בס"ד
רועה צאן, או רועה של
הרועה?.... / לפרשת פנחס / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
משה רבינו יודע שעם
הכניסה לארץ יגיע זמנו להתחלף, והוא מבקש מהקב"ה מנהיג ראוי לעם האהוב שלו (במדבר כז):
(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי
הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר
יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן
אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
בקשה זו מכילה כמה פרטים
שיש להתבונן בהם. מיהו המנהיג הראוי בעיניו של משה רבינו?
רבינו מדייק בלשון התורה
(אות ה):
ראוי להעיר על אומרו "אשר
יצא לפניהם", ומה הוא המכוון בזה? וגם אומרו "אשר יוציאם ואשר יביאם"
הוא מבואר הכפל. וגם אומרו "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין 'להם' רועה",
תיבת 'להם' מיותרת, כי מה היה חסר כשיאמר "כצאן 'בלי' רועה"?
שואל רבינו בפשט המילים:
מה המשמעות של הליכה לפני הצאן? מדוע זה משמעותי היכן הולך הרועה? ועוד: מה ההבדל
בין להוציא לבין להביא בעניין הצאן? בסופו של דבר מדובר על טיפול. וכן המילה
"להם" לא מוסיפה כלום לכאורה.
כדי להבין את כל פרטי
הפסוק, מקדים רבינו שישנם 2 סוגי רועי צאן:
ויתכן כי ברועי הצאן יש
שני מינים: יש רועה צאן באמונה שיהיו עיניו ולבו רק לתועלת צאן מרעיתו לשמרם משרב
ושמש וקור וקרח, מחיות הטורפות, ולא יחוס על טרחו ועמלו, ורק לשמור הצאן מכל דבר
רע. וזה נקרא רועה צאן בעצם וראשונה. ויש עושה מלאכתו רמיה, ולא יפנה אל כל מה
שהוא לתועלת הצאן, ורק אל שכרו ולתועלתו עצמו הוא נושא את נפשו, וזה יקרא רועה צאן
ב'שם' אבל לא ב'עצם', אבל ההוא רועה עצמו ולא את הצאן.
רועה נאמן הוא מי ששם את
כל מחשבתו בהטבה לצאנו, לשמור ולהגן עליהם. הוא באמת רועה של הצאן. לעומתו יש מי
שהצאן הוא רק הדרך שלו להתפרנס, והצאן באמת לא מעניין אותו כלל. הוא רועה צאן
"במקרה" ולא "בעצם", אין לו שום חיבור פנימי עם המשימה שלשמה
נילקח.
כמו בכבשים, כך במנהיגות
של צאנו של ה', עם ישראל:
כן הדבר הזה יקרה ברועי
צאן קדשים גדולי ופרנסי ומנהיגי הדור: יש פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, כי
אם לקחת עטרה להתגדל בה ולישב ראש ולהשתרר על אחיו בני עמו. וזה יאות לו להקרא
רועה 'עצמו' ולא רועה צאן קדשים. ויש רועה צאן מרעיתו באמונה ובתבונות כפיו ינחם,
ועל מי מנוחות ינהלם, ועל מבועי הדת והאמונה ינחם בחסד ורחמים. לזה יקרא רועה צאן
בעצם כי הוא לא ידרוש רק את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ולבל ידרוש שלומו וטובתו,
יזדמן לפעמים למסור עצמו למיתה בעבורם אם יצטרך לזה...
ישנם שני סוגי מנהיגים
לעם ישראל: יש מי שמתעניין במעמד שיקבל עקב מנהיגותו. פעולותיו אינן לשם שמים. הוא
לא רועה את העם אלא את עצמו! לעומת זאת יש מי שכל מעייניו הוא ההטבה לקהלו: ייתן
עצות טובות, יחפש להם מרגוע ונחת, וירומם את מעמדם הרוחני. הוא רועה צאן אמיתי.
הוא מוכן אפילו לתת את חייו לעם ישראל כמשה רבינו.
לזה התחנן משה לפני
הקב"ה:
וזו היא שבקש משה באומרו
"יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש" הראוי להיות לראש "על העדה".
וזכר התנאי הנחוץ והדרוש לאיש אשר כזה, והוא "אשר יצא לפניהם" ירצה שאם
תקום עליהם מלחמה הוא יחלץ חושים לצאת לפניהם לקראת נשק ולקדם פני המלחמה שיעמוד
תמיד בראש צבאותיו באופן שימסור עצמו למיתה בעבורם...
דרישה ראשונה: בשעת
מלחמה יוביל את הצבא במלחמה, תוך כדי סיכון עצמי. הוא מוביל מקדימה, הולך לפניהם.
וגם בעת שלום "יוציאם
ויביאם" וינהגם בחן, בחסד ורחמים, ובחמלה רבה,
גם בשעת שלום יש הנהגות
שגרתיות המביאות טוב וברכה לציבור, הן ביעדים, והן באופן ההנהגה (בחמלה ונעימות).
כל זה טמון במילה אחת, "להם":
כי בזולת זה "תהיה
עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ירצה שלא 'להם' - להנאתם ולתועלתם - הוא רועה
אותם ורק את עצמו הוא רועה להתגדל ולהשתרר עליהם ואז לא יקרא בעצם רועה צאן...כי
ע"כ יפקוד ה' רק איש הראוי להקרא רועה צאן באמת ולא איש הרועה את עצמו.
שהמנהיג יהיה
"להם" ולא "לו". שראשו יהיה רק בצאן מרעיתו. שכל מחשבתו תהיה
בטובת עמו. שיהי ראוי באמת לתוארו ותפקידו. מנהיג הדואג לעצמו
וזו תהיה תוכחת מגולה
לפרנסי הדור שבכל דור ודור.
יהי רצון שנזכה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה