אני אמית ואחיה - רמז לתחית המתים

 בס"ד

אני אמית ואחיה-רמז לתחית המתים / לפרשת האזינו / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן

תחיית המתים היא אחת מיסודי ועיקרי התורה והאמונה.

אחת מיסודות האמונה של עם ישראל הוא האמונה בתחיית המתים. ההבנה כי ישנו המשך למסע אותו עוברת הנשמה. גם אם כרגע אותה נשמה מסתלקת, אין זה השלב הסופי שלה. את הרמז ליסוד זה מוצא הרב בפרשתנו (דרכי משה, ח"א):

וכן אמר הכתוב פה "אני אמית ואחיה", שאחרי מות האדם, הקב"ה ברחמיו הרבים מחייה אותו.

הרב מדייק מפשט פרשתנו: כתוב קודם שה' ממית, ואז כתוב שהוא מחיה. ולא בסדר המוכר לנו שישנם חיים ולאחריהם המוות.

הרב מביא רשימת מקרים מהתנ"ך בהם היה גילוי של כח זה בעולם על ידי צדיקים שונים: אליהו הנביא, אלישע הנביא, יחזקאל.

עקרון תחיית המתים הוא בעצם ביטוי קטן לדבר גדול הרבה יותר, שכבר קדם:

וכמו שברא הקב"ה את עולמו יש מאין וחידש ומחדש בעולמו ניסים ונפלאות רבות מאין ספורות לנו בית ישראל, ביציאת מצרים, ובקריעת ים סוף, ובעמידתנו על הר סיני והתגלות השכינה אז וקבלת התורה ועשרת הדברות, ובירידת המן מן השמים, וכהנה וכהנה ניסים נגלים לעיני כל ישראל, וניסים נסתרים לאין חקר לכל משכיל ומשקיף בהם בתבונה ישרה וצודקת בבית ראשון ובבית שני, ובימי גלותינו זה. כן עתיד הקב"ה לחיות מתי ישראל ברחמיו הרבים וכאמור.

יצירת יש מאין היא מחותמו של הקב"ה בכל דבר ועניין. ניסים רבים בעצם פעלו מאז בריאת העולם, דרך אירועים היסטוריים שהתרחשו באומה, באופן נגלה ובאופן נסתר.

ומי הוא זה שיזכה למעלה זו?

ולכן ישתדל כל אחד ואחד לשמור את התרי"ג מצוות וליראה ולאהבה את ה' ברוך הוא, להיות חלקו

באופן בסיסי, המגמה היא לקיים כמה שיותר ממצוות התורה, אולם הרב מגדיר פה את המגמה "להיות חלקו", להרגיש משוייך אל הקב"ה, שמגמת חיי היא לעשות רצונו.

אולם באופן ממוקד יותר ישנה מצווה שיותר מקדמת את המטרה:

וכן מבואר בגמרא, כי עיקר ועצם תחיית המתים היא למי שעוסק בתורה, ואינו מרפה עצמו מדברי תורה, ולכן ראוי לכל אדם לחוס ולרחם על נפשו ונשמתו, להיות לו עת קבוע ללמוד בו תורה כפי מה שתשיג ידיעתו, וכפי מה שאפשר לו.

עסק התורה. חיבור ל"עץ חיים היא למחזיקים בה". לימוד כפי היכולת, גם אם אדם עובד (שהרב ראה בזה ערך עליון! וכן נהג בעצמו, שלא קיבל משרה רבנית בתשלום, עד שלא היתה לו ברירה ולא עמד בלחץ פרנסי ורבני הקהל).

ואם אדם לא בעל יכולת?

כבר אמרו חז"ל שיש לו תקנה להיות משיא בתו לתלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא (=מסחר) לתלמידי חכמים, ולהיות מהנה תלמידי חכמים מנכסיו...ובכלל זה מי שעושה מחזיק תלמיד חכם ללמוד והוא משלם שכרו די פרנסתו.

כלומר, גם סיוע ללומדי תורה, באופניו השונים, יש בו להביא ברכה לנשמת האדם ולזכותו בחיבור לעצם החיים, ולחיים שלאחר המוות.

 

הטבע הלא טבעי של אברהם

הטבע הלא-טבעי של אברהם / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו רגילים להסתכל על גילו של אברהם בשעת לידת יצחק, כדבר מופלא וניסי. אבא צעיר בגיל מאה! אבל הדבר לא ברור, כפי ששואל רבינו:

ותלד לו את זמרן וגו' (כה, ב) - זה כמה שנים נתקשיתי: כיון דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי (ברכות דף נ"ח ע"א) איך הוליד אברהם אבינו ע"ה מקטורה כמה בנים זמרן ויקשן וכו', שהיה אז אברהם כבן מאה וארבעים שנה? ואם בהיותו בן מאה שנה אמר: "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, י), אם כן איך הוליד בן מאה וארבעים, כי מה צורך לנס הזה?

חז"ל אומרים כלל: אין נס לבטלה. אם נס נעשה, הרי שיש בזה צורך. לפי זה עולה שאלה: לידת יצחק היתה נצרכת לעולם, לבניית עם ישראל, ולכן הגיוני שיעשה ה' נס וייתן לאברהם בן הגם שהוא בן מאה. אך מה הטעם לעזור לו להוליד עוד ילדים בגיל 140??

מחדש רבינו, שאכן אצל אברהם זה לא היה נס:

ומכאן ראיה למה שכתב רש"י ז"ל דאומרו "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, יז) אין זה בלשון תימה, עיין עליו.

כבר רש"י שם אמר במפורש כי בשורה זו לא הפתיעה את אברהם אבינו מצד גילו.

לפי זה טבעו של אברהם אינו שונה מטבע דורו:

ויוכל להיות כי אברהם אבינו ע"ה שנקרא "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה יד) היה כוחו כדורות הראשונים שהיו מולידים בני ת"ק שנה ואינו בדרך נס.

בספר יהושע (יד, טו) ישנו ביטוי "האדם הגדול בענקים". בפשט ניתן לומר שמדובר על ענק בשם "ארבע", שעל שמו הקריה. חז"ל מלמדים שמדובר על אברהם אבינו. לומד מכך רבינו שהדבר מגלה גם על תכונתו לנהוג כדורות שלפניו ,שיכלו להוליד גם בגיל מאות שנים.

אם כן, כיצד נוכל להסביר את תמיהתה של שרה למשמע בשורת הלידה?

ומה שאמרה שרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (לעיל יח, יב) אין הכוונה שמצד זקנתו אינו מוליד, רק שתמהה היעשה נס זה לי בזה הזמן שאדוני זקן מה שלא נעשה מקודם?

בפשט הדברים נראה כי שרה אימנו תמהה על לידה קרובה, הן מצד עצמה והן מצד בעלה. למעשה לאור חידושו הנ"ל של הרב, נראה כי התמיהה בעניין הגיל היא רק ביחס לעצמה. לגבי אברהם התמיהה היא אחרת: למה ה' חיכה לעשות איתי נס כזה רק כאשר אברהם בעלי בן מאה?

לאור דברי רבינו מתגלה מעלתו של אברהם אבינו לא רק בכוחות נפשו האדירים, אלא גם באופן שהדבר מקרין על גופו ובריאותו.

אף אדם אינו אלוהים!

 אף אדם אינו אלוהים! / לפרשת ואתחנן / רבינו המשך חכמה

משה רבינו פותח את הפרשה בסיפור על נסיונותיו לבטל את הגזירה, זו שמונעת ממנו להכנס לארץ. מופיע תיאור נוגע ללב של התפילות, והסירוב הכואב.

מסיבה זו לא ברור למה ישנה חזרה על הגזירה בהמשך הנאום (לקמן ד, כא):

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רבינו המשך חכמה מחבר בין חלקי הנאום השונים, למסר חשוב (שלמעשה ממשיך את המהלך משבוע שעבר, אלא שהפעם מכוון את הדברים פנימה, כלפי עם ישראל):

ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' פן תשחתון וכו' וה' התאנף בי על דבריכם וכו'.

התכת (=במשמעות של חיבור) הכתובים נראה, כי אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר,היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש , פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" , נתן להם לחם מן השמים , הרג מלכי האמורי, בקע ים סוף .

בקיצור, משה רבינו הוא סופר מן....

במעשים אלה, ישנו חשש, המתחדש עם התחלפות הדורות במדבר:

אשר לזאת כל ימי חיי בני גילו אשר זכרוהו מנוער, ודימו במחשבתם כי המה היו בסוגו ובמעלתו, והוסיפו להתקנא בו ואמרו (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" וכו', והביטו אחרי משה להטיל דופי במעלליו, לא חששה התורה כלל.

האנשים בני אותו גיל של משה, לא ראו בו משהו מיוחד, מקסימום, מושא לקנאה...

אמנם אחרי מות כל הדור ההוא המלינים והמתרעמים - תמו ונכרתו, אז אנשי דור חדש, אשר מנוער יזכור רק מפעלות משה הבלתי טבעיים, אשר כל מערכות הטבע נקרעו בשבילו, ובפרט בעת היותם נערים לא נחקק בלבם ליחס זה אל ה' אשר משה קורא בשמו ומדבר אליו תמיד, חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו...

כשיקום הדור ההוא, הדור הצעיר יחסית, וידבר על משה, הוא עלול להתייחס אליו כאלוה ח"ו. אדם כזה שבדיבורו מהפך את הטבע כרצונו, הוא ודאי בעל כח אלוהי, ולא יכירו את הזמנים בהם משה רק דיבר בשם ה', והיה ברור שהוא שליחו.

...ולכן הסיבה שמתו ישראל במדבר, ויקום דור חדש, זאת היא הסיבה למיתת משה! לכן, כאשר צוה על עבודה זרה אמר "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי (את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ" וכו'). כי רק "על דבריכם" - שלא תחטאו ולא תקדישו אותי, נשבע לבלתי עוברי" וכו'

האזהרה על עבודה זרה, כרוכה בסיפור איסור הכניסה לארץ. משה רבינו מבהיר: אין אדם שחי לנצח! כל אדם כוחו מוגבל מול הרצון האלוקי! אל תחשבו שמעשי הנפלאות אותם עשיתי הם ממני – לא כך! הכל נעשה בשליחותו של מקום. וכדי להמחיש את זה – משה נאלץ לוותר על חייו, ולוותר על חלום חייו – כניסה לארץ ישראל.

נראה לעניות דעתי להוסיף על דבריו: כשנדב ואביהוא נפטרים במשכן, מגלה משה שהיה מדובר על אקט של קידוש ה' – אין קלות ראש לפניו, גם לא מקרוביו. חז"ל מציינים, כזכור, שמשה אומר לאהרון אחיו "חשבתי ששמו יתקדש בי ובך, והנה התברר שהם גדולים מאיתנו". נראה לומר, שבמותם של משה ואהרון, ובגזירת אי היכנסם לארץ, קורה דבר זהה: שני גדולי עולם לא מגיעים אל ארץ הקודש, מאותה סיבה "בקרובי אקדש"! כך שכאן מתגלה מעלתם העצומה של משה ואהרון, גם אם רצונם אינו מתממש.

ומסיים המשך חכמה:

התבונן איך חשש המקום שלא יעבדו עבודה זרה! כן נראה תוכן כוונת הכתוב למעיין.