מהו שלום שלם?

 בס"ד

מהו שלום שלם? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פנחס פוגע בזמרי וכזבי על חטאם הנורא, המביא אסון ומגיפה על עם ישראל. פגיעה זו עוצרת את המגיפה. מבטיח לו הקב"ה (כה, יב):

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

פנחס זוכה לקבל כהונת עולם. כביכול קשריו עם הקב"ה התהדקו יותר מתוך גילוי מסירות הנפש שלו. ישנה תופעה מעניינת באופן כתיבת המילה "שלום" בספר התורה: היא כתובה עם רגל קטועה, "ו' קטיעא". מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו כך (אות ב):

הנה וא"ו של "שלום" קטיעא, והיא כמו יו"ד ונקראת "שלים" (או כמאן דליתא ונקראת "שלם")

צורה ייחודית זו מאפשרת לקרוא את המילה 'שלום' או כ'שלים' או כ'שלם' (אם נתייחס כאילו האות ו' אינה כתובה כלל). מהו הרמז?

לרמוז מה שאמר התנא באבות (א, יח) "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום", וקשה, שהרי אמרו מותר לשנות מפני השלום? [אלא] כי זה נאמר בדבר שאינו נוגע לדת רק לשנות כדי לעשות שלום.

המשנה בפרקי אבות אומרת שלקיומו של העולם נחוצים שלושה ערכים להתקיים: דין – עשיית משפט צדק, אמת – כנות ויושרה בין בני אדם, ושלום – מאמץ לשמור על חיי חברה משותפים. אלא שישנה בעיה: חז"ל לימדו אותנו שמותר לשנות (כלומר, לשקר) מפני השלום, אם כן כיצד יקויים ערך השלום לצד ערך האמת? על כרחנו לומר, שהאמת שהאלוקית היא האמת המדוברת המשנה. אמת זו אין לכופף מפני השלום. אם ישנה שלמות של עשיית רצון ה', והמדובר הוא בשינוי בהבלי עולם עולם הזה – אין בעיה.

דבר זה נלמד מדברי ה' לאברהם אבינו ע"ה:

כי עיקרו של הדבר למדנו מהשם יתברך שאמר לאברהם (בראשית יח, יג) "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", בשעה שאמרה "ואדוני זקן", ומפני השלום אמר לו שאמרה על עצמה ולא עליו.

אין שום פגם בעניין רוחני או מוסרי כלשהו בשינוי מסוג זה. במצבים אלה מותר לשנות מפני השלום. אולם, אם מחיר השלום הוא ויתור על דבר ה' כזה או אחר, אין לשנות אפילו מפני השלום. דבר זה מדויק גם מהמשנה הנ"ל בעצמה:

ולכן אומר התנא "על הדין ועל האמת" תחילה ואחר כך "ועל השלום" וכמבואר, ולכן אומר הפסוק "בריתי שלום" ונקראת 'שלים' או 'שלם', לרמוז שהשלום צריך להיות שלם לפי הדת והתורה הנקראים 'ברית', ולא לוותר עליהם בשביל השלום.

סדר הערכים במשנה מדוייק: קודם דין ואמת ואז השלום.

הרב צבאן זצוק"ל כמנהיג ציבור בעל היכרות מעמיקה עם נפש האדם יודע כי רעיון השלום ואהבתו נטוע עמוק בלבנו, ולכן אנו בקלות מרשים לעצמנו לשנות ולעקם את האמת כדי למנוע חיכוכים לא נעימים ולא רצויים. הרב מציב לנו קו אדום: לא על חשבון עקרונות חשובים. לא על חשבון התורה והמצוות. דווקא שילוב של שלוש הערכים דין, אמת ושלום יבואו הקיום והעמידה של העולם.

למי קינא פנחס?

 בס"ד

למי קינא פנחס? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קנאותו של פנחס התעוררה עקב מעשהו הנפשע של זמרי. אולם, מהו הערך, או אולי הערכים, שפנחס מרגיש, שלמענם יש לפעול בכזו נחרצות? רבינו מוצא רמזים בפסוק, לשלושה ענייני קודש שחוללו. הפסוק אומר (כה,יא):

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

המילה החוזרת בפסוק 3 פעמים, היא ה"קנאה" על הטיותיה השונות. מבאר הרב:

שלש קנאות נאמרו בפסוק זה, א) קנאה לכבוד המקום ב"ה. ב) לכבוד משה רבינו עליו השלום, שקנטרו בדברים ואמר לו "זו - אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?" ג) נתקנא בעבור ישראל שמתו במגפה.

לנגד עיניו של פנחס, מעשה זמרי מחלל את שם ה', שבן ישראל נדבק בבת אל זר. כמו כן הוא מחלל את כבודו של משה, בפנותו אליו כאילו מעשיו נעשים מתוך גחמות ויצרים, ולא מתוך עשיית רצון ה'. דבר כואב נוסף הוא הסבל של האומה, המגיפה שמתחילה להשתולל בעם.

הרמז נמצא במילים שבפסוק:

ולכן כתיב "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", כנגד מה שנתקנא לכבוד משה רבינו ע"ה, שהוא חכם, ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ולכן זכה לברית שלום.

זכה בשלום, לכבוד קנאותו לכבודם של המרבים שלום בעולם, תלמידי החכמים, המיוצגים על ידי משה רבינו.

וכנגד מה שנתקנא לכבוד הקב"ה ובעבור ישראל, זכה ש"היתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וזה שכתוב "יען אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" לעצור המגפה מהם.

ישראל והקב"ה אחד, כידוע. קנאותו לה' ולישראל כרוכות זו בזו. מתוך הדאגה הזו, אחת שהיא שתיים, הוא פועל, וזוכה להיות – הוא וזרעו – הגורם המקשר בין ה' לעמו.

רמז אחר לחיבור בין המעשה לשכר:

אי נמי (=או גם) כנגד שקנא לכבוד הקב"ה, זכה להיות כהן, הוא וזרעו, משרת בבית המקדש לה', וגם אוכל משלחן ה', כמו שכתבו זכרונם לברכה "כהנים כי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו".

הקב"ה לוקח בעצמו חסות, על מי שדאג לכבודו (השוו את יחסו של דוד המלך עליו השלום, למיטיבו ברזילי הגלעדי, בספר מלכים), ולכן מקבל פנחס את מתנת הכהונה, שממנה גם פרנסתו.

וכנגד שכיפר על בני ישראל שעצר המגפה זכה גם כן לכהונה, שהוא מקריב קרבנות שהם כפרה לבני ישראל.

לאחר שפנחס הוכיח את עצמו, שיש בו אהבה לאומה, וקנאות לכבודה, נותן לו הקב"ה את התפקיד הזה – לנצח. ככהן, אחד מתפקידיו יהיה לכפר על חטאות ישראל, ולחדש את הקשר בין העם לבין ה'.

ויהי רצון שנזכה לראות במהרה את צאצאי פנחס, מרבים אהבה בעולם, ובין ה' לישראל, בבית אלוהינו שיבנה במהרה בימינו אמן.

על צרעת ותיקון המידות

על צרעת ותיקון המידות / לפרשות תזריע-מצורע / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נהגו ישראל לקרוא את פרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות. יש שנהגו זאת אפילו עד ראש השנה! המטרה היא לרענן את המודעות למידותינו, לבחון אותן, ולתקן את הזקוק לתיקון. במהלך ימים אלה אנו קוראים את הפרשות העוסקות בנגע הצרעת, ורבינו מחבר בין הדברים (בספרו מנחת כהן):

(יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'.

בפשט הפסוקים, נראה כי ישנן 3 סוגי צרעות. אמנם להלכה ישנן יותר, אך הפשט – כך רומז רבינו – התורה מכוונת לדברים נוספים:

אפשר לפרש במה שכתוב במס' אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", כי אלו המדות, הן יסוד ושורש לכל המדות הנשחתות. ואם נשתרשו בו מדות אלו, ישתדל לראות איך לגרש אותן מלבו.

המשנה באבות ד,כא, מדברת על שלושת המידות – קנאה תאווה וכבוד, כגורמות לאדם לאבד את עולמו, גם עולם הזה. מדוע דווקא אלה? כי הן שורש כל המידות הרעות. שנאה, קמצנות, עצלות ועוד, הינן מידות הנגרמות במישרין או בעקיפין משלושת שרשי המידות הנ"ל.

כיצד הדבר רמוז?

ולזה אמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שא'ת" - רמז להתנשאות שהוא הכבוד, "ספח'ת" - רמז לתאוה שהוא מספח ומפנק עצמו במותרות כמו "ספיח קצירך", שרצה לומר, מותר מה שנשאר משנה שעברה. "בהר'ת" - אותיות בער'ת (בחילוף ה' בע' באחה"ע) רמז לקנאה, שהיא כאש בוער'ת בעצמותיו.

אם כן: שאת – גאווה, שאדם מתנשא על אחרים. ספחת – אלו דברים שמתלווים-ניספחים לעיקר החיים. המותרות. בהרת/בערת, רומז לבערת אש הקנאה, המרקיבה את עצמותיו של האדם.

ההשלכה של שליטת מידות רעות אלה:

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" - שאלו המדות נשתרשו בו, וגרמו לו שהוא מנוגע בשאר מדות רעות,

ומהו הפתרון? מהי ההדרכה?

"והובא אל אהרן הכהן", הוא התלמיד חכם להורות לו דרך התשובה איך לעקור ולשרש מלבו את המדות הנשחתות האלה [שיירי מנחה].

הרמב"ם בפרק הראשון משמונה פרקים, מסביר כי רפואת הנפש היא בתיקון המידות. חז"ל וחכמי התורה מדריכים כיצד עלינו לבנות את המידות. אהרון הכהן הוא הרומז לדמות החכם בישראל, המנחה ומלמד את עדתו, דרך לעלייה, לשליטה עצמית ולתיקון, עד הרפואה המלאה, "וטהר".