להיות אל"ף אל"ף!

 בס"ד

להיות אל"ף אל"ף!! / להפטרת פרשת כי תבוא / מתורת רבנו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

חכמי הרמז והסוד חושפים לנו עומקים הנמצאים מעבר לקריאה הפשוטה. בבואנו לקרוא בתורה או בנביאים, אנו מסתמכים על הידע המוקדם שלנו ופעמים רבות נשארים ברובד זה.

רבנו - בבואו לפרש את הפטרתנו, פותח בדבריו של אחד מגדולי חכמי הרמז האחרונים, מרן רבי יוסף חיים מבגדד, שהשבוע גם חל יום פטירתו:

בהפטרה: קומי אורי כי בא אורך. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'עוד יוסף חי' ז"ל בפרשת שמות משם רבינו האר"י ז"ל, כי הוי"ה במילוי דאלפי"ן עולה מ"ה גימטריה אד'ם

כבר עסקנו בעבר במושג ה'מילוי' של שם ה', דהיינו הצורה המלאה של כל אות משם ה'. ישנם ארבעה מילויים, המכונים על ידי המקובלים ע"ב ס"ג מ"ה ו-ב"ן. כאשר "ממלאים" את שם ה' באותיות א' (יו"ד ק"א וא"ו ק"א) הגימטריה היא ארבעים וחמשם, כמו המילה 'אדם'.

ולכן דוקא ישראל נקראים אד'ם ולא אומות העולם,

זה כאשר עם ישראל הולך בדרך, ישנה מעין 'זהות' וחיבור בבחינה מסויימת בין ה' יתברך לעמו אהובו.

וכשישראל חוטאים ויושבים בגלות אז נחסור אות א' ממילוי הוא"ו ונשאר גימטריה 'דם' שהיא גימטריה 'גולה',

האות א' מבטאת את החיבור של הקב"ה לעולם, אלופו של עולם. על עם ישראל הוטלה המשימה לחבר את האות א למציאות החומרית, ה'דם', ומכך נוצר אותו חיבור מושלם, צורת 'אדם'. כאשר אין דואגים לחיבור הקדוש הזה, התוצאה הנוראית אך הטבעית היא 'גולה', מילה שערכה המספרי הוא...דם.

ובעת הגאולה יהיה מילוי הוא"ו שלם בא' ויהיה מספרו 'גאולה' עיין שם.

כשמוסיפים את האות א' למילה גולה, הרי לנו תיקון, 'גאולה'. כך מלמדנו ה'בן איש חי'.

מוסיף על זה רבנו רחמים:

וזה שכתוב "קומי אורי כי בא אורך", "בא" קרי ביה "ב-א' אורך" שהאור והגאולה שיבואו לישראל הם ע"י אות א' שיתמלא הוא"ו ויהיה שם הוי"ה במילוי אלפי"ן גימטריה 'גאולה'.

המילה 'בא' מתחלקת לשתים על דרך הרמז: ב-א' (כלומר: על ידי א') מגיע אורך, גאולתך! הנביא רומז כאן רמז נפלא ומתוק – רצונכם להגאל? רצונכם לצאת מהגולה? פעלו להשכנת השכינה הקדושה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, וממילא אור הגאולה יזרח, יהיה שמו של ה' שלם!

רבנו מאריך ומסביר כמה וכמה רמזים על סמך יסוד זה, למשל בפסוק (תהלים כג, א) "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", אותו הוא קורא על דרך הרמז "לא א'-חסר", וכן בתפילה "גאולה שלמה", גאולה של מ"ה, ועוד. תן לחכם ויחכם עוד.

שם חדש, חיים חדשים

 בס"ד

שם חדש, חיים חדשים / להפטרת פרשת עקב / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אנו ממשיכים את מהלך הנחמות שאחרי תשעה באב, ואנו קוראים את הבטחתו של הקב"ה שלעולם לא ישכח את ציון (ישעיהו מט, טו):

גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ!

וכדי לחזק את הדברים מסתיימת ההפטרה כך (ישעיהו נא, ב – ג):

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ס  כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

האם יש קשר בין הדברים? מהי הנחמה של ציון הבאה על ידי התבוננות באברהם ושרה?

כותב רבנו (אות ט):

אפשר לפרש על פי הידוע ששרה אמנו היתה עקרה, כמו שנאמר (בראשית יא, ל) "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", ולבסוף נפקדה בבן זכר, וזה בזכות שנשתנה שמה במקום 'שרי' ל'שרה' ובמקום 'אברם' ל'אברהם'.

אברהם אבינו ושרה אמנו לא היו ראויים להוליד בדרך הטבע. עם שינוי שמם על ידי הקב"ה נשתנה גם טבעם לטובה, והם זכו להעמיד צאצאים. את תכונת העקרות מוצא הנביא גם בציון, בתקופת חורבנה ושוממותה:

כמו כן נאמר על עיר ציון (ישעיה נד, א) "רני עקרה לא ילדה", שכל זמן הגלות נקראת 'עקרה', ורק כאשר יתוספו שתי אותיות י"ה בשם הוי"ה ברוך הוא, ואות א' ב'כסא' תבוא הגאולה ותפקד לטובה.

ציון מכונה 'עקרה' כמו שרה אמנו. בניה לא בתוכה. האם תוכל להפקד ולהוליד מחדש? מבשר ישעיהו: אכן כן. כמו שיש שינוי שם אצל אברהם ושרה, כך יש גם שינוי ב"בעלה" של ציון – הקב"ה. הגלות ישנו חסרון בשם הויה ברוך הוא וכן בשלמות הכסא, כפי שלומדים משבועת ה' אחרי מלחמת עמלק (שמות יז,טז):

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

במילה 'כס' חסרה ה-א', ובמילה 'י-ה' חסרות ו' ה'. במציאות התיקון של חילול ה' המגיע בגלל עמלק ודומיו, השם ישתנה, וממילא יבוא גם הפיריון – ציון תתמלא חזרה בבניה:

וזהו רמז הפסוק לנחם עיר ציון וישראל ואומר "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", איך היו עקרות ונפקדו, ובתחילה 'אחד' קראתיו כמו שאמר הוא בעצמו (בראשית טו, ב) "ואנכי הולך ערירי", וסוף כל סוף "ואברכהו וארבהו", כך השם יתברך ינחם ציון וחרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'.

אומר ה' לציון: אל תתייאשי! אל תחשבי כי מצב זה של גלות וחורבן הוא גזירת עקרות נצחית חלילה! לא כן! ישנו שינוי שם שמתעתד להיות, ובודאי יהיה, וממילא גם טבעך הגלותי ייעלם ותתמלאי כוחות חיים חדשים, תולידי בנים, תיפרי ותתרבי! ומי הסימן לכך? אביך ואמך, אברהם ושרה, שבשינוי שמם נתהפך טבעם לטובה ולברכה.

גאולתנו באחדותנו!

 בס"ד

גאולתנו באחדותנו! / להפטרת פרשת ואתחנן / מתורת רבנו בן ציון הכהן יהונתן זצ"ל

אנו נכנסים להפטרות "שבע דנחמתא", הפטרות שמרימות את רוח האומה בעידוד וחיזוק האמונה בגאולה. השבת נקרא את הפטרת "נחמו נחמו עמי". שם נאמר (ישעיהו מ, טו):

הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל

המילה "הן" בפשוטה משמעה "שהרי". אולם רבנו הרב בנציון דורש כך (בספרו "תורה מציון"):

"הן גוים כמר מדלי" וגו'. אפשר לפרש על פי מה שכתבו ז"ל דעל ידי האחדות נגאלין מן הגלות. וכתבו המפרשים זכרונם לברכה דתיבת "הן" רומזת לאחדות לפי שבלשון יון קורין לאחד הן.

חכמינו בכמה מקומות כותבים כי ביוונית המילה "הן" פירושה "אחד" (למשל: ילקוט שמעוני, במדבר, סימן תשסח. ואולי מפה זה נהפך ל"וואן" באנגלית). רבנו לומד מכאן רמז חדש בפסוק:

וזהו "הן" רצה לומר על ידי האחדות אזי "גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו" שיכלו ולא תהיה להם תקומה לפני ישראל, כי ישיב ה' שבות עמו וישכון ישראל לבטח.

אין בנבואה זו רק בשורה על גאולה, אלא גם דרך לעשות זאת: המילה "הן" – אחת, מדברת על הדרך בה נוכל להגיע לכך שה' יהדוף גויים מפנינו: אחדות! אם כל עם ישראל מחובר למטרה עליונה אחת, הרי שבכך הקב"ה מסייע לסלק את כל אויבי האומה ומאיר עלינו לטובה ולברכה!

הכל בזכותכן, נשים!

 בס"ד

הכל בזכותכן, נשים! / להפטרת פרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחלוקת מנהגים מהי ההפטרה של פרשת קדושים, אם להפטיר מיחזקאל פרק כב נבואה המדברת על חטאיה של ירושלים, או שמא להפטיר את הפטרת פרשת אחרי מות (יחזקאל פרק כ), כדי לא לדבר גנות כה קשה על ישראל. מנהג הספרדים הוא כדעה השניה, וכך אומר רבינו (אות ט):

"ואמרת אליהם, כה אמר ה' אלהים, ביום בחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקב, ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (סוטה יא, ב) "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ממצרים, וכזכותם עתידים אנו להגאל".

חכמינו מלמדים כי גאולת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדיקות, הן מצד היותן חלק מהמנהיגות כשפרה ופועה, והן מצד לקיחת האחריות וההתעקשות על המשך הבאת חיים לעולם, מול הגברים שהיו שבורי גוף ורוח עקב עבודת הפרך האכזרית.

הכח הנשי הזה הוא זה הרמוז גם בגאולה העתידה:

וזהו רמז הפסוק, "ביום בחרי בישראל לגאול אותם להיות עם סגולה, ואשא ידי לזרע יעק'ב", רמז לנשים כדברי חכמינו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים" ובזכותם יגאלו.

כשה' פונה למשה רבינו להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מורה לו לפנות אל העם כ"בית יעקב" ובני ישראל". חכמינו מגלים לנו כי בית יעקב אלו הנשים. אם כן, לעתיד (שכנראה כבר הולך ומתגלה אל מול עינינו ב"ה) כשכח הסגולה הישראלי ילך ויתגלה – הנשים הן הנה שיובילו את התהליך. אמנם יהיו משברים רוחניים, קשיים וחוליי גלות בגוף וברוח, אבל הכח הנשי הוא זה שיסלול את הדרך לקרבת ה' וממילא לגאולה שלמה.

אתה נוסע לארץ, או יוצא מהגלות?

 בס"ד

אתה נוסע לארץ או יוצא מהגלות? / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

במסגרת סיכומי תקופת המדבר של עם ישראל, פרשתנו סוקרת את התחנות בהן חנו עם ישראל. לשון הפתיחה לסיכום – תמוהה (לג, ב):

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

מפרשים רבים עומדים על השינוי בסדר הכתיבה: בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף "מסעיהם למוצאיהם". מה טעם השינוי? כותב הרב (אות ה):

דקדוק חז"ל ידוע...וכעת נראה לי לפרש עוד שזה רמז מוסרי לנו שיצאנו מחוץ לארץ ובאנו לארץ ישראל הקדושה כדי להתעלות עוד יותר ברוחניות בעבודת ה' ובמצותיו, אך בעונות הרבים הדבר היה בהיפך באנו לארץ ישראל וירדנו מפסגת הקדושה שהיתה לנו בחוץ לארץ והלכנו אחורית,

העליה לארץ יצרה משבר רוחני אצל לא מעט מהעולים אליה. המפגש הבין – תרבותי, ובודאי הכפיה האנטי דתית שהיתה בימי קום המדינה גרמה לירידה רוחנית רבה ממה שנהגו קהילות רבות בחו"ל. רבני ג'רבא שעלו עם קהילותיהם, חשו מחוייבות עצומה לרמה הרוחנית של צאן מרעיתם. רבנים עצומים לקחו משרות רבניות זוטרות יחסית לרמתם ובלבד שיוכלו להיות בקשר אישי וצמוד, לעזור בקליטה הרוחנית ולא רק החומרית.

הרב רומז כאן על שתי מגמות בעולים לארץ, האידיאלית הרצויה, והשלילית המאתגרת. המניע האמיתי צריך להיות עלייה בקודש, קרבה לה', חיבור אל ארץ הקודש ומצוותיה. הרצון השלם לחיות נגד עיני ה'. יחד עם זאת הרב יודע היטב כי ישנם יהודים רבים שבאו לארץ כדי לברוח משלטון הגויים. מקלט לילה. הם לא רואים ערך מיוחד דווקא בהתיישבות בארץ ישראל, הארץ הקדושה. לדידם הדבר היחיד שהוחלף הוא מנהיג, מגוי ליהודי, אולם אורחות החיים נטולי עול תורה – ממשיכים לצערנו.

נגד דבר זה רומזת התורה בשינוי סדר המילים, תוך הפרדה בין המופעים השונים במילה "אלה", המפרידה בין המגמה של משה, ל"אלה" שבפועל עלו:

נדבקנו בגשמיות ובחפשיות במדה מרובה ומסתפקים במדה מועטת ברוחניות, ובזה נעשה עיקר יציאתנו מחוץ לארץ לארץ ישראל רק להנאה גשמית, במקום שהיינו תחת שלטון האומות נהיה תחת שלטון יהודי.

מוקד החיים נהיה רדיפת גשמיות. גם אם אנו משקיעים זמן ברוחניות, בלימוד תורה ותפילה, הדבר נספח ונילווה ודי לנו בכמות מועטת, בעוונותינו.

וזהו שאומר "ויכתוב משה את מוצאיהם" מארצות הגולה, "למסעיהם על פי ה'" לנסוע לעלות לארץ ישראל כדי להתקדש ולהתקרב יותר לעבודת ה', אך לצערנו אלה שבאו לארץ ישראל עיקר "מסעיהם" מארצות הגולה לארץ ישראל הוא רק "למוצאיהם", מטרתם היחידה לצאת מארצות הגולה ולחיות בארצנו תחת שלטון יהודי ולא למטרה של קדושה.

יש מי שיוצא מהגלות, ולנגד פניו – המסע, היעד, הכיסופים לארץ ישראל. הוא הולך על פי ה', להתקרב אל ה'. אולם ישנו מי שנוסע, אולם מה שבאמת חשוב לו הוא "לצאת", היציאה מהמקום שהיה. במקרה זה היה ארץ ישראל, אולם בה במידה הוא לא היה מסרב לקבל שלטון יהודי גם בארץ אחרת, ובלבד שיוכל להלך בשרירות ליבו.

נדמה כי שני מניעים אלה עדיין מתבררים בתוך עמנו עד ימינו אלה...

 

זכות הארץ מגנה!

 בס"ד

זכות הארץ מגנה! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו כלפון משה זצוק"ל

בסיומן של הקללות, מבטיחה התורה שהקב"ה ירחם, גם אם לא בזכותם של ישראל עצמם (ויקרא כו,מב):

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר

רבינו עומד על כמה דיוקים בפסוק:

...יש לדקדק: למה לא התחיל באברהם כסדר תולדותם? ועוד מה הלשון "אף"? מה ריבוי יש? ועוד מה פירוש "והארץ אזכור"? והלא היא דומם!

3 שאלות שואל רבינו: 1. למה הפסוק מתחיל מיעקב אבינו ולא מאברהם שהוא הראשון? 2. "אף" הוא מילה של תוספת. מהי התוספת האמורה כאן? 3. מה המשמעות של זכות הארץ?

מסביר רבינו:

ונראה לומר כי אברהם הוליד ישמעאל ויצחק. ומיצחק יצאו יעקב ועשו. אך יעקב כל זרעו קודש קדשים. לכן התחיל ביעקב שכל זרעו קודש קדשים. ואחר כך אמר "ואף את בריתי יצחק", הגם דחצי זרעו אינו ישראל, וזכותו הוי כאלו מתחלק לזרעו, בכל זאת אזכור זכותו רק לישראל. ואחר כך אמר "ואף את בריתי אברהם", שמחצית זכותו כאלו שייך לישמעאל, והמחצית השני חציו לישראל וחציו לעשו, ולכאורה אין לו זכות בשביל ישראל רק הרביעית. עם כל זה השי"ת זוכר כל זכותו רק לישראל לבד.

זכות האבות של אברהם ויצחק שייכת כולה לישראל!! יכולנו לחשוב שזכותם תתחלק גם לבניהם האחרים ולנכדים, לישמעאל ולעשו, אולם התורה מציבה אמירה ברורה: אני אזכור את מלוא זכויותיהם של יעקב ובניו, שכולם קודש, והם השורש של עם ישראל. לכן הפסוק מתחיל בו. אולם לא די בכך. גם את זכויות יצחק – כולם! – אזכור רק לעם ישראל. וכן לגבי אברהם. לכן יש כאן חידוש, ומתאימה המילה "אף".

ומה לגבי זכות הארץ?

וסיים לומר "והארץ אזכור", לומר. אפילו שהארץ היא דומם ואין לה זכיות, בכל זאת ה' ברחמיו יזכור את הטוב והישר שנעשה ממנו בארץ ישראל כאלו יש לה זכיות להגן.

לפי הפירוש הזה, אכן אין זכויות לארץ עצמה. זכויות הארץ רומזות למעשים הטובים שנעשו על ידי עם ישראל בארץ ישראל, לפני שגלו ממנה.

אפשרות אחרת:

או יש לומר פירוש "והארץ אזכור", היינו הברית שכרת ה' עם אברהם יצחק ויעקב לתת להם הארץ, יזכור זה לישראל כי רק ישראל הם הנקראים זרע יצחק ואברהם, ולהם משפט הירושה בארץ, וסוף כל סוף ישובו אל ארצם הקדושה.

זכות הארץ היא הברית והשבועה שנתן ה' לאבות, שבניהם – עם ישראל – יירשו אותה. חבל ההצלה שנותן תקווה לישראל בהיותם בארץ אויביהם ח"ו, הוא המחוייבות של ה' יתברך להבטחתו לתת לנו את ארץ ישראל. ממילא, לא ייתכן שהגלות תמשך לנצח.

אשרינו שאנו זוכים לראות זאת בעינינו!

איך מושיעים את....ה' יתברך??

 בס"ד

איך מושיעים את...ה' יתברך? / לפרשת בשלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

נס קריעת ים סוף סותם סופית את הגולל על שיעבוד מצרים. עם ישראל נושע לאחר תקופה בת מאות שנים. אולם עיון בפסוק מגלה דבר מפתיע. הישועה לא היתה רק לעם ישראל (שמות יד, יג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

מדקדק מכך רבינו (אות ה):

התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' (יד, יג) והוא קשה לשמוע כי התשועה אינה לה', כי הוא אינו צריך לתשועה ורק לישראל להושיעם מיד אויב וא"כ תיבת ה' פה אין לה מקום ומהראוי יאמר "וראו את התשועה אשר יעשה ה' לכם"!

הניסוח של דברי משה תמוה: וכי ה' הוא זה שנושע? והלא ישראל הם אלה שנושעים על ידי מעשי ה'! היה ראוי לכתוב "את ישועתכם"! אלא שכאן מונח רעיון יסודי ועמוק:

ויתכן כפי מה ששמעתי אומרים על פסוק "ואתה הרם את מטך" שהכוונה כי ליצני הדור היו אומרים שהאותות שעשה משה במצרים אינם אלא מעשה כשפים ע"י המטה שיש בו כוח וסגולת הכישוף. ולשלול ולבטל דבריהם אמר לו "הרם את מטך" ירצה (=כוונתו) סלק את מטך והניחו בקרן זוית לבלי השתמש בו, ורק "נטה את ידך" לבדה "על הים ובקעהו" למען ידעו גויים כי רק יד ה' עשתה זאת ולא ע"י כישוף עכ"ש (=עד כאן שמעתי).

הרב מזכיר פירוש ששמע, שעונה על תמיהה בציווי ה': מה הפעולה שעשה משה רבינו לבקיעת ים סוף? הרי כתוב גם "הרם את מטך" – משמע ע"י המטה, וגם כתוב "נטה את ידך", משמע ע"י ידו של משה! אלא שהרמת המטה נעשתה כדי להראות שבעצם...הוא נדחק הצידה. המטרה היתה להראות לעם שאין כח למטה מצד עצמו, אלא הכל ברצון ה' בלבד.

ממשיך רבינו את קו המחשבה הזה:

ולפי זה נמצא כי בנס קריעת ים סוף בו שני מעלות טובות: א' שעל ידו נעשתה תשועה גדולה לה' כביכול במה שעל ידי זה נתפרסמה יכלתו ית' לעיני כל העמים. ב' תשועת ישראל מכף כל אויביהם.

יש לסיפור קריעת ים סוף שתי תוצאות טובות: חשיפת כוחו העצום של ה' יתברך, בניגוד לדעת חלק מהעם והעמים שחשבו שמשה פעל על ידי כישוף חלילה, ועצם שחרור ישראל משעבוד מצרים באופן סופי. כעת מובן הפסוק:

ולזה אמר "התיצבו וראו" שני תשועות, א' ישועת ה' במה שע"י קריעת ים סוף יגדל ה' לעיני כל הגוים כי עושה נפלאות לבדו ולא מעשה כשפים, ב' אשר יעשה תשועה עוד לכם להושיעכם מיד צריהם.

מעבר לישועה של ישראל מיד צר, יש מושג של ישועה של ה'! הכוונה היא בעצם לקידוש שמו וגילוי שמו לעיני הבריות. אדם רואה המון תופעות בחייו ויכול בקלות ליחסן לכל מיני גורמים לא נכונים. זה יכול להיות גורם ממשלתי, פוליטי, חברתי, היסטורי, אנושי ועוד. קריעת ים סוף, כפסגת פעולות שחרור ישראל מיד צר, מגלה כי המבט הנכון הוא ההבנה כי יד ה' פועלת את הכל, ובכך אנו מושיעים את ה' כביכול, ומביאים את העולם לתיקונו המושלם.

יפה המשך דברי הרב לימים אלו של מלחמה באויבינו ושונאינו. גם במלחמה צודקת ונעלית זו יש לחיילינו הקדושים תפקיד דומה, לגלות את יד ה' הפועלת נפלאות:

והוא אצלי כוונת המשורר ע"ה באומרו "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" ירצה (=כוונתו, רוצה לומר) אני בטחתי בך כי תפליא חסדך עמי לעשות עמי אות לטובה אשר מזה תתפרסם לבני אדם גדולתך ויכלתך, באופן שיתיחס זאת גם לך לישועה ותקרא ישועתך, גם שאינך צריך לה, ועוד "אשירה לה'" על ישועתי מיד רודפי...

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש!

 בס"ד

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש! / לפרשת בוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לצורך ביטוי של אמונה, מצוה ה' את בני ישראל למרוח דם על המזוזות ועל המשקוף. מה המטרה? (שמות יב, יג):

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מקשה רבינו על פסוק זה (אות יב):

והפליאה נשגבה, כי האם יצטרך חלילה לאל לאות למען יכיר בתי ישראל לפסוח עליהם? ועוד יקשה אומרו "ולא יתן המשחית לבוא", כאלו המשחית הוא זולתו ית' והוא לא יתנהו לבוא אל בתיכם, והלא ה' בעצמו הוא המכה בעם, כמו שכתוב "ועבר ה' לנגוף את מצרים" אם כן מה כונת אומרו "ולא יתן המשחית"?

שואל רבינו: מה הצורך של הקב"ה לראות את הדם? וכי הוא אינו יודע היכן חי ישראלי והיכן גוי? ועוד: וכי יש איזה משחית חיצוני שיהרוג את הבכורות? הלא הקב"ה בעצמו וא זה שהורג את המצרים, כפי שנאמר בפסוק אחר!

מחדש הרב:

ואחשוב כי נודע שבזמן ההוא היו ישראל שקועים בטומאת גלולי מצרים והיתה מידת הדין מקטרגת עליהם לבל יגאלו

לעם ישראל יש בעיה רוחנית: מידת הדין מנסה למנוע את יציאת מצרים, כי עם ישראל היו עובדי עבודה זרה...

ולזה ראה מראש לזכותם לגאולה, וזה במה שיצום לשחוט תועבת מצרים לעיניהם וינתחוהו לגזרים ועי"ז ימסרו עצמם למות בידי המצרים בראותם אלהיהם נשחט לעיניהם ודמו נשפך בידי היהודים זה יהיה להם לזכות גדול ופתח תקוה להצלתם, וזה אומרו, "ועבר ה' לנגוף וגו' וראה את הדם" שקיימתם מצות ה' ומסרתם עצמכם למיתה לעשות רצונו, כי אז "ופסח ה' על הפתח" כי ישוב לפנות אליכם ברחמים בשכר זה וכל עוולה – היא מידת הדין – קפצה פיה לבל יגוף ה' אתכם בגלל המצרים על עוונותיכם רק אתכם יציל.

מריחת הדם היתה אקט של מסירת נפש מצד העם: שחיטת אלוהי מצרים לעיני מאמיניו מראה כי יש שינוי כיוון בכל ההתנהלות של עם ישראל: לא עוד אמונה באלהי מצרים, אלא בחירה באלהי ישראל, ה' יתברך. הפסיחה של ה' היא לא מעל הבית, אלא מעל טענות מידת הדין! ובזה תורצה השאלה הראשונה.
מלבד זה עוד הבטיח בטחון אחר והוא כי "לא יתן המשחית" וגו', ירצה, כי הנה בפעולה זאת יש סכנה גדולה נשקפת לאיש הישראלי כי מדי עבור המצרי וראה את הדם על הפתח... היתכן לא ינתקו מורשי לבבו להקהל ולעמוד על נפשם בפחי נפש ובחמה שפוכה?? זה בא במקלו וזה במגלו וזה בקרדומו וזה בחרבו להכנס אל בתי היהודים ולעשות בהם נקמות! ולזה הבטיח הכתוב כי מלבד כי יגן ה' עליכם ממידת הדין המקטרגת עליכם...עוד לא יתן ה' המשחית הם המצרים מרי נפש לבא אל בתיכם לנגוף אתכם בחרבות וברמחים כי ה' יתן מורך בלבבם לבל יהינו להזיק ולהרע אתכם...

"המשחית" אותו ימנע ה' מלבא הם המצרים הרותחים על הפגיעה באלהיהם. ראית הדם עלולה לעורר את חמתם להשחית ולפגוע בעם ישראל. בגלל מסירות הנפש הזו, ה' ייתן פחד בלב המצרים, והם יימנעו מלבוא ולהשחית בעם ישראל.

התורה מבטיחה כי יהודי שמוסר את נפשו מובטח כי בכך הוא רוכש סגולות עילאיות ומובטח שה' יפיל אויביו לפניו.

 

רוצה גאולה? וותר על המתנות!!

בס"ד

רוצה גאולה? וותר על המתנות! / לפרשת וארא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הקב"ה מקשה את ליבו של פרעה, ורבים מחכמינו שאלו מדוע עשה כן ה'. למה לא לאפשר לפרעה לשחרר כאשר תגיע נקודת השבירה, החל ממכת שחין, שם ה' מחזק את לב פרעה? למה צריכים לשחרר בכח ובהכרח, באותות, במופתים וביד חזקה, ולא לתת לרצונו החופשי של פרעה לעשות זאת?

מסביר רבינו (אות ב):

יתכן לפרש כתובים אלה ע"פ מ"ש המפרשים בטעם שעשה ה' ככה לשלח את ישראל מאת פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה אחרי הכותו את פרעה מכות גדולות ונאמנות ולא באופן שיתן בלבו רחמים לשלחם מטוב רצונו ולא ביד חזקה, יען שהוא ית' חפץ לקחת לו ישראל לסגולתו ולהיות לו לעם שלא ישתעבדו רק אליו ית' ולא לזולתו

מטרת יציאת מצרים: להפוך להיות עבדי ה', ולצאת מכל שיעבוד אחר. עם ישראל יהיו חייבים להבין שאין להם מחוייבות לאף אחד אחר מלבד הקב"ה.

וא"כ אם היה נותן בלבו לשלחם מרצונו הטוב כי אז נהיה תמיד כל הימים משועבדים אל פרעה שאם יזדמן יצטרך לשרתו ולעבוד לו כל מלאכת עבודה ויקרא להם לעבוד לא נוכל להשיב פניו ריקם כי אז יקראו כפויי טובה וע"כ הוציאם בעל כרחו שלא בטובתו לבלתי עבוד בנו עוד כל הימים

אם היינו יוצאים מטוב ליבו של פרעה, היינו נשארים משועבדים לו לעולם! גם אם לא בפועל אז בפוטנציאל, בתחושת המחוייבות. לכן רצה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך הכרח לפרעה, כדי שיובן לכל אורך ההיסטוריה שאין לנו שום מחוייבות כלפי הטבה כלשהי מצד פרעה.

וזה ממש מאמרו ית' אל משה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" בעל הרחמים "והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" והטעם לזה שלא הוצאתי אתכם באופן אחר בתת אל לבו לשלח אתכם ברצון הוא יען כי אני חפץ "לקחת אתכם לי לעם" להשתעבד לי בלבד ולא אל זולתי ו"להיות לכם לאלהים". ואם עשיתי באופן זה אז תצטרכו להשתעבד גם לזולתי, לזה (=ולכן) גאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הדבר רמוז גם בלשון המפורסמת של "ארבע לשונות של גאולה", "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", שהתכלית של כל הפעולות הללו הוא להיות לה' לעם, והוא יהיה לנו לאלהים. קשר כזה בלבד. ולכן גם פה מוזכר אופן הביצוע, זרוע נטויה ושפטים גדולים, כדי לייצר ניתוק מוחלט מהמשעבד הרשע הקודם, ולייצר קשר בל יינתק בין עם ישראל לגואלו האמיתי – ה' יתברך.

החנק הרוחני של הגלות

 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!

קדושה מקרבת את הגאולה!

 קדושה מקרבת את הגאולה / לפרשת וארא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאום הפתיחה שהקב"ה נושא באזני משה, אומר הקב"ה כך (ו, ו):

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם...

מטבע לשון זה "לכן אמור" הינו נדיר, וכפי שהמסורה מעירה, הוא מוזכר שוב רק עוד פעם אחת, כפי שמעיר רבינו:

שניים במסורה: הכא (=כאן), ואידך "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב)

מעשהו של פנחס שאינו סובל מציאות של פריצות בעם ישראל, מזכה אותו בברית שלום, וההודעה היא באותו מטבע לשון: "לכן אמור". האם יש קשר?

מסביר רבינו:

נראה לפרש שבאה המסורה לרמוז טעם שזכו ישראל לגאולה קודם הזמן, משום שגדרו עצמם מן העריות וכמו שאמרו ז"ל.

עם ישראל יצאו לפני סוף הזמן. נאמרו בכך הסברים שונים מדוע עם ישראל זכו לכך. הסברו של  רבינו מתבסס על דברי הרב חיד"א, המעמיק במדרש חז"ל (חומת אנך בראשית פרשת ויגש אות ז):

ואמרו במדבר רבה פ"ג דבעבור שישראל נזהרו מזנות במצרים נגאלו ומשמע דאם לא היו זהירין בזנות לא היו נגאלים. וכתבנו בעניותנו בקונטריס שמחת הרגל, דממה שהיו הנשים יולדות ששה בכרס א' שלא כדרך טבע מוכח דנזהרו מזנות, דאם אמרו דהבא על ערוה מוליד היינו דעולם כמנהגו נוהג דזהו הטבע, אבל לפרות ולרבות חוץ מהטבע דרך נס ודאי הוא טובה תוכח"ת (=הוכחה טובה) דנזהרו מזנות, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי וא"כ במצרים שילדו חוץ מהטבע דרך נס ודאי דנזהרו מזנות.

רבינו החיד"א מביא מהמדרש ראיה שלא שלטה פריצות המצרים בישראל: אם הקב"ה טורח לעשות נס בו כל אשה תלד ששה בכרס אחד, נראה שילדים אלה באו בהיתר, שאם לא כן, מדוע לטרוח בנס עבור עבירה? על בסיס זה מסביר רבינו הרב מקיקץ את הקשר בין הפרשיות השונות:

וזהו שאמר "לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' והוצאתי אתכם וגו' בזרוע נטויה" - קודם הזמן, משום גדר ערוה שגדרתם עצמכם כמו שעשה פנחס גדר ערוה, במה שנקם נקמת הברית וזכה לברית שלום.

פנחס לא היה מסוגל לסבול מצב של פגיעה בצניעות. פעולתו הדרמטית קיצרה את המגיפה שהתחוללה בעם ישראל. התוצאה ממעשה זה של גדר לערווה הוא קיצור הצער והסבל. כך גם שמירתם של ישראל מפני חטא זה, מה ששמר על גדר קדושה, קיצר גם הוא את סבלם של ישראל.

בימים אלה של השובבי"ם, נלמד מכך את המעלה העצומה של שמירת גדרי קדושה, ומתוך כך ימהר ה' לגואלנו ולהוציאנו מצרותינו, אמן.

שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

בס"ד

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.

בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.

אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.

הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

(קרדיט תמונה: שגרירות ישראל בהודו, אפריל 2016)

ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.