מעדנים רוחניים...

בס"ד

מעדנים רוחניים... / לפרשת עקב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הקב"ה מתאר בפרשה את הברכות שילוו את עם ישראל בבואו לארץ ישראל ויחיה על פי רצון ה'. אין די רק בהבטחה טובה זו בפני עצמה, אלא היא נושאת בתוכה מסר נוסף: כל הטוב שמחכה לעם ישראל אינו מיטיב מצד עצמו, אלא רק כי ברכת ה' שורה שם. ללא ברכת ה' כל השפע הזה חסר תועלת. הראיה היא מהמן (ח, ג):

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

תובנה נוספת מפסוק זה מאיר לנו הרב (אות ו):

ידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה, וזה בלי זה אי אפשר להתקיים, כי אם אין נשמה אין קיום לגוף ואם אין גוף אין קיום לנשמה בעולם הזה. לכן חובת האדם כמו שהוא משתדל בכל כחו לתת מזון לגופו גם לכל משפחתו מאכלים טובים ועריבים לשמח את גופו וגוף משפחתו, כך צריך להשתדל בכל כחו לתת מזון לנשמתו גם לנשמות בני משפחתו לשמח הנשמה.

מקדים הרב יסוד רוחני בסיסי: אדם הוא גוף ונשמה. ללא גוף הנשמה לא יכולה להוציא לפועל את הטוב שבה. ללא נשמה הגוף אינו אלא בשר חסר רצון ותנועה. הגוף הוא המוכר והמוחש. כמו שאדם משקיע זמן וכסף בגופו ובגוף ובמשפחתו, חובתו לבנות ולהצמיח את נשמתו ונשמות משפחתו.

זהו הרמז בפסוק:

וזה רמז הפסוק "כי לא על הלחם" המאכלים הגשמיים יחיה האדם, אפילו כשאינו נותן לחם רוחני לנשמתו, אלא "כי על כל מוצא פי ה' " הם התורה והמצות שהם החיות של הנשמה, ורק על ידי זה "יחיה האדם" גוף ונשמה יחד.

הפסוק משווה בין הלחם לבין מוצא פי ה'. על פי תודעת האדם הלחם מחיה אותו, ומחדשת התורה שמוצא פי ה' מחיה. בפשט הדבר נראה כניגוד: לא הלחם מחיה אלא דבר ה'. מחדש הרב: הלחם אכן מחיה! אבל רק את הגוף. זה לבד – לא נקרא חיים. החיים נשלמים בזכות הקישור לדבר ה'. כשם שאדם מטפח את 'לחמו' כך עליו לטפח את הקשב ל'מוצא פי ה''. חיבור שתי המגמות ייצר חיים שלמים של עליה וצמיחה.