יום שלישי, 21 בדצמבר 2021

עם ישראל - רצויים או דחויים?

 רצויים או דחויים? / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצ"ל

כשמעיינים בטענותיו של פרעה, בבטאו את המצוקה שהוא חש כלפי עם ישראל, אנו מוצאים את הטענות הבאות (שמות א):

ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

בפשטות, טענתו היא ישראל מתרבים ויש לעצור גדילתם, שמא יגדלו במספרם, על כמות אנשי מצרים. אם כך, היינו מצפים שהמסקנה תהיה: "הלוואי והם יעופו מכאן ויעזבו אותנו בשקט!". אולם בפסוק הבא, כאשר עולה החשש של המצרים, הם מפחדים שעם ישראל יצטרפו לשונאיהם במלחמה אפשרית, ואז, ישראל יעזבו את מצרים.... הרי יכלו המצרים לומר רק את חשש המלחמה , ללא המילים "ועלה מן הארץ"!

כיצד זה ייתכן? האם המצרים יהיו שמחים כשישראל יעזבו, כמו שעולה מפסוק ט', או שמא הם לא מעוניינים שיעזבו, כפסוק י'?

מתרץ ר' משה כ'לפון (יד משה, סעיף ב'):

  ... ויש לומר דיש מדה רעה מורכבת, והיא לאהוב את ישראל לדור בארצם לטובתם של המצריים מצד רכושם וחריצותם ומסחרם ואומנותם וידיעותיהם ופקחותם. אך לעומת זה שונאים ישראל מצד קנאה. והוי שנאה מחמת קנאה. וכן מצד שנראה להם כי משלהם עשו ישראל כל הכבוד הזה, כענין בני לבן עם יעקב. או שנאת גזע, או שנאת דת, כענין שנאמר "כי לא יוכלון המצריים לאכול את העבריים לחם כי תועבה היא למצרים". ולכן פרעה ומצרים היו רוצים שישראל יהיו שפלים וחלשים לשרתם ולשרת את העיר, וגם אינם רוצים שיצאו ויעלו מאצלם לטובת המדינה;

יש משהו אמביוואלנטי, דו ערכי, ביחסם של הגויים אלינו: מצד אחד הערכה, מצד שני שנאה. הערכה מצד ההישגים והכשרונות, ושנאה מכיוונים שונים: קנאה ותחרות על משאביהם, שנאת הלאום הישראלי, ושנאת הדת היהודית. כל אלה גורמים למגמה של המצרים: איננו רוצים שיעזבו ("ועלה מן הארץ"), אך שהם כאן – נעצור את התפתחותם הכמותית ("פן ירבה", "רב ועצום ממנו").

מוהרמ"כ מחבר את היחס הזה למציאות העכשווית בזמנו, בארץ ישראל ההולכת ונבנית:

והוא כעין מה שהיה בימינו אלה בארץ ישראל, כשהיתה שכולה וגלמודה, חרבה ושוממה, לא היה שום ערך למחיר הקרקעות שם. וכאשר היתה הצהרת בלפו'ר והסכמה הממלכות להיות ארץ ישראל בית לאומי לישראל, עלו מחירי הקרקעות כפול עשרות ומאות פעמים ממה שהיה. והארץ התקדמה במסחרה ותעשייתה דבר פלא מצד ביאת אחינו שם. וכאשר ראו הערבי'ם שם כל זאת שהארץ נתישבה כל כך מישראל ונהנו הנאות מרובות מישראל, התחילו לומר שלא יוסיפו אחינו לעלות שם, פן ירבו אחינו ישראל כל כך ויהיו הם הרוב. ובלבם פנימה רוצים שישארו ישראל אשר שם לישוב הארץ כדי שימצאו אותם ההנאות שנהנו על ידי ישראל. כי הם יודעים בלעדי ישראל שם, תשאר הארץ שממה נטושה ועזובה, כמו שהיתה אלפי שנים קודם זה.

ארץ ישראל היתה גלמודה כולה. ביצות וחול, עזבון ושממה. כך היה מאות ואלפי שנים ללא התיישבות ישראל בתוכה. והנה, עם הצהרת בלפור, ואישור רשמי להקמת בית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי, מחירי הנדל"ן משתוללים, הארץ מתחילה להאיר פניה לבניה החוזרים אליה, והערבים? שמחים על עליית ערך ואיכות החיים מחד, אולם הם עמלים ופועלים למנוע עליה, ולצערנו אף דילול העם היהודי באלימות ורציחות. זה בדיוק אותו סימפטום: שמחה על ההצלחה, ושנאה על ההתרבות.

ובימינו? תושבי הבקעה היהודים מספרים, שכאשר ראש הממשלה דיבר על סיפוח הבקעה למדינת ישראל, צהלות השמחה והחאפלות של הכפרים שבבקעה, נשמעו למרחוק....

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המשכן - אמצעי או מטרה?

  בס"ד המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכלל...