היתר נדרים פורחים באוויר / לפרשת מטות / אור החיים הקדוש
כל התורה כולה ניתנה לכל עם ישראל, אם
כן תמוהה מאד פתיחת הפרשה (פרק ל'):
ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי
הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
למה להעביר את המידע דרך ראשי המטות?
למה להם משה "דיבר" ולעם ישראל רק "לאמר"? כך מקשה אוה"ח
הקדוש, וכדי להסביר הוא מביא את דברי המשנה בחגיגה פרק א משנה ח :
היתר נדרים--פורחין באוויר, ואין להן על מה
שיסמוכו;
למה דווקא במצוה זו הקב"ה לא גיבה
את ההלכות בפסוקים או במסורות ברורות יותר? אלא שיש בכך עניין המלמדנו על כוחו של
הדיבור:
אכן הטעם הוא , שלא רצה ה' שיהיה כתוב
לעין כל אדם, שהנדר והשבועה ישנה בהיתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם
ה' והעלים הדבר, ומסר ההיתר לגדולי ישראל, שהם ידעו יבחינו חילוקי חילוקי המשפטים
שבהיתר...
יש סכנה בידיעה שניתן להתיר והפר
נדרים.
כל תלמיד ישיבה שלמד את הגמרא של סכת
נדרים, יודע, כי זו מסכת השונה משאר המסכתות בשפתה, בסדרה ועוד. אחד ההסברים לכך
הוא, שהיא לא עברה ב"מעבדה" של הסבוראים והגאונים, שכן אלה לא לימדו
אותה ברבים מחשש לזלזול בנדר - אם ידעו שניתן להתירו יביאו לנדור ללא כל הבחנה
(יעויין בהרחבה בהקדמה לאוצר הגאונים על נדרים).
אם כן נשאל: אנו כבר יודעים שיש כח של
התרת נדרים בודאי, אם כן לכאורה החשש של הזלזול חוזר!
אלא צריך לומר, שכנראה אנו נמצאים בשלב
בו הידיעה הזו לא אמורה להקטין בכהוא-זה את יחסינו לקדושתה של המילה הנאמרת. נכון
, ניתן לעקור ולהתיר שבועות ונדרים, אולם אין בכך כבוד לא כלפי עצמי, לא כלפי
סובבי, ולא כלפי בוראי ששם בי את כוח הדיבור
בנפיחה באפי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה