בס"ד
מדוע היו בני לוי מועטים? / לפרשת
פנחס / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן
כאשר משווים את מנייני השבטים
למניינם של שבט לוי, מתגלים פערים משמעותיים מאד. מדוע? השאלה מתעצמת ביותר, כאשר
נזכרים, שאופן המניין אחר. השבטים נמנו מגיל 20, ואילו שבט לוי מגיל חודש. מהו
הגורם לפער אדיר זה?
כותב מוהרמ"ך (יד משה, אות
ו'):
הפליאה מבוארת...ונראה לומר על פי
מה שבארתי זולת זה, מאי דאיתא (=שמובא) בגמרא (יבמות סג,ב): "תניא, רבי
אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה ...בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט
הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה
מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה,
שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים."
כדי להסביר את הקושי, מזכיר
מוהרמ"ך את הטענות כלפי בן עזאי, שמחד דן בחומרא את מי שאינו נושא אשה,
ומאידך – לא התחתן בעצמו. בן עזאי מתנצל, באומרו ש"נפשו חשקה בתורה". על
דברים אלה מקשה רבינו:
וקשה טובא (=הרבה) על אומרו
"מה אעשה?", כאילו אין הדבר אפשרי לו כלל, לקיים מצוות פו"ר, והלא
יכול לקיים זה וזו! ועוד קשה: האם מפני שחשקה נפשו בתורה, יהיה פטור מקיום המצווה?
ועוד קשה, שיספיק לומר "אני עוסק בתורה", ומה הצורך להזכיר הנפש
גם החשק?
וביארתי זה על פי מה שכתב
הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסו"ב, ובהלכות ת"ת, דהסכימו החכמים,
שאי אפשר לאדם בשום אופן לחשוב שתי מחשבות בבת אחת.
הנחת היסוד לתשובה היא דברי
הרמב"ם, המלמד כי אין ביכולת האדם להיות אחוז ומרוכז נפשית בשני כיוונים
שונים. ככל שמחשבה אחת חיה בתוכו וממלאת אותו, כך לא יהיה מקום לרעיונות אחרים.
דבר זה נמצא פעמים רבות אצל בעלי אידיאולוגיות שונות, שמשיכתם לאידיאל מסויים, לא
מאפשר להם לשמוע דברים נכונים בכיוונים אחרים.
ולכן בן עזאי, להיות נפשו חושקת
מאד בתורה, ולא היתה נפרדת ממנו כלל מחשבת התורה, לכן לא היה ממש ביכולתו לשאת
אשה, שאין לו שום יכולת לזה, וכאילו הוא סריס.
רבינו מפרש שלבן עזאי היה קושי
מציאותי בפו"ר, ולא אמר "מה אעשה", כמתאר סוג של נכות ומגבלה
מסויימים. ומה הסיבה?
ונתן טעם לזה שנפשו – היינו מחשבתו
ששרשה בנפש – חושקת בתורה, ואין לה שום מחשבה וחשק בזולת זה.
התורה מילאה את כל הווייתו. לא היה
מקום פנוי במחשבתו לשום עניין אחר, וממילא גם לחיי משפחה והולדה. כך גם שבט לוי:
ומעתה יש לומר, דלהיות שבט לוי
הוקם על לתורה ולתעודה, ככתוב "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל", לכן
היו לו בכמה זמנים מניעת תאוות דרך ארץ העולמית, ולכן חסר מניינים הרבה.
בשבט לוי היו כמה "בן
עזאי", למחצה לשליש ולרביע, מה שגרם להפחתת הילודה, ולמניין הנמוך.
כיוון זה מסביר גם את המדרש התמוה,
המנמק את מיעוט שבט לוי במילים "שהיה הארון מכלה בהם" (תנחומא במדבר):
ובזה אני מבאר מאמר
חז"ל...והוא קשה: אטו זו תורה וזו שכרה?? ולפי האמור אתי שפיר (=מובן היטב):
שארון הברית דהיינו התורה, שהיו חושקים ועוסקים בה, ומחשבתם תמיד בה, היה מכלה
בהם, שהיה מונע מהם הריבוי, ולא שהיו מתים ח"ו על ידי זה. ופירוש
"מכלה", אינו לשון כיליון, אלא לשון מעצור, כמו "אדוני משה
כלאם".
הרב מחדש שהארון לא היה הורג באופן
אקטיבי, ודאי לא בהיקפים דרמטיים. אלא שחשק התורה המונחת בארון, הוא הגורם למניעת
הריבוי, הזהה לזו של שאר העם.
ויהי רצון שנזכה לאהבת תורה בלב
ונפש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה