בס"ד
הצרעת – נגע פנימי או
חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
טומאתה של הצרעת היתה
מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או
בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה
לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו
יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)
מדייק רבינו (אות ד):
הייתור (הכפילות) מבואר
כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון
הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו.
וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם
לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.
בסוף תיאור סוגי נגעי
העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת
הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה
מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו,
אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי
בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי
בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.
וזו גם המשמעות של שני
ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):
ומה יובן סמיכות הכתובים
בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו'
ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים
הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור
תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל
כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים
לעשות ככל אשר יורוך.
סמיכות אזהרת ההקשבה
לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא
הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.
מתוך כך, האדם מתבונן על
עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול
להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה