המשמעות "שמע יעקב בן אחותו"? למה לא נאמר "על אודות" וכיוצא בזה, או בכלל להשמיט את המילה הזו? מחדש רבינו שיעקב היה מאד מדוייק בפרטים שמסר לבת דודו, רחל:

ויתכן שבהיות לבן מפורסם במרמותיו לאיש מעול וחומץ (=גזלן), רצה יעקב לגלות לה כי הוא גם הוא אחי אביה ברמאות, ולא נופל הוא ממנו, וזה לסיבת היותו בן רבקה אחותו, ורוב בנים דומים לאחי אמם, ולכן כשמוע לבן השמועה הזאת כי יעקב הוא בן אחותו הבין כי לא שקר עליו וגם לו בעל מזמות יקראו מטבע התולדה, וע"כ "וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו", להחניף לו מיראתו אותו פן יגבר ממנו ויפילהו בפח יקוש.

שמו של לבן ידוע ולא לטובה. הוא מוכר כרמאי. יעקב אבינו מבין שנכונה לו תקופה קשה, "אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני", ולכן הוא מציג עצמו כמי שמבין את שיטות הרמאות. לבן מבין בחכמתו את המסר, ומיד רץ ליעקב להציג לפניו קרבה מתרפסת שלא ייפגע בו.

ואומרו "וכי בן רבקה הוא" להודיעהּ טבעו ומדתו כי לפעמים משתמש ברמאות למי שיחפוץ לריב עמו ולהרע ולהציל את עצמו מפח יקוש וגם לפעמים משתמש ביושר לבב ותם דרך וכי בן רבקה הוא התמימה והישרה ויאחז צדיק דרכה להתהלך במישרים למי שיהלוך אתי בשלום ובמישור באופן כי עם עקש תתעקש ועם תמים תתמם.

התוספת של הביאור שהוא בן רבקה, בא לומר שמדובר על בחירה ולא חלילה על טבע, כמו אביה לבן. אין יעקב חי על שקריו. הוא רק נעזר בהם כדי להתגונן מאויביו. הסיבה שהוא נאלץ להציג את היכולת השלילית היא רק עקב בואו למקום זה, "בארם דבר ארמיקאית...".

כיוון אחר מסביר רבינו במילים "ויהי כשמוע..את שמע יעקב":

או...ירצה, את שמע תקפו וגבורתו בגללו את האבן מעל פי הבאר הוא לבדו ואין עוזר לו שמח בלבו כי אמר שזה יועיל לי מאד לרעות את צאני כי לזאת דרוש כח ואון לשמור הצאן מיד כל אויב ואורב בדרך ומיד חיות הטורפות, לכן "וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו" ולא אמר ויחבקהו וינשקהו, להורות כי תכלית החבוק הנשוק אינו רק (=אלא) "לו" להנאתו ולתועלתו ולא מצד אהבתו אליו, אך הוא בערמתו הסתיר את זו מיעקב והראה לו כי לו אין תועלת בו מאומה, אך ורק "כי עצמי ובשרי אתה", מחוק וגדר המוסר לאספך אל ביתי וכבד אכבדך מבלי יגיע לי שום תועלת ממך.

על פי כיוון זה, מי שבא ליצור רושם ראשוני חיובי הוא דווקא לבן. הוא יודע על יעקב אבינו ויכולותיו. הוא חושב אך ורק על התועלת שתצא לו מבואו של יעקב לביתו – רעיית צאנו. אמנם כדרכו של שקרן הוא מציג עצמו כאיש חביב ואדיב. התורה חושפת את שקריו במילה "לא" המופיעה בחיבוק ובנישוק, ואולם כוונת פעולות אלה היא "לו"-להנאתו של לבן (כמו שראינו במילה "לך-לך", וכן "שלח לך" שחז"ל דרשוהו "להנאתך").

אמנם ייתכן שאין שני הפירושים מקבילים אלא משלימים: יעקב אבינו משדר ללבן: באתי להיות כאן ואיני מתכוון להיות כלי משחק בידיך, ואילו לבן כרמאי מקצועי כבר עורך ליעקב את המבחן הראשון...

 

ברכתו הניסיית של יצחק אבינו

 

בס"ד

ברכתו הניסיית של יצחק אבינו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עיקר מסכת חייו של יצחק אבינו נפרס בפרשת תולדות. השפע לו זוכה יצחק אבינו הוא עצום, פי מאה מהשקעתו (בראשית כו, יב):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

מקדים רבינו כך:

...הכוונה, כי יש שני מיני ברכות טבעית הבאה מפאת מערכת הכוכבים, ונסיית למעלה מן הטבע והיא באה מאתו ית' על דרך ההשגחה האלהית, ובא הכתוב להגיד שברכת יצחק היא אלהית למעלה מן הטבע....

כאשר ברא הקב"ה את עולמו הוא נתן בו כוחות וחוקים המפעילים אותו. גם היכולת להצליח נמצאת בטבע. כבר אמר כך שלמה המלך (משלי י, ד):

וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר

כלומר על פי הטבע אדם שטורח ועמל יראה ברכה בעמלו.

אבל יש ברכה שהיא למעלה מן הטבע. מאמציו של האדם להשיג ברכה בדרך הטבע, מוגבלים לחוקי הטבע. התערבות אלוקית יכולה להוסיף בשפע הרבה מעבר ליכולת הטבעית. התורה מספרת לנו על יצחק אבינו שברכתו היא מהסוג העליון, האלוהי.

הרב מביא מספר דוגמאות מתוך פשט הכתוב לברכה זו, נעמוד על אחת מהן. הרב פותח בשאלה על הפסוק שהבאנו למעלה:

אבל עוד יש לדייק, שהיה לו לומר "ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה' וימצא בשנה ההיא מאה שערים"!

התוצאה כתובה לפני הסיבה. היינו צריכים לשמוע שה' מברך אותו ואז הוא מוצא פי מאה ממה שהשקיע, ומדוע שינתה לכאורה התורה? כדי להסביר זאת רבינו מזכיר את פירוש חז"ל לדברי אבשלום בן דוד. אבשלום הולך לחברון כדי להתחיל את מרדו באביו. סיפור הכיסוי להליכה לשם הוא לקיחת כבש דווקא מחברון, לצורך קיום נדר קרבן:

אך יובן על פי גמ' דתמורה (יד, ב), גבי אבשלום שאמר לאביו "אלכה נא לחברון ואשלם נדרי" והקשה הש"ס "וכי יש מזבח בחברון??" ותירץ "מפני שחברון אינה ראויה לזריעה ואז שמן קנינה", עיין שם. נמצא שהמקום ראוי לזריעה אינו ראוי למקנה בקר וצאן,

יש קרקעות מסוגים שונים. אם ישנה קרקע פוריה הראויה לזריעה והצמחה, לא יגדלו עליה צאן ובקר. לעומת זאת, באדמה שבה קשה לזרוע, אנשים מזניחים את חרישתה וזריעתה ויוצא עשב רב (סוטה לד, ב). חז"ל אומרים שחברון אדמותיה טרשים, וממילא ניתן למצוא בה כבשים שמנות. לפי זה, בדרך הטבע, אדם שיש לו קרקע, יכול להתעשר באחד משני האופנים: או מתבואה בשפע, או מכבשים שמנות וטובות.

זה בדרך הטבע. בברכת ה' הניסיית – שני הדברים יכולים לקרות יחד, כפי שרמוז בתהלים:

ובזה פרשתי מה שאמר דוד "ויזרעו שדות ויטעו כרמים וגו' ובהמתם לא ימעיט" (תהלים קז), כי אחרי אומרו "ויזרעו שדות" שהמקום הוא מקום זרע שעל פי הטבע אינו ראוי למקנה הבהמות, ועם כל זה  "ובהמתם לא ימעיט" וזה בדרך נס.

הברכה שמוזכרת בסוף המזמור כוללת בתוכה שני סוגים שבד"כ הם מיצירים זה צעדיו של זה, השדה המניב, והעדר המדושן. אולם בהתערבות אלוהית – שני הדברים מתקיימים יחד. וזה הסימן לברכתו של יצחק אבינו:

וזה אומרו "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים" שעל פי הטבע לא יהיה המקום ההוא מוכשר למקנה בקר וצאן, ועם כל זה "ויברכהו ה'" ומה היא הברכה? מה שהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר שזו ברכה אחרת נוספת מאת ה' בדרך נס.

המילים ויברכהו ה' אינן מתייחסות לעניין המאה שערים אותם ראה ביבולי השדה, אלה הן נמשכות על המשך הסיפור לעיל:

(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה

כאשר אנו רואים שתנובות השדה לא הגבילו את צמיחת ברכת הצאן, בכך ניכר כי ישנה ברכה מיוחדת שיצחק אבינו זוכה לה. זו הופעה של ברכת ה' הניסית מעל הטבע.

אליעזר - השדכן המושלם!

 

בס"ד

אליעזר – השדכן המושלם! / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אליעזר עבד אברהם נשלח למשימת איתור כלה ליצחק אבינו. הוא מציב תנאי והקב"ה מקרה לפניו את רבקה. כאשר אליעזר פוגש את משפחתה, הוא מספר את כל הסיפור שארע לו – מהתחלה. רבינו עומד על כך שלכאורה בפתיחת סיפורו הוא מאריך ומפרט שלא לצורך (כד, לה-לו):

(לה) וה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: (לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:

מדקדק רבינו במילותיו של אליעזר:

ראוי להעיר, על יתור תיבת 'לאדוני' השנית אחרי שכבר אמר ותלד אשת אדוני בן. ב'. אומרו אחרי זקנתה מה בצע בזה אם ילדה קודם זקנתה או אחרי זקנתה. ג'. אומרו ויתן לו את כל אשר לו כל זה נראה כשפת יתר.

שלוש שאלות: הראשונה: כפילות המילה "לאדני" בפסוק ל"ו. השניה: מה זה משנה למשפחת רבקה מתי בחייה של רבקה נולד יצחק? והשלישית: מה המשמעות של אותה נתינה מוחלטת מאברהם ליצחק?

ויתכן כי נודע כי בענין קחת איש אשה יקרה לפעמים מעצורים רבים, א'. כי ימאן אדם לתת את בתו לאיש שלא נודע אם דל ואם עשיר או אם הוא בן נדיבים או בוז משפחות. והנה אנחנו אלה פה בענין קחת אשה ליצחק נוסף עוד מונע אחר מתת איש בתו לו מצד הלעז, שהיו ליצני הדור אומרים "מאבימלך נתעברה שרה" ונמצא שהוא ממזר. הן מכל אלה יקשה מאד קחת אשה ליצחק, כי ע"כ נתחכם העבד הנאמן ליישר הדורים בדבריו המחוכמים לשים את כל המעקשים למישור.

אליעזר יודע כי בכל שידוך ישנו קושי ראשוני, והוא כמובן זהות החתן, הן מצד ייחוס משפחתו והן מצד יכולתו לפרנס את ביתו בכבוד. כאן יש קושי נוסף. לידת יצחק שהיתה סמוכה יחסית ליציאת שרה מבית אבימלך מלך גרר, גרמה לליצני הדור לדבר סרה כאילו ח"ו יצחק הוא בן אבימלך, וממילא שהוא ממזר.

כדי לשלול את כל החששות, אליעזר רוקם את התשובות בדבריו:

וזה אמר שאם תמאנו מצד ריש ועוני זה בטל כי "ה' ברך את אדוני", והון ועושר בביתו. ואם תמאנו מצד הלעז שיצא עליו אשר אולי לקחה אזנכם שמץ מנהו - גם זה בטל, רק "ותלד שרה בן", שהבן אשר ילדה הוא "לאדוני" ולא לאבימלך, ועד ממהר על זה כי נולד "אחרי זקנתה" שחדל להיות לה אורח כנשים ועם כל זה אחרי בלותה היתה לה עדנה ויזכרה ה' - זה עד נאמן כי שקר ענו בו, כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרי,

לגבי עניין היכולת הכספית של המשפחה – ה' ברך את אברהם בכל. לגבי ייחוסו של יצחק, דעו כי יצחק נולד כאשר אימו היתה בת 90. וכי איזה עניין יש לעשות נס כמו זה שלא לצורך? ישנו כלל: אין הקב"ה עושה נס לצרכי רע, לשקר. לכן, אין לכם מה לחשוש לגבי ייחוסו של יצחק.

ואם עוד תמאנו כי תאמרו גם אם האב הוא עשיר ובעל אוצרות מה יתן זה אם הבן הוא סומך על שלחן אביו מפתו יאכל ומכוסו ישתה והבן אין לו משלו כלום? לזה אמר "ויתן לו את כל אשר לו", והראה להם שטר מתנה כמאמרם ז"ל,

אמנם לעיתים ישנו ילד למשפחה עשירה ומבוססת, אך מה לגבי החתן המיועד? שמא הוא חסר כל? גם לזה אליעזר מתייחס ומרגיע: כל רכוש אביו אברהם מיועד ליצחק, כבר מרגע זה.

ואם תאמרו כי שקר מלי, כי תחשבו שאם דברי כנים ואמתיים בדבר עושרו ויחוסו הנכבד, למה הוצרך להרחיק נדוד לבא לקחת לו אשה מארץ מרחק, ולא יקח לו אשה מעירו ומארצו, אלא אין זה כי אם שמאסו בו אנשי עירו מפאת איזה פיסול או איזה מום או דבר רע בו, ועל כן הלך בדרך מרחוק למקום שאין מכירים אותו! ולשלול זה אמר שהסיבה לזה היא יען כי רעות בנות כנען בעיני אדוני, ולזה וישביעני אדוני "לא תקח אשה מבנות כנען", באופן שסקל המסילה לבל ימאנו ויתנו כתף סוררת.

בסוף מסלק אליעזר חשש כבד נוסף: אם באמת בן אדונך הוא כל כך מוצלח, הרי שהיינו מצפים שרבות היו המנסות להשתדך לו במקומו, בארץ כנען. מדוע נדדת למרחק כה רב? דבר זה מעלה חשד שמא יש פגם גופני או מוסרי בחתן.... אליעזר מניח את דעתם ומסביר כי הפגם הוא בבנות כנען, השייכות לתרבות שונה שאינה מתאימה לבית אברהם.

בדרך זו, הוא פותח את ליבם להקשיב לסיפורו על הסימן אותו בקש, עד שאיתר את ביתם.

אלוהים גוזר ומלאך מבטל??

 

בס"ד

אלקים גוזר ומלאך מבטל?? / לפרשת וירא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת העקידה מעסיקה אותנו עד היום מזויות שונות. יחד עם זאת היא מהוה מקור של כח ואמונה למחויבות מוחלטת לקב"ה.

רבינו מקשה כמה שאלות בפשט הפרשה:

ויהי אחר הדברים האלה וגו' [כב, א]. הנה בענין נסיון העקדה נבוכו בו רבים וכן שלמים, כי איך יצוייר נסיון אצלו ית' היודע מחשבות אדם. וביותר יפלא על דברי המלאך בשמו ית' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שלא יתכן בו ית' חדוש ידיעה מה שלא ידע מקודם. וגם יקשה כי מדוע בתחלה היה ה' בעצמו המדבר אליו ומצוהו על נסיון העקדה ולבסוף היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כאשר בתחלה.

מקשה רבינו את השאלות הבאות: א. מה שייך מבחן אצל הקב"ה, היודע כליות ולב? וכן דברי המלאך המדבר על חידוש ידיעה אצל ה' יתברך, "עתה" ידעתי, הייתכן? ב. מדוע ה' הוא זה שציוה על העקידה ומלאך הוא זה שביטלה?

רבינו מתבסס על כיוון שכבר נאמר בחז"ל, המסביר את המילה "ניסיון" באופן שונה מהמקובל:
ואחשוב כפי קצורי, שאמרו והאלהים נסה פה איננה לשון נסיון רק הוראתה רוממות והתנשאות...ועל כן בהיותו ית' המבין טוחות בוחן לבות וכליות ידע כי לבב אברהם נאמן לפניו רצה האל ית' לפרסם את כבודו ואת גדלו של אברהם לשוכני מעלה שיש בהם חדוש ידיעה, וגם להודיע לבני האדם את רום ערכו לכן צוהו ה' על ענין העקדה שהוא באמת דבר נפלא הפלא ופלא להתקומם אדם על בנו יחידו לשוחטו בידים.

המילה נס משמעה גם מוט גבוה, הנראה מכל עבר. ה' נותן את ניסיון הנס כדי לגדל את שם ומעלת אברהם אבינו ע"ה. קהל היעד: גם בני העולם, אולם גם שוכני מעלה. מסיבה זו, מגיע מלאך להודיע כי הם הבינו את השיעור שרצה ה' ללמדם:

וכאשר שמר מצות ה' בכל לב ובכל נפש ועמד בנסיונו לקיים צווי ה' בשלם שבפנים ונתפרסמה אהבתו ודבקותו בו ית' אצל שוכני מעלה ומטה, ענהו המלאך "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" יען כי כבר נשלם התכלית המבוקש שהוא לפרסם מעלתך לעינינו.

מעדכן המלאך את אברהם: אכן הבנו את טעם בחירת ה' בך! אין כמוך נאמן ומסור, שכן היית מוכן לעשות מטלה קשה שבקשות בשלימות גדולה.

מחדש רבינו כי ההכרה בכך הגיעה בשני שלבים, ראשית במוכנות לעקוד את בנו, וגם בחוסר ההקשבה לעצור את העקידה, ההתנגדות רמוזה במילה "הנני", שאינך חושך את בנך יחידך מביצוע רצון ה':

והנה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ובפעולות ראשונות נתחדשה ידיעה אצלנו שוכני מעלה...וביותר נתפרסמה מעלתך במה שעם כי קראתיך פעמיים למונעך מבוא בדמים אתה לא החשבת דבורי למאומה, "ולא חשכת את בנך את יחידך" באמרך אלי "הנני", כלומר, "הנני במקומי אני עומד ולא אשמע דבריך להתעכב אף רגע מלגמור הפעולה אשר צוני ה' אלהי!", "ולא חשכת את בנך" אפי' "ממני" שאני מלאך ה' לא הקשבת לקולי לעכב גמר הפעולה.

המלאך קורא לאברהם ואברהם עונה "הנני". רבינו מחדש שהמשמעות היא "אל תפריע לי, אני כבר מסור למשימה כרצון ה', ואיני מעוניין לחזור בי". מסיבה זו המלאך צריך להסביר לו את המחשבה שמאחורי המעשה, ושמעולם לא היתה כוונת ה' שישחט את בנו אלא רק ירומם אותו.

וע"כ היה המלאך הדובר בו ולא ה' בעצמו כי הענין כלו היה רק למענם לפרסם מעלתו אצלם...

ומהי המטרה לעשות את כל הניסיון הזה? מדוע בכלל להכנס למצב בו ה' נותן לאברהם את הניסיון הזה?

וטעם שרצה ה' לפרסם את מעלת אברהם לעיני הכל הוא יען כי חפץ ה' לשלם גמול לאוהביו ולשומרי מצותיו, ולברך את אברהם בכל, על כן לבל יאמרו העולם כי משוא פנים יש בדבר, חפץ לפרסם צדקתו ותום דרכו בפני ברואי מעלה ומטה למען ידעו נאמנה כי ראוי והגון לכל הכבוד הזה ולא על צד החסד והחנינה.

ה' רוצה להסביר לעולם מדוע הולך להגיע לאברהם טוב וברכה אלוהית מיוחדת. כאשר העולם יראה את ברכותיו של אברהם הוא ודאי יתמה מה זה ועל מה זה, מדוע דווקא אברהם זכה מכל באי עולם? אולם לאחר ניסיון העקידה, ברור לכולם, מלאכי עליון ובאי עולם, כי אברהם ראוי לכל הכבוד והברכה, עקב נאמנותו המוחלטת לקב"ה.

האם קבל אברהם אבינו את המתנות של פרעה?

 

בס"ד

האם אברהם לקח את מתנות פרעה? / לפרשת לך לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אברהם אבינו חושש על חייו בהגיעו למצרים. יופיה של אשתו עלול בסבירות גבוהה לגרום להריגתו על ידי המצרים שטופי הזימה. אברהם ושרה מתאמים גירסאות, ומספרים לכולם שהם אחים. כך מסביר אברהם לאשתו את מטרת התרגיל (יב, יג):

אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.

פשט הדברים הוא חשש ההריגה.

רש"י מפתיע אותנו בהסברו:

למען ייטב לי וגו' - ופירש"י "יתנו לי מתנות"

רבינו מקשה על הסבר זה מיד:

והוא פלא, כי איך הפה שאמר למלך סדום בהלחמו עמו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", גם שהוא חלקו מכל עמלו...יבקש לתת לו מתנות?? וקרא כתיב "שונא מתנות יחיה"! עוד יש לדייק אומרו "ולאברם היטב פרעה בעבורה", כמ"ש פירוש רש"י "ויהי לו צאן" וגו' כלומר שנתן לו פרעה מתנות כאשר אהב אברהם, א"כ מהראוי יאמר "ויתן לו צאן" וגו'

שאלה ראשונה: אם אברהם אבינו לא לקח כלום במלחמת ארבעת המלכים, למרות שמותר היה לו, כאן הוא ייקח מפרעה? שנית, מקבל מתנות נהיה משועבד לנותן, ויש כאן צמצום של החיים, ולכן שונא מתנות יחיה – וכי אברהם לא רוצה לחיות בשלמות כזו? ודבר אחרון, אם אכן פרעה נתן לו, מדוע כתוב "ויהי לאברהם צאן", ולא "ויתן לאברהם צאן"?

לאור שאלות אלה, מחדש רבינו פשט חדש בסיפור:

ויתכן כי אברהם ידע מראש מדרך הסברא ששונא מתנות יחיה. אך במה יודע איפוא אצל בני אדם כי מטבעו שונא מתנות ואיננו רודף שלמונים? הוא שמה שיזדמן שיתנו לו בני אדם מתנות וישיב אותם ולא יקבלם

אומר אברהם לשרה: יש לי תפקיד חינוכי בעולם, וגם במצב זה ארצה ללמד את גנות קבלת המתנות. שהרי כדי לזכות בך, שרה, הם יתנו לי מתנות כאחיך. אני אסרב לקבל את המתנות ובזה הם ילמדו שזה לא ראוי. לפי זה מובנים הפסוקים:

וזה כוונת אומרו "למען ייטב לי בעבורך", והטוב ההוא הוא "שיתנו לי מתנות" ואני אשיבם אליהם ולא ארצה מנחתם מידם! וזה היא טובה כפולה אצלי להודיע לכל כי שונא מתנות אנכי מצד טבעי, וארויח שאחיה חיי יושר כטבע "שונא מתנות שיחיה", והוא אומרו "וחיתה נפשי בגללך" כי יקויים בי "שונא מתנות יחיה"

שני חלקי המשפט של אברהם אבינו קשורים זה בזה: למה חיתה נפשי בגללך? בזכות הסירוב לקבל את המתנות שיתנו לי בעבורך! כי שונא מתנות – יחיה.

ולפי זה מובן יותר ההמשך (בפסוק טז):

ולזה אמר "ולאברם היטב פרעה" שנתן לו מתנות, אך הוא ע"ה לא רצה לקבל וזה נרמז באומרו "ויהי לו צאן" וגו', יירצה (=כלומר) "לו – משלו" כי כל מה שרכש אברהם צאן ובקר ועבודה רבה לא היה רק משלו ולא משל אחרים, כי היה שונא בצע ולא רצה ליהנות משל אחרים...

לא כתוב שאברהם קיבל את מתנת פרעה. כתוב "ויהי לו" – לא משלו, את הרכוש שכבר רכש במהלך חייו ביגיע כפיו ומתוך עמלו.

למדנו את מעלתו של אברהם אבינו שהיה נהנה מיגיע כפיו, ואף במקומות החומריים והשפלים ביותר כמו ארץ מצרים לא ויתר על הדרכה למידות טובות ולחיי חירות ובחירה.