ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
כותב
רבינו (מנחת כהן כד,א):
ואברהם
זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם
העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים,
רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל
דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי
וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו
בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח
הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים
עד היום הזה?
הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני
יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר
ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל,
הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.
מה
סודו של העם הזה?
רבינו
מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:
והתשובה לזה, היא כי ע"י
שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת
ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.
הסוד הוא - מסירות
הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע
היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.
ובזה פירשו המפרשים ז"ל
כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות
הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על
קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.
הפסוק המצמרר הזה, הוא
המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי
האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?
וזהו שאמר "ואברהם"
הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד
היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו
במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...
המדרש אומר שהמילה "ימים"
רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן
והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים",
שאת גליו הזכיר לעיל).
ואברהם - עם ישראל
(ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם"
או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.
אמנם, מחשבה כזו עלולה
לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?
ושמא תאמר עד מתי יארך
זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך
את אברהם בכל" ...
הרב מביא בהקשר זה את
הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות,
חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:
ואם כן, מאחר שאנחנו
רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ
כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם
בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם
לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.
ואכן
אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה
בימינו, אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה