מה בין חפץ לרצון?

בין חפץ לרצון / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בציווי על הקרבת העומר מופיע ביטוי שאינו מצוי בהקשר של מצוות: "לרצונכם" (כג, יא):

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

מה משמעות מילה זו בהקשר שלנו? והלא זה חיוב לכל דבר ועניין!

רבינו פותח בחידוש של הגאון ר' שלמה קלוגר:

כתב הרב אמרי שפר ז"ל, הטעם שבכל המצוות לא נאמר לשון "לרצונכם" רק בקרבנות ובעומר, משום דיש חילוק בין חפץ לרצון, דלשון חפץ מורה על התכלית, ולשון רצון מורה על ההתחלה שרוצה באיזה דבר עבור שישיג ממנה איזה תכלית.

אנחנו רגילים להתייחס למילים קרובות כ"מילים נרדפות", כאלה שאין הבדל תוכני ביניהן. אין הדבר כן. לכל מילה מהמילים הנרדפות יש משמעות שונה, גם אם הן קרובות זו לזו. גם בין המילים "חפץ" ו"רצון" ישנו הבדל: "רצון" מבטא מטרה שאינה מהווה תכלית לעצמה, אלא שאנו מעוניינים בו בהיותו פתח לדברים אחרים. הדברים האחרים, המטרה הסופית, הם ה"חפץ".

ולכן בכל המצוות שהם עצמם תכלית הנרצה לא נאמר לשון "לרצונכם", _(מפני) שהם החפץ ממש התכליתי, אבל הקרבנות והעומר אינם מצוות תכליתיים, שאין צורך לקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא הם רצון והתחלה לנו להשיג על ידם התכלית, שעל ידי הקרבנות יקח האדם מוסר...שייכנע לבבו ליראה את ה' ולשוב בתשובה. עיין שם באורך.

תורה ומצוות הם מטרה בפני עצמם. אין מטרתם להביא לידי משהו אחר, אלא לעצם קיומם. הקרבנות והעומר אינם מטרה סופית בפני עצמם, אלא מובילים לחפץ גבוה יותר: הקרבנות לקרבת ה', והעומר להכנה למתן תורה בשבועות. המהר"ש קלוגר מוכיח בספרו את היסוד הזה מכמה וכמה מקומות.

לפי העקרון הזה, מסביר רבינו פשט נפלא בתפילה, אותה אנו אומרים מדי יום, ברכת "רצה". חז"ל טמנו שם את שני אופני הגאולה, זו הבאה מתוך זכות מעשינו, וזו הבאה בחסד ה':

ובזה נראה לפרש נוסח התפלה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ולכאורה יש לדקדק דהיינו חפץ היינו רצון. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז בודאי חפץ בם ה' מצד התכלית, שכן היתה תכלית כל הבריאה לעשות רצונו יתברך...ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום גם כן רוצה בם, יען שהם שורש קדוש, ולכן רוצה ה' בעמו עבור שישיג ממנו אחר כך התכלית שיחזור בודאי להיות קדוש.

"תחפוץ בנו" היינו "תרצנו"! אלא שההבדל הוא בין מצב בו יש לה' חפץ בנו, כי "הגענו ליעד", להיות לו לעם קדוש להלכה ולמעשה, וישנו מצב בו אנו רק בדרך ליעד, עדיין בנפילה ותיקון, וה' רוצה בנו מצד היותנו בני האבות הקדושים.

ולזה אנו אומרים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" - בזמן שנעשה רצונך, "ותרצנו" גם כן - בזמן שאין אנו עושים רצונך, מצד קדושת אבותינו יש לך רצון להשיג אחר כך התכלית...

אנו מבקשים מהקב"ה שבכל אופן ירצה את עבודתנו, בין אם אנו כבר במצב השלמות, ובין אם נותרה לנו עבודה רבה להגיע לשם.

ויהי רצון שתמיד תהיה עבודתנו לרצון לפניו יתברך.

הנדבה הגדולה ביותר!

 הנדבה הגדולה ביותר / לפרשת ויקהל / מתורתו של הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשות ויקהל פקודי החותמות את ביצוע ובניין המשכן, לכאורה מהוות חזרה על מה שכבר נאמר בפרשות תרומה, תצוה וכי-תשא. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בפרטי הביצוע, ובאופן אמירת הציוויים מגלה תובנות ומסרים נפלאים נוספים.

רבינו מתחיל בדקדוק במילות התורה, המתארת איך עם ישראל התגייס לתת תרומות למשכן (חלק א, ו-ז, על פרק לה פסוק כט):

ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
יש להעיר: א. על הכפל, כי כבר כתיב "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו" וגו'. ועוד כתיב "ויבואו האנשים על הנשים" וגו'. ב. "אשר צוה ה' לעשות ביד משה" הוא מיותר ומובן מאליו, באמרו "להביא לכל המלאכה", כי הוא ודאי למלאכת המשכן אשר ציוה ה'. ג. אמרו "הביאו בני ישראל נדבה לה'", תיבות "בני ישראל" מיותרים....

3 שאלות בפשט מעלה רבינו:

1. למה מתואר שוב שעם ישראל הביאו נדבה? והלא זה הוזכר כבר פעמיים?

2. ברור שהתרומה היתה למשכן, אם כן – זו תרומה על פי ציווי ה' למשה, אז למה לכתוב "אשר ציוה" וכו'?

3. ברור שמי שהביא נדבה היו עם ישראל, ומדוע לציין זאת?

רבינו מחדש שיש כאן רמז לתרומה נוספת שאליה התורה רומזת:

ז) אי נמי נראה לפרש קרוב לזה, "כל איש ואשה" - אפילו אשה שפטורה מכמה מצוות עשה שהזמן גרמן, ומכמה מצוות זולתם בתלמוד תורה וכיוצא, או איש שאין סיפק בידו לקיים כל מצוות שלא באו לידו או כמה מצוות שאינם נוהגות רק בזמן הבית כקרבנות וכדומה, "אשר נדב לבם אותם להביא" את עצמם לתשלום "כל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה" - היינו שהם חפצים אופן שיעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו כל המצוות הנזכרות בשלמותן.

בפירוש השני לשאלות הנ"ל, מסביר רבינו כך: ישנם אנשים ונשים עם שאיפות גדולות. רצונם לקיים את כל המצוות כולם ("שהם "כל המלאכה אשר ציוה ה'", מלאכת המצוות), גם אלה שאין ביכולתם כרגע לקיים (כגון עבודת המקדש והקרבנות בעוונותינו) וגם אלה שהם אינן מחוייבים בהם כלל (כגון תלמוד תורה לנשים, או ברכת כהנים לישראל). האם יש להם דרך לזכות במעלת קיומם?

התקנה לזה הוא ש"יביאו בני ישראל נדבה לה'" רצונו לומר שיקרבו תחת כנפי השכינה את בני ישראל להשיבם מעוון בתוכחותם וכנזכר,

הפתרון הוא להביא נדבה – את בני ישראל! לקרב את אחינו בני ישראל לעבודת ה'.

מה הקשר בין הדברים?

שעל ידי שיהיו ממזכי את הרבים נקראת עבודתם לה' עבודה מאהבה, שכן האוהב משתדל לרכוש אוהבים לאדונוּ, לא כן העובד מיראה אינו משתדל רק להיות עושה רצון אדונו שלא ישיגהו עונש,

ישנן שתי דרכים מרכיות לעבודת ה': אהבה ויראה. הבדלים רבים יש ביניהן, אולם הבדל בולט אחד ישנו: עובד מאהבה רואה בעבודת ה' את הדבר הטוב ביותר בשביל האדם. הוא שמח בכך, ומתמלא סיפוק ומשמעות. הוא לא שומר את זה לעצמו, אלא מנסה לשתף בשמחה זו כמה שיותר אנשים. לא כן העובד מיראה: הוא רק רוצה "לסמן וי", לצאת ידי חובה, ואינו מתאמץ להכניס אחרים ל"עול" תחתיו הוא נמצא.

ומאחר שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מזכה את הרבים מצד אהבתו לקונו ברוך הוא, אם כן בודאי שרצונו הוא לקיים כל מצוותיו יתברך אם אפשר לו לקיימם, ואם כן הוה ליה "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות דף ו, א).

ישנו כלל הלכתי: אם אדם התאמץ לעשות מצוה, אולם לא קיימה שלא באשמתו – הקב"ה מחשיב לו כאילו עשה את אותה המצוה. כך גם כאן: האהבה המתגלה במעשי הקירוב, מגלה קצה קרחון גדול הרבה יותר של שאיפה ותשוקה לקרבה נוספת עם הקב"ה, הגם שהיא כרגע אינה מתאפשרת. אם כן מחשיב ה' יתברך לאותו איש ולאותה אשה את "כל המלאכה" את כל שאר המצוות שלא הצליח לקיים בפועל.

ללמוד מהרשעים??

 ללמוד מהרשעים? / מתורתו של ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

על צדיקותו של נח "בדורותיו", נחלקו חכמינו אם זה ביטוי מחמיא, כי אפילו בדור רשע היה צדיק, או ביטוי מבקר, שצדיקותו היא יחסית בלבד. רבינו בוחר בכיוון אחר, המסביר כי המילה "בדורותיו", אינה משווה, אלא מסבירה את הדרך לצדיקות:

...יש לפרש על פי מה שכתב בספר ילקוט דברי חכמים (דף ל''ח) על פסוק "ונח מצא חן", דהכלל הוא כל דבר שהצדיק רואה, לוקח ממנו לעבודת ה', ואם רואה ח"ו איזה אדם מתאוה לעבירה, לוקח הצדיק מזה עבודת ה', שאומר בלבו "קל וחומר! מה זה שהוא מתאוה לדבר עבירה, שהוא קל ונפסד בזמן מועט הוא מתלהב כל כך, ועל אחת כמה וכמה שראוי לי להתלהב לעבודת ה' יתברך, שעבודה זו תתקיים לעולמי עד!".

הרב פותח את דבריו ביסוד רוחני חשוב: אם אדם פוגש מצב חיים מסויים, אות הוא, שיש לו מה ללמוד מזה. נח פעל כך. הוא ראה את גודל חשק העבירה של רשעי דורו, ולמד לעצמו: אם לדבר זמני החשק כה גדול, לדבר מצווה נצחי – על אחת כמה וכמה.

אם כן, הפסוק מגלה לנו, מה היה מקור ההשראה – הבלתי צפוי! – של נוח: המוטיבציה הרעה של רשעי הדור, הולידה אצלו מוטיבציה טובה. וזו משמעות צדיק "בדורותיו", צדיק שנבנה באופיו על ידי דורותיו.

וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו כלומר על ידי אנשי דורו שהיו רשעים וכל כך הם להוטים אחרי העבירות בזה עצמו הוא למד מהם להיות צדיק תמים כלומר שלם שתמיד הוא רדף להפך להיות רץ ורודף הרבה אחרי עבודתו יתברך.

לאור חידוש זה, מבאר רבינו מדרש קשה ביותר:

ובזה אפשר לומר שזהו רמז מאמרם ז"ל על פסוק "ויקרא אלהים לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים, 'ואיני יודע באיזה מהם חפץ', כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב - הוי במעשיהם של צדיקים חפץ".

מרעיש! המדרש כביכול מתלבט בבריאת העולם, אם מעשי הצדיקים רצויים יותר לפני ה', או שמא מעשי הרשעים! מה בכלל ההתלבטות??? ובאמת הרב מביא מיד את השאלה:

והקשו המפרשים ז"ל, דאיך הוה סלקא דעתין (=שאיך היה עולה על דעתנו) לומר שחפץ במעשיהם של רשעים?? ולפי האמור, יש ליישב, כי יש לצדיק מעשים טובים הרבה שלמד מהצדיקים, ואותם המעשים מתיחסים לצדיקים, ויש מעשים טובים שלמד מהרשעים, והוא על דרך האמור, דכשרואה השמחה והחשק הרב שיש להם לרשעים במעשיהם, מהם למד במעשים הטובים, ואלו מתיחסים לרשעים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ,

כפי שראינו בפתיחת הדברים, הצדיק "אוסף" כלים ודרכים בעבודת ה' מכל מה שהוא פוגש. אם הוא לומד ממעשיהם של צדיקים, ניתן לומר שאלו "מעשי צדיקים". מה שהוא לומד מהרשעים, באופן של לימוד המוטיבציה, כאמור למעלה, ניתן להיקרא "מעשי רשעים". ההתלבטות במדרש היא על טיב המוטיבציה: האם עדיף ללמוד ממעשי הצדיקים או מהמוטיבציה של הרשעים? על זה מסיק המדרש:

אבל כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי היה מהראוי שלא להסתכל כלל במעשיהם של רשעים, מחשש שאולי יתגבר עליו היצר הרע, ויטה את לבבו ללמוד לעשות כמעשיהם ח"ו.

המדרש מסיק שעדיף הלימוד מהצדיקים, כי בלימוד מהרשעים ישנו חשש שגם הצדדים הרעים ייקלטו, ולא נשאר רק בצד הטוב של הלמידה הזו.

שנזכה תמיד לדבוק בצדיקים וללמוד ממעשיהם, אמן כן יהי רצון.

 

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא...

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא... / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בניית המשכן מייצרת ריגוש רוחני גדול. התנדבות מקצה לקצה. נוכחות אלוקית מתחדשת על עם ישראל, וכולם רוצים להיות שותפים. אולם, לעיתים קורה מצב בו אדם רוצה, אולם לא יכול לתת. כיצד יהיה שותף? כוחו של הרצון יעשה רבות, כפי שכותב רבינו הרב כ'לפון:

 ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. אפשר לפרש בדרך דרש, דכאשר האדם יתנדב מטוב לבו הטהור ורצונו החזק לסייע במצוה, אפילו עכשיו אין לו - יעזרהו ה', ויהיה לו ויביא. והוא על דרך שאמרו חז”ל "הבא להטהר מסייעין אותו". והוא מה שאומר הפסוק "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" אבל אין להם, לבסוף ”הביאו בני ישראל" אותה נדבה, כי מן השמים סייעו בידם.

חז"ל מספרים לנו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ורצה גם לנדב מתנה למקדש. הוא סיתת אבן גדולה וכבדה, וכאשר רצה להעלותה לירושלים, קבל סיוע מלאכי. הרצון הוליד סייעתא דשמיא.

כך גם אדם הרוצה להיות שותף לדבר שבקדושה ואין בכוחו, יעצים את רצונו לעשות ולפעול טוב, ובסוף ישפיע הקב"ה ברכה, ויוכל לקיים בפועל.

כך גם בהובלת הבנייה של המשכן. התכנון דרש חכמה עילאית-אלוקית. חכמים גדולים היו גם היו, אולם לרמה כזו צריכים סייעתא דשמיא. שניים מקבלים הארה מיוחדת, בצלאל ואהליאב. מדוע דווקא הם? מסביר הרב על פי אותו יסוד:

ז') ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לדקדק: מזה משמע דבצלאל היה לו דעת ככל בני אדם, ורק השי"ת מלא אותו אחר כך בחכמה וגו' ואם כן זה גורם פתחון פה להתרעם "למה לא נתוסף שכל ובינה לשאר ישראל לעשות מלאכת המשכן?". ויש לומר, שהוא על דרך "יהיב חכימא לחכימין" (=נותן חכמה לחכמים), שמי שהוא ירא שמים ומכווין את לבו לזכות לחכמה, אז השי"ת מרחם עליו, ומשכילו ומבינו לעשות המלאכה. וזה מדוקדק באמרו אחרי זה "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך", שהיו שואפים בלבם מתי יזכו לחכמת מפוארת זו, על כן מלא אותם חכמת לב.

מחדש הרב: "להורות נתן בליבו" – מי נתן? לא הקב"ה, אלא הם בעצמם! הם שאפו לדעת את סוד המשכן, ומעומק ההשתוקקות לכך, נתן להם הקב"ה את היכולת והידע, והם זכו להוביל את כל התהליך.

אנחנו נמצאים בסיפה של תקופה עלומה. איש לא יודע כיצד זה ייגמר, או מתי זה ייגמר, ובודאי שאיננו יודעים למה בא דבר זה לעולם. מה נותר לנו לעשות, מעבר לזהירות וההקפדה על הכללים? לרצות ולהיות קשובים לשלב הבא. הגאולה מתקדמת מול עינינו בקצב מדהים בחסדי ה', כבר 100 שנה, ומי יודע לאיפה כל המציאות הולכת. אנחנו פתוחים לשמוע, את קול ה' הפועל בעולם בדרכים נסתרות ונעלמות, ובטוחים כי הכל יבוא לטובה ולברכה, בקומה חדשה ונשגבה.

 

כפיה או רצון?

כפיה או רצון? / לפרשת תרומה / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

העיסוק בתרומה למען מטרה קדושה – בניית המשכן – המופיעה בפרשתנו מעוררת את ר' כ'לפון משה, שהיה רועה את קהילתו כאב הדואג לבניו, לעסוק בסוגיית החסד והצדקה. בכל הסוגיה הענקית הזו, בוחר הרב למקד את מבטו על המניע הנכון לחסד:

ח) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. שתי מדות בגבאי צדקה והעומדים על הפיקודים: מהם אשר ירצו לנהל הציבור בתוקף ועוז, והאיש אשר לא ייתן כפי אשר הושם עליו בעריכת הקהל, ענוש יענשוהו בעונש קשה ואיומים מוגזמים, בעת מצוא לאל ידם הרשיון.

ומהם אשר יכלכלו את דבריהם במשפט במשא ומתן או תוכחת מוסר, עד אשר האדם יקבל דבריהם ויתן מרצונו הטוב.

יש שני סוגי מנהלים וממונים על הציבור: אלה שמנהלים ביד קשה, ובאיומים רבים. במידה ולא יקשיבו לאיומיהם, יטילו סנקציות ועונשים, עד גבול קצה היכולת.

בדרך אגב, מעיר הרב, שמדובר על מדיניות חינוכית כוללת, הנוגעת לתחומים רבים בחיים:

וכן נמצאים שתי מדות הללו בדרשנים ומטיפי הקהל: מהם אשר בוא יבוא בתוקף עז ותעצומות לאיים על הקהל קדוש, ומהם אשר בשפתי צדק ומישרים ידבר עד כי יהפוך לבב הקהל לשלם די צרכם ברצון וכוסף רב.

יש דרשנים המטילים אש וגופרית על ראש הקהל, ומאיימים באיומים שונים על הציבור. אולם, ישנם דרשנים היודעים לכוון ולרומם את רצון השומעים, להטות ליבם מרעה אל טובה.

בפרשתנו מתחדש שהתורה בעצמה מכריעה בהתלבטות זו:

ומהכתוב פה אנחנו למדים כי רק דרך זו האחרונה להיות כל איש מרצונו משלם, היא הדרך הנבחרת. דלולא זה היה ה' מצווה לכל בית ישראל לעשות הערכה ולשלם איש איש בערכו בדרך חיוב אשר בלתי ספק היה ביכולת משה רבינו ע"ה. כהנה וכהנה לבוא עד חדרי וגנזי לבב כל איש ואיש מישראל. ואולם ה' בחר לו רק הדרך הרצויה יותר;

משה רבינו היה מספיק סמכותי כדי לגרום לכולם לשלם, אולם, למרות שישנה יכולת להפעיל כפייה – הדרך הנבחרת היא באופן של נדבת לב ורצון.

ואם אין ברירה? ואם לא נותנים?

והגם ובאמת דינא הכי (=זה הדין) דכופיו על הצדקה...מכל מקום זה יהיה רק לאחר היאוש מאותו אדם אשר יתן כתף סוררת. אבל כמה דאפשר לאט לאט בדרכי רחמנות ושפתי מישרים אין ספק דטפי (=יותר) עדיף.

אם אכן ישנו צורך ציבורי, מותר לחכמי הקהל לתת הוראה מחייבת לתרומה, עד כדי כפייה! אבל את הכפיה מפעילים נגד אדם בעייתי, ולא באופן גורף וציבורי.

הרב מונה 3 יתרונות לנתינה מתוך רצון, וממילא נלמד גם לשאר התחומים:

א. יצירת הרגל חיובי, שיגרום לאדם לתת מעצמו כהרגל, ללא כל דירבון.

ב. כפייה יוצרת סכסוכים, בין המנהיגות לבין חלקים מהציבור. בנתינה מרצון – כולם מכוונים לאותה מטרה ויש שלום.

ג. כשיש כפייה, לעיתים פוגעים גם במי שלא יכול לתת. נוצר מצב אבסורדי שאדם ובני ביתו מוטלים לא עלינו ברעב, ומוכרחים לתת יותר מכפי היכולת.

דבר זה נכון לכולנו גם בתור הורים: לימוד גדול הוא לנו, להביא את הכפופים אלינו אל יעדיהם, לא מתוך הכרח, איומים וענישה, אלא מתוך חיבור פנימי, הגורם לעילוי הרצון ושיפורו, הרביית השלום, וקשב לכל אחד ואחד.