שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה'!

 שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה' / לפרשת ראה / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות עלייה לרגל מהווה שיא של עלייה בחיי היהודי. המפגש עם המקדש, המפגש עם המוני בית ישראל, המפגש עם מלמדי התורה הכהנים והלויים, ועוד, היו משאירים בלב חותם בל יימחה, להמשך חיי השגרה של כל אדם ואדם.

החוויה המרכזית באותו מעמד היתה השמחה. שמחה אמיתית, הבוקעת מן הלב.

שמחה זו, היתה פתח לעלייה משמעותית בקרבה לבורא עולם, כרמוז בפרשה, על הפסוק (דברים טז, יא): 

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.

מסביר רבינו משה (יד משה אות ל'):

...יש לפרש על פי מה שכתב הגאון חיד”א ז"ל במורה באצבע דהרב האר"י ז"ל לא זכה לכל חכמתו, רק מכח שמחה של מצוה. כי שמחת מצוה ממשכת קדושה.

ידוע לכל לומד מעלת האריז"ל. את עוצם חכמתו, גילוייו העצומים ועוד. כיצד הגיע למעלה זו? האם מדובר רק באישיות עם יכולות נעלות? הנה הרב חיד"א (ר' חיים דוד אזולאי הלוי זצוק"ל) הביא את תשובת האר"י: כל ההשגות באו בזכות – שמחה של מצווה! יכול אדם לעשות מצוות כל ימיו, לדקדק בקלה כחמורה, אבל להשאר באותה מדרגה רוחנית. השמחה במצווה היא המנוע לעלייה רוחנית (יש הרחבה נפלאה ביותר בהקדמת הספר "אגלי טל", בעניין שמחה בלימוד תורה. עיינו שם!)

ממשיך הרב:

והנה ידוע שהשמחה עיקרה בלב. עוד ידוע דברי התנא רבי אלעזר בן ערך שהעיקר הוא לב טוב. ורחמנא ליבא בעי.

שמחה אמיתית היא שמחת הלב, שמחה פנימית. ובלב טוב – שהוא הכלל הגדול של הדרך הטובה שיבור לו האדם – תהיה גם שמחה טובה, נכונה, שלמה.

לאור כל זה, הרב יפרש בדרך הרמז:

וזהו רמז הפסוק "ושמחת לפני ה' אלהיך", דבעשותך מצוה צריך להיות בשמחה ובטוב לב, ובפרט במצות צדקה שנאמר לעיל "ולא ירע לבבך בתתך לו", צריך להיות בשמחה התלויה בלב – "במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", כי במקום הזה - היינו הלב - יבחר ה' אלהיך מכל האיברים להיות ,,לב־טוב" לשכן שמו שם, להמשיך אליו קדושה עליונה, וכשיש לך שמחה אמיתית פנימית בקיום המצות, בזה תזכה להמשכת הקדושה עליונה.

הרב לומד את הפסוק הזה, שהוא בעל מסר רחב יותר ממצוות עלייה לרגל בלבד. יש כאן פתח להבנת העבודה בכל התורה: ושמחת – לפני ה' אלוקיך. זו הפעולה שלך, האיתערותא דלתתא. במיוחד במצוה בה ישנו חשש של תחושת "החמצה בלב" – מצוות צדקה. גם שם ישנה ציפייה ודרישה לעשות זאת בשמחת הלב.

ומה ההבטחה? השראת שכינה. הלב הוא המקום בו ה' בוחר, וכדברי חז"ל "רחמנא ליבא בעי", ה' רוצה את הלב. אם הלב שמח בעובדת ה', ה' משרה שם את שכינתו, מרים את האדם, משפיע עליו שפע רוחני, ומקרב אותו אליו.

שנזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית, שמחת הלב!

 

בכל מצב - בשמחה תמיד!

 

בס"ד

בשמחה תמיד! / לפרשת ראה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשתנו מופיעה פרשת הרגלים, ובין המצוות בולטת מצוות השמחה, החוזרת באופן כפול, לכאורה (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו):

ושמחת בחגך...והיית אך שמח

ויש לשאול מה נוסף בציווי השני, שלא כלול בראשון? מסביר רבינו:

והיית אך שמח. נראה לפרש על פי מה שכתבו רז"ל [והובא לרש"י על פסוק "ויישאר אך נח", שהיה כוהה וגונח מהטורח שהיה מטפל בבהמות וחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לאריה ובעט בו והכהו וע"ש ברש"י], נמצא דמלת "אך" אפשר לפרשה מלשון צער.

המילה "אך" כתובה בפרשת נוח, ורומזת לצער שהוא סבל במהלך השהות בתיבה, סבל שנבע מהעיסוק העצום בטיפול בבעלי החיים, ויש אומרים שאף נפצע על ידי בעלי חיים זועמים. אמנם, כאן זה נראה לא קשור. הרי אנו עסוקים כאן בשמחה! אלא שגם כאן, בעיצומה של מצוות השמחה, עלולות להתגנב ללב מחשבות עגומות:

ואם כן יש לומר, דבא לרמוז דאפילו מי שהוא נמצא בצער וביסורין, בכל זאת בחג צריך לשכוח את הצרות שלו ולהיות שמח.

אדם שמצבו אינו במיטבו, והוא נמצא בצער ובכאב - לא אלינו – גם עליו מוטלת החובה להתאמץ ולשמוח. יש כאן אתגר רוחני לא פשוט, אולם גם כאן התורה רוצה להרים את המבט מעל המצוקות היומיומיות, אל תוכן אלוהי.

כיוון נוסף:

אי נמי, "אך" מלשון מיעוט, ד"אכין ורקין מיעוטין", ובא לומר דאפילו העני שאין לו אלא מעט כסף, חייב להשתדל לכבד את החג ולשמוח בו. או רמז דאפילו מעט הכין לחג, כיוון דלכבוד החג עשה - זהו בעצמו שמחת יום טוב, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים...

המילה "אך" היא מילה מצמצמת. ממנה לומדים חכמים סייגים למצוות שונות, "מיעוטים". ולפי זה, רמז שני הנמצא כאן, פונה למי שאין לו הרבה אוכל לכבד את החג במאכל ובמשתה, בין אם מפאת מצבו הכלכלי, ובין אם מסיבה אחרת. כל זמן שכוונתו של האדם לשם שמיים – זו שמחת החג שלו, והיא אינה נמדדת בכמות.

כמובן שאין הדבר פוטר את הציבור מלסייע לכל נצרך (וידועים דברי הרמב"ם על חומרת מעשהו של החוגג ללא שיתוף של עניים, או לפחות דאגה לצרכי החג שלהם), אולם גם אם חלילה האדם נקלע למצב כזה – ידע כי ה' שמח עימו בשמחת החג, והוא משרה שכינה בשמחה זו.

שנזכה להיות בשמחה תמיד מתוך שפע בכל העניינים.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי

נורמליות החירות

 נורמליות החירות / לפרשת בשלח / רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

ברגעי המתח הקודמים לקריעת ים סוף, מתנהלים חילופי דברים קשים בין ישראל למשה. תחושת ה"אין מוצא" שעלתה ברגעים מורטי עצבים אלה, הביאה חלק מהעם לומר את המילים הבאות (שמות יד):

יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

האמנם יש בזה טוב כלשהו? האם מציאות קבועה של עבדות, עדיפה היא מחירות? או בלשונו של מוהרמ"ך (יד משה סעיף י"א):

כי טוב לנו עבוד את מצרים. יש לדקדק, דהרי ידוע כדי לזכות לחופש ולדרור ולעצמאות, צריך לחרף נפש כל אזרח בעד החירות, לצאת למלחמה בגלוי ובמחתרת, ואיך ישראל עם כל השעבוד שהיה להם במצרים, לא רצו להלחם ולמות בעד החופש, ובחרו להם להיות משועבדים במצרים, יותר טוב מהמיתה בעד החירות?

מפליא שחכם שיושב בגלות מדבר על חירות בכזו טבעיות! נורמליות החיים, מלמדנו ר' משה, היא להיות מוכן אף למות ח"ו בעד המאמץ לחירות! מתרץ הרב מספר תירוצים:

ויש לומר וישראל מרוב התרגלותם לשעבוד לא היה להם קשה כל כך לסבול קושי השעבוד כי כבר ניסו בזה, ואין כל חדש אצלם. מה שאינו כן המלחמה שלא התרגלו בה.

תשובה ראשונה: רגילות. הרגל השיעבוד עיוות את הנורמליות. אדם מעדיף את המוכר, גרוע ככל שיהיה, מלהתנסות באתגרים שידרשו ממנו מאמצים חדשים. איך התבטא הרב'ה מגור? "עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השנייה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה"...

לאחר עוד כמה הסברים, כותב הרב:

...ועוד יש לומר, מתי האדם נלחם על החופש והדרור ומחרף נפשו למות? רק אם הדבר מוטל בספק ויש לו תקוה להנצל, אבל אם רואה עצמו שאין לו כח להלחם, ובודאי ימות, בודאי יעדיף שעבוד מהדרור שאין בו רק (=אלא) מיתה, ולכן ישראל בחרו להם עבודת מצרים שאין בה סכנת מיתה, מלהלחם נגד המצרים שהיא מיתה ודאי.

יש גם שיקול פרגמטי. אם אין סיכוי לנצח – עדיף שיעבוד בינתיים. עם ישראל העריך שמצבו גרוע ביותר, ואין לו סיכוי לצאת לחירות.

אך סיכום כל הדברים הללו זהה:

ורק התועים מדרך השכל בוחרים מחנק לנפשם מהשעבוד, ואינם נחשבים כבעלי שכל ומדע רק כתועים ומתעים!

הרב מסיים בביקורת כלפי האדישים: רק אדם חסר דעת מעדיף לחיות בשיעבוד חונק, שאליו התרגלנו, מאשר לשאוף בכל מאודו לחירות! אין שום הגיון בבחירה של דרך כזו! במילים אחרות אומר הרב: יש התעוררות לחירות בדורנו, ומי יעיז לא להצטרף?? ואכן הרב מיד מחבר את הדברים למציאות ימיו:

ובימינו אלה נצנצה רוח חדשה, להלחם מלחמת הצדק והאמת ולא במלחמת תנופה, רק מלחמת הדיבור והנאום, העט והקולמוס, הכתב והמכתב. וכה עשו הציונים ועלתה בידם עד כי - תהלה לאל יתברך! - הכירו האומות הנאורות בצדקת עם עני ודל, אשר ארצו נחמסה ממנו באכזריות חמה, ועודנו מפוזר ומפורד בין העמים. והצהירו כי ארץ ישראל תהיה בית לאומי-עברי, וכל העמים זולתנו אשר בה גם הם יהנו בזכיותיהם, וכל ישראל שבגולה גם כן יהנו בשוה עם האומות. ובדרך זו הרוצה לישב בחו"ל ישב, והרוצה לעלות לארץ ישראל תובב”א יעלה. ומכל בית ישראל בכל מקום ובכל דור יציצו יום יום. תשואות חן חן ותודה וברכה לכל האומות הנאורות אשר הסכימו ברעיון צודק זה, אשר מרכזו הצדק והיושר.

יש מלחמה בחרב ובחנית, ויש מלחמה בעט ובקולמוס. הציונים ניצלו את העת להילחם מלחמה זו, ואף הגיעו להישגים מופלאים! עת חירות היא, זמן לחזור לנורמליות. ישראל בארצו, על פי תורתו.

האם, 100 שנים בערך אחרי הקריאה הנלהבת הנ"ל, הגענו לחירות זו?

 

לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל

שבת שלום,

רועי