עלייה מתמדת לנצח - כיצד?

 בס"ד

עליה מתמדת לנצח - כיצד? / לפרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חכמי המסורה סימנו השוואה מעניינת בין פרשתנו לפרשת פנחס:

מסרה. לכן אמור לבני ישראל אני ה' (שמות ו, ו) ואידך, לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב)

צמד המילים "לכן אמור" מופיע בשתי המקומות. מהו הרמז בשימוש במטבע לשון זה?

מקדים רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על פי הידוע, כמה גדול זכות של האדם המזכה את הרבים, שכתב הרב חובות הלבבות (פרק ז') שמעלתו בשמים יותר ממלאכי רום, כי המלאכים נקראים עומדים שאינם עולים יותר ממדרגה שלהם, אבל המזכה את הרבים תמיד עולה ממדרגה למדרגה אפילו אחרי פטירתו, כי זכות הרבים שעושים העולם בחייו גם אחרי פטירתו תלוי בו.

אין מעלה גדולה מזיכוי הרבים! כאשר יהודי מזכה יהודים נוספים בעשיית טוב, תורה ותפעלה, מקרב את ליבם ומעשיהם לרצון ה' יתברך, הוא בזה זוכה למדרגה שהיא גבוהה מזו של המלאכים. מדוע? כי בכך הוא מנצח את השפעת המוות: המוות בא לעצור את התקדמותו הרוחנית, אבל פירות מעשיו הממשיכים לאחר מותו מעלים אותו מעלה מעלה גם אחרי הפרידה מהגוף.

ועוד סיבה:

ועוד יש לו זכות שהוא משכך כח מדת הדין המקטרגת על ישראל ומשיב חמתו יתברך, וכמו שאמרו במדרש שהשם יתברך אמר לנח: אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה, אין רשות לקטרג למעלה?

אם מישהו מטפל בבעיה רוחנית ומעשית בעולם הזה, אין טעם להפעיל את בית הדין של מעלה, שהרי הבעיה בטיפול! אם כן, התוכחה מביאה לביטול הדין בשמים! דבר זה נאמר מפורשות ע"י הקב"ה לאחר מעשה פנחס:

 וכן מצינו בפינחס אשר קנא לכבוד השם יתברך בענין השטים, אומר הפסוק (במדבר כ"ה י"א) "השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

הדין התקיף שנעשה למטה ביטל את חריפות העונש מלמעלה.

רבינו מחבר בין המקרים בעניין של התיקון של כלל הציבור: כמו פנחס שבדונו דין למטה ביטל את הדין שלמעלה, כך יש לאדם לפעול לשנות את המציאות השלילית למטה בתוכחותיו, ובכל להסיר את הדין מעל עם ישראל.

וזהו רמז דברי המסורה, "לכן אמור לבני ישראל", שחובת כל אחד מישראל להוכיח זולתו, וכמו שנאמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", והתוכחה תהיה להכניס בלב ישראל  אמונתו יתברך, "אני ה" יחיד ומיוחד,  שזה אחד ‏ מי"ג עיקרים יסוד דת אל ותורתו,

"אמור" - מי יאמר? כל אחד מישראל! מה יאמר? "אני ה'!". למד את אחיך על מציאותו של הקב"ה. זכה אותו! האר עיניו! קרבהו בעבותות של אהבה!

ועל ידי זה "לכן אמור" למוכיח גם לצבור המקבלים התוכחת "הנני נותן לו את בריתי שלום", המוכיח יזכה למחיצה גדולה בשמים, ומלאכי השרת יוצאים לקראתו ואומרים לו 'יבוא שלום', וגם הצבור הנוכח יהיה להם שלום מעונשים וגזירות רעות ויזכו לחיים טובים.

"בריתי שלום". זו זכות המוכיח והמקשיבים לו. זוכים לברכת טוב ושלום מאת הקב"ה ומאת מלאכי השרת. תנועה רוחנית בלתי הן בחייו והן לאחר מותו.

רוצה גאולה? וותר על המתנות!!

בס"ד

רוצה גאולה? וותר על המתנות! / לפרשת וארא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הקב"ה מקשה את ליבו של פרעה, ורבים מחכמינו שאלו מדוע עשה כן ה'. למה לא לאפשר לפרעה לשחרר כאשר תגיע נקודת השבירה, החל ממכת שחין, שם ה' מחזק את לב פרעה? למה צריכים לשחרר בכח ובהכרח, באותות, במופתים וביד חזקה, ולא לתת לרצונו החופשי של פרעה לעשות זאת?

מסביר רבינו (אות ב):

יתכן לפרש כתובים אלה ע"פ מ"ש המפרשים בטעם שעשה ה' ככה לשלח את ישראל מאת פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה אחרי הכותו את פרעה מכות גדולות ונאמנות ולא באופן שיתן בלבו רחמים לשלחם מטוב רצונו ולא ביד חזקה, יען שהוא ית' חפץ לקחת לו ישראל לסגולתו ולהיות לו לעם שלא ישתעבדו רק אליו ית' ולא לזולתו

מטרת יציאת מצרים: להפוך להיות עבדי ה', ולצאת מכל שיעבוד אחר. עם ישראל יהיו חייבים להבין שאין להם מחוייבות לאף אחד אחר מלבד הקב"ה.

וא"כ אם היה נותן בלבו לשלחם מרצונו הטוב כי אז נהיה תמיד כל הימים משועבדים אל פרעה שאם יזדמן יצטרך לשרתו ולעבוד לו כל מלאכת עבודה ויקרא להם לעבוד לא נוכל להשיב פניו ריקם כי אז יקראו כפויי טובה וע"כ הוציאם בעל כרחו שלא בטובתו לבלתי עבוד בנו עוד כל הימים

אם היינו יוצאים מטוב ליבו של פרעה, היינו נשארים משועבדים לו לעולם! גם אם לא בפועל אז בפוטנציאל, בתחושת המחוייבות. לכן רצה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך הכרח לפרעה, כדי שיובן לכל אורך ההיסטוריה שאין לנו שום מחוייבות כלפי הטבה כלשהי מצד פרעה.

וזה ממש מאמרו ית' אל משה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" בעל הרחמים "והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" והטעם לזה שלא הוצאתי אתכם באופן אחר בתת אל לבו לשלח אתכם ברצון הוא יען כי אני חפץ "לקחת אתכם לי לעם" להשתעבד לי בלבד ולא אל זולתי ו"להיות לכם לאלהים". ואם עשיתי באופן זה אז תצטרכו להשתעבד גם לזולתי, לזה (=ולכן) גאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הדבר רמוז גם בלשון המפורסמת של "ארבע לשונות של גאולה", "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", שהתכלית של כל הפעולות הללו הוא להיות לה' לעם, והוא יהיה לנו לאלהים. קשר כזה בלבד. ולכן גם פה מוזכר אופן הביצוע, זרוע נטויה ושפטים גדולים, כדי לייצר ניתוק מוחלט מהמשעבד הרשע הקודם, ולייצר קשר בל יינתק בין עם ישראל לגואלו האמיתי – ה' יתברך.

קדושה מקרבת את הגאולה!

 קדושה מקרבת את הגאולה / לפרשת וארא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאום הפתיחה שהקב"ה נושא באזני משה, אומר הקב"ה כך (ו, ו):

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם...

מטבע לשון זה "לכן אמור" הינו נדיר, וכפי שהמסורה מעירה, הוא מוזכר שוב רק עוד פעם אחת, כפי שמעיר רבינו:

שניים במסורה: הכא (=כאן), ואידך "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב)

מעשהו של פנחס שאינו סובל מציאות של פריצות בעם ישראל, מזכה אותו בברית שלום, וההודעה היא באותו מטבע לשון: "לכן אמור". האם יש קשר?

מסביר רבינו:

נראה לפרש שבאה המסורה לרמוז טעם שזכו ישראל לגאולה קודם הזמן, משום שגדרו עצמם מן העריות וכמו שאמרו ז"ל.

עם ישראל יצאו לפני סוף הזמן. נאמרו בכך הסברים שונים מדוע עם ישראל זכו לכך. הסברו של  רבינו מתבסס על דברי הרב חיד"א, המעמיק במדרש חז"ל (חומת אנך בראשית פרשת ויגש אות ז):

ואמרו במדבר רבה פ"ג דבעבור שישראל נזהרו מזנות במצרים נגאלו ומשמע דאם לא היו זהירין בזנות לא היו נגאלים. וכתבנו בעניותנו בקונטריס שמחת הרגל, דממה שהיו הנשים יולדות ששה בכרס א' שלא כדרך טבע מוכח דנזהרו מזנות, דאם אמרו דהבא על ערוה מוליד היינו דעולם כמנהגו נוהג דזהו הטבע, אבל לפרות ולרבות חוץ מהטבע דרך נס ודאי הוא טובה תוכח"ת (=הוכחה טובה) דנזהרו מזנות, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי וא"כ במצרים שילדו חוץ מהטבע דרך נס ודאי דנזהרו מזנות.

רבינו החיד"א מביא מהמדרש ראיה שלא שלטה פריצות המצרים בישראל: אם הקב"ה טורח לעשות נס בו כל אשה תלד ששה בכרס אחד, נראה שילדים אלה באו בהיתר, שאם לא כן, מדוע לטרוח בנס עבור עבירה? על בסיס זה מסביר רבינו הרב מקיקץ את הקשר בין הפרשיות השונות:

וזהו שאמר "לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' והוצאתי אתכם וגו' בזרוע נטויה" - קודם הזמן, משום גדר ערוה שגדרתם עצמכם כמו שעשה פנחס גדר ערוה, במה שנקם נקמת הברית וזכה לברית שלום.

פנחס לא היה מסוגל לסבול מצב של פגיעה בצניעות. פעולתו הדרמטית קיצרה את המגיפה שהתחוללה בעם ישראל. התוצאה ממעשה זה של גדר לערווה הוא קיצור הצער והסבל. כך גם שמירתם של ישראל מפני חטא זה, מה ששמר על גדר קדושה, קיצר גם הוא את סבלם של ישראל.

בימים אלה של השובבי"ם, נלמד מכך את המעלה העצומה של שמירת גדרי קדושה, ומתוך כך ימהר ה' לגואלנו ולהוציאנו מצרותינו, אמן.

העינוי הגדול מכולם!

העינוי הגדול מכולם / לפרשת וארא / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הסבל הולך ומכביד. העבדות מרסקת את עם ישראל. זעקתם קורעת שערי שמים, וה' אומר למשה שהוא שומע (ו, ה) 

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. 

עולה מכאן שאלה: הרי הסבל הוא סבל, ללא קשר למי הוא זה הגורם אותו, אם כן, למה יש צורך לציין "אשר מצרים מעבידים אותם"?

בכדי לתרץ, רבינו מזכיר חידוש של ספר "כרם צבי". עיקר דבריו: ראינו שכאשר מת מלך מצרים, עם ישראל נאנח. מדוע? והלא היו צריכים לשמוח! אלא שמלך, רשע ככל שיהיה, עדיין מעוניין שתהיה מסגרת כלשהי. אם לא תהיה מסגרת, בסוף הוא עצמו ייפגע. לעם אין את הרסן הזה, וממילא במות פרעה, היתה תחרות של רשעות בין אנשי מצרים. לפי זה יובן גם כאן:

... נמצא שמתי צעקו בני ישראל והתפללו לה' ? רק אחרי שמת פרעה, והעם הוא שהתחיל להכביד את עולו עליהם, ולכן מדוייק לשון הפסוק "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל ,אשר 'מצרים' מעבידים אותם" ולא המלך, כי הוא מת, ואז סבלו עינויים קשים ולכן "ואזכור" את בריתי.

לאור החידוש של כרם צבי, מובן מדוע מדגישה כאן התורה את הסבל שבא דווקא מ"מצרים", שכן היו אלה עינויים חסרי רסן ותוחלת. ההמון לעיתים מוצא לעצמו פורקן אלים בפגיעה, ויצריו השפלים מובילים אותו למעשים נוראיים. במציאות של מלך, יש לעיתים אינטרסים של תועלת למלכות, ואז חבל להגיע לקצה האכזריות.

לפי העקרון הזה, מוסבר פסוק נוסף, בפרשת יתרו:

ואפשר דזהו שאמר הכתוב "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה", והיינו כי בודאי גזירת העבדות שהיתה על ידי פרעה היתה בדרך הנסבלת קצת, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, אך העם כשמוצאים לאל ידם לשפוך את חמתם על ישראל, בודאי לא היו נמנעים מזה, וזה היותר קשה להם לישראל. ולכן אמר "ברוך ה' אשר הציל אתכם" לא רק "מיד מצרים", דהיינו העם של מצרים, אלא אפילו "מיד פרעה" לפי גזירתו, אף כי היתה נסבלת קצת ודוק.

יתרו מברך את ה' על הצלה כפולה: ממצרים ומפרעה. מה הסיבה לכפילות זו?

לפי החידוש למעלה, הדברים ברורים: תודה על ההצלה הקשה, שהיא דווקא מיד מצרים, המון העם המצרי. תחת יד פרעה, עוד היינו שורדים את הסבל. השבח הכפול של יתרו הוא גם על ההצלה מפרעה, הסבל ה"מופחת" כביכול.

ויהי רצון שמי שגאלנו ממצרים, הוא יגאל אותנו בקרוב גאולת עולמים.

שבת שלום

רועי

 

ארבע הבטחות לארבעה קשיים

ארבע הבטחות לארבעה קשיים / לפרשת וארא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מעודד את רוחו של משה, שנפלה לאחר המפגש הראשון והכושל עם פרעה. ארבע ביטחונות בגאולה מעניק ה' למשה בשיחתם (מנחת כהן, ו,ה):

(שם) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. אפשר לפרש במה שכתבו רבותינו ז"ל,  כי בהיותנו בגלות אין השם שלם וחסר ממנו אותיות ו"ה. גם כתב הרב בן איש חי בפרשת וזאת הברכה על פסוק "ה' בדד ינחנו", כי בגלות חסר אות דל"ת משם שדי ודל"ת משם אדנו"ת ע"ש. גם כתב הרב לחם לפי הטף בשם הרש"ש ז"ל, כי בגלות נחסר "כי" מהשכינה ונשאר רק אותיות "שנה",...נמצא ו"ה מהוי"ה ושני דלתי"ן משדי ומאדנו"ת ו"כי" מהשכינה סך הכל עולה מ"ט....

גלות היא חילול שמו של הקב"ה! הדבר מבוטא בפגיעה בשמותיו, אותיות חסרות משמות הקדש. לא רק בשם הוי"ה ב"ה, אלא גם בשמות שדי, אדנו"ת ושכינה. סך האותיות החסרות, עולות בגימטריה 49, לרמוז על שערי הטומאה בהם נמצאים עם ישראל. אם כן – יש להושיעם בדחיפות, למען שמו, או שמותיו.

זאת ועוד, מצד ישראל עצמם שהיו בעבודה קשה וכמעט שאי אפשר להם במציאות לצאת כי המזל מורה שכל הנמכר עבד במצרים לא ירים ראש...

יש את המצוקה העצמית של העבדות, בבית עבדים, מקום בו מעולם לא יצא עבד.

וכן נוסף צער אחר מצד המעבידים אותם שהם המצריים המתהללים באלילים וכפרו בה' כמו שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו" וגו' ונמשך מזה חילול שמו יתברך.

כשמצרים משווים את מעמדם למעמד עם ישראל, הם מסיקים מזה ח"ו שאליליהם חזקים יותר, וממילא חילול ה' מתחזק בר מינן.

וכן יש עוד צער אחר שאם היו מתעכבים ישראל שם היו נטמעים בחמשים שערי טומאה ואז אי אפשר להם אח"כ לקבל התורה שהיא יסוד העולם.

חשש רביעי ואחרון במצב הנוכחי, הוא חלון ההזדמנויות המצומצם להצלת עם ישראל במצב רוחני הפיך. הם שקועים בעומק הטומאה, בערוות הארץ, ארץ הכשפים המושחתת. אם לא עכשיו – אימתי??

את כל הרכיבים האלה, שיש בכל אחד בפני עצמו טעם לזרז את יציאת ישראל, מונה ה' לפני משה:

וכנגד הארבעה צערים הנזכרים, אמר הקב"ה למשה: (א) "וגם אני" וגו', "וגם" גימט' מ"ט, רמז למה שנחסר משמותיו הקדושים בגלות מצרים שזה שייך לו יתברך ולכך אמר "וגם" אני.

וגם אני – רומז לעניין חסרון שמות ה' בגלות, וג"ם=49. ממילא: אני, כלומר: זה עניין "אישי" כביכול, של ה' יתברך.

זאת ועוד (ב) "שמעתי את נאקת בני ישראל", מצד צער ישראל שהם בעבודה קשה.

הכאב הנוראי  של העם, הוא מניע חזק לפעולת הצלה.

זאת ועוד (ג) "אשר מצרים מעבידים אותם" שהם מלכות הרשעה הכופרים בהשי"ת ונמשך מזה חילול ה' וכנז"ל.

דווקא מצרים. לא נאמר "נאקת בני ישראל מעבודתם", אלא דווקא ש"מצרים" מעבידים אותם, ומנכסים לעצמם הצלחה נגד ה' אלוהי ישראל.

זאת ועוד (ד) "ואזכור את בריתי", היא התורה כמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", שאם יהיו ישראל ח"ו נטמעים שם מי יקבל התורה?

והנה ההבטחות:

(א) "ולכן אמור לבני ישראל אני ה' " שיגאלו ישראל ויהיה השם שלם, ...

(ב) וכנגד צער ישראל אמר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"...שהוא השר שלהם הנזכר, וממילא אתיא (=בא) "והצלתי אתכם מעבודתם" של המצריים עצמם.

(ג) וכנגד חילול שמו יתברך מהמצריים אמר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", באופן שידעו כל העולם, כחו וגבורתו של הקב"ה, ויתקדש שמו יתברך בעולם,...

(ד) וכנגד קבלת התורה אמר "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" וגו'.

גלותם וצרותיהם של ישראל, הם עניין הקרוב לקב"ה, הם בראש מעייניו, הן מצידו, מצד קידום עולמו להכרתו, והן מצד צערו על בניו. מאמינים בני מאמינים אנחנו, ומצפים לישועה ברחמים גם מהמגיפה הזאת, וגם משאר צרותינו. יהי רצון שנגאל גאולה שלמה במהרה.

 

שבת שלום,

רועי

אם תרצו - אין זו אגדה!

 אם תרצו-אין זו אגדה! / לפרשת וארא / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

 משה חוזר אל העם, לבשר להם שהקב"ה מכין תוכנית אדירה לשחרור העם מעבדות.

העם, שכבר קיבל הכבדה במשימות, לא מקשיב לו (שמות ו ט):

 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה .

מעניין הדבר, שואל ר' כלפון משה הכהן, שיש כאן דבר הנוגד את טבע הסובל! הסובל הרי מחכה ומצפה לכל מילות ניחום ולכל תוכנית גאולה. הוא משתעשע ברעיונות אלה, ונאחז בהם, ולו רק בדמיון. ואילו כאן-העם מתייחס באדישות לבשורה. כיצד ומדוע?

כדי לענות על זה, מוהרמ"ך מציג את המציאות בימיו, בסיפורו של...  הרצל ... (יד משה י'):

 ...ונראה לענ”ד בזה, שזה היה על דרך שהיה בראשית החלה רוח ה' לפעם את האיש הנעלה אשר על ידו התחוללה עצת ה' הרעיון הציוני. כי רבים מאחינו בראשית הימים, לא לבד שלא שמעו אליו, באמרם "אין אלו אלא דברי אגדה " ? אלא היו עוד רבים וכן שלמים שהתנגדו לו בפועל ממש.

הרצל, "האיש הנעלה" כלשונו, מסר את חייו לעורר על רעיון הציונות. עבר ממקום למקום ודיבר על לב האנשים לעלות לארץ ישראל. רבים בזו לו. מדוע?

 והסיבה העיקרית לזה היתה הארכת הגלות וכובד שעבוד מלכיות. ונדמה להם כל זה כחלום ממש ודבר בלתי אפשרי לצאת אל הפועל.

הרגילות לגלות! לא מסוגלים לדמיין מצב אחר! דברי אגדה רומנטיים, ותו לא. לא אדם כהרצל ז"ל יתיאש:

 והאיש הנעלה הזה אשר הקדיש כל ימיו למטרה רוממה זו, לא נח ולא שקט, ויום יום הוא מוסיף דעת ונתיבות ישרות, להורות את העם ואת העולם, כי דבר זה הוא ממשיי ... עד כי מצא לו אוזן קשבת, וכהיום תהלה לאל יתברך, החזיקו אחריו נבחרי גדולי ישראל וגדולי העולם, עד כי הוצע גם לפני הממשלות האדירות, ונתקיים זה לחוק, ויצאו דבריו אל הפועל להושיב ישראל על ארצם....

הרצל ממשיך לכתת רגליו, עד שהרעיון שהיה נתפס כ"הזיה", הופך להיות נושא הנידון ע"י האומות והמעצמות, ולבסוף-אישור להקים בית בארץ ישראל לעם היהודי.

 ותשובת האומרים היתה תשובתו של האיש הנעלה, שהיה רגיל להשיבם ,,אם תרצו אין זה דברי אגדה". באופן גם כי הרעיון מצד עצמו הוא טוב ומועיל בכל זאת לרוב ההרגל בצערים ושעבודים, ולרוב התרחקות הקרבת דיעות...לדעה כזו שהיתה בתכלית היאוש במלא מובנה האמתי...

הרצל היה צריך לשכנע, שמה שהיה נתפס כאגדה, הוא בר ביצוע. לאמת אצל ההמון את האמונה, שיש סוף לגלות.

הוא בדיוק הסיפור של ישראל במצרים:

 וכן ממש ויותר מזה היה מצב בית ישראל בארץ מצרים אשר לקוצר רוחם, שלא ידעו איך ובמה יגאלו, ולרוב העבודה הקשה, אשר שללה מהם כל פדות ושיחרור, דרור וחופש, היה זה להם לדבר זר ומוזר מאד...

יציאה ממצרים? והרי יש כמה דורות של עבדים בעם, ומה הסיכוי שישתנה??

האמון באפשריות תהליך הגאולה, הוא עצמו הנותן כח גם לשרוד בינתיים, וגם להיות בדריכות ובציפייה לקראת הצעדים הבאים בגאולה,

שיתגלו במהרה בימינו אמן.

ארבע לשונות של מידות טובות

 ארבע לשונות של מידות טובות / לפרשת וארא / משך חכמה

כולנו גדלנו על כך שארבע כוסות של יין קשורות ורומזות לארבע לשונות של גאולה. התוכן של הראיה הזו הוא, להתבונן במהלך ליל הסדר בתהליכיות של הגאולה. אין היתכנות למצב בו עוברים בבת אחת מהיות עבדים, להיות אומה חזקה בארצה. מעבר חד מחושך לאור גורם לעיוורון חלילה.

אמנם המשך חכמה מעמיק עוד צעד פנימה, ומראה לנו כי מדובר גם על תהליכים אנושיים ותפיסתיים בגאולה, וכך דבריו (בפרק ו):

ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה: - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, (ירושלמי, ערבי פסחים הלכה א). כוס ראשון קידוש, דישראל מקדשי זמנים, ...ואימתי? כשהם קדושים. וסמך "קדושים תהיו" לעריות, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וגדולים ממלאכי השרת, ... שלכן יתכן "והוצאתי", ...

ההוצאה ממצרים מתאפשרת אם שומרים על גדרי קדושה. זה שלב ראשון.

"והצלתי": יתכן להציל כשנכרי רודף אותם, ומציל אותם מן הגייס, אבל לא כשהם רודפין זה את זה, ... וזה רומז אל כוס ברכת המזון, שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה, ...וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך, ...

כדי לאפשר הצלה, יש להרבות את האחווה. כי אם שני יהודים רבים חס וחלילה – לטובת מי מבניו יתערב ה'?

"וגאלתי": הוא שעבד רוחו שפלה, ... וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו, ... והן "לא שינו שמותיהן", ...וזה רומז על הכוס השני, שאומרים עליו חצי ההלל הראשון, שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות.

כדי להנצל למצב עתידי עם תחושת המשכיות והמשכת מורשת, יש לזכור מאין באת, מה שורשיך. כשתה מרגיש רצון עמוק להיות חוליה חזקה בשרשרת, אתה פתוח לתיקונים ושנוי מצב.

"ולקחתי אתכם לי לעם": זה 'שלא שינו את לשונם', שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה. ...וזהו חצי ההלל השני, שמיוסד על הלאומיות העתידה, שעל זה נאמר (תהלים קח) "מן המצר וכו".

הלשון – יש בה עניין ותוכן לאומיים. לעם ישראל יש חלום ורצון להיות עם, אז הם שומרים על לשונם.

ארבעת הדברים הללו, הקדושה הלאומית, האחווה, השורשיות המשפחתית וחזון הלאומיות, המכוונים כנגד כוס ראשונה, שלישית, שניה ורביעית – הם המודלים שגם עלינו לאמץ בבואנו לקדם תהליכים גאוליים באומה.

 

אל תדבר - תצעק!!

אל תדבר – תצעק!! / לפרשת וארא / אור החיים הקדוש

תפילה - לפחות אצלי - היא אחת מעבודות ה' הקשות ביותר. יום יום, 3 פעמים לעמוד מול ה' ולחזור על אותן 19 בקשות מרכזיות, בריכוז, ואם אפשר, אז גם ברגש...יום אחרי יום...בקר צהריים וערב... ומה לעשות? לא תמיד הדברים זזים לכיוון אליו התפללנו, ואז במסלול של התפילה מונחת עוד אבן גדולה, של פקפוקים: אני מתפלל נכון? האם על דבר ראוי? האם אני ראוי לעמוד לפני ה'?....

הקב"ה גוזר 400 שנות עבדות במצריים. כך אמר לאברהם: "ועבדום ועינו אותם 400 שנה". למעשה, היו במצרים 210 שנים, כמעט חצי.

איך זה קרה? איך זה השתנה? מסביר לנו ר' חיים בן עטר ע"ה, כי זהו הסוד והתוכן של נאום ה' למשה בפתיחת פרשתנו (ו,ג):

עוד ירצה כי בא האדון ברוך הוא, להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר, כי הגם ששם קץ לחושך לצאת בני ישראל מארץ מצרים והקץ עדיין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת "אל שדי", ובו שמתי לגלות גבול, ואמרתי לו "די", אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פי' לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים, אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים, וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, "לא נודעתי להם" (=כלומר: את הסוד הזה של כוחן של התפילות להפוך מדין לרחמים - את זה הם עדיין לא מכירים), ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה, אף על פי כן רחמתי עליהם במדת הוי"ה, והוא אומרו בתחלה אני ה' והבן.

יש חידוש למשה: למרות שהיתה הבטחה אחרת, יש כלי שה' נותן בידינו והוא פניה אל ה', שם הרחמים ב"ה, ואז בשורשם של הדברים התוכניות יכולות להשתנות, וכיוונים חדשים ומשמחים מגיעים.

בעבר, אמרתי לתלמידי בבית ספר בו אני מלמד: אתם רוצים הוכחה שתפילה עובדת? ודאי שרצו...אמרתי להם: זה שאתם כאן היום ברעננה, זו ההוכחה. הם התאכזבו קצת מהתשובה...והסברתי: לפני 100 שנה איש לא האמין שכל כך הרבה ילדים בלע"ה, מכל כך הרבה גלויות, יחיו במקום כמו רעננה, במדינה פורחת ומשגשגת. זה לא היה צפוי כלל בדרכי הטבע, אולם אחרי 2000 שנות תפילה, קם ונהיה הנס המופלא הזה, בחסדי ה'.