אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא

 בס"ד

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא / לפרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחשבה ילדותית שאם אדם הוא צדיק, אוטומטית יושפע עליו שפע חומרי עד בלי די. לעיתים הבטחות כאלה הן המניע של אדם להחליט על חזרה בתשובה... עיון בסיפורים אודות חייהם של גדולי ישראל במהלך הדורות מגלה כי אין הדבר נכון, וישנם לקב"ה שיקולים נוספים. רבינו מוצא מודל למצב כזה אצל יוסף הצדיק (אות יג):

"ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב). יש לפרש על פי הידוע, שיש לפעמים צדיק שהוא חסיד וקדוש, ותפילותיו וברכותיו רצויים לפני השם יתברך, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ועם כל זה הוא חי בדוחק, ואין לו פרנסה טובה, על דרך שאמרו בגמרא (ברכות יז, ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

רבי חנינא בן דוסא הוא דמות מופלאה בעולמם של חכמינו. אנו לא מכירים ולו הלכה אחת בשמו, אולם סיפורי ניסים רבים קשורים בדמותו הנשגבה והקדושה. תפילותיו פעלו ישועות גם בעבור גדולי חכמי ישראל! עם כל זה, הוא היה עני מרוד, והתפרנס יחד עם משפחתו בכמות דלה של קב חרובים (נפח של כ-1.2 ליטר!).

האם יש בדבר זה פגם בהנהגת ה' חלילה? הצדיק באמונתו וקדושתו מלמדנו שאין הדבר כך. רצונו של הקב"ה למנוע חלילה טובה חומרית ממנו, ואין הצדיק נכנס לחשבונות שמיים מהו הטעם לכך.

זו מעלתו של יוסף הצדיק:

וזהו רמז הפסוק "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק. "ויהי איש מצליח", בברכותיו ובתפלותיו - ותמיד נענה, ובכל זאת, "ויהי בבית אדוניו המצר'י", שהוא נמצא בצרות של עניות וכיוצא.

יוסף הצדיק חי בדוחק תחת שלטון של רב טבחים, המוציא להורג של המלך. הוא נתון ללחצים והצקות בלתי פוסקים מצד הגבירה, והוא נשאר בצידקו ותומתו.

למעשה, הניסיון של יוסף כמובן התרחב לעבר חיי שפע, והמפרשים מסבירים שמדובר על עמידה בניסיון כפול – עוני ועושר:

והמפרשים פירשו שזה רומז על נסיון העוני והעושר שהתפלל על זה שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "ריש (=עוני) ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי, ופן אורש וגנבתי" וגו'. וזהו רמז הפסוק, "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק, או על יוסף עצמו שהוא עמד בנסיון של הצלחה ושל יסורין, ותמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו, בין בזמן שהיה איש מצליח, בין כשהיה בצרה בבית הסוהר, ועוד תמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו.

שלמה המלך בקש להינצל מכל ניסיון, בין של עושר ובין של עוני. עושר בודק את האדם בנאמונותו לקב"ה ואמונה כי ברצון ה' ובברכתו זכה לעושרו, וניסיון העוני הוא להזהר מגניבה ושבועת שקר שעלולה לבוא בעקבות הגניבה. יוסף היה בשתי הנסיונות, בתחילה בבית המצרי ואחר כך כשעלה לגדולה. בכל המצבים הללו הוא נשאר בעמדתו, יוסף הצדיק.

כבוד מלכות או כיבוד הורים?

בס"ד

כבוד מלכות או כיבוד הורים? / לפרשת ויגש / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב יורד למצרים למשמע הבשורה הטובה שיוסף בחיים והוא משנה למלך. יוסף מייעד למשפחתו – ואביו בתוכם – התיישבות דווקא בארץ גושן, שאינה קרובה לעיר מלכותו  (מה, י):

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

שואל על זה רבינו (אות ז):

מאד יפלא על זה כי מהראוי שיושיב אביו בארץ מצרים מקום משכן כבודו ולא להושיבו בארץ אחרת רחוק ממנו!

כיצד ייתכן שלא יושיב את אביו במקום יוקרתי ומכובד הקרוב לעיר המלוכה? במיוחד לאחר ניתוק קשה של עשרות שנים!

מיישב רבינו באופן הבא:

ויתכן שהוא על דרך שכתב הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, צרפת-ספרד, המאה ה-13) בסוף פרק קמא (=ראשון) דקידושין על מהר"ם מרוטנבורג (רבינו מאיר, אשכנז, המאה ה-13) רבו, כי מיום שעלה לגדולה לא הלך להקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אצלו.

רבינו מביא את דברי הרא"ש המעיד על רבו הענק, המהר"ם מרוטנבורג, שכאשר נתמנה לרבנותו, לא פגש את אביו כדי לא להכנס למתח ההלכתי של כבוד מי גדול, כבוד תורה או כיבוד הורים. נציין, שהרא"ש לא פסק כמו רבו, והורה שמקרה כזה, של בן שהוא תלמיד חכם גדול, שכל אחד חייב לקום לפני זולתו: האב לכבוד תורת בנו, והבן לכבוד אביו. מכל מקום – מציע רבינו – שזה היה השיקול של יוסף:

ולזה אמר כי בהיות "כי שמני אלהים לאדון" וגו', ועליתי לגדולה רמה כזאת, לזה יוכרח לשבת בארץ גושן לבל ימשך פגיעת כבוד לי ולך, כי אם תקום מפני לחלוק כבוד למלכות - תהיה פגיעה בכבודך כי אני מחוייב לקום מפניך כי אבי אתה, ואם אני אקום מפניך כדת - אז תהיה פגיעה בכבוד המלכות!

זה מתח נורא! אם יקום יוסף לכבוד אביו, ייפגע כבוד המלכות, ואם יעקב יקום לכבוד יוסף המשנה למלך, הרי שבזה ייפגע כבוד אביו. המסקנה:

על כן הטוב והישר הוא לשבת בארץ גושן, ועל כל פנים תהיה קרוב אלי.

יוסף ינסה לשמור על קשר הדוק גם מרחוק, למרות האילוץ לשבת במרחק.

בהלכה ישנם מצבים בהם כבוד האב מתקיים באופן שכלפי חוץ לא נראה ששומרים על כבודו  (בבלי קידושין לא, א):

תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים  ומביאו לחיי העולם הבא.

כלפי חוץ נראה הבן המעסיק את אביו בריחיים כפוגע בכבודו, שמעבידו בעבודה קשה אולם שם מדובר שאין ברירה אלא להתפרנס באופן הזה, אך הבן עושה זאת בחן וברחמים כדי לעודד את רוח אביו. היום היינו מביאים אולי דוגמא אחרת: אדם שלא מוותר לאביו המזדקן שיטפל בענייניו, כדי למנוע ממנו התנוונות. אופן קיום המצווה חייב להיות מותאם בצורה המיטבית למצבי החיים המשתנים. 

מעלתו של יוסף - גם בעיתות משבר!

בס"ד

מעלת יוסף – גם בעיתות משבר / לפרשת מקץ / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרעה המוטרד מחלומותיו מופתע לשמוע את שר המשקים שלו פותח תיק לא נעים מהעבר, זה שבגינו הושלך לכלא. במסגרת הסיפור מציע שר המשקים לפרעה את פותר החלומות אותו פגשו שם בכלא (מא, ט-יג):

(ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר ...(יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:

פרעה המיואש מתעודד למשמע בשורה זו וקורא ליוסף מיד, וזה פותר את חלומותיו.

רבינו עומד על התיאור המוזר של יוסף בו משתמש שר המשקים. מה המשמעות של היותו נער (=עבד)? מה המשמעות של היותו עברי? וזה שהוא עבד לשר הטבחים?

והנה רז"ל דרשו אומרו נער עברי עבד וגר לגנאי

חז"ל דברו בגנותו של שר המשקים שגם כאשר הוא בא לשבח יהודי – הוא מקטין אותו ככל יכולתו. לרבינו כיוון אחר. שר המשקים מאדיר ומהלל את הבחור היהודי הזה...

ואני ההדיוט דורשו לשבח כי כיוון בזה להגדיל מעלת ושבח יוסף שגם בהיותו נער צעיר לימים אשר לא תמצא חכמה רק בישישים ולא בצעירי ימים, ועם כל זה הוא קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון החלום.

מעלה ראשונה: היותו חכם באופן מיוחד על אף גילו הצעיר. חכמה כזו, בהירה ומדוייקת מפעימה את ליבו של השר.

וגם שהוא עברי וארץ מולדתו היא ארץ העברים וגלה חוץ למקומו ובא הנה ע"פ מקרה שקרה לו, וטבע הגלות יחייב טמטום הלב והשכל, וכמו שענו חכמי ישראל לאחשוורוש, עת דרש מהם משפט ושתי, השיבוהו דבר, כי מיום שגלינו מארצנו לא עמד טעמנו בנו ואבדה חכמתינו. לך אל עמון ומואב שלא גלו ויגידו לך משפטה ודינה.

חז"ל מספרים כי כאשר אחשוורוש רצה לחרוץ את דינה של ושתי אשתו הוא פנה בתחילה לחכמי ישראל. הם – ביודעם את אופיו ההפכפך – נמנעו מלשפוט בטענה שהם לא מיושבים בדעתם בעקבות גלותם מארץ ישראל. היה צפוי שגם יוסף יהיה בקשיי הכרה כאלה. ההפתעה היתה שלמרות שהוא עברי וגלה מביתו שלא מרצונו, ליבו וראשו עדיין עימו והוא יודע לתת מענה אמיתי ומדוייק.

ועוד זאת יתירה כי הוא עבד לשר הטבחים ואינו עומד ברשות עצמו להיות לו פנאי וזמן לעיין בדבר ורק רשות אחרים עליו ותמיד טרוד בעסקי אדוניו ועם כל זה מיד שספרנו לו החלום ויפתר לנו בלתי התמהמה אף רגע

לעבד יש פעמים רבות קושי לצמוח ולהתקדם. אין זמנו בידו. להפתעתם של השרים, יוסף מפגין חכמה, תבונה וצלילות שאינם מאפיינים אדם כפוף וכנוע.

מכלול התכונות הזה מפעים את פרעה וכך הוא אומר ליוסף:

וזה מה שאמר לו פרעה "ואני שמעתי עליך לאמר" כי מיד ש"תשמע חלום תפתור אותו" בלי איחור ובלי התמהמה, אשר זה יורה שרוח אלהין קדישין בך וחכמתך היא למעלה משכל אנושי.

המחמאות המפתיעות שמעניק שר המשקים ליוסף, מביאות את יוסף להזדרז ולהביא את פותר החלומות המופלא, ומיד עם בואו יוסף זוכה ליחס של הערכה וכבוד.

אם נחבר את הדברים הללו, עם הדברים שכתב הרב על פרשת וישב (כפי שזכינו להביא בשבוע שעבר) על מעלתו הרוחנית של יוסף, נראה את דמותו המופלאה של יוסף הצדיק מתנשאת לפנינו בפרשות אלה, כמי שקישורו למשפחתו כה חזק, מי שמזהה את עצמו תמיד כ"עברי", המחויב לדרך חיים של קדושה ושליחות.

מעורבות מרוממת

 בס"ד

מעורבות מרוממת / לפרשת וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יוסף יורד לבורות עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר (לט, כא-כג):

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

שואל רבינו:

ראוי להבין כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן. וגם אומרו "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.

שתי שאלות עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד: מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?

רבינו מסביר כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם, ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.

כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק, לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.

מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:

גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.

מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.

כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.

כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף...

 כשהמצרים חשפו את סודו של יוסף... / לפרשת שמות / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

העם המצרים רואה בעיניים כלות כיצד עם ישראל הולך ומתחזק, פרה ורבה.

הם מטכסים עצה לפעול (א, י):

הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

באופן הפשוט, ההתחכמות היא תוכנית השיעבוד לעם ישראל. אולם, רבינו מביא דרש:

איתא במדרש: מכאן שרצה לבטל מהם את המילה.

רבינו מביא מדרש (מובא בקהילת יעקב לר' ישראל אלגזי זצ"ל) שההתחכמות של המצרים היתה להסיר את החוק שהטיל עליהם יוסף הצדיק עשרות שנים קודם לכן, בשנות הרעב. החוק היה שעליהם לעשות ברית מילה. מדוע?

ופירש הרב דברי מרדכי [סגרון] ז"ל על פי מה שכתב הרב שלום דוד (מערכת ג' אות ד') הטעם שיוסף כפה את המצרים למול אף על פי שלא גיירן, משום שידע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאוות המשגל, וידע יוסף שעתידין המצרים לשלוט בישראל ומכל שכן ששולטין גם בנשותיהן, וח"ו אם שולטין בנשותיהן אין להם תקומה לעולם, ולכן כפה אותם למול שעל ידי זה תכנע תאוותם ולא ישלטו בנשותיהן, והמצרים מכובד הרעב הודו לדברו ומלו עצמם. ע"ש.

ישנם טעמים רבים למצוות המילה. הרמב"ם מסביר כי ע"י הסרת הערלה, ההנאה המינית נחלשת, וכך האדם נעשה פחות משועבד ליצר זה. זו היתה מטרתו של יוסף: להכניע את היצר הזה גם אצל המצרים. אך זה היה למען עם ישראל. יוסף יודע שמצרים הם העם שישעבד את עם ישראל, כפי שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כדי ששליטת המצרים לא תהיה על נשות ישראל, יש לנסות ולצמצם את היקף השליטה.

ולכן כשראו המצרים עם ישראל רב ועצום נתייראו פן ירבה, ורצו להשתעבד בהם באופן שלא יעלו מן הארץ, לכן ניטלו '"מהם" המילה, כלומר מן המצרים עצמם, שהיו מקודם מלין את עצמן בגזירת יוסף כדי לשלוט בישראל וכל שכן בנשותיהן ח"ו, ואז לא היה להם תקומה. ע"ש.

ההתחכמות הזו לרעה, נועדה להכביד את עול המצרים על עם ישראל, על ידי פגיעה בנשות ישראל. בדרך זו רצו לצמצם את גדילתם וצמיחתם.

רבינו מוצא רמז לכך גם במינויו של אותו מלך חדש שלא ידע את יוסף, בדבריו של אונקלוס:

ואפשר שזהו כוונת תרגום אונקלוס על פסוק "אשר לא ידע את יוסף" שתרגם: "דלא מקיים גזירת יוסף" - היינו מצות המילה.

המלך החדש לא ידע את "גזירת" יוסף. פעולת המילה מכונה לעיתים "גזירה" אצל קדמונינו, ולזה רומז אונקלוס. המאבק בעם ישראל הוא בביטול גזירה זו.

והקב"ה הצילנו מידם...

 

בוטח אמיתי ובוטח חסיד

 בוטח אמיתי ובוטח חסיד / לפרשת מקץ / מתרות רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

שר המשקים כפוי הטובה, לא מספר לפרעה על הנער העברי, אלא רק כעבור שנתיים. רש"י מסביר זאת כעונש (לעיל מ, כג):

וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים,

מקורו של רש"י הוא במדרש, ומביאו רבינו (מדרשו של שם אות ג):

איתא במדרש (רבה פט, ג): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" וגו', שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וגו' והזכרתני" וגו', ניתוספו לו שתי שנים במשמר. עכ"ל. והוא תמוה שאומר "זה יוסף", ומפרש הפסוק הפך מעשיו של יוסף!

המדרש הזה תמוה מאד! אומר רבינו. מצד אחד יוסף מכונה אדם שבוטח בה', ומיד אחר כך מציגים את חטאו בכך שסמך על שר המשקים...כיצד ניתן להסביר מדרש זה?

מתרץ רבינו שני תירוצים:

ואפשר לומר דמאי דקאמר "זה יוסף" אינו רצונו לומר שהפסוק הזה מדבר כלפי יוסף אלא כלומר שמאמר הפסוק הזה, המשבח ומאשר לבוטח בה', זה נלמד מיוסף. כי יראה הרואה מה עלתה לו ליוסף על דבר קטן שאמר לשר המשקים להזכירו לטובה, על כי נראה ח"ו כמסיר בטחונו בה', אם כן מה נלמד גודל אשרו של הבוטח בה'.

לפי הפירוש הראשון, הפסוק כלל לא נאמר על יוסף. יוסף הוא המקור לכך שמאושר הוא הבוטח בה', בניגוד ליוסף ששם מבטחו בשר המשקים, ונענש בעיכוב של שנתיים.

הסבר שני (אות ד), לפיו באמת הפסוק נאמר על יוסף:

אי נמי יש לפרש כפשוטו "זה יוסף" שעליו אומר הכתוב "אשרי הגבר" וגו', כי ממה שנענש על דבר קל כזה שאמר לשר המשקים להזכירו שבאמת אין זה נחשב עון לכלום, שאין לו לאדם להיות חובק ידיו מבלתי השתדלות לנפשו, אלא יש לו לעשות מה שבידו לעשות וישליך על ה' יהבו כי הרבה פתחים למקום להושיעו, אם מצד עצתו זאת או ממקום אחר, ועל דרך "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" |דברים טו, יח]...

באמת, מכל אדם אחר היינו מצפים לפעול למען שיחרורו, כולל לבקש מהגוי שחייב לו טובה. אין לו לאדם לחבוק ידיים ולהימנע ממאמצים להחלץ מצרותיו. אין בכך כל עוון.

בדרך כלל.

יש יוצאי דופן:

ורק ממה שראינו שנענש יוסף על ידי זה, מוכרח לומר שהיה יוסף כל כך חסיד ושלם בבטחונו בה' עד שדקדק ה' עמו כחוט השערה,...

באמת הבוטח המושלם בה' שעליו דיבר הפסוק הוא יוסף. מה הראיה? שכאשר הוא עושה דבר פשוט, טבעי ומתבקש, כדי לעזור לעצמו לצאת ממצב הביש שלו – הוא דווקא נענש! אם היה עושה דבר מה פגום – היינו מבינים. אולם הוא פעל כמצופה מכל אחד, ולמרות זאת ריצה עוד שנתיים במאסר. אין זאת כי אם מפני שלמעלתו של יוסף – יש כאן ירידת מדרגה.

רבינו מלמד כי הקב"ה מצפה מהאדם לפעול לפי כלי עולם הזה, מתוך תפילה שתשרה הברכה בפעולה הזו, ואין האדם הרגיל יכול להתחבא מאחורי מילים ריקות של בטחון. עליו לפעול ולהתפלל לברכת ה'.

אדם הראוי להקרא אדם!

אדם הראוי להקרא אדם / לפרשת בהעלותך / משך חכמה

חגיגת הפסח המתוארת בפרשתנו, מתארת את הפסח היחידי שנעשה במדבר. למדנו שם כמה מדיני פסח, למדנו כמובן על חידוש מצוות פסח שני, שחודש למען טמאי מת והולכי דרכים. אולם חכמינו מסתכלים גם בשולי הסיפור ומבררים: מי היו אותם טמאים? אומר המדרש אגדה (במדבר פרשת בהעלותך פרק ט סימן ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים. מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא.

או נושאי ארון הקבורה של יוסף, או הלויים שהוציאו את גופות נדב ואביהוא מהמשכן, לאחר מותם. ההסבר על מישאל ואלצפן נראה מסתדר היסטורית, שהרי מות בני אהרון היה קרוב לזמן הפסח, אולם מה הרמז או הביסוס של דרשת ר' ישמעאל? את זה מביא המש"ח (ט, ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר (תהלים עח, ס) "אהל שכן באדם" (וכתיב "וימאס באהל יוסף", שם שם סז) [מדרש רבה, פרשת בשלח (כ, יט)] 

המדרש בשמות רבה מוצא את המילה "אדם" כרמז לעניין: בתהלים, מתואר משכן שילה כ"אוהל שיכן באדם". שילה נמצאת בנחלת יוסף. אם כן, הטמאים לנפש אדם טמאים לגופת יוסף, אותה הוציא משה מן הנילוס, בכדי לקיים את שבועת השבטים. 

אולם יש כמובן לשאול: במה מתבטאת אותה תכונת "אדם" דווקא ביוסף? ממשיך ר' מאיר שמחה מדווינסק להסביר:

הכוונה, דאמרו ביבמות (סג, א): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "ויקרא שמם אדם", הרי הזכר והנקיבה שניהם "אדם". ויוסף הצדיק, השליט ביצרו, ולא נזדווג רק לאשתו לקיום המין - לא להנאתו - הוא נקרא "אדם".

שלמות הבריאה באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישנם זכר ונקבה, איש ואשתו. אין אחד יכול ללא השלמתו. זו גאווה אדירה לחשוב כי אדם יכול להסתדר ללא עזר המין השני בהעמדת צאצאים, בטיפוחם ובגידולם. כדי לזכות לשלמות כזו, לזכות למדרגת "אדם", כפי שהתורה מגדירה "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם", על האדם להתאמץ ולחפש את השלמתו הזוגית.

יוסף מביא את זה עד לקצה היכולת. הוא מתמודד מול אתגרים קשים ביותר, ולא נותן את כוחו אלא רק לזו שבסוף נהיתה אשתו, אסנת.

בפתיחתו של פרק זמן בישראליות, בו מנסים לחנך אותנו מחדש מהי משפחה וכיו"ב, נחזור לאמיתות המוחלטות של התורה הקדושה, ונזכור כי שום סחף ושם לחץ לא ישנו את המודל הזה של יוסף, "ויקרא את שמם אדם".

 

רמז לחכמת הפרצוף מן התורה - מנין?

 רמז לחכמת הפרצוף בתורה-מנין? / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מיוחדות מן החכמות, הנקשרות עם תורת הקבלה, היא חכמת הפרצוף. היודעים בחכמה זו, מסוגלים – על ידי הבטה בפני האדם – לדעת פרטים על האדם ועל מעשיו. בזוהר ישנה הרחבה של השיטה, ואף הדרכה לרוכשה. (כמובן שאין לגשת לדבר לבד, וללא ההכנה הנכונה בקדושה ובטהרה!).

האם יש לדבר רמז גם בתורה שבנגלה?

רבינו אלטר מאזוז זצ"ל מדקדק בפסוק הבא (מ"ה, י"ג):

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וכו'

יש כאן לכאורה מילים מיותרות:

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם. לכאורה לא מובן: מה זה שאמר "ואת כל אשר ראיתם"?

הרי האחים ראו את כבודו של יוסף במצרים, אז מדוע להדגיש שוב "אשר ראיתם"? ומתרץ:

ואפשר לומר על פי מה שכתב הרב "שלמי תודה" ז"ל על פסוק "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" במה שכתבו ז"ל, דעוונותיו של אדם חקוקים במצחו. והנה, יעקב כששמע שיוסף היה במצרים, חשש שמא נלכד ברשתם, כי מצרים שטופי זימה! ולזה אמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", שמהם ניכר כי עודך חי, ושמרת ברית קדש, דמפניו של אדם ניכר ע"ש.

יעקב אבינו, בראותו את בנו יוסף, מתנחם. מבחינתו, הוא כבר לא ירד "אבל" שאולה. אולם בעומק הדברים, יעקב אבינו מברר, אם יוסף שומר על קדושתו בכל השנים שהיה בארץ המלאה בטומאת זנות, ארץ מצרים. בראותו את פניו של יוסף, הוא רואה כי הוא "חי". "חי" הוא כינוי למידת ה"יסוד", שמירת הברית. יעקב רואה שיוסף שומר על קדושתו, ובזה באמת הוא מתנחם (ראו הרחבה בדבר התורה על ויגש, מתורתו של הרב רחמים חוויתא).

רבינו אלטר, מראה כי יכולת ראיה ייחודית זו, היתה גם לאחים:

ולפי זה נראה לי, דמה שאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היינו, כי אז שמו לב להסתכל בפניו ממש, לדעת אם חטא, אך נבהלו כשראו שהפנים שלו מורים שעמד בצדקו גם בהיותו במצרים, שהיא ארץ שטופי זמה. ולכן יוסף אמר: אחרי שתגידו לו את כל כבודי במצרים, זה לא יספיק, כי יחוש אולי נלכדתי ברשתם של אנשי מצרים, ולכן הוסיף שתגידו לו "את כל אשר ראיתם", על ראיה בפנים שלי, שהם מעידים עלי שעודני צדיק.

לראשונה, אחרי הגילוי המרעיש, כי אחיהם הוא הוא העומד לפניהם, הם מביטים בו, ורואים כח קדושה מיוחד ואצילי, המגלה כי לפניהם עומד צדיק, השומר על עצמו וקדושתו גם במקומות השפלים ביותר! את הנתון הזה, מבקש יוסף מאחיו, שיאמרו לפני אביו.

וכן אמרו באמת בניו, "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי", שהוא צדיק הנקרא חי כנודע, אי נמי (=או גם) הוסיפו "וכי הוא מושל" ביצרו אפילו "בכל ארץ מצרים", שהיא מלאה טומאה.

האחים מציינים זאת לפני יעקב, ביודעם כי שלמות מיטתו, היא דבר החשוב לו מכל. יעקב אבינו אכן מתנחם מן הדבר, ונפשו חיה.

הנה לפנינו, שגם בתורה שבנגלה, אנו מוצאים מדי חרכים בדרכי הפשט, המגלים לנו קיומם של עולמות סוד מאירים ומזהירים.

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת / לפרשת וישב / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עולם הטעמים – רב הנסתר בו על הנגלה. המסרים העוברים דרכו שמורים בדרך כלל לבני עליה, והם מועטים. מדי פעם ישנם רמזים מאירים גם למי שאינו מצוי בסוד ה'. מוהרח"ך (ר' רחמים, בספרו מנחת כהן) חושף לנו רמז נפלא כזה בפרשתנו (פרק לט פסוק ח):

(ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:

אשתו המרשעת של פוטיפר מנסה להכשיל את יוסף הצדיק, אך ללא הצלחה. מה היה חוסנו של יוסף? מניין קבל עוז ותעצומות שלא לחטוא? ר' רחמים מסב את תשומת לבנו לטעם – או יותר נכון לדייק: הטעמים – הנמצאים במילת הסירוב, "וימאן":

וימאן – בטעם שלשלת ופסק, שהבא על הגויה תהיה קשורה עימו ככלב רחמנא ליצלן.

הרב רומז לדברי האריז"ל שאיסור חיי אישות עם גויה הוא חמור ביותר, ופוגע באדם בעולם האמת באופן קשה ביותר. זאת מלבד עונשו בעולם הזה:

ולזה רומזת השלשלת, שתהיה קשורה עימו בשלשלת. וגם חייב כרת מדברי קבלה (=דברי נביאים), ולזה רומז הפסק, שנפסק ונכרת מעמיו.

במילים אחרות: זיכרון העונש שעלול לבוא בעקבות החטא הוא זה שהצילו מהחטא.

כיוון אחר:

אי נמי (=או גם, פתיחה לפירוש אחר), רמז שיוסף הוא שלשלת יוחסין, שכולם צדיקים, מאברהם יצחק ויעקב עד יוסף, ואם יחטא חס וחלילה נפסקת השלשלת ח"ו.

המניע המוזכר כאן, הוא בכיוון שונה לגמרי. אין מדובר פה על הימנעות מתוך פחד, אלא על הימנעות מתוך אצילות. מודעות לגדולת עצמו וקדושת נשמתו של אדם, מצילה אותו מן החטא. האדם אומר לעצמו "איך אפול בשפל כזה, והרי אני מורם מזה".

גם רעיון זה רמוז בטעמים שלשלת-פסק, שכן הוא לא מעוניין שאצלו תפסק השלשלת של הייחוס הקדוש.

העורך של הספר, תלמידו של רבינו היה הגאון הרב כ'דיר צבא'ן זצ"ל, מי שלימים יהיה רבה של נתיבות וחבר מועצת הרבנות הראשית. לעיתים, הוא אף מוסיף נופך בדברים. בעניין הטעמים הנ"ל הוא מוצא רמז נוסף. יוסף אומר לאשת פוטיפר (לט, ט):

וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים:

מסביר הרב המחבר:

ויש לרמוז עוד "וחטאתי" לשון חיסרון, כמו "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שיחסר שמו מעל אבני האפוד.

השלשלת רומזת גם על בגד הקשור בשלשלת, או שרשרת, הלא הוא החושן שעל חזה אהרון הכהן. שם היו מונחות האבנים, ועליהן חרוטים שמות השבטים. ומוסיף הרב העורך, הרב צבאן:

בזה אפשר לתת עוד טעם השלשלת והפסק שבתיבת "וימאן", כי שמו שבחושן הקשור מטבעותיו עם האפוד יהיה נפסק ח"ו.

השלשלת של האפוד עלולה להפסק מבחינתו, אם חלילה יימחה שמו מאבני החושן, ובזה תתבטא כריתה מכלל ישראל, שהוא אינו מוזכר בתוכם.

ההצלחה בהתמודדותם של גדולי האומה עם אתגרי החיים והנסיונות, משמשים עבורנו מגדלור של תוספת אומץ וגבורה להתגבר ולהתעלות מעל אתגרי החיים, הרוחניים והגשמיים.

סוד הצלחת פתרונו של יוסף

סוד הצלחת פתרונו של יוסף / לפרשת מקץ / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרעה מתפעל מפתרונו של יוסף לחלומותיו. סוגיית פתרון החלומות מעסיקה את העולם מאז ועד היום, ורבות הגישות להבנתם. מלך עוצמתי כמו פרעה, בממלכה מלאת כשף ומאגיה כמו מצרים העתיקה, ודאי העסיק בארמונו פותרי חלומות. חז"ל מספרים לנו שאף אחד מהפתרונות שהוצעו לפרעה, לא הרגיעו את סערת נפשו. יוסף מצליח בסייעתא דשמיא. מהו הדבר שגרם לפרעה להשתכנע? רבינו מציע הסבר:

חלום חלמתי ופותר אין אותו...ויש לפרש דכל המבוכה של פרעה היא על הישנות החלום פעמיים, כי הרי החרטומים פירשו לו על שבע בנות, או שבע מדינות, אלא שדעתו לא נחה למה נראה לו פעמיים?? וכן פירש הרב כלי יקר בפירוש הכתוב "ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה", דמתחילה אמר "חלומו" לשון יחיד ואחר כך אמר ואין פותר "אותם", לשון רבים! אלא דפרעה נראה לו שהכל חלום אחד, אלא שאין פותר אותם לפרעה, למה היה חלום פעמים.

פרעה מבין כי חלומו הוא כלכלי. הוא מבין שמסמנים לו דבר מה הנוגע לפרנסת מצרים. דבר אחד הוא לא מבין: מדוע החלום חוזר על עצמו? רבינו מביא לכך ראיה מדברי הכלי יקר, המדייק כי פרעה אכן לא קבל תשובה על עניין הכפילות, "ואין פותר אותם לפרעה".

לפי זה מסביר את לשונות הפסוקים:

והוא הדבר אשר דבר פרעה ליוסף "חלום 'אחד' חלמתי" עוד פעם, ופותר אין אותו, למה חזר ונשנה עוד פעם שניה.

בדברי פרעה ליוסף הוא מיצר שחלם חלום, והוא לא נפתר. והרי הוא חלם שניים! אלא שעל החלום הכפול, השני, התכוון פרעה.

ונראה דזהו הטעם שכתוב "ויהי בבקר ותפעם רוחו", ולמה בתחילה כשהקיץ פרעה משנתו לא נפעם מהחלום הראשון שחלם אז, אלא דיש לומר דפרעה ידע דיש מקום לפתור החלום וכמו שפירשו לו החרטומים, אלא מה שנבהל הוא רק בבקר, כשראה שחלם עוד פעם שניה.

לפי זה מובן למה נפעמת רוחו של פרעה רק בפעם השניה. והסיבה, מפני שאת הפתרון לחלום הראשון יכול היה להבין לבד, או להבין כמו חרטומיו. אולם כשזה מגיע בפעם השניה – כאן צריכים מישהו מומחה.

יוסף חי, או בחיים?

 יוסף חי, או בחיים? / לפרשת ויגש / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל 

האחים החוזרים ממצרים מבשרים לאביהם את הבשורה המפתיעה והמשמחת ביותר: יוסף בחיים! תגובתו (מה, כו):

 וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.

 ‏למה הוא לא האמין? וכי יעלה בדעתו שבניו צוחקים עליו בנקודה כה רגישה? ובלשונו של רבינו (מנחת כהן):

דיש לדקדק דלמה ליה למימר (למה לו לומר)  "עוד יוסף חי" הלא באומרם אליו שהוא המושל בכל ארץ מצרים מובן מאליו כי עודנו חי! ועוד יש לדקדק, למה באמת יעקב אבינו ע"ה לא האמין להם? דאיך יעלה על הדעת שידברו אליו שקר גדול כזה, שאין בו שום שורש אמת?? ...ועוד מה להם לשבטים לשקר בזה??

למה האחים חוזרים על דבריהם לגבי חיי יוסף, שהרי אם הוא מלך, הוא מן הסתם בחיים! 

מדקדוקים אלה, מחדש הרב שהמסר של האחים-אחר:

עד יוסף חי וגו'. ירצה (=כוונתו לומר) עודנו בצדקותו! 

יש בדברי האחים שתי בשורות, ולא רק אחת כפי שהיה נראה בתחילה:

א. יוסף שומר על צידקותו למרות שנות הריחוק הרבות מהבית.

ב. הוא מושל בכל ארץ מצרים.

ברור שאם האחים אמרו שיוסף חי פיזית-הם לא יתעתעו באביהם הכואב. בזה יעקב אכן מאמין.

לגבי מצבו הרוחני של יוסף, יעקב מפקפק:

דהנה נודע, שעל פי הטבע, גם בהיות האדם צדיק תמים ועובד ה' באמונה, לפעמים יטה מדרכו הטוב לדרך רעה משני פנים, א) מחמת העושר והגדולה שנתחדשו לו אח"כ... ב) מתערובתו עם אנשים רעים, כי לאט לאט יקנה דעותיהם הנפסדות והוא לא ידע וכעבור איזה ימים ידמה להם במעשיהם הרעים. 

גם צדיק נתון בסיכון רוחני בשני נסיונות: העושר המופלג, והחברה הרעה. את שתי הסיבות האלה שללו האחים:

ועל כן באו השבטים להגיד ליעקב אבינו ע"ה גודל צדקת יוסף הצדיק ע"ה, שניכר שלימותו מתוך ההתנגדות, וזהו שאמרו "עוד יוסף חי" שעודנו בצדקותו כשעה שיצא מאתך, עם כי הוא "המושל" שהוא בעושר וגדולה. ועוד "בכל ארץ מצרים" ארץ מלאה גלולים שטופי זמה,... עם כל זה עודנו חי וצדיק כמו שהיה...

הוא חי=צדיק (הרב רומז על פי הסוד), למרות שהוא שולט בכל ארץ מצרים. עכשו מובן יותר חששו של יעקב אבינו:

 אבל יעקב אבינו בשמעו דבר נפלא כזה לא האמין להם, וסבר כי מה שאמרו לו שעודנו בצדקותו הוא כדי להפיס דעתו שלא יצטער אבל באמת אולי נחסר דבר מה מצדקותו מחמת ב' הסיבות הנזכרות.

 ‏חוסר אמונו של יעקב אבינו, הוא על המצב הרוחני של בנו: האמנם שמר על עצמו בתומתו ובצידקותו? או שמא האחים אומרים לי זאת כדי להרגיעני? ומסיבה זו, הוא מחליט לפוגשו, כדי לתהות על מצבו האמיתי.

 ‏נלמד מפה גם אנחנו שדאגה אמיתית לשלומו של ילדנו, כוללת את מצבו הרוחני, לא פחות ממצבו החומרי, ומתוך כך לחשוב כיצד לכוונו בדרך הישר והטוב.

 ‏שבת שלום, רועי