יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא

 בס"ד

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא / לפרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחשבה ילדותית שאם אדם הוא צדיק, אוטומטית יושפע עליו שפע חומרי עד בלי די. לעיתים הבטחות כאלה הן המניע של אדם להחליט על חזרה בתשובה... עיון בסיפורים אודות חייהם של גדולי ישראל במהלך הדורות מגלה כי אין הדבר נכון, וישנם לקב"ה שיקולים נוספים. רבינו מוצא מודל למצב כזה אצל יוסף הצדיק (אות יג):

"ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב). יש לפרש על פי הידוע, שיש לפעמים צדיק שהוא חסיד וקדוש, ותפילותיו וברכותיו רצויים לפני השם יתברך, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ועם כל זה הוא חי בדוחק, ואין לו פרנסה טובה, על דרך שאמרו בגמרא (ברכות יז, ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

רבי חנינא בן דוסא הוא דמות מופלאה בעולמם של חכמינו. אנו לא מכירים ולו הלכה אחת בשמו, אולם סיפורי ניסים רבים קשורים בדמותו הנשגבה והקדושה. תפילותיו פעלו ישועות גם בעבור גדולי חכמי ישראל! עם כל זה, הוא היה עני מרוד, והתפרנס יחד עם משפחתו בכמות דלה של קב חרובים (נפח של כ-1.2 ליטר!).

האם יש בדבר זה פגם בהנהגת ה' חלילה? הצדיק באמונתו וקדושתו מלמדנו שאין הדבר כך. רצונו של הקב"ה למנוע חלילה טובה חומרית ממנו, ואין הצדיק נכנס לחשבונות שמיים מהו הטעם לכך.

זו מעלתו של יוסף הצדיק:

וזהו רמז הפסוק "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק. "ויהי איש מצליח", בברכותיו ובתפלותיו - ותמיד נענה, ובכל זאת, "ויהי בבית אדוניו המצר'י", שהוא נמצא בצרות של עניות וכיוצא.

יוסף הצדיק חי בדוחק תחת שלטון של רב טבחים, המוציא להורג של המלך. הוא נתון ללחצים והצקות בלתי פוסקים מצד הגבירה, והוא נשאר בצידקו ותומתו.

למעשה, הניסיון של יוסף כמובן התרחב לעבר חיי שפע, והמפרשים מסבירים שמדובר על עמידה בניסיון כפול – עוני ועושר:

והמפרשים פירשו שזה רומז על נסיון העוני והעושר שהתפלל על זה שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "ריש (=עוני) ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי, ופן אורש וגנבתי" וגו'. וזהו רמז הפסוק, "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק, או על יוסף עצמו שהוא עמד בנסיון של הצלחה ושל יסורין, ותמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו, בין בזמן שהיה איש מצליח, בין כשהיה בצרה בבית הסוהר, ועוד תמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו.

שלמה המלך בקש להינצל מכל ניסיון, בין של עושר ובין של עוני. עושר בודק את האדם בנאמונותו לקב"ה ואמונה כי ברצון ה' ובברכתו זכה לעושרו, וניסיון העוני הוא להזהר מגניבה ושבועת שקר שעלולה לבוא בעקבות הגניבה. יוסף היה בשתי הנסיונות, בתחילה בבית המצרי ואחר כך כשעלה לגדולה. בכל המצבים הללו הוא נשאר בעמדתו, יוסף הצדיק.

מעורבות מרוממת

 בס"ד

מעורבות מרוממת / לפרשת וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יוסף יורד לבורות עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר (לט, כא-כג):

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

שואל רבינו:

ראוי להבין כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן. וגם אומרו "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.

שתי שאלות עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד: מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?

רבינו מסביר כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם, ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.

כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק, לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.

מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:

גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.

מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.

כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.

יש סיכוי לאחווה!

יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. 

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.

דברי אמת או הרהורי הלב?

 דברי אמת, או הרהורי הלב? / לפרשת וישב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אחי יוסף אינם אוהבים את סיפורי החלומות שלו. הם נוזפים בו (לז, ח):

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ...

רבינו עומד כאן על שאלה שעמדו בה כבר הקודמים לו: מדוע ישנה כפילות לשון בדברי האחים: גם "המלוך" וגם "משול"? מה רצו האחים לומר בכך? האם יש בכך רק תמיהה כפולה? מבאר רבינו (אות ח):

עיין להרב אדרת אליהו ז"ל ולהרב דברי שאול ז"ל, מה שפירשו בכפל הלשון. ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב מדבר קדמות ז"ל (מערכת י' סימן ח"ן), דיוסף היה יודע לעשות משלים כדי שיוכלו בני אדם לעמוד בפשט דבריו, כמו שהיה עושה שלמה המלך ע"ה. ע"ש.

הרב חיד"א כותב כי אחד מגילויי החכמה של יוסף היה במשלים. הוא ידע להסביר מידע עמוק באמצעות משלים, כשלמה המלך בשעתו. וזו לשון הרב חיד"א (מדבר קדמות מערכת י אות נח):

יוסף הצדיק ע"ה היה בקי מאד בחכמות והיו שגורות אצלו והיה יודע לישא וליתן בפלפול גדול והיה יודע לעשות משלים כדי שיוכלו לעמוד בני אדם בפשטי דבריו כמו שהיה עושה שלמה הע"ה וז"ש רז"ל צפנת פענח...

והנה מצאנו כלל בענייני חלומות: פעמים רבות אדם חולם על הדברים שבהם היה טרוד במהלך היום:

והנה נודע [ברכות דף נ"ה ע"ב] כי המהרהר ביום על איזה דבר נדמה לו אותו דבר בחלום, כמאמר הכתוב [דניאל ב, כט] "רעיונך על משכבך סליקו".

אחיו של יוסף שהכירו את יכולתו הרבה בתחום הזה, לעגו על חלומותיו. הם הניחו כי גם החלומות הללו, הן מהסוג שהאדם מביא על עצמו, ואין בהם שום מסר, בודאי לא אלוהי:

וזהו שאמרו לו אחיו "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" - לשון משל ומליצה, כלומר אם המשלת בנו משל להיות אנחנו עבדים לך ואתה מלך עלינו, ועל כרחך נדמה לך אותו דמיון בחלום, התחשוב שהוא חלום אמיתי למלוך עלינו באמת? אין זה רק מהרהור שלך בנו, כי מרוב משליך יוכל להיות שעשית בנו משל וכנזכר,

אחי יוסף לא טוענים לפניו בתמיהה: האם אתה חושב למלוך עלינו? אלא מציבים עובדה: אתה חולם שתמלוך עלינו, כי בודאי הבאת אותנו בתור משל לאיזשהו עניין, ובמשל השתעשעת במחשבה שאנו עבדיך. דבר זה מתחזק בדבריהם גם מעובדה שכנראה היתה כבר ידועה ביניהם אז:

ובודאי שלא תמלוך כי המלכות ליהודה היא.

אתה נכנס לתחום שאינו שלך. המלוכה שייכת ליהודה. חייב להיות אם כן שכל חלומותיך נובעות מדמיונך. לפי ביאור זה, אין דברי האחים כפילות, אלא הסבר שהניח את דעתם לגבי מקורו של החלום.

 

אי אפשר לעצור את הנבואה

 אי אפשר לעצור את הנבואה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

האחים רואים כי ישנה חיבה מיוחדת ליוסף בעיני יעקב. אמנם חז"ל באו בביקורת על דרך זו של ביכור ילד אחד על פני רעהו. יעקב בזמנו ראה בזה טעם, אך לא בזה נעסוק. בשורה התחתונה, הדבר מוכר ונרגש. לאור זה זה פלא גדול על יוסף: וכי חסרות לך בעיות, שאתה הולך ומחפש להעצים את שנאת אחיך כלפיך, ומספר להם על חלומותיך?? אמנם ייתכן כי יוסף היה תמים גדול בשלב זה (יד משה סעיף י"א), אולם פחות מסתבר, כי בן חכם הוא לו, ליעקב (לז,ג ע"פ התרגום).

אלא יותר מסתבר שיוסף רואה אחרת הדברים (יד משה ס"ט):

והנראה לענ"ד, דמי שהוא בקי וחכם בפתרון החלומות, יש לו הבדל בין חלום שווא לחלום נבואיי. ואפשר לומר שהחלום הנבואיי הוא הנקרא בשם "חלום", ולחלום שווא, אין ליחס לו כלל תיבת "חלום", שאינו אלא דמיון. ומעתה יש לומר, שמה שכפל "ויחלום יוסף חלום", לומר שהיה חלום נבואיי, כמו שנאמר "בחלום אדבר בו".

יוסף מרגיש שלא מדובר על מסר פרטי. מדובר על שליחות! הדבר רמוז – כך מדייק מוהרמ"כ – בכפילות "ויחלום..חלום", שאם הוא חלם, ברור שזה...חלום! אלא אין מילה מיותר: בא הכתוב ללמד שישנו מסר אלוקי בדברים. לפי זה גם מובן מדוע אחיו שונאים אותו על "חלומותיו" – לשון רבים (פס' ח'), למרות שבשלב ההוא, הוא סיפר רק על חלום האלומות: הסיבה היא שהם רואים את זה כחלום כפול: א' עצם החלום, ב' הפרשנות הנראית בעיניהם כמיתנשאת.

אמנם יוסף, לא כך חשב (סי"א):

...שיוסף הרגיש שחלומו היה נבואיי, ולכך היה בוער בקרבו כאש פלדות, שלא יוכל לשלוט ברוחו להסתירו, וכנביא שאינו יכול לכבוש נבואתו.

ומה לגבי האחים? ייתכן ואינם בקיאים כמותו בביאור חלומות ובהבחנת סוגיהם (ס"ט, סט"ו), אולם ייתכן כי בעיני רוחם ישנו חשש אחר (ס"ח):

ויש לומר, שהשבטים בראותם מה שאירע לאבות, שאברהם בחר בבנו יצחק, להיות הוא עיקר זרעו וגירש שאר האחים, וכן יצחק, נתייראו אולי יעשה גם אביהם כן, להוריש את ברכת אבותיו ליוסף, ויהיה הוא עיקר זרעו. לכן היה הדבר קשה להם מאד, שזה עניין הנוגע לרוחניות, ואינו עניין של ממון, שיוכלו לסבול אותו...דכוונתם לשמים.

האחים, שבטי יה, מגיבים בחריפות. הם לא מוכנים לוותר על קישור שרשרת מסירת הנבואה. הם מכירים מודל של ניפוי, וחוששים שזה יגיע אליהם. מסיבה זו הם מנסים להעמיד את עצמם כממשיכים, גם במחיר סינון מכוון של יוסף מההמשכיות.

והקב"ה? יושב למעלה, ומתוך עצת הצדיק הקבור בחברון, בורא אורו של משיח....

 

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת / לפרשת וישב / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עולם הטעמים – רב הנסתר בו על הנגלה. המסרים העוברים דרכו שמורים בדרך כלל לבני עליה, והם מועטים. מדי פעם ישנם רמזים מאירים גם למי שאינו מצוי בסוד ה'. מוהרח"ך (ר' רחמים, בספרו מנחת כהן) חושף לנו רמז נפלא כזה בפרשתנו (פרק לט פסוק ח):

(ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:

אשתו המרשעת של פוטיפר מנסה להכשיל את יוסף הצדיק, אך ללא הצלחה. מה היה חוסנו של יוסף? מניין קבל עוז ותעצומות שלא לחטוא? ר' רחמים מסב את תשומת לבנו לטעם – או יותר נכון לדייק: הטעמים – הנמצאים במילת הסירוב, "וימאן":

וימאן – בטעם שלשלת ופסק, שהבא על הגויה תהיה קשורה עימו ככלב רחמנא ליצלן.

הרב רומז לדברי האריז"ל שאיסור חיי אישות עם גויה הוא חמור ביותר, ופוגע באדם בעולם האמת באופן קשה ביותר. זאת מלבד עונשו בעולם הזה:

ולזה רומזת השלשלת, שתהיה קשורה עימו בשלשלת. וגם חייב כרת מדברי קבלה (=דברי נביאים), ולזה רומז הפסק, שנפסק ונכרת מעמיו.

במילים אחרות: זיכרון העונש שעלול לבוא בעקבות החטא הוא זה שהצילו מהחטא.

כיוון אחר:

אי נמי (=או גם, פתיחה לפירוש אחר), רמז שיוסף הוא שלשלת יוחסין, שכולם צדיקים, מאברהם יצחק ויעקב עד יוסף, ואם יחטא חס וחלילה נפסקת השלשלת ח"ו.

המניע המוזכר כאן, הוא בכיוון שונה לגמרי. אין מדובר פה על הימנעות מתוך פחד, אלא על הימנעות מתוך אצילות. מודעות לגדולת עצמו וקדושת נשמתו של אדם, מצילה אותו מן החטא. האדם אומר לעצמו "איך אפול בשפל כזה, והרי אני מורם מזה".

גם רעיון זה רמוז בטעמים שלשלת-פסק, שכן הוא לא מעוניין שאצלו תפסק השלשלת של הייחוס הקדוש.

העורך של הספר, תלמידו של רבינו היה הגאון הרב כ'דיר צבא'ן זצ"ל, מי שלימים יהיה רבה של נתיבות וחבר מועצת הרבנות הראשית. לעיתים, הוא אף מוסיף נופך בדברים. בעניין הטעמים הנ"ל הוא מוצא רמז נוסף. יוסף אומר לאשת פוטיפר (לט, ט):

וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים:

מסביר הרב המחבר:

ויש לרמוז עוד "וחטאתי" לשון חיסרון, כמו "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שיחסר שמו מעל אבני האפוד.

השלשלת רומזת גם על בגד הקשור בשלשלת, או שרשרת, הלא הוא החושן שעל חזה אהרון הכהן. שם היו מונחות האבנים, ועליהן חרוטים שמות השבטים. ומוסיף הרב העורך, הרב צבאן:

בזה אפשר לתת עוד טעם השלשלת והפסק שבתיבת "וימאן", כי שמו שבחושן הקשור מטבעותיו עם האפוד יהיה נפסק ח"ו.

השלשלת של האפוד עלולה להפסק מבחינתו, אם חלילה יימחה שמו מאבני החושן, ובזה תתבטא כריתה מכלל ישראל, שהוא אינו מוזכר בתוכם.

ההצלחה בהתמודדותם של גדולי האומה עם אתגרי החיים והנסיונות, משמשים עבורנו מגדלור של תוספת אומץ וגבורה להתגבר ולהתעלות מעל אתגרי החיים, הרוחניים והגשמיים.

אל תתחכם נגד התורה

אל תתחכם נגד התורה / לפרשת וישב / בעל "משך חכמה" 

ישנם סיפורים שונים על אנשים שעשו דברים כבירים ומועילים למען האומה, אולם הדרך להשגת אותו הישג, היתה פרובלמטית ואף מעוותת מוסרית והלכתית. הכוונה היתה טובה, אולם הדרך פגעה בהמון ערכים. כיצד עלינו לשפוט תוצאה זו? 

בפרשתנו האחים עושים את המעשה המזעזע של הפקרת אחיהם לנחשים ועקרבים, ולאחר מכן - מכירתו לעבד. התוצאה לכך היתה הפיכתו למלך מצרים, המפרנס מליוני בני אדם, ובראשם משפחתו המתחילה להתהוות לעם. האם יהודה האח היוזם של המכירה ראוי להערכה על כך?

מלמדנו רבינו המשך חכמה (בראשית פרק לז):

(כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו. רבי מאיר אומר: "ובוצע ברך (נאץ ה'", תהלים י, ג) - כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (סנהדרין ו, ב). הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה, שירד יוסף למחיה לפניהם, ולהקים שבועת בין הבתרים (בראשית טו). אך הם חשבוה לרעה, כאשר אמר להם יוסף. 

בתהלים נאמר "בוצע ברך ניאץ ה' " - יש מי שמברך אך הוא למעשה מקלל. הגמ' בברכות מביאה דוגמא לאדם שגנב חיטה, טחן אותה, והכין מזה לחם, ברכתו על הלחם אינה אלא קללה! כך גם כאן - יהודה חושב לא טוב, ולכן אינו ראוי לברכה. כמעין ראיה , מתרחשת לו נפילה הבנויה על אותו מהלך: תוצאה טובה ממעשה נורא:

ולכן נכשל במעשה דתמר, שעבירה גוררת עבירה דוגמתה, שראויה היתה תמר ליהודה, וכמו שאמר "ממני" - כבושים הדברים. רק המחשבה היתה שהיא זונה "כי כיסתה פניה" וכו' (לח, טו), ונולד מזה מלכי ישראל. וגם המברך זה "ניאץ ה'". 

מיהודה ותמר יצאה מלכות ישראל, אולם הדרך היתה בעייתית.

את מי יש לשבח על הקמת המלכות? לא את יהודה. המברך את יהודה על שליחת יוסף למלכות במצרים, או על הקמת מלכות בית דוד דרך תמר - אינו מברך. אז את מי כן?

השבח הוא למי שמכוון את כל העלילות , בורא עולם. שלוקח גם נפילות אנושיות, גם כשלים מוסריים, הנראים נוגדים את רצון ה', בסוף נלקחים על ידי הקב"ה, המכוון את ההיסטוריה, למקומות של תיקון וגאולה. 

לנווט נכון את החיים

 

לנווט נכון את החיים / לפרשת וישב / אור החיים הקדוש

מתארים את ישיבתו של יעקב אבינו בארץ כנען, ומיד יש פירוט של התולדות, עם פתיחה במילה "אלה". יש לנו כלל המקובל מחז"ל: אם כתוב אלה, המשמעות היא שהסיפור שיסופר פוסל את הנאמר קודם לכן, ואם כתוב ו-אלה, בתוספת ו' החיבור, הרי שלפנינו יתואר המשך של הנאמר קודם לכן. לאור זה נשאלת השאלה: מה בא הכתוב לפסול ממה שכבר ראינו בתולדותיו של יעקב?

מסביר ר' אוהח"ק (אור החיים בראשית פרק לז, ב):

ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.

רש"י בתחילת הפרשה מוכר: יעקב מבקש שלווה אחרי שנים קשות שהיו לו. אולם הדבר לא מוצא חן בעיני הקב"ה, כי ליעקב יש משימות לביצוע, לפי רצון ההשגחה האלוקית. מכיוון שהוא מבקש לפעול בדרך זו, הקב"ה מאפשר לדרכים אחרות להשפיע על חיי יעקב, כולל משבר קשה בין הבנים המביא לגלות מצרים בסוף התהליך.

היסוד המתחדש כאן הוא האחריות של האדם על חייו. ייתכן והיו יכולות להיות דרכים רבות להוריד בסופו של דבר את ישראל למצרים, אולם הדרך הזו שבסוף כשהדבר קרה, נגרמה לא מעט בגלל המהלך של יעקב. אדם לא יכול לעשות מעשים ולא לצפות למשמעויות שייגרמו מהם.

עם כל זה שישנו מהלך כללי שהקב"ה מכווין את עולמו, עדיין ניתנת ביד האדם בחירה לפעול בכיוונים נכונים כדי להגיע לאותם יעדים, ואל לו לאדם לסמוך על הנס, ולקוות שהדברים יקרו מעצמם כאשר הוא אינו פועל בכיוון הנכון.

יהי רצון שנזכה לפעול בכיוונים הרצויים לפניו יתברך.