נער ישראל - ואוהבהו!

נער ישראל – ואוהבהו! / לפרשת ויגש / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נאומו הנשגב של יהודה אלא מול המשנה למלך מצרים, הלא הוא אחיו יוסף, מהווה שיא בספר בראשית. סוגיית מאבקי האחים זה בזה, שהתרגלנו לראות לאורך החומש,  משנה כיוון, וכעת אנו מוצאים אח שמוסר נפשו למען אחיו.

בנאום זה מצאו חכמים קריאות כיוון לדאגה ההדדית שראויה להיות בין היהודים. בכיוון זה גם הולך רבינו. הוא דן בפסוק (מד, לד):

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

דורש רבינו (סעיף ז):

אי נמי יש לפרש "כי איך אעלה" וגו', שהפסוק הזה מעורר את האדם שלא לבד יטרח לישר את נפשו להיות צדיק ירא ה' וסר מרע, ולא ישגיח ולא ידאג כל כך על זולתו, להוכיח את כל אחינו בית ישראל מדרכם הרעה שיראה בהם.

עבודת ה' היא משימת חיים משמחת אך מאתגרת. מתוך העיסוק בתיקון העצמי: עבודת המידות, העמקת התפילה וקיום המצוות, עלול האדם להתכנס לתוך עצמו, ולשכוח מאחיו היהודי, שגם זקוק לדחיפה ועידוד רוחניים.

כי באמת אמרו רבותינו ז"ל שלא ישיג האדם שלימות נפשו רק בשלימות נפש אחינו גם כן, שנהיה כולנו צדיקים וישרים, כי כל ישראל ערבים זה בזה, "וכשלו איש באחיו" [ויקרא כו, לז], ודרשו ז"ל [שבועות לט, א] בעון אחיו.

אחד מהיסודות הייחודיים של תורת ישראל היא הערבות ההדדית. הדבר פועל לשלילה, שחטאיו של יהודי אחד עלולים לפגוע בכלל ישראל ח"ו. והדבר פועל גם לחיוב, שכאשר יהודי מתקדם, הוא מרים את העם עימו. יש להרבות אם כן ביהודים שיפעלו להרים את כלל ישראל, וזה מה שמלמד יהודה:

וידוע כי "נער" כינוי לכנסת ישראל על דרך מה שאמר הכתוב [הושע יא, א] "כי נער ישראל ואוהבהו". וזהו שאמר הכתוב שישער כל אדם בדעתו ויחשוב בלבבו לאמר "כי איך אעלה אל אבי" שבשמים על ידי כשרון נפשי לבד, "והנער" - זה כללות ישראל, איננו אתי בכישרון?

הנער – הוא עם ישראל כולו. כל יהודי חייב להתאזר בכוחו של יהודה ולומר: לא ייתכן שאעלה ואתעלה אל אבי, אל הקב"ה, ושאר העם אינו עימי! הרי איני משתלם בכך. איני מגיע למטרה כאשר אני מגיע לשם לבד. עלי לדאוג לנער, לכלל ישראל, ולחברם לקב"ה, לעלות אל אבי.

לע"נ מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שזו היתה מגמת חייו, ב-70 שנות הרבצת תורה, להעלות עימו את הנער לאביו.