בס"ד
דיבור של חיים! / לפרשת
חוקת / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל
בתחילת כל פרשה, מקשר
רבינו בין סוף הפרשה הקודמת לתחילתה של החדשה. "דרשינן סמוכים" – אנו לומדים
חידושים מסמיכותן של פרשיות.
וכך כותב רבינו על הסמיכות
בין סוף קרח לתחילת חוקת (חלק ב, אות א):
א) סמיכות הפרשה: לא תחללו ולא תמותו, וסמיך ליה זאת חקת התורה
אשר צוה ה' לאמר (יט, ב)
נראה לפרש על פי מה שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל
(והובאו דבריו בנחל קדומים – לרב חיד"א - ז"ל) בסדרין (=על פרשתנו), כי
הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר זה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו,
ועל זה נצטוונו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, אבל בדברי תורה
כתיב [משלי ד, כב] "כי חיים הם למוצאיהם" - [למוציאיהם] בפה [עירובין דף
נ"ד ע"א], שכל המרבה בדברי תורה מלבד שאינו מפסיד דבר מה מהנשמה, אלא
אדרבא מוסיף חיים. ע"ש.
מהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י
ז"ל) מלמדנו יסוד רוחני חשוב: יש משמעות לדיבורים שאנו מוציאים בפינו. הם
משפיעים על כח החיות של נשמתנו. דיבורים בטלים "מעייפים" את הנשמה,
ואילו דברי תורה מוסיפים בה עוז וכוחות.
היכן רמוז דבר זה?
וזהו שאמר "לא תחללו" - לא תדברו דברי חול ודברים
בטלים "ולא תמותו", כי כל דברי חול מפסידים דבר מה מהנשמה, אבל
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - שצריך לחזור פרקו מאה ואחת פעמים
כמנין "צוה", כי אדרבא על ידי זה יוסיפו לו שנות חיים.
סוף פרשת
קרח מרמזת על ה"סור מרע" – לא להרבות שיחה בטלה כדי לא לגרום למוות
נשמתי כזה או אחר ח"ו. וההנגדה, ה"עשה טוב", נמצא בתחילת פרשתנו:
חוקת התורה, דיבורי תורה, הם "לאמר"! אל חשש! דבר כרצונך!
הכתוב גם
רומז את כמות הפעמים המביאה לזיכרון מוחלט, מאה ואחת פעמים, כנרמז במילה "צוה"
(בכתיב חסר).
אגב,
הדברים הנ"ל, לגבי כמות החזרות, מביא רבינו את ה"כף הכהן", חידושיו
של הגאון בעל "משמרות כהונה" על התורה (שם, אות ב):
וראיתי בספר כף הכהן ז"ל בליקוטים (דף כ"ט ע"ד
דיבור המתחיל מקשים וכו'), דהא דאמרינן [חגיגה דף ט'] אינו שונה פרקו ק"א
פעמים היינו למי ששונה לבדו, אבל הלומד עם אחר - בארבעין זמנין סגי, כדאמרינן
[פסחים דף ע"ב ע"א] תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה.
אנו מורגלים לדבר על כח הזיכרון של שינון מאה ואחת פעמים, כדברי
הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה. בעל משמרות כהונה טוען טענה מחודשת ביותר: כל זה הוא
בלימוד עצמאי, לבד! אם אדם לומד בחברותא, עם אנשים אחרים, הלימוד המשותף מטמיע את
הדברים בזכרון בארבעים פעמים בלבד!
ומזה הרווחנו לימוד נוסף על כוחו של הלימוד המשותף, בחבורה, בקהילה,
כלימוד שנבלע יותר בדמם של הלומדים מתוך חיבור ואהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה