קרבה מאולצת וקרבה רצויה...

 

בס"ד

קרבה מאולצת וקרבה רצויה / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

איך באים לדין? מהי הגישה הנכונה לחפש את קרבת ה'?

אנו עומדים לפני יום הדין ואנו מחפשים דרכים להצליח בדין. מה הפרשה מציעה לנו?

נאמר בפרשתנו (ל, ז - ח) :

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

רבינו לא מפרט את השאלה אך מתשובתו נראה ששאלתו היא מהו הקשר בין הניצחון על האויבים, לבין החזרה בתשובה?

וכה דברי הרב (אות ג, בהסברו השני):

...יאמר, שיש ג' מיני התעוררות אל התשובה, א. ע"י יסורין. ב. ע"י ראותו במפלת רשעים יתן אל לבו לשוב פן יקרנו כאלה. ג. והמעולה מכל כשיתעורר מעצמו.

התעוררות לקרבת ה' נגרמת בעיקר מ-3 גורמים: צער אישי, לימוד ממפלת רשעים, והטוב ביותר – התעוררות פנימית.

מהלך זה הוא הנרמז בפסוקינו:

וזה יאמר כי לפעמים תתעורר לשוב ע"י שיבואו עליך 'הקללה' אז 'והשבות אל לבבך' להתעורר לשוב.

הקב"ה יכול לתת מכות שיגרמו לאדם לחשב את דרכו, ולהרהר בתיקון מעשיו.

ויש מין התעוררות אחר ע"י מה שיתן ה' "את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך" אז "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" כי תירא פן יקרך אסון כהם.

הסוג השני הוא התבוננות במה שקורה לגויים. העונשים הבאים על אויבי ישראל שנהגו ברשעות ברדיפתם אחרי עם ישראל, אינם רק סגירת מעגל מוסרית על פשעיהם, אלא גם איתות לנו, עם ישראל, הצופים מהצד ולוקחים מוסר.

אך אין זו התשובה המעולה שירצה בה ה', רק ירצה כי "אתה תשוב" מעצמך "ושמעת בקול ה'" מבלי שום מעורר מחוץ. ואם תעשה כזאת, אז יוסיף ה' שנית ידו להותירך ה' בפרי בטנך לטובה וישיש עליך לטובה.

הדרך המושלמת היא השיבה  אל ה' דרך ההשבה אל הלב. זו מעידה על הזדהות פנימית. על השתרשות של דבר ה' בתוך הנפש של השב. מסביר רבינו, כי על אדם זה מבטיחה התורה (שם פס' ט):

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

כאשר האדם שב אל ה' מתוך הזדהות פנימית, תבוא גם ברכת ה' מתוך הזדהות פנימית. הקב"ה לא רק שיברך את האדם, אלא הברכה תבוא מתוך ששון, שבו מתבטאת יותר ההזדהות הפנימית.

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים

 בס"ד

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו מציבה שוב את האדם אל מול יכולת הבחירה שלו. הוא מסוגל לבחור כיצד לכלכל את צעדיו וכיצד ייראו חייו. אולם רבינו מציג כאן קושי בצורת הצגת הדברים (חלק ב, אות ב, על ל, טו-יח):

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה וגו' ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום וגו'

מה העניין להתיע למישהו לבחור במוות? וכי מי יבחר בכך? מסביר רבינו בהקדמת משל, שהובא בשם ר' יעקב קראנץ זצ"ל, המגיד מדובנא אומן המשלים, בדבריו המשנה באבות (ד, כב):

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

אם הכל בעל כרחו של האדם, אז מדוע ייתן דין וחשבון על מעשיו? ומסביר המגיד מדובנא על פי משל לרופא שריפא חרש ועיוור. נציין שאשתו של החרש היתה אשה רעה המרבה לקלל, ואשתו של העיוור היתה מכוערת באופן בלתי ניסבל. עד שהרופא ריפא אותם – הם לא שמו לב למומים הללו, אולם כעת – נהפכו חייהם לסיוט...

בא הרופא לבקש שכרו על הריפוי, אולם החרש והעיוור (לשעבר) טענו כי חייהם הורעו בעקבות טיפולו. ראה כך הרופא ותבע אותם אצל מושל העיר.

אמר המושל: אכן חייהם הורעו. עליך להשיב להם את העיוורון ואת החירשות! והסכים לכך הרופא. שמעו זאת המתרפאים ומיד התנגדו. אמר להם המושל: גיליתם דעתכם שנוח לכם ברפואת הרופא – שלמו לו מיד!

ולכן גם שעל כרחך אתה נוצר וכו', מכל מקום כיון שסוף כל סוף אחר שבאת לעולם "על כרחך אתה מת" - שאין ברצונך למות אלא אתה שואל לחיות, אם כן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ע"ש.

העובדה שהאדם נאבק לשמור על חייו הן בטיפוח אורח חיים בריא ומוקפד, ובין בטיפולים רפואיים אינטנסיביים ויקרים, מוכיחה כי האדם רוצה לחיות, גם אם הגיע לחייו בעל כרחו. זה הדבר המחייב אותו לעמוד בדין.

וזהו שאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ואת המות" וגו' - כלומר לא תוכל לטעון כיון שעל כרחך נוצרת אין לך דין וחשבון, כבטענת החרש והסומא לרופא, שהרי תשובתכם בצדה כתשובת הרופא להם, כי נתתי לפניכם היום שתי דרכים החיים והמות, האם רצונך עתה למות? לא כן, אם כן בעל כרחך לתת דין וחשבון, ולכן סור מרע ועשה טוב.

הצגת המוות כאופציה לבחירה, באה להמחיש לאדם כי אין לו טענת פטור מן הדין, וזה מה שמלמד משה רבינו: אל תברח לטענה זו שכן המוות מבחינתך אינו אופציה כלל ככל שתוכל לדחותו, אם כן עליו לקחת אחריות על בחירותיו הטובות, שעליהן יעמוד בצדק לדין.

הצלה מסטיות ומרוח רעה

הצלה מסטיות ומרוח שטות / לפרשת נשא / המשך חכמה

דין האשה הסוטה המופיע בפרשתנו, מוצג בחז"ל כמודל לכל עבירה (בעיקר בענייני צניעות):

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב. (כלומר, ריש לקיש דורש ש' ימנית במקום ה-ש השמאלית).

האם התורה מציעה לנו גם פתרונות ותיקון דרך המודל ההלכתי שלה? מחדש רבינו המשך חכמה (במדבר פרק ה), שבהשקיית הסוטה במים, רמוזה הדרך להנצל מטעויות וחטאים, וזה על פי התלמוד הירושלמי:

)יז) (ולקח הכהן מים... ומן העפר... ונתן אל המים). ירושלמי סוטה פרק ב הלכה ב. ולמה מים ועפר וכתב? מים - ממקום שבאת. עפר - ממקום שהיא הולכת, כתב - לפני מי שהיא עתידה (ליתן דין וחשבון). באבות (פרק ג משנה א): הסתכל בשלושה דברים (ואין אתה בא לידי עבירה), דע מאין באת. 

הירושלמי עושה חיבור מפתיע בין המשנה המפורסמת באבות לבין סוגייתנו: להכנת מי הבדיקה, היו ממלאים כלי במים, שמים עליו עפר ממקום המקדש, ובמים אלה מוחקים את המגילה עם הפרשיה. המים, אומר הירושלמי, רומזים למקורו של האדם ממנו יצא, והעפר, רומז אל סופו. הכתב, אינו אלא הדין והחשבון אותו ניתן כולנו לאחר 120.

מחדד ר' מאיר שמחה את הדרוש: אם אני "בא" ו"הולך", משמע שיש כאן איזה מקום שאינו שלי, ואני - איני אלא אורח בו. המשמעות: אחריות גדולה! גם אם הזקתי בטעות ברשות שאינה שלי - אני חייב לשלם! ובהקשר שלנו:

הענין, דאדם מועד לעולם (בבא קמא ג, ב), ומזיק שלא בכוונה חייב. ופסק הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק ו, ג) דדוקא ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים ורשות המזיק פטור, שאינו צריך ליזהר. 

ועל זה אמר שאין העולם רשותך - כי מאין באת ולאן אתה הולך, מהעדר אל האפס! 'ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שהוא הבעלים ורשות שלו היא, ואתה חייב אף אם שלא בכוונה - הלא תסמר שערת ראשך! 

איזו אחריות! האם יש דרך להנצל? 

כן. מים, עפר, מגילה. מקור, יעד, והדין. אם אתה חי בתודעה כזו של אחריות, רומזת לך התורה שאתה מקבל הגנה נוספת:

'ואי אתה בא - כלל אף שלא בכוונה - לידי עבירה', כמו: הרבה יין עושה הרבה ילדות עושה.

הביטוי "הרבה יין עושה, הרבה ילדות עושה" הם דברים שנאמרו לסוטה, כדי לנסות לשכנע אותה להודות שחטאה-במידה וכך היה-ובכך למנוע מחיקת שם ה' על המים. אולם במילים האלה ישנו רמז של חטא שנגרם בלא תשומת לב, מתוך קלות ראש. לפי זה, התורה בעצם אומרת לנו: גם נפילות שסובבו בחוסר משים, יש דרך להרחיקם על ידי מודעות לשלושת היסודות.

לקראת חג מתן תורה נזכור כי אחריות גדולה מוטלת על כתפינו. אחריות לתיקון עצמנו וגם כלפי הכלל כולו. מודעות זו ודאי יש בה למשוך עלינו סייעתא דשמיא, ולשמור על דרך חיים מרוממת.