טעמה של מצוות פדיון פטר חמור

 טעמה של מצוות פדיון פטר חמור / לפרשת בא / הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

אחת המצוות הראשונות שנצטוו ישראל עם יציאתם ממצרים היא מצוות פדיון פטר חמור. במצוה זו בעל החמור נותן לכהן שה, תמורת בכור החמור שנולד לו. אם לא רצה לתת, מצוה התורה את הבעלים להרוג את אותו עייר בכור.

לאחר הצגת המצווה, מופיעה שאלת הבן:

 יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,...יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ...

רבינו מציג קושיה שהעלו המפרשים על סמיכות השאלה למצווה (פרק יג)

ו)...עיין בריש ספר עיר דוד ז"ל שפירש משם מורנו הרב רבי העשיל זלה"ה, דמה שמתקשה הבן לשאול בזאת המצוה משאר המצוות, הוא משום כי האומות הם בסוג חמור וישראל הם בסוג שה, ולכן מתקשה לשאול, כיון דעיקר מצות הפדיה הוא משום שפדה הקדוש ברוך הוא בנו בכורו ישראל שהוא שה, ונתן תמורתו בכורי מצרים שהם חמור, אם כן הוי לן לפדות שה בחמור כמו שהיה במצרים, ולא חמור בשה, יעויין שם, ודברי פי חכם חן.

שאלת הבן: אם אנו אומרים שמצרים נמשלו לחמורים, ועם ישראל לצאן, היה ראוי שהמצוה תהיה אחרת: כל בכור שה שיוולד לנו – נחליף אותו בעייר, שכן המצרים היו תמורת ישראל!

רבינו מסביר את התשובה לשאלת הבן באופן הבא (סעיף ז):

אי נמי נראה לפרש כי מה שנצטוינו לפדות חמור בשה, הוא משום דכבשם שבמצרים על מה שלא רצו לתת פדות לבנו בכורו ישראל, לשלח אותו חפשי לעבוד את ה' אלהיו הנקרא כהן (סנהדרין דף ט"ל ע"א), נענשו המצריים בבכוריהם וכמו שאמר הכתוב (לעיל ד, כב-כג) "בני בכורי ישראל וגו' הנה אנכי הורג את בנך בכורך",

בעונש מכת בכורות, היתה פעולה של תמורה ופיצוי בין שני עמים: שחרור של בכורי מצרים תמורת שחרור של בכורי ישראל. זה היה תוכן נאומו הראשון של משה לפרעה, "ותמאן לשלחו – הנה אנכי הורג את בנך בכורך".

המצרים יכלו ללכת בטוב:

ואילו שלחו בני ישראל שהוא השה, היה להם פדות נפש בכוריהם שהם סוג חמור. נמצא שרצונו יתברך היה לפדות בכורי החמור ממות בשה ישראל לתתו לכהן הוא אלהיו יתברך, ולכן לזכר זה נצטוינו במצות פדיית פטר חמור לתת פדיונו שה לכהן,

אם השה היה הולך לכהן – לא היה קורא כלום לבכור החמור. אבל לא כך נהגו המצרים:

ואם לא תפדה וערפתו לפטר חמור כמו שנהרגו בכורי מצרים, והוי ממש דומה בדומה.

מי שלא פודה את חמורו – הוא בסוף נערף.

רבינו מוצא כאן השוואה מדוייקת בין המצוה לסיפור ההיסטורי: יכולת להשאר עם בכור החמור (בכורי מצרים) תמורת שה (שחרור היהודי) שהיה ניתן לכהן (הקב"ה), אולם בעקבות הסירוב – ייהרג בכור החמור, כפי שארע בסוף לבכורי מצרים.

לפי זה מובנת התשובה הכתובה בתורה לשאלת הבן:

וזהו כוונת התשובה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' בל בכור" וגו' - על שלא פדו המצריים בכוריהם סוג חמור, בתת השה לאלהיו שהוא הכהן, ולכן צריך לפדות פטר חמור בשה, ואם לא תפדה וערפתו. כן נראה לי נכון.

לפי דברי הרב המצוה היא תזכורת ישירה לכל מהלך שחרור ישראל ממצרים.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ויהב בן טל ז"ל