ברכתו הניסיית של יצחק אבינו

 

בס"ד

ברכתו הניסיית של יצחק אבינו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עיקר מסכת חייו של יצחק אבינו נפרס בפרשת תולדות. השפע לו זוכה יצחק אבינו הוא עצום, פי מאה מהשקעתו (בראשית כו, יב):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

מקדים רבינו כך:

...הכוונה, כי יש שני מיני ברכות טבעית הבאה מפאת מערכת הכוכבים, ונסיית למעלה מן הטבע והיא באה מאתו ית' על דרך ההשגחה האלהית, ובא הכתוב להגיד שברכת יצחק היא אלהית למעלה מן הטבע....

כאשר ברא הקב"ה את עולמו הוא נתן בו כוחות וחוקים המפעילים אותו. גם היכולת להצליח נמצאת בטבע. כבר אמר כך שלמה המלך (משלי י, ד):

וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר

כלומר על פי הטבע אדם שטורח ועמל יראה ברכה בעמלו.

אבל יש ברכה שהיא למעלה מן הטבע. מאמציו של האדם להשיג ברכה בדרך הטבע, מוגבלים לחוקי הטבע. התערבות אלוקית יכולה להוסיף בשפע הרבה מעבר ליכולת הטבעית. התורה מספרת לנו על יצחק אבינו שברכתו היא מהסוג העליון, האלוהי.

הרב מביא מספר דוגמאות מתוך פשט הכתוב לברכה זו, נעמוד על אחת מהן. הרב פותח בשאלה על הפסוק שהבאנו למעלה:

אבל עוד יש לדייק, שהיה לו לומר "ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה' וימצא בשנה ההיא מאה שערים"!

התוצאה כתובה לפני הסיבה. היינו צריכים לשמוע שה' מברך אותו ואז הוא מוצא פי מאה ממה שהשקיע, ומדוע שינתה לכאורה התורה? כדי להסביר זאת רבינו מזכיר את פירוש חז"ל לדברי אבשלום בן דוד. אבשלום הולך לחברון כדי להתחיל את מרדו באביו. סיפור הכיסוי להליכה לשם הוא לקיחת כבש דווקא מחברון, לצורך קיום נדר קרבן:

אך יובן על פי גמ' דתמורה (יד, ב), גבי אבשלום שאמר לאביו "אלכה נא לחברון ואשלם נדרי" והקשה הש"ס "וכי יש מזבח בחברון??" ותירץ "מפני שחברון אינה ראויה לזריעה ואז שמן קנינה", עיין שם. נמצא שהמקום ראוי לזריעה אינו ראוי למקנה בקר וצאן,

יש קרקעות מסוגים שונים. אם ישנה קרקע פוריה הראויה לזריעה והצמחה, לא יגדלו עליה צאן ובקר. לעומת זאת, באדמה שבה קשה לזרוע, אנשים מזניחים את חרישתה וזריעתה ויוצא עשב רב (סוטה לד, ב). חז"ל אומרים שחברון אדמותיה טרשים, וממילא ניתן למצוא בה כבשים שמנות. לפי זה, בדרך הטבע, אדם שיש לו קרקע, יכול להתעשר באחד משני האופנים: או מתבואה בשפע, או מכבשים שמנות וטובות.

זה בדרך הטבע. בברכת ה' הניסיית – שני הדברים יכולים לקרות יחד, כפי שרמוז בתהלים:

ובזה פרשתי מה שאמר דוד "ויזרעו שדות ויטעו כרמים וגו' ובהמתם לא ימעיט" (תהלים קז), כי אחרי אומרו "ויזרעו שדות" שהמקום הוא מקום זרע שעל פי הטבע אינו ראוי למקנה הבהמות, ועם כל זה  "ובהמתם לא ימעיט" וזה בדרך נס.

הברכה שמוזכרת בסוף המזמור כוללת בתוכה שני סוגים שבד"כ הם מיצירים זה צעדיו של זה, השדה המניב, והעדר המדושן. אולם בהתערבות אלוהית – שני הדברים מתקיימים יחד. וזה הסימן לברכתו של יצחק אבינו:

וזה אומרו "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים" שעל פי הטבע לא יהיה המקום ההוא מוכשר למקנה בקר וצאן, ועם כל זה "ויברכהו ה'" ומה היא הברכה? מה שהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר שזו ברכה אחרת נוספת מאת ה' בדרך נס.

המילים ויברכהו ה' אינן מתייחסות לעניין המאה שערים אותם ראה ביבולי השדה, אלה הן נמשכות על המשך הסיפור לעיל:

(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה

כאשר אנו רואים שתנובות השדה לא הגבילו את צמיחת ברכת הצאן, בכך ניכר כי ישנה ברכה מיוחדת שיצחק אבינו זוכה לה. זו הופעה של ברכת ה' הניסית מעל הטבע.

כמה באמת שווה מערת המכפלה?...

 כמה באמת שווה שדה המכפלה? / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו משה כלפון משה הכהן זצוק"ל

לאחר סיום משא ומתן מפרך בין אברהם לבני חת ועפרון בראשם, עפרון שולף את תג המחיר הגבוה, 400 שקל כסף, ואברהם משלם, משלים את העסקה וקובר את שרה. הביטוי המוצמד לדברי עפרון נראה מוזר (בראשית פרק כג, טו):

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

הדבר תמוה: לפני רגע היו מוכנים לתת אדמה בחינם, ועם לחציו של אברהם המחיר הפך להיות חסר פרופורציה? ואם כבר מגיעים לסכום כזה, מדובר בסכום נכבד ביותר, ומדוע אומר עפרון "ביני ובינך מה היא"!

ר' כלפון משה מציע כאן מספר כיוונים (יד משה, סי"ד):

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. קשה, דסך כזה לפי ערך הימים ההם לא קטן הוא. ועם כי יש לומר דבין אברהם לרעהו אינו נחשב לערך גדול, או שעפרון היה עשיר גדול ולגבי דידיה אינו נחשב,

תשובה ראשונה, פשוטה: זה שיח בין שני עשירים, שסכומים כאלה אינם נחשבים כלל בעיניהם, אך עדיין, מה לגבי הרצון הראשוני שהיה, לתת את השדה במתנה?

הרב מציע כיוונים שמסבירים שעפרון נהג ברמאות; אכן הקרקע היתה שווה פחות, אך עפרון רימה אותו באופנים שונים, ולא נאריך בכיוונים אלה, אלא נתמקד בכיוון מפתיע אחר:

ועוד יש לומר דגם עפרון דבר כן רק בצחוק וכאלו אמר ארץ שאין בה כל ערך, ועל דרך ההיתול וההפלגה אמרה ששוה ד' מאות שקל כסף. ואולי באמת היתה שזה רק ארבעה שקלי כסף;

באמת הקרקע לא היתה שווה הרבה כלל. עפרון רואה את אברהם מתעקש על רכישת השדה, ואינו מבין, מה הטעם להתעקשות? "יודע מה", אומר עפרון לאברהם, "יאללה, אתה כל כך מתעקש - קח! 400 שקל כסף, וסגרנו!". בת שחוק מרחפת על פניו של עפרון, אולם כנראה שהלסת שלו נשמטה, כששמע את תשובת אברהם: "סגור. אני מארגן לך את הכסף".

פרשנות כזו מרוויחה על הדרך עוד כמה נקודות, ואחת מהן היא עניין התיאור הארוך בנוגע למה שהיה כלול ברכישה:

... ובזה אתי שפיר גם כן מה שאמר אחר כך ריקם וגו' ובל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו וגו', ולכאורה קשה שאם סתם העצים בכלל השדה לאיזה צורך ביאר זה הכתוב, ואם אינם בכלל מדוע נכללו. אך להאמור (כלומר, לפי הנ"ל) אתי שפיר (בא טוב, מובן הדבר) ובאמת אינם נכללים, אך בראות עפרון ובני חם את הסך הגדול אשר שילם אברהם עבור זה צירפו מה שיוכלו לצרף כדי לקרב הדבר מעט אל האמת.

לעפרון וחבריו יש נקיפות מצפון מסוימות: מכרו בשווי אדיר נכס פעוט ערך. כדי קצת להפוך את העסקה להגיונית, ואולי גם קצת כדי להרגיע את מצפונם, הם מותחים את תוכן העסקה עד כמה שניתן, וכוללים עוד כמה פרטים בחבילה שרכש אברהם.

מפה נלמד עד כמה היתה גדולה תשוקתו של אברהם אבינו לרכוש את שדה המכפלה, מתוך הכרותו את גדולת המקום וקדושתו.

לחבר את הקצוות בחברון

לחבר את הקצוות בחברון / לפרשת חיי שרה / אור החיים הקדוש

ידועה שיטת המהר"ל בעניין המספרים. ביסוד הטענה, טוען המהר"ל שכל מספר הוא בעל משמעות, וכאשר אנו פוגשים אותו אנו מיד צריכים למצוא את המסר, והמידע המספרי הוא כלי משמעותי. למשל, אם נפגוש את המספר שתיים, נחפש את רכיב המחלוקת (לא נאמר "כי טוב" בבריאת יום שני), נחפש את הקדושה שבטבע כאשר נפגש עם המספר 7 (שבת, מנורה, ועוד המון כידוע).

מה המשמעות של הסיפרה 4?

בתיאור מותה של שרה נאמר כך (בראשית כג):

(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

את חברון אנו כבר מכירים מפרשת לך לך. למה מחדשים לנו כאן את שמה הנוסף?

אומר ר' חיים בן עטר (כג,ב):

(ב) ותמת שרה. רמז הכתוב באומרו בקרית ארבע לומר כי ח"ו לא יתייחס המיתה לצדיקים אלא שקרית ארבע פי' עיר שהיתה בנויה מד' יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואומרו היא חברון פי' שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החיבור ...

הפיזיקה העתיקה תפסה שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל חומר מושך למקומו, ובמות הדבר המורכב מהם, ישוב כל חומר למקורו. אמם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד, כי לעיתים ניתן להפך את החומרים בקצות לחומר אחר. שרה אמנו בקדושתה, הפכה את כל היסודות החומריים - לרוחניים.

ארבע מסמל פירוד. גם בפיזיקה המודרנית אנו מוצאים את החוק השני של התרמודינמיקה הטוען כי כל דבר מתפרק ליסודותיו מתישהו. שרה מצליחה לנצח בזה את הטבע, וגם גופה הופך קודש, ארבעה היסודות החומרייים מתקדשים, ומתחברים. מבחינת ארבע המבטא את הריחוק והפירוד - "מארבע כנפות הארץ" - היא הופכת הכל ל"אחד", ל"חיבור", וזה הרמז בשם העיר דווקא כאן.

 מסתבר שיסוד זה אינו נוגע רק לשרה, אלא גם למקום עצמו, חברון.

יש כח בעיר זו לקבץ את עם ישראל ולחברם להיות אחד. לא סתמי הדבר שמלך ישראל האידיאלי, דוד המלך, החל את מלכותו דווקא בחברון (לשבע שנים. חידה: מה המשמעות של 7 כאן? דיון לשולחן שבת!). הוא יודע שמשם יתחיל להפוך את העם המפוזר בארבע מחנות במהלך כ400 שנה, לעם אחד, עם מלך אחד, העובד את ה' אחד שכם אחד.