הנדבה הגדולה ביותר / לפרשת ויקהל / מתורתו של הרב מקיקץ שלי זצוק"ל
פרשות ויקהל פקודי
החותמות את ביצוע ובניין המשכן, לכאורה מהוות חזרה על מה שכבר נאמר בפרשות תרומה,
תצוה וכי-תשא. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בפרטי הביצוע, ובאופן אמירת הציוויים מגלה
תובנות ומסרים נפלאים נוספים.
רבינו מתחיל בדקדוק
במילות התורה, המתארת איך עם ישראל התגייס לתת תרומות למשכן (חלק א, ו-ז, על פרק
לה פסוק כט):
ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה'
לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
יש להעיר: א. על הכפל, כי כבר כתיב "ויבואו
כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו" וגו'. ועוד כתיב
"ויבואו האנשים על הנשים" וגו'. ב. "אשר צוה ה' לעשות ביד
משה" הוא מיותר ומובן מאליו, באמרו "להביא לכל המלאכה", כי הוא
ודאי למלאכת המשכן אשר ציוה ה'. ג. אמרו "הביאו בני ישראל נדבה לה'",
תיבות "בני ישראל" מיותרים....
3 שאלות בפשט מעלה רבינו:
1. למה מתואר שוב שעם ישראל הביאו נדבה? והלא זה הוזכר כבר
פעמיים?
2. ברור שהתרומה היתה למשכן, אם כן – זו תרומה על פי ציווי ה'
למשה, אז למה לכתוב "אשר ציוה" וכו'?
3. ברור שמי שהביא נדבה היו עם ישראל, ומדוע לציין זאת?
רבינו מחדש שיש כאן רמז לתרומה נוספת שאליה התורה רומזת:
ז) אי נמי נראה לפרש קרוב לזה, "כל איש ואשה" - אפילו
אשה שפטורה מכמה מצוות עשה שהזמן גרמן, ומכמה מצוות זולתם בתלמוד תורה וכיוצא, או
איש שאין סיפק בידו לקיים כל מצוות שלא באו לידו או כמה מצוות שאינם נוהגות רק בזמן
הבית כקרבנות וכדומה, "אשר נדב לבם אותם להביא" את עצמם לתשלום "כל
המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה" - היינו שהם חפצים אופן שיעלה עליהם הכתוב
כאילו קיימו כל המצוות הנזכרות בשלמותן.
בפירוש השני לשאלות הנ"ל, מסביר רבינו כך: ישנם אנשים
ונשים עם שאיפות גדולות. רצונם לקיים את כל המצוות כולם ("שהם "כל
המלאכה אשר ציוה ה'", מלאכת המצוות), גם אלה שאין ביכולתם כרגע לקיים (כגון
עבודת המקדש והקרבנות בעוונותינו) וגם אלה שהם אינן מחוייבים בהם כלל (כגון תלמוד
תורה לנשים, או ברכת כהנים לישראל). האם יש להם דרך לזכות במעלת קיומם?
התקנה לזה הוא ש"יביאו בני ישראל נדבה לה'" רצונו
לומר שיקרבו תחת כנפי השכינה את בני ישראל להשיבם מעוון בתוכחותם וכנזכר,
הפתרון הוא להביא נדבה – את בני ישראל! לקרב את אחינו בני ישראל
לעבודת ה'.
מה הקשר בין הדברים?
שעל ידי שיהיו ממזכי את הרבים נקראת עבודתם לה' עבודה מאהבה,
שכן האוהב משתדל לרכוש אוהבים לאדונוּ, לא כן העובד מיראה אינו משתדל רק להיות
עושה רצון אדונו שלא ישיגהו עונש,
ישנן שתי דרכים מרכיות לעבודת ה': אהבה ויראה. הבדלים רבים יש
ביניהן, אולם הבדל בולט אחד ישנו: עובד מאהבה רואה בעבודת ה' את הדבר הטוב ביותר
בשביל האדם. הוא שמח בכך, ומתמלא סיפוק ומשמעות. הוא לא שומר את זה לעצמו, אלא
מנסה לשתף בשמחה זו כמה שיותר אנשים. לא כן העובד מיראה: הוא רק רוצה "לסמן
וי", לצאת ידי חובה, ואינו מתאמץ להכניס אחרים ל"עול" תחתיו הוא
נמצא.
ומאחר שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מזכה את הרבים מצד אהבתו
לקונו ברוך הוא, אם כן בודאי שרצונו הוא לקיים כל מצוותיו יתברך אם אפשר לו
לקיימם, ואם כן הוה ליה "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו
עשאה" (ברכות דף ו, א).
ישנו כלל הלכתי: אם אדם התאמץ
לעשות מצוה, אולם לא קיימה שלא באשמתו – הקב"ה מחשיב לו כאילו עשה את אותה
המצוה. כך גם כאן: האהבה המתגלה במעשי הקירוב, מגלה קצה קרחון גדול הרבה יותר של
שאיפה ותשוקה לקרבה נוספת עם הקב"ה, הגם שהיא כרגע אינה מתאפשרת. אם כן מחשיב
ה' יתברך לאותו איש ולאותה אשה את "כל המלאכה" את כל שאר המצוות שלא
הצליח לקיים בפועל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה