תהייתו של משה: האם הוא אשם בחטא העגל?

 בס"ד

תהייתו של משה: האם הוא (גם) אשם בחטא העגל? / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמשה רבינו ניגש לתפילה עיקר דבריו נוגע לעם ישראל. בשלב מסוים הוא מציב לפני הקב"ה את הויתור המוחלט על חייו למען עם ישראל (שמות לב, לב):

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

אם אינך מוחל להם – תמחוק אותי מהתורה! הן מצד השם, הן מצד עולם הבא. ומה אם ימחל? הפסוק לא אומר...

כך שואל רבינו (אות י):

הנה הוא חסר גזרה מה יהיה באם ישא חטאתם? ועוד יקשה אומרו ואם אין מחני נא מי תלה זה בזה וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד?

שואל רבינו: לא כתוב מה יקרה אם ה' יקבל את תפילתו ויסלח. ועוד שאלה: למה משה תולה ומקשר בין עונש אפשרי על עצמו ("מחני נא") לבין חטא העם? ("טוביה חטא וזיגוד מנגיד" הוא משפט תמיהה מהגמרא המבטא זעקה נגד אבסורד שאדם אחד חוטא ואדם אחר חוטף עונש).

רבינו מסביר כי ברקע השיח בין ה' למשה, ישנו דבר הקשה למשה, ומטריד את מנוחתו: מה חלקו שלו בתוך כל החטא הנורא הזה? האם יש עליו איזושהי אשמה ישירה? עקיפה? אולי הוא נקי לגמרי? מסביר רבינו:

ויתכן על פי מאמרם ז"ל שהעגל נעשה ע"י מיכה שלקח הטס שכתב בו משה שם להעלות ארונו של יוסף שמצולות ים וכתוב בו 'עלה שור' וזרקו משה לתוך הנילוס ועלה הארון, ומיכה בא לידו אותו הטס של משה והשליכו באש ויצא עגל שהוא שור. והנה לא יבצר (=לא מן הנמנע) מהתגלות הסוד הזה בקרב מחנה ישראל, ולפ"ז גם משה יש לו שמץ עון בזה, גם כי היה בלתי כוונה.

איך מזריקת זהב למדורת אש יוצא עגל? דבר זה אינו מקרי. חז"ל מסבירים שהיתה שם חתיכת מתכת שעליה כתב משה במצרים "עלה שור", כדי להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס. מיכה לקח את חתיכת המתכת וזרקה לאש, ועוצמתה הרוחנית גרמה לעליית תבנית שור זהב מהאש. משה רבינו חושש שמא בזה יש לו זיקה לחטא העגל!

זו הנקודה שהוא רוצה לברר מול הקב"ה:

ולזה אמר ועתה 'אם תשא' פני לקבל תחנתי ותפלתי בעדם לסלוח להם, אז אדע כי חף אנכי מפשע, ולא תחשוב לי עון בדבר הזה, ואינה רק (=אלא) 'חטאתם' ולא חטאתי! ואם לא תשא פני לקבל עתירתי - זה אות שגם אנכי יש בי עון אשר חטא, שעכ"פ הדבר נעשה ע"י טס שלי, וא"כ 'מחני נא' כי ראוי גם אני עונש כהם.

כך קורא רבינו את תחילת דברי משה: ועתה (אחרי שאני מתפלל) אם תשא (אם תוותר לעם בזכות תפילתי, ותסלח להם על הנפילה הזו) – חטאתם (זה החטא שלהם ולא שלי, ולכן אני יכול להמשיך ולבקש ביתר שאת ויתר עוז).

כך מיישב רבינו את שתי השאלות: משה אומר מה יקרה אם ה' ישא, כלומר ימחל, וכן אין כאן שני אנשים שהאחד חוטא והאחד נענש, אלא אדם ששואל אם גם הוא בין החוטאים והנענשים.

סיבה אחרת שבגללה יכול משה רבינו לחשוש שהוא קצת אשם בעניין העגל:

או יאמר אומרו 'ואם אין מחני נא' כי אני הגורם לזה במה שקבלתי הערב רב' ולא נמלכתי בך' והם שגרמו את כל הרעה הזאת.

המעורבות של משה איננה בשל טס המתכת, אלא בגלל הוצאת הערב רב בניגוד לרצון ה'.

כך או כך, רבינו מראה כי משה רבינו אינו מבדל את עצמו מן הכלל, אלא לוקח אחריות מנהיגותית על נפילת העם, או כבעל תפילה, או כשותף המודה בחלקו, ומודה ועוזב ירוחם.

בין קריעת ים סוף למות בני אהרון

 בין קריעת ים סוף למות בני אהרון / לפרשת אחרי מות ולשביעי של פסח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

רבינו מזכיר מדרש פליאה, המחבר בין שני דברים שנראה שאינם קשורים:

בקרבתם לפני ח' וימותו. איתא במדרש, והובא להרב מדרש יהונתן (לר' יהונתן אייבשיץ, עמ' 51), "כשמתו בני אהרן אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה קרעת את הים לפני ישראל??",

המדרש מציג את תלונת המלאכים בכאבם על מות בני אהרון. הם טוענים שלא היתה הצדקה להעביר את ישראל בים סוף (חלילה). מותם של בני אהרון מעיד כי ההנהגה שגרמה להעביר את ישראל בים סוף, לא היתה מוצדקת!

מה הקשר בין הדברים? רבינו מזכיר את תשובת ר' יהונתן אייבשיץ, עיינו שם. לאחר מכן הוא מביא את הסברו:

...ונראה לפרש...לפי דרכו על פי מה שכתב הוא בעצמו בפרשת בשלח, "דכשאמר הקב"ה לים שיקרע אמר הים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ומה נשתנו אלו מאלו ואמר הקב"ה הללו עשו תשובה" ע"ש, ומזה מוכח דהתשובה מועילה אפילו לחטא גדול כעבודה זרה, וכמו שאמרו ז"ל "תשב אנוש עד דכ"א", נוטריקון (=ראשי תיבות) ד'ם כפיר'ה אש'ה, שאפילו עונות חמורים כאלו [שפיכות דמים, עבודה זרה, עריות] מועילה בהם התשובה.

ידוע מדרש חז"ל על קטרוגם של המלאכים על מעבר ישראל בים סוף. הרי לכאורה הם אינם ראויים. הם עובדי עבודה זרה כמו המצרים, ומדוע הללו יטבעו והללו יינצלו? הקב"ה ענה להם שישראל עשו תשובה.

כוחה של תשובה, עצום הוא. הוא פועל גם על 3 עבירות החמורות, לא אלינו. הדבר רמוז באחד מהפסוקים המדברים על תשובה, "תשב אנוש עד דכא". המילה "דכא" רומזת אליהן.

אם כן, מתברר הקשר בין האירועים: בחינת כוחה של התשובה בהקשר של חטא העגל:

וז"ש "כשמתו בני אהרן", והיינו בחטא העגל כאמור, "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה קרעת את הים?", והלא גם ישראל היו עובדי עבודה זרה! ועל כרחנו צריך לומר, כיון דחזרו בתשובה נמחל להם, ותשובה מועלת אפילו לעבודה זרה! ואם כן, גם אהרן הלא עשה תשובה, ולמה ייענש??

זו זעקת המלאכים! מדוע כוחה של התשובה של אהרון, לא הועילה להציל את בניו של אהרון??

גם אצל ר' יהונתן אייבשיץ, וגם אצל רבינו,  הזעקה הזו נשארת חסרת מענה....

 

שנזכה לבשורות טובות, לחג שמח, ולשבת שלום

 

רועי

לעצור את החולשה!

לעצור את החולשה! / לפרשת שמיני / המשך חכמה

בחגיגת היום השמיני לחנוכת המשכן, מצווה משה את אהרון להביא קרבן עבור אהרון עצמו (ויקרא פרק ט):

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

וישנם גם קרבנות עבור העם:

(ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

אומר המדרש (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים, ג):

וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?

מדוע אהרון מביא עגל וכבש, ואילו בני ישראל מוסיפים גם שעיר עיזים? ועונה המדרש:

אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

אומר אהרון: אמנם אני חטאתי בעגל, ואני מביא עגל לכפרה, אולם לכם יש לכם היסטוריה לא נעימה עם שעיר עיזים – זה ששחטו האחים במכירת יוסף, ולכן עליכם לכפר גם עליו.

ויש כמובן לשאול: מה הקשר? הדבר נשמע אסוציאיטיבי, ומה רצו לומר כאן?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ג) ... פירוש, דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא (=תירוץ), משום דיוסף לא היה לו להביא "דבתם רעה" ליעקב, רק היה לו להוכיחן בעצמו. אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם - הרגו, שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה.

המש"ח מזכיר לנו אירוע שקורה מאחורי הקלעים של הסיפור שבתורה שבכתב. במסורת האומה מסופר שחור – בנה של מרים – ניסה לעצור את העם מעשיית העגל. להוכיח אותם. הוא נרצח על כך. זה היה המניע של אהרון להשתתף בעגל, שלא ייכשלו גם בהריגת כהן ונביא (עיינו במגילת איכה).

אם כן, אומר להם אהרון: לא תיקנתם את עצמכם מאז עוון מכירת יוסף. אמנם שם, יכול היה להיות לכם לימוד זכות: מדוע יוסף מדבר עלינו עם אבינו, ולא מוכיח אותנו ישירות? יוסף יכול היה לטעון: פחדתי שיפגעו בי בגלל תוכחתי. בשלב ההוא – האחים יכלול לדחות טענה זו. ספק זה מקל ולו במעט את האשמה מעליהם במכירת יוסף. אולם כעת מתברר, שיוסף צדק; העם קשה בקבלת תוכחה, עד כדי רצח.

החידוד הזה, הוא הדבר שעליו רומז אהרון: רטרואקטיבית, תקנו וכפרו את עוון מכירת יוסף. קחו שעיר עיזים, שיזכיר לכם, מה המחיר של אי קבלת תוכחה וביקורת – עד כדי רצח ומלחמת אחים.

ייתכן ואדם נופל. אנו קרוצי חומר. אולם אל לנו להתייחס לדבר כאל גזירת גורל, ולחזור שוב אל אותה טעות. מודעות עצמית, קשב פנימי – וגם חיצוני! – לכשלים קדומים, תמנע מאיתנו בע"ה טעות גם בסבב הבא.

 

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים / לפרשת כי-תשא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

שיח נוקב מתנהל בין משה לקב"ה, על תוצאות חטא העגל. דברים רבים ניתן להפיק מתוך הדברים. דברים הנוגעים לזהות שלנו כעם, לקשר ביננו לבין הקב"ה, ועוד. אחד מהמשפטים העוצמתיים ביותר של משה הוא:

(שמות לב,לב): וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

משה רבינו, הרועה הנאמן, מוכן למסור את נפשו, ובעצם את כל קיומו, עבור עם ישראל.

אבל, מי בעצם לימד אותו את דרך ההצלה הזו? מנין למשה הביטחון שניתן בכלל להציל את העם? מסביר רבינו:

נראה לי בס"ד, עם מה שנלע"ד לפרש בפסוק "לך רד כי שחת עמך", דאפשר לומר, דהקב"ה למד אותו איך יוכל להציל את ישראל, וכמו שכתוב על פסוק "ועתה הניחה לי", שרמז לו שהכל בידו של משה, וכאילו מבקש ממנו שיתן לו רשות.

המורה של משה רבינו ע"ה, הוא לא אחר מהקב"ה בכבודו ובעצמו! המדרש המוכר, מסביר כי ישנו רמז במילים "הרף ממני", אותם אומר ה' למשה. הרמז הוא: אתה כאילו יכול להחזיק אותי בבגדי, ולמנוע ממני לבטא את כעסי. אבל – אומר רבינו – יש כאן עוד הדרכה: "לך רד". מהו תוכן ההדרכה?

והכא נמי (=כאן גם) רמז לו הקב"ה שיוכל להציל אותם, ע"י שיהיה מוכן לוותר על קצת מזכיותיו, כדי שיגינו על ישראל מעוון העגל...אמר לו הקב"ה למשה "לך רד", וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, "לך רד מגדולתך", ולפי דברנו, היינו שתהא מוכן שיתמעטו זכיותיך, בשביל שיגן זכותך על ישראל,

הדרך היא: ויתור על זכויות. הדבר כמובן כרוך בירידה במעלה מבחינה מסויימת. הצדיק עמל לרכוש את מדרגתו ואת זכויותיו, אולם כעת הוא עומד מול בחירה בין שימור זכויותיו הפרטיות, לבין פיזורן לצורך הצלת האומה. מגלה ה' למשה: מי שיוותר – יפעל ישועות.

ולכן מזה למד משה רבינו ע"ה בתפלתו ואמר, אם תשא חטאתם – טוב, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת, שאני מוכן, לא רק שיתמעטו קצת מזכיותי, אלא אפילו שיימחקו כולם, ורק שלא יכלו ישראל ח"ו, ולזה אמר "מחני נא מספרך"...שימחוק את כל זכיותיו הכתובים בספר לטובת עם ישראל.

אומר משה – וכאן מתגלה שאר רוחו! – איני מסתפק בהקרבת חלק מזכויותי! אני מוכן לוותר על כל זכויותי, ובלבד שה' יסלח לעם ישראל. מסירות נפשו של משה רבינו היא לאות ולמופת לכל הדורות, מהי מסירות נפש, לא רק בגוף, אלא גם ברוח.

 

לע"נ מרת חמתי שולה בת פרחה ז"ל.